היי, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, יצחוקאיי, כלומר יצחק.
|
• פרק 1: "לעולם אל תכיר את גיבוריך" |
פרק 1: לעולם אל תכיר את גיבוריך
הוקאיי היה תמיד הצלע הקצת פחות מעניינת בחבורת הנוקמים. הוא היה שם, והוא היה מגניב, אבל זהו. הסיפור שלו תמיד נשרך מאחור, גם אחרי זה של האלמנה השחורה שזכתה להרבה יותר רמזים ופרטים ממנו.
נכון, היו לו את הרגעים שלו. ב"עידן אולטרון" הוא זכה לזמן מסך ניכר, והפתיחה החזקה של "סוף המשחק" היתה נהדרת ונתנה נפח ועומק לא רעים לתהליך שהוא עבר בסרט. אבל סדרה עליו? זה בטוח יחזיק? אני מחבב מאד את ג'רמי רנר, שחקן סימפטי ואפילו כריזמטי, אבל האם הסיפור שלו יעניין אותי במשך שש שעות?
הוו, מזל שאני לא צריך לענות על השאלה הזו, כי 'הוקאיי' הסדרה – נכון לפרק הראשון – לא מספרת את סיפורו של הוקאיי, אלא את סיפורה של קייט בישופ. וזה נהדר – מקורקע, אנושי, כמעט אינטימי. וזה לא מובן מאליו.
הפרק מתחיל בחכמה רבה כשהוא זורק אותנו לאחד מהרגעים האייקוניים ביותר של מארוול: הקרב הגדול מ"הנוקמים". קייט בישופ הקטנה היא בת להורים אמידים מאד שנקלעו כנראה לקושי כלכלי מסויים, אבל הדיון נדחה למועד אחר כי חייזרים. קייט המוקסמת צופה בהוקאיי נאבק בפולשים (השילוב של מה שכבר צולם לפני עשור עם הסצנה החדשה היה יפה מאוד, והוואן-שוט גם היה מצוין), אבל מאבדת רגע אחר כך את אביה. זה קלישאתי אבל עובד, אם כי הדיאלוג שחותם את סצינת הפתיחה ובו קייט מבטיחה לעצמה שהיא תלך בעקבות הוקאיי ותלמד להגן על עצמה – היה כבר יותר מדי מאולץ.
תשע שנים אחר כך קייט גדלה להיות היילי סטיינפלד (נפלאה, נפלאה, נפלאה), והיא מנצלת את היכולת שלה עם חץ וקשת כדי… לעשות שטויות. מתברר גם שהיא התאמנה בספורט אומנותי לסוגיו ונהיתה ממש טובה בזה.
וטוב, הנה הקטע שתפס אותי כמעט מיד בדמות הזו: קייט היא נסיכת דיסני. היא גדלה עם כפית של כסף בפה. אמה אומרת לה את זה במפורש במשפט נפלא – "אנשים צעירים חושבים שהם בלתי מנוצחים, ואנשים עשירים חושבים שהם בלתי מנוצחים. את תמיד היית שניהם". לכאורה הייתי צריך להרגיש קצת ריאקציה כלפי דמות כזו, שאני אמור להיות בעדה רק כי היא דואגת לכלבים או משהו. בסדרה ה"מקורקעת" הקודמת של מארוול, הפלקון וחייל החורף, העברנו דקות ארוכות עם הקשיים הכלכליים של סאם ווילסון ומשפחתו; מה אני אמור לחשוב על בת עשירים שהורסת את מגדל השעון של המכללה היוקרתית בה היא לומדת?
לא ידעתי כלום על בישופ מהקומיקס, וכגיבורת על "רחובית" הייתי משוכנע משום מה שהיא בת למשפחה עניה שמתגברת על הכל ויוצאת לעשות צדק וכן הלאה. אבל לא, היא בת למשפחה עשירה ומפונקת שיוצאת בכל זאת לעשות טוב בעולם. היו כמה וכמה נסיכות דיסני כאלה, אבל לא ציפיתי לזה ממארוול. הקיצור, להפתעתי זה עבד יופי, בעיקר כי היילי סטיינפלד ממש נחמדה והאמת שאני בעדה גם בלי קשר לכלבים, תודה.
וכאן נעצור רגע עם סיפורה של קייט, כי לסדרה שלנו יש שם וצריך לדבר גם עליו. הוקאיי יושב וצופה עם ילדיו במחזמר על עלילות הנוקמים (המחזמר קרוי על שם קפטן רוג'רס, אבל בשיר הבודד שראינו מתוכו האיש עם הכוכבים לא בלט יותר מהאחרים), נזכר בהקרבה של נטשה רומנוף, ולבסוף יוצא באמצע.
הקטע הזה (פלוס האיש שמתעקש לצלם סלפי בחדר השירותים כי "אתה הגיבור המועדף על הילדים שלי". יש אנשים שהגיבור המועדף עליהם הם הוקאיי? מי אתם? השמיעו קול!) נועד בעצם לתת כיוון לדמות שלו – הוא לא אוהב את הפרסום, את המעמד, הוא רוצה להיות איש משפחה פשוט שמבלה בנעימים עם משפחתו את חג המולד. סביר. קלישאתי, אבל סביר. וגם די נאמן תכל'ס למה שידענו עליו עד עכשיו.
מה שכן, להוקאיי יש מכשיר שמיעה. מה זה? תמיד היה לו ולא שמנו לב? מאיפה זה הגיע?
בינתיים, קייט מגלה שאמה מאורסת לג'ק דוקיין, איש עשיר אחר כלשהו. בעודה מבלה באירוע של המעמד הגבוה, היא מגלה שדודו של ג'ק, ארמנד דוקיין, מאיים על אמה, ומתחקה אחריו לארוע מחתרתי של מכירת חפצים שנמצאו בהריסות מפקדת הנוקמים אחרי הקרב הגדול של "סוף המשחק". היא מגלה שגם ג'ק עצמו מגיע לשם, ושהוא מחכה ל"ירושה", לכאורה של ארוסתו החדשה והעשירה.
וכעת סוף סוף הגיע הזמן לקשר את הדמות הראשית של הסדרה עם זאת שהיא קרויה על שמה. קייט צופה מאחורי בקבוקי היין כשלמכירה מוצעות חרבו ותלבושתו של רונין, הלוחם שהטיל אימה על עולם הפשע בשנים האחרונות – ה'תפקיד' שגילם הוקאיי בחמש השנים בהן משפחתו היתה אבק, כמו שלמדנו ב"סוף המשחק". ג'ק ודודו רבים על החרב והדוד זוכה בה, אבל אז מתפרצים למכירה אנשי מאפיה מקומית שמחפשים אחר שעון מסויים. קייט עוטה את התלבושת ונאבקת בפושעים.
תהיתי קצת לגבי כישורי הלחימה של הבחורה – עם כל הכבוד להתעמלויות ספורט אומנותיות, לא צריך קצת יותר כדי להיאבק בשכירי חרב של מאפיה? כמעט היה נראה שהם מקלים עליה מדי. אבל כן צריך לומר מילה טובה על בימוי הסצינה כולה – משחקי החתול והעכבר מאחורי הבקבוקים בוצעו היטב, וסצינת המכות היתה מצולמת נהדר כשהגאג של הבקבוקים הבלתי שבירים היה חביב מאד.
קייט נמלטת מהמתחם ומצילה כלב שתום עין על הדרך. היא מצולמת עם תלבושת רונין מכל הכיוונים, והוקאיי מופתע לראות את הדמות בטלויזיה. הוא מבין שזיהוי שגוי עלול לסכן את הבחור הזה, מי שלא יהיה.
קייט מביאה את הכלב לדירתה, ורצה היישר לדירתו של ארמנד דוקיין רק כדי לגלות שהוא נרצח, לכאורה עם חרב. היא נמלטת בבהלה מהמקום, אבל הוקאיי הוא לא היחיד שראה את "רונין" בטלויזיה, וקייט נקלעת למארב של ארגון פשע מקומי שזוכר היטב את מה שרונין העביר אותו. הם משוכנעים שהיא זה הוא וסוגרים על
קייט המבוהלת, אבל אז כמובן שהוקאיי מגיע ומציל אותה.
הדיאלוג הסוגר של הפרק היה מתמצת לחלוטין:
-"אתה… אתה הוקאיי!"
-"ומי לעזאזל את"?
קאט.
נחמד. פרקי הפתיחה של סדרות מארוול עד כה היו או מסתוריים (וונדה ויז'ן), גרנדיוזיים (הפוח"ח) או גם וגם (לוקי). כאן הכל בינתיים אישי, נחמד, צנוע. מצידי שימשיך ככה.
פרק 2 – מחבואים
…זה ממשיך ככה. יופי.
אחד הדברים הכי כיפיים שמארוול מספקים זאת כימיה בין דמויות. זה לפעמים עובד יותר, ולפעמים עוד יותר – טוני סטארק ופיטר פארקר, תור ו-ואלקירי, הפלקון וחייל החורף; פעמים רבות הדיאלוגים היו מהנים לא פחות מסצינות האקשן. אז גם הוקאיי סוף סוף מצטרף למאמץ הקבוצתי, וג'רמי רנר והיילי סטיינפלד פשוט נהדרים עם התסריט השנון שניתן להם.
אז סיקוונס הפתיחה של הפרק: הוקאיי לא מצליח להירגע מהגילוי על מי שגנב את דמותו של רונין, ולא מסתיר את ההלם שלו ("התחלתי לימודי אומנויות לחימה בגיל חמש" – "אז לפני שנה, כזה?"), וקייט לא מצליחה להירגע מכך שגיבור ילדותה ממש נמצא איתה בדירה. היא מתקשה לתפוס את הבעייתיות שבסיטואציה, אבל לבסוף אנשי המאפיה מוצאים אותה (בגלל הכלב שהצילה), מגלים את שמה, ומתחילים לתקוף את הדירה.
זו הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שהסדרה נעשית קומית במובהק: אנשי המאפיה מתגלים כאהבלים חביבים, מהסוג שנפוץ מאוד בקומדיות אקשן. זה היה מצחיק, אבל רידד את רמת האיום לאפס.
השניים נמלטים (ממש קל לעשירים למצוא דירות מיותרות בניו יורק), והכימיה הנהדרת ממשיכה כשהוקאיי – לאכזבתה של קייט – מתעקש להתעסק עם דברים פשוטים כמו חבישת פצעים כמו שצריך וממאן להתלהב מעודף המוטיבציה שלה.
והנה זה שוב: קייט בישופ היא ילדה מפונקת ומתלהבת שלא מבינה מהו איום אמיתי. הייתי אמור להתעצבן עליה, והייתי אולי מצפה שהסדרה תלמד את הנערה הזו לקח קשה או שניים, אבל היילי סטיינפלד פשוט משכנעת במוטיבציה הלא-משהו שלה, והאווירה מסביב סופר-קלילה, כאילו מתאימה את עצמה לגיבורה שלה. אז אם היו שמועות שהקינגפין מ'דרדוויל' יגיע לסדרה, קשה לי מאוד להאמין לזה.
הוקאיי מלווה את קייט לעבודתה (אצל אמא שלה, שמנהלת חברת אבטחה. טוב לדעת), וכאן מגיע הרגע הטוב של הפרק לטעמי – מונטאז' קצרצר שעונה בפשטות על השאלה מהפרק הקודם: כן, להוקאיי יש בעיות שמיעה, ואיך לא, אם הוא קפץ מגגות/נאבק בחייזרים/ברובוטים רצחניים/בגיבורי על אחרים/בת'אנוס ועוד. יש השלכות ללהיות גיבור על בלי שאתה גיבור על, מתברר. זה באמת היה רגע מקסים.
עוד בשיחה: מונולוג של קייט שמנסה ממש בכוח להסביר לנו למה צריך לאהוב את הוקאיי, למה זה לא באופנה, ולמה צריך לעשות את זה אפילו שלא באופנה. זה מרגעי המטא הללו שלטעמי קצת קורסים תחת המשקל של עצמם, עם כל הכבוד להגשה הנהדרת של סטיינפלד ולאדישות המחוייכת של רנר.
קייט פוגשת בעבודה את ארוסה של אימה ולא מסתירה את העוינות שלה כלפיו. היא שמעה אותו אתמול מדבר על "ירושה", והיא חושדת שהוא מעוניין באימה מהסיבות המאד לא נכונות. טוני דלטון עושה עבודה טובה בלהיות שרמנטי וכובש, ומצד שני להסתיר משהו מתחת המעטה החייכני. או שזה השפם, לא יודע.
לצערנו, קצת אחרי הקטע הטוב בפרק, מגיע הקטע הגרוע: הפרק לא מסתפק בהומור שהוזרק עד כאן, ואחרי שהוקאיי שולח את ילדיו חזרה הביתה עם הבטחה שהוא יגיע גם כן עד החג (הבטחות כאלה הן לא סימן טוב), הוא נאלץ לחפש את החליפה האבודה אצל כבאי מקומי, חובב משחקי תפקידים, שלקח אותה מדירתה השרופה של קייט.
סצינת ה"מאבק" היתה מצחיקה, כן. אבל על פי הידוע לנו בשלב זה, גם מיותרת לחלוטין. זה מרגיש שהסדרה מתאמצת מדי להיות קומית. כשההומור משולב בסצינה שמקדמת עלילה – גם אם הרבה ממנו – אני סבבה עם זה; אבל להקדיש דקות ארוכות ל"פלונטר" חסר פואנטה וחסר משמעות, זה כבר מציק. הוקאיי יכל להספיק לקחת את החליפה מהדירה של קייט כשהם יצאו ממנה, ולא ברור לי מה היינו מפסידים.
בינתיים, המשטרה מחפשת את קייט, ובשיחה טלפונית קצרה שוב מובהר לנו שקייט משחקת כאן במשחק שגדול עליה בכמה וכמה מספרים. היא נחושה, החלטית, אבל מפונקת, ולא ממש יודעת איך לאכול את הדייסה שהיא בישלה. היא כן מרגישה אמיצה מאד כשהיא מחליפה מהלומות מילוליות עם מי שמיועד להיות אביה החורג. המהלומות מתפתחות לדו קרב חרבות, ואני מודה שלא הבנתי את הסצינה הזו עד הסוף. קייט מאד נסערת, אבל מה בדיוק היא הוכיחה שם?
הסצינה כן נסגרת בגילוי בעל עניין – רמז רציני מאוד שג'ק הוא שרצח את דודו. אולי על הירושה הזו הוא דיבר אתמול? ראינו אותו גונב את החרב של רונין. אבל מי היה הילד שהדוד המבוגר הציג לקייט – לא צאצא ישיר יותר? אני מבולבל.
הבלבול ממשיך עד סוף הפרק. הוקאיי מחליט להסגיר את עצמו לכנופיה הלא מזיקה ההיא, ובטלפון אשתו אומרת לו "מהלך קלאסי של נטשה". אבל למה בעצם? הוא ממש באובססיה על החליפה. אני מבין שהוא רצה אותה קודם לכן כדי למנוע מאנשים אחרים להסתכן בלקחת את זהותו של רונין, אבל אם היא כבר אצלך, תעלה אותה באש ושלום על ישראל. מה הוא מנסה לעשות? הוא חושש מכך שהם יודעים את שמה של קייט בישופ? ומה הוא יעשה בנידון? לא יודע. הרבה שאלות, ותשובות אין.
הקומדיה ממשיכה כשהפושעים ממשיכים להתנהג כחדלי אישים, ושוב רמת האיום שואפת למינוס אחת. קייט, ברגע סלפסטיקי צפוי, מצטרפת להוקאיי השבוי, והנה הגיע הזמן לגילוי הגדול של הפרק!!! הבוסית של כנופיית הטרנינג היא – – –
מי זאת? לא, באמת, מי זאת? אה, ויקיפדיה יודעת – זאת אקו, גיבורת על חירשת שכבר אושרה סדרת ספין אוף שתעסוק בדמותה. אז נבלית היא לא תישאר כנראה, אבל זאת כבר פעם שניה שמארוול מציגים לי בסוף הפרק השני דמות נשית בצורה שצועקת לי "תתרגש", אבל לא, אין ממה להתרגש, סורי. הפסקול, לפחות, היה קצת מקורי בקטע הזה, וליווה גם את הקרדיטים – שאחרי השבוע שעבר עברו לסוף הפרק במקום בתחילתו. למה? שאלה נוספת לרשימה.
הפרק הזה היה פחות טוב מקודמו, בעיקר כי לא היה מהודק מספיק ברמת העלילה. אבל הכימיה בין שני הגיבורים באמת מצוינת וגם הקומדיה עבדה לרגעים. יש ציפיות להמשך, בהחלט, אבל אנחנו כבר בשליש הסדרה, ופלורנס פיו גם צריכה להיכנס כאן איפשהו. האם יהיה שינוי דרמטי בטון של הסדרה, או שהוקאיי אכן יצליח לחזור לביתו בזמן לחג המולד (ההבטחה הזו, נו, זה באמת היה מלחיץ)? נדע בקרוב.
הערה על הקרדיטים: חביבים, ודומני שזו הפעם הראשונה בסדרות הלייב-אקשן של מארוול שאלו כותרות פתיחה כהלכתן, עם כל הקרדיטים (ואז בפרק השני: עזוב, לא משנה). רפרפתי על שמות השחקנים שאת רובם לא הכרתי, אבל עניין אותי לדעת מי המלחין – כריסטוף בק, שכבר עבד עם מארוול בעבר, יחד עם עוד מישהו, לא מוכר. אבל למרות המוזיקה בסוף הפרק השני, נכון לבינתיים הפסקול המוצלח ביותר של סדרות מארוול עדיין שייך ל'לוקי'.
פרק 3: הדים
"נכון", אמרו במארוול, "אנחנו צריכים להסביר מי זאת האישה המסתורית מסוף הפרק הקודם". אז הם הסבירו.
ועשו את זה יופי. ילדה חירשת מלידה, שהשתייכה ומשתייכת לארגון פשע כלשהו ואביה נהרג בפשיטה של רונין, הלא הוא הוקאיי (אבל היא לא יודעת את זה).
זאת פעם שניה בסדרה שארוע מכונן בחייה של דמות קורה עם מות האבא שלה, אבא שאנחנו מכירים מסצינה אחת בה הוא מאוד אוהב את הבת שלו. ופעם שניה שזה עובד עליי. יש סיבות למה קלישאות עובדות, לכל הפחות כשהן מבוצעות טוב, והן בוצעו מצויין.
אנחנו מפסיקים לעוד קטע קומי קצר סביב חברי כנופיית הטרנינג, ואז הפתיחה החזקה של הפרק ממשיכה בתנופה אמוציונלית כשמאיה – זה שם הבחורה, מסתבר – מזהה את מכשיר השמיעה של הוקאיי ונתקפת דחיה ממשית, ובהמשך אף שוברת את המכשיר.
זה קטע קשה רגשית. אני נזכרתי בפעם הראשונה בה שמעתי על הויכוח סביב השתל השבלולי, פיתוח שהצליח לגרום לחרשים מלידה לשמוע. ברגע הראשון לא מצליחים להבין מה לעזאזל יכולה להיות סיבה להתנגדות לדבר הנפלא הזה, אבל כשמבינים קצת מה זה אומר להיות חירש ומהי "תרבות החירשים", עדיף לסתום את הפה. הפרק הנוכחי נוגע בעדינות בשאלה הזו ונותן תוך דקות ספורות עומק ונפח הן למאיה והן להוקאיי. שאפו גדול על הכתיבה המדויקת.
הוקאיי, על כל פנים, מבהיר לקייט בישופ את השטות שעשתה – הוא רצה לנקות אותה מהזיהוי השגוי שלה כרונין, אבל היא היתה חייבת לבוא ולהרוס. הוא עדיין מנסה להבהיר את הטעות ולטעון בפני שוביו שרונין נהרג על ידי האלמנה השחורה. הוא כמובן מתכוון לכך שהיא נתנה לו תקווה והוציאה אותו ממסע הקטל הרצחני שערך ברחבי העולם, אבל כל השאר מבינים את הדברים כפשוטם ודי חושדים בנתון הזה. כאן בא לידי ביטוי עברו של הוקאיי, אותו הוא מנסה להסתיר, שלא לומר לשכוח.
ומיד אחרי הסצינה הרגשית – סצינה כיפית, בין הכיפיות ביותר שהיו למארוול. הוקאיי מבין שכרגע אין עוד תועלת בשבי המטופש הזה, מחלץ את עצמו ובורח כשקייט מצטרפת אליו. המכות עצמן היו חביבות ומבויימות כהלכה, אבל בעיקר מצא חן בעיניי הדגש על יכולתו של הוקאיי: הקרב הסתיים למעשה ברגע שהוא השיג את החץ והקשת בחזרה. הנשק שלו הוא אכן שובר השוויון באמצעותו הפיל בקלות אויב אחרי אויב – הוא באמת ממש טוב בזה.
והכיף רק מתחיל: אנחנו עוברים למרדף מכוניות מגניב, בסיקוונס שמכניס גם אקשן וגם הומור כמו שמארוול יודעים, רק שהפעם עם טוויסט כבדות השמיעה של הוקאיי שהביא לכמה וכמה רגעים משעשעים. גם פאן סרוויס לא נעדר – אם זה החץ של טכנולוגיית פים ואם החץ של הUSB, שאני לא בטוח לגביו אבל נראה לי שהוא רפרנס למשהו שהוקאיי עשה ב'הנוקמים' הראשון.
במאיות הפרק החליטו גם להפגין שוב רמה של ערכי הפקה ופינקו אותנו בשוט 360 מעלות מורכב ומרשים מאוד. זה לא שוט ה360 של ספילברג מ'מלחמת העולמות', אבל למעט רגע קצר שבו קשה להבין מי מסתובבת – המצלמה או המכונית, הוא מוצלח בהחלט בפני עצמו.
קייט והוקאיי נמלטים בהצלחה (חץ הואקום היה עוד רגע קומי נפלא) והוקאיי מפרגן לקייט שהיא באמת קשתית מוכשרת ביותר. מי שנחשב לקשת הטוב בעולם ודאי יודע על מה הוא מדבר אז אכן, התרשמתי.
מכל מקום, כשהם חוזרים לדירת המסתור, מגיע הקטע שבעקבותיו אני בלחץ שהוקאיי לא יסיים את הסדרה בין החיים. הבן הקטן שלו מתקשר ואומר לו "זה בסדר שלא תגיע הביתה לחג" והוקאיי, שמותש נפשית גם מהעובדה שהוא לא שומע אותו ונעזר במלל ויזואלי של קייט, מגמגם שמה זאת אומרת, הוא יהיה שם. אאוצ', זה לא נשמע טוב.
חלק מהחשש שלי נובע מכך שסיפור המקור של מאיה די מטריד. הוקאיי הרג את אבא שלה והיא לא נראית רחמנית במיוחד; בזמן השבי היא התפרצה על קייט וכמעט חנקה אותה. הבחור שהיה איתה שם ונראה כסגנה הרגיע אותה, וכעת אנו רואים אותם משוחחים בשפת הסימנים – הוא די מוטרד מאיבוד השליטה הזה.
כמו שכתבתי בשבוע שעבר, כבר ידוע שמאיה תקבל סדרה משלה, אז נבלית ממש היא לא תהיה. ובתכל'ס הסיפור שלה מורכב – רונין רצח את אבא שלה, אבל הוא היה חלק מארגון פשע וגם היא כעת חלק מהארגון הזה. לאן כל זה יתפתח? הוקאיי יקריב את חייו עבורה וכך היא תסלח לו ותחליט להפוך לגיבורה? אני, כאמור, בלחץ.
בכל מקרה, עוד דבר שכדאי לתת עליו את הדעת – אנחנו לומדים שיש מישהו מעל מאיה, שכרגע מכונה רק "הדוד". הוא כבר הוזכר בקצרה בתחילת הפרק והמצלמה לא הראתה אותו אלא רק את החליפה המהודרת שלו. כעת מתברר שהוא גם ראש ארגון הפשע. נבל נוסף לרשימה.
קייט והוקאיי מבקשים ממישהי לתקן את מכשיר השמיעה, ואז מתיישבים לשוחח על "מה הלאה". הוקאיי שוב נראה עייף ומותש, ודוחה את ההתלהבות של קייט ממנו ומדמות הגיבור שלו.
השיחה עצמה לא חידשה הרבה, אבל משהו בבימוי ניסה להבנתי להיות מאוד אינטימי כאן: השחקנים מדברים כמעט ישירות למצלמה, במקום השוט הרגיל של over the shoulder המקובל בצילום דו שיח. זה עבד עליי, בעיקר כי ג'רמי רנר עשה עבודה טובה בסצינה הזו. המשפט "אני מצטער, אני לא מודל לחיקוי לאף אחד" היה מצויין ושידר את הסלידה העצמית והצער שהוא חש על תקופתו כרונין.
כיוון שהפלונטר העיקרי עוד לא נפתר, קייט והוקאיי מחליטים לברר עוד על קאזי, הבחור שנראה כסגנה של מאיה לופז. הם פולשים לבית של אימה של קייט, וקייט מנסה לברר על זהותו דרך מערכות המחשוב של חברת האבטחה. היא ננעלת מחוץ למערכת כשהוקאיי תר מסביב בחשד, ואז הוא פוגש את החרב של רונין מצידה הלא נכון. קאט.
ובכן, זה היה הפרק הטוב ביותר עד כה. קיבלנו בו את הדרמה הכי טובה וגם את הקומדיה הכי טובה. אולי הייתי אמור לכעוס קצת על שינוי הטון החריף בתחילת הפרק, אבל כשמארוול רוצים, הם עושים את השילובים האלו טוב ולא הרגשתי שההומור בא על חשבון העומק והנפח שקיבלו הדמויות.
רק קייט בינתיים דורכת במקום. לא כדאי שזה יישאר כך: הילדה המפונקת והעשירה מתקרבת לסף בו היא תצטרך להרוויח את האהדה שלי ביושר, לא רק דרך המגניבות וההתלהבות של היילי סטיינפלד. אבל אני אופטימי לגבי זה – הדאגה העיקרית היא, עדיין, האם הוקאיי יגיע הביתה לחג המולד, אחריו, או בכלל לא. נקווה לטוב.
פרק 4: "שותפים, נכון?"
בסוף הפרק הקודם נעצרנו כשהוקאיי נמצא בצד הלא נכון של חרב ה'רונין' שלו, המוחזקת בידי ג'ק דוקיין. לא היינו במתח כמובן, ובצדק: קייט מרגיעה בזריזות את המצב, ומתברר שגם אמא שלה בעצם שם. אז תחילת הפרק הנוכחי לא מבזבזת זמן, ומשפחת בישופ מתיישבת לשיחה עם האורח המיוחד והמפתיע.
והנה זה שוב – קייט מתלהבת, אמביציוזית, נרגשת מהעבודה שלה עם גיבור נעוריה. זה השטיק של הדמות הזו לעת עתה, והוא מתחיל לעייף.
הסצינה משתפרת כשאמה של קייט, אלינור, מבקשת מהוקאיי לעזוב את ביתה לנפשה ומאשימה אותו בעקיפין במותה של נטשה רומנוף. ג'רמי רנר שיחק היטב בקטע הזה, ששימש פתיח למה שעתיד לבוא בהמשך הפרק.
הוקאיי לוקח בחשאי את החרב ומברר פרטים על ג'ק דוקיין. מסתבר שהוא מנכ"ל של חברת קש שמלבינה כספים עבור כנופיית הטרנינג, ושוב חוזר כאן היחס ל"בוס הגדול". מי זה? כמו שכתבתי קודם לכן, לא נראה לי שזה ווילסון פיסק, אבל אולי.
וכאן סוף סוף מתחילים להבהיר לנו את המשמעות של השעון מהפרק הראשון. לא, רגע, לא ה"משמעות" – עדיין אין לנו מושג מה זה או של מי זה – יותר החשיבות של השעון. להוקאיי ולאשתו ממש אכפת ממנו, ולכנופיה אנחנו כבר יודעים שהוא חשוב – זאת הסיבה שהם פרצו לאירוע המכירה מלכתחילה. אז מה הסיפור שלו? שאלה.
עוד סצינה בין קייט, אלינור וג'ק, אבל בפעם הראשונה נראה שקייט מבינה מה אימה מוצאת בבחור הזה. לצופים, מצד שני, ברור שג'ק הוא נבל, אז אני יצאתי מהסצינה קצת מבולבל. החרוז אינו מכוון.
ולקטע המוצלח ביותר בפרק – בילוי ערב חג המולד של הוקאיי וקייט. איזו כימיה נהדרת בין רנר לסטיינפלד. ההומור היה נהדר (הקטע עם הטוש המחיק קרע אותי מצחוק יותר ממה שהוא היה אמור), וכל העסק העניק נפח למימד הרגשי בין שני הגיבורים שלנו. הם גם צופים יחד בסצינה מסרט קלאסי בה האבא מגיע הביתה לחג המולד ומחבק את שלושת ילדיו. אהמ אהמ.
ההומור ושמחת החיים מתחלפים באווירה רצינית יותר. הוקאיי נזכר בפעם בה חס על חייה של נטשה רומנוף, כמו שלמדנו בסרט "האלמנה השחורה", ובאווירה אינטימית זו קייט מבינה שהוקאיי הוא רונין בעצמו. בעיניי זה היה קטע מעולה, ובעצם המשיך את הארק של הפרק כולו; מה גם שבפעם הראשונה קייט הראתה רגשות נוספים מעבר ל"מפונקת-מתלהבת". אז היא עוד לא יוצאת לחלוטין מהנישה הילדותית, אבל מתחילה לזוז בכיוון.
כמה הבהובי פלאשבאק של הוקאיי לחייו כרונין ולמותה של נטשה רומנוף, ואנחנו קמים לבוקר חדש. קייט נשלחת להשיג בחזרה כמה מהחיצים המיוחדים של הוקאיי, ואני מודה שלא הבנתי את הקטע עד הסוף – מי, בתכל'ס, מייצר להוקאיי את החיצים? אבל היה נחמד שהוא הזכיר שיש לו גם "ראשי חץ מיוחדים", כי ב'הנוקמים' זה היה הנשק שלו והתפלאתי בפרק הקודם לאן זה נעלם.
והיי, מארוול החליטו להראות לנו שהסצינה עם חובבי הלאר"פ בפרק השני לא היתה מיותרת! יש שימוש לדמויות האלה, כי אחת מהן שוטרת והיא מסכימה להביא את החיצים שבחזקת המשטרה!
אז ראשית, אם מראים דבר מיותר פעמיים זה לא בהכרח הופך אותו לפחות מיותר. אבל הייתי סולח לזה אם הייתי מבין למה פאקינג-הוקאיי, חבר בצוות הנוקמים, צריך להתנהג כאחרון פורעי החוק כדי להשיג את מה שהוא צריך בדרכים עקלקלות. אף אחד ממכריו לא יכול לעזור לו בדרכים סבירות יותר? אולי בגלל שכל העסק קשור לתקופתו כרונין והוא לא רוצה להסביר יותר מדי. אולי. אבל היי, השוטרת היא לסבית ויש לה בת זוג! הידד למארוול, או משהו.
הוקאיי גם מבקר אצל קאזי – סגנה של מאיה לופז – בסצינה שלא חידשה יותר מדי, אבל הראתה שוב את השליטה של הוקאיי בדברים כאלה. כאילו, שוב, אין לו כוחות על, אבל אם הוא הגיע לאן שהגיע אז הוא ממש טוב במה שהוא עושה.
אשתו של הוקאיי מאתרת את השעון, וקייט מתעקשת להצטרף אליו. יש קטע נדוש של השותף הצעיר שעושה את מה שהמבוגר אמר לו לא לעשות, ואז סצינה במעלית שממש הציקה לי – עד שקייט הראתה רגשות וחיבור רציני יותר להוקאיי, הם חוזרים עוד הפעם לקטע הילדותי והמתלהב. למה זה היה טוב?
אבל שיהיה. קייט נכנסת לדירה ומוצאת את השעון בקלות, אבל מגלה ש – א. מישהו רושם פרטים על משפחתו של הוקאיי ו-ב. המישהו הזה הוא מישהי, והמישהי היא מאיה שתוקפת את קייט. בו זמנית הוקאיי מותקף על ידי דמות מסתורית כלשהי, ואנחנו מגיעים מהר מאוד לקרב מרובע ודי מהנה – אבל לא ברור.
בואו נפרק את זה רגע. הקרב לא היה ארוך מאוד, אבל כן אינטנסיבי, ולראשונה בסדרה נלקח ברצינות ולא הוקלל על ידי הומור חסר טעם כמו הקרבות עם כנופיית הטרנינג; הרגע הקומי היחיד – קייט לא לוקחת תנופה מספקת ונתקעת על הכבל בין שני בניינים – כן היה אורגני והתאים לדמות ולאווירה.
הלאה: קייט – לראשונה לכאורה – יורה בבן אדם ישירות. היא גם מאיימת על מאיה בחץ נוסף וזו נמלטת מהמקום. אני מקווה שאני לא היחיד ששם לב לזה אלא גם היוצרים, ואולי זה יהיה הטריגר שיבגר אותה קצת סוף סוף.
הדמות המסתורית מתגלה כמובן כילנה בלובה: האזכורים של נטשה לאורך הפרק הכינו לזה את הקרקע, ואנחנו מצפים להופעתה של פלורנס פיו בסדרה כבר מאז סצינת הקרדיטים של "האלמנה השחורה". אבל מה, בעצם, היא רוצה? לכאורה היא יכלה להרוג את הוקאיי ואת קייט בשני רגעים לפחות, אבל לא עשתה את זה. האם ילנה האמינה כל כך בקלות לגו'ליה לואי דרייפוס? כנראה שלא, אבל אם היא רוצה לדבר על זה, למה לבוא ולתקוף? והאם יש קשר בין הטלפון של אלינור מוקדם יותר בפרק להופעתה של ילנה?
פלורנס פיו לא קיבלה טקסטים בפרק הזה, אז אין לנו תשובות בינתיים. אבל הוקאיי מזועזע מהופעתה של מתנקשת מיומנת ומודיע לקייט שהשותפות/חברות איתה הסתיימה. למרות הקלישאתיות, הרגע הזה עבד רגשית כי הפרק עשה עבודת דמויות טובה.
וזהו. הפרק הקצר ביותר עד כה בסדרה גם הרגיש כזה. היו בו רגעים חלשים, ואני מבין את החשש מפני ריבוי קווי עלילה כששני פרקים בלבד לפנינו. אבל לטעמי הסיפור של תחושות האשמה של הוקאיי והנוכחות באוויר של נטשה רומנוף נעשו היטב, ועל החיבור בין הדמויות כבר כתבתי. יהיה בסדר, זה כריסמס.
פרק 5: רונין
*הטקסט כולל ספויילרים (למחמירים) לסדרה "דרדוויל"*
קל להנות ולהתרגש כשמארוול עושים את מה שהם עושים: לקשר בין הדמויות והעלילות שלהם. וכך סצינת הפתיחה של הפרק החמישי ממשיכה כאילו מעולם לא נפרדנו מעלילותיה של ילנה בלובה ב'האלמנה השחורה', וכדי לוודא שאנחנו בעניין, המוזיקה ברקע היא נעימת הנושא של הסרט ההוא. פשוט ויעיל.
בכל מקרה, המשימה הנוכחית של ילנה (לנקות את המוח של עוד אלמנה אקראית ברחבי העולם) מתבררת כמיותרת, כי המתנקשת אליה הגיעו אינה שטופת מוח. רגע או שניים של בלבול, ואז קרה ת'אנוס.
תמיד כשחוזרים אל הרגע האייקוני ביותר של מארוול זה מעניין, שלא לומר מרגש. היה רגע כזה ב"וונדה-ויז'ן", אבל כעת הוא מוצג בצורה שעוד לא ראינו – שוט רציף מנקודת המבט של המתפורר, לפני ואחרי. פלורנס פיו, ולא בפעם האחרונה בפרק, משחקת פשוט מעולה. ואז היא שואלת מה קרה לנטשה ואנחנו חותכים ללוגו של מארוול ול"בפרקים הקודמים". אז זה היה צפוי שיתנו לנו קצת רקע על ילנה אחרי שבפרק הקודם היא נחתה משומקום, אבל הצפוי היה עשוי טוב.
קייט חוזרת הביתה אחרי שהוקאיי נפרד ממנה, ובסצינה שצריך להודות כי היא מחממת לב אימה מאזינה לה ומנחמת אותה. אלינור היא נבלית ככל הנראה – המשך הפרק הוכיח את זה – אבל היא אמא, ויחסי הורים-ילדים הם טריק אפקטיבי. נדבר בהמשך על העומס העלילתי המסתמן, אבל נופך רגשי הוא כמעט תמיד דבר טוב. מכל מקום, האינטימיות עובדת וקייט מבקשת מאימה לבדוק על הארוס שלה ופעילותו לכאורה במאפיה.
עוד סצינה קצרה ומיותרת עם קאזי ומאיה, וסוף סוף מגיעים לקטע הכיפי של הפרק: מופע כמעט-יחיד של פלורנס פיו. ואיזה מופע זה. היא כיפית בדיוק כפי שזכרתי אותה מהמסך הגדול, מצחיקה ומאיימת בו זמנית, ובעיקר נהנית מכל רגע. היילי סטיינפלד ממשיכה גם היא להיות מצויינת: מבחר הבעות הפליאה/תדהמה/בלבול/רוגז/פחד על פניה בסצינה כולה היה נפלא לחלוטין.
אבל לאחר פטפוט נעים של "כבדהו וחשדהו", קייט לומדת מילנה שהיא נשכרה להרוג את הוקאיי ושהיא מאמינה כי הוא האשם במות אחותה. ובכן, בסצינות בהן יש פער בין הידע של הצופים לזה של הדמויות, צריך כתיבה ממש טובה כדי לא לגרום לי לפהק. לא זה המקרה כאן: הנאום המרגש של ילנה על זה שהוקאיי הוא בעצם בנאדם רע כי וואי-וואי-וואי הוא הרג אנשים והוא הרג את נטשה, לא עורר בי שום תהיה ושום דיון כי אנחנו יודעים את האמת וכבר עברנו את כל זה מזמן, אנחנו קילומטרים לפני ילנה. אני בספק גדול מאד שהיא תהרוג את הוקאיי בסוף – אז מה הפואנטה? מילא אם היא היתה מעוררת איזה ספק בקייט, אבל קייט – למרות שהיא מודה שהיא לא מכירה את הוקאיי יותר מדי – נשארת באמונתה האיתנה שקלינט ברטון הוא בנאדם טוב. תודה באמת. בכלל, המשפט שלה ש"להיות גיבור זה אומר נזק משני" קצת הרגיז אותי, כי הוא פספוס של הנקודה כולה ומעבר לדיון אחר.
אבל מה שכן יפה בסצינה הזו זה עצם העובדה שילנה באה לדבר. כבר דובר באחד הפרקים הקודמים על חשיבותה של תקשורת. מקווה שהיא תמצא דרך לדבר גם עם הוקאיי.
אלינור מסגירה את ג'ק דוקיין, ארוסה, למשטרה. יש לי כמה שאלות על זה, אבל נשמור את זה לסוף.
בינתיים הוקאיי מוצא מחסה אצל הכבאי חובב הלאר"פ מהפרק השני (מארוול ממש מתאמצים להוכיח לי שזה לא היה מיותר, מה אני אגיד), וממשיך משם אל תצוגת המשחק הטובה ביותר שקיבלנו מג'רמי רנר עד כה: הפניה שלו לנטשה מתחת לשלט ההנצחה לקרב על ניו יורק מ'הנוקמים'. בלי ציניות, זה היה רגע מרגש שפשוט עבד. ופעם נוספת התזכורת המוזיקלית – הפעם מ"סוף המשחק" – מוסיפה את שלה.
ושוב אנחנו עם ההתלהבות הילדותית של קייט, שבעוד רגע צפוי מסתכלת על כל הקשתות והחיצים שלה ומחליטה להתקשר להוקאיי למרות הדחיה הנחרצת שלו. כסצינה קומית זה היה חביב, אם כי תהיתי כמה מסובך זה לשלוח הודעה כתובה בזו הלשון: "זו קייט, הדמות על הגג היא אחותה של נטשה שבטוחה שהרגת אותה. חברים?"
הפרק מנסה להסביר לנו כמה ההחלטה של הוקאיי קשה כשהוא מתקשר לאשתו בענין הזה. אכן, דרמה. ועל מה? מה ההחלטה עליה הוא בכה לחברתו המתה ולאשתו? הוא הולך ללבוש את דמותו של רונין פעם אחת נוספת. או-קיי, רק ללבוש את התלבושת זה כזה גרוע? הוא הרי לא הורג אף אחד במפגש שהוא מארגן עם מאיה.
המפגש עצמו די משעמם – הוקאיי מנטרל בקלות את כל הכנופיה שמאיה הביאה אפילו שהיא התבקשה להגיע לבד, גובר על מאיה מקץ קרב לא ארוך ומנסה לשכנע אותה שהוא אולי הרג את אביה, אבל המידע הגיע אליו דרך הבוס הגדול שרצה שאביה ימות. הוא היה רק השליח.
בהתחשב בזה שאנחנו אוטוטו לומדים מיהו הבוס הגדול, גישת ההגנה הזו מפתיעה למדי. אנחנו מחכים מסוף הפרק השני להבין כיצד מאיה לופז תהפוך לגיבורה וזה הפתרון שמצאתם? היא תרחם על הוקאיי רק כי "הזעם השתלט עליו"? ואז תפנה את משאביה להילחם בדוד שלה? זה לא שאין כאן פוטנציאל לדמות אנטי-גיבורה עגולה ומעניינת, אבל בינתיים אנחנו פשוט לא מכירים אותה מספיק, ואני לא מאמין שהקונפליקט מול הוקאיי ימשיך לסדרה שלה.
קייט מצילה את הוקאיי כשמאיה גוברת עליו והשניים נמלטים מהמקום. קייט מגמגמת למדי כשהיא מספרת לו סוף סוף על ילנה, והוקאיי גם לא מתעניין יתר על המידה. ציפיתי שהיא תהיה יותר אינפורמטיבית מהמלמולים האלה.
וקדימה, לגילוי הגדול של הפרק: ילנה עוקבת אחרי אלינור, שמסתבר שהיא זו שהזמינה את ה"עבודה" על הוקאיי. ועם מי עובדת אלינור?
עם הקינגפין. ולא סתם הקינגפין, הקינגפין "שלנו" – וינסנט ד'אונופריו מהסדרה "דרדוויל".
אז דבר ראשון: יאייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דבר שני: טוב, מאיפה להתחיל?
בג'וליה לואי דרייפוס. איך היא מתקשרת לעניין? הרושם שהפרק נותן הוא שילנה עובדת כעת כרוצחת שכירה, והיא נשכרה על ידי אלינור להרוג את הוקאיי. אבל סצינת הקרדיטים של 'האלמנה השחורה' הראתה כיצד גל"ד מסיתה את ילנה נגד הוקאיי. זה קרה קודם? במקביל? גל"ד תיווכה בין השתיים? גם היא עובדת עם הקינגפין?
המשמעות של הגילוי עצמו גם לא ברורה. כרגע. ראשית, אני לא חושב שבאמת יש לנו אישור שהסדרה ההיא קאנונית ליקום של מארוול. לפי הסדרה ההיא קינגפין כרגע בכלא, ויש מצב שמארוול פשוט לקחו את אותו השחקן כי הוא באמת היה אדיר.
ואחרי הכל, מה יהיה הלאה? נותר פרק אחד בלבד והסדרה מחזיקה הרבה כדורים באוויר. לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל, אז לא נספור אותה; אבל חוץ ממנה יש לנו שעון מסתורי, תעלומת רצח, אבא שרוצה לחזור לילדיו, מתנקשת מיומנת שרוצה להרוג אותו, פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך, ארוס מסתורי וחובב חרבות, אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק – ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי. זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום. אמן.
פרק 6 ואחרון: "אז זהו חג המולד"
ובכן, זאת היתה אחלה נחיתה. אני לא יודע אם זה פרק הסיום הכי טוב של מארוול עד כה, אבל לבטח הכי שלם. וכדי לסכם את הסדרה, בואו נסטה מהנוסחה ונראה איך באמת היא עשתה את זה. הנה מה שכתבתי בשבוע שעבר:
"הסדרה מחזיקה הרבה כדורים באוויר. לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל, אז לא נספור אותה; אבל חוץ ממנה יש לנו שעון מסתורי, תעלומת רצח, אבא שרוצה לחזור לילדיו לחג המולד, מתנקשת מיומנת שרוצה להרוג אותו, פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך, ארוס מסתורי וחובב חרבות, אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק – ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי. זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום".
בואו נתחיל.
"לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל"
עדיין נכון. היילי סטיינפלד ממש טובה, נכון, אבל לבסוף ההתפתחות היחידה שלה בתור דמות היתה בפרק הזה כשהבינה שאמא שלה היא פושעת. מצד שני, אני כבר מחכה לפגוש אותה שוב – אולי הפעם עם הכינוי "הוקאיי", כמו שסוף הפרק רמז.
"שעון מסתורי"
עדיין מסתורי למדי. אז השעון שייך לאשתו של הוקאיי ויש עליו סמל של שיל"ד זכרונם לברכה ואת המספר 19, שמרמז על משהו מוכר מהקומיקסים. אבל למה מאפיית הטרנינג בכלל חיפשה את השעון הזה בפרק הראשון? איזה ערך חוץ מסנטימנטלי יש לו עבור מי שהיתה הבעלים שלו? לא זכינו לתשובה. אבל לפחות טוני סטארק צדק כשאמר ב"עידן אולטרון", ברגע שראה את אשתו של הוקאיי: "היא סוכנת חשאית".
"תעלומת רצח"
אז… אמא של קייט היא הרוצחת! ניחשו את זה כאן בתגובות לפני כמה שבועות. יפה מאוד.
"אבא שרוצה לחזור לילדיו לחג המולד"
היי, האופטימיות ניצחה. הוקאיי חזר הביתה עם מתנות לילדיו וקבר סופית את עברו כששרף את תלבושת רונין. הגיבור הראשי שלנו לא ממש עבר מסע רגשי בסדרה הזו, זה נכון, אבל אני ממש סבבה עם הזמן שבילינו איתו. זה בהחלט מביך פחות עכשיו להיות בעד הוקאיי.
"מתנקשת שרוצה להרוג אותו"
פלורנס פיו, גם בפרק הזה, המשיכה להיות הדבר הכי כיפי על המסך ובו זמנית לגרום לנו להאמין לה בקטעים הדרמטיים. השיחות המשותפות שלה עם היילי סטיינפלד פשוט נהדרות כקומדיה, ושתי דקות אחר כך – כשהיא נאבקה עם הוקאיי – האמנתי לכאב ולצער שלה. ג'רמי רנר שחקן סבבה, אבל בסצינה המשותפת עם פיו הוא לא ממש עמד בקצב.
הצורה שבה הפלונטר נפתר לא היתה ממש תפורה, אבל כן מרגשת. אני מחבב את הדרך שמצאו במארוול שיהיה לנו אכפת גם מנטשה וגם מהוקאיי. בלי ציניות.
"פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך"
עוד קו עלילה שהיה צפוי למדי: מאיה לופז מאמינה להוקאיי שהבוס שלה רצה במות אביה, ופורשת מהמאפיה כשהיא הורגת את קאזי. אבל הסיפור של מאיה כולו לא מאד התפתח כאן, ולא ברור לי למה מארוול עושים סדרה דווקא עליה. סדרה על חובבי משחקי תפקידים ביקום מארוול נשמעת לי מגניבה הרבה יותר, אבל כנראה שיש גבול למה שמארוול מוכנים לעשות כדי להוכיח לי שהדמויות האלה לא היו מיותרות. השילוב שלהם בפרק הזה היה משעשע אבל כל כך מאולץ ולא אמין.
"ארוס מסתורי וחובב חרבות"
כעת הוא כבר לא ארוס, גם לא מסתורי, אלא רק חובב חרבות. אז למה יש לך שפם? ומאיפה השגת את הסוכריה ההיא?
"אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק"
אז אלינור בישופ היא מנהלת כספים אצל הבוס הגדול של המאפיה, רצחה את ארמנד דוקיין או לפחות ארגנה את זה, שכרה את ילנה בלובה כדי להרוג את הוקאיי – ואת כל זה היא עושה רק בגלל תספורת הנבלים שלה? זה הרבה לעכל. לפחות הסדרה סגרה יפה את הסצנה הראשונה בסדרה: המריבה ההיא של ההורים של קייט היתה סביב העניין הזה. ואז לאמא של קייט עוד היתה תספורת רגילה! טוב, היא הסבירה לקייט שרק בגלל שאביה נהרג היא נכנסה לעסקים.
"ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי"
אהמ, ובכן. קודם כל, לראות את הקינגפין של וינסנט ד'אונופריו על המסך היה פשוט אדיר. השחקן עושה אותו פנטסטי. כל האינטונציה המלחיצה, הזעם השקט, התנועות הקטנות בשרירי הפנים.
הבעיה היא שכדמות הוא לא הגיע לעשירית מרמת האיום שהתרגלנו אליה ממנו. כוחו הגדול של הנבל מ'דרדוויל' היה שעד שאנשים הבינו שהוא שולט בהם, היה מאוחר מדי. הוא היה חכם מאוד, שקט מאוד ומרושע מאוד. כן, הוא היה גם הבריון שמטווח קצר הוא כמעט בלתי ניתן להבסה (אלמנט חשוב לגביו בקומיקס), אבל כמעט אף אחד לא הגיע לטווח הקצר הזה.
כאן קיבלנו רק את הבריונות. האיום הפיזי הוצג טוב (אם כי הוא כבר נהיה קצת מדי עמיד), אבל מי שלא ראה דרדוויל, לא קיבל כאן יותר מאשר בריון מגודל סטנדרטי שמשוחק קצת יותר טוב מהרגיל. מתסכל אותי לחשוב שאני צריך להסביר לאנשים כאלו למה הדמות הזו היא הנבל הכי מוצלח שקיבלנו מכל הפרוייקטים הקשורים במארוול, ובכלל אחד הנבלים הטלויזיוניים הטובים אי-פעם.
אבל נו, ברור שהדמות הזו כאן כקריצה. אי אפשר להציג נבל כזה כמו שצריך תוך פרק אחד. העלילה סביבו היתה מיותרת והסיפור היה מסתדר בלעדיו. רק שאם כל השיקול הוא הקריצה, אז נכון שהאישור לקיומו בMCU הוא נחמד, אבל עוד אין לנו מושג אם זה הקינגפין מהסדרה או אחד אחר, ועוד לא דיברנו על הסוף המתסכל שלו – יריה וקול של גוף נופל אוף סקרין. הוא כנראה לא מת, נכון – רק בפרק הזה הוא שרד חץ לחזה, דריסה, התחשמלות ופיצוץ רציני – אבל מארוול היו פשוט חייבים להשאיר אותנו במתח עוד איזה שנה-שנתיים? מרגיז.
"זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום"
אז הפינאלה אכן הנחיתה את כל הכדורים, וכל הכבוד לה על זה. ככה צריך להיראות פרק סיום טוב, שמלבד קשירת כל הקצוות היה גם בסך הכל נחמד. אקשן חביב, קומדיה חביבה (ינשוף שמוצג בתחילת המערכה ייקח טנדר מוקטן בסופה), סצינת קרדיטים חביבה.
אז נכון שרמת האיום שאפה למינוס אחת והפרק – כמו הסדרה כולה – בקושי הצליח לרגש או להעמיק בנפשם של הגיבורים; אבל באיזשהו מקום אני שמח על כך. לא תמיד חייבים עומס רגשי או את גורל העולם על הכף. "הוקאיי", בסיכומו של ענין, היא אחד הדברים הכי סימפטיים ו"קטנים" שקיבלנו ממארוול, וזה לגמרי, ולחלוטין, מאה אחוז בסדר גמור מצידי.
זה מאוד חביב, קטן, ונחמד
והלוואי שזה ימשיך ככה. אני קצת בספק, אבל אם יצליחו לא לערב מזימה בינלאומית הפעם זה יהיה מדהים – אפילו אם קצת מציק כמה הסדרה מרגישה צורך להגיד "אנחנו יודעים שאתם לא אוהבים את הוקאיי! אבל הנה תראו אולי הוא כן חמוד??? אולי???".
המממ אני מהמוזרים שאוהבים את הוקאיי-
יש משהו ממש מגניב בבחור רגיל שחושב שהוא טוב מספיק כדי להילחם לצד אל נורדי, גאון טכנולוגיה מאובזר, חייל עם כוחות על ואדם ירוק שבאשכרה מתנפח מעצבים.
הפרק הראשון היה חביב, אבל אני רוצה יותר הוקאיי ופחות קייט בישופ. אני אתן צ'אנס גם לפרק השני ואני מקווה שזה ישתפר.
כמו שנאמר, חביב
אני מתפלא שמארוול הולכים על סדרה שמרגישה כל כל "קטנה", אבל זה בסך הכל שינוי מרענן.
רק דבר אחד שממש הפריע לי, זה שהזהות של הנבל העתידי המפתיע נראה כל כך ברור, שאני לא בטוח אם זה מכוון או פשוט תוצאה של תסריט מרושל.
מעניין
אפשר פירוט?
וואלה?
מודה שלא חשבתי בכיוון. עכשיו כשאתה אומר את זה זה נשמע הגיוני, אבל לפחות לגביי זה לא כל כך צפוי.
מכשיר השמיעה לקוח מהקומיקס
ספציפית הריצה של מאט פרקשן ודייוויד אג'ה, שהסדרה הזאת בכללי מתבססת עליה באופן יחסית ישיר לעומת עיבודים קודמים. גם סצינת הקרדיטס מעתיקה את הסגנון האמנותי של אותו קומיקס ספציפי.
מה שמעצים את תחושת החמיצות של החוסר בתמלוגים ליוצרי הקומיקס – דווקא כי הפעם העיבוד יותר נאמן למקור וכולל ריפ אוף של הסגנון הויזואלי ולא רק שואל אלמנטים עלילתיים.
לגבי הסדרה עצמה – היא טובה. אני מעדיף את הצד השובב והחמוד של מארוול (כמו אנט מן למשל) וזה בערך באותו סגנון. אפילו הסלידה שלי מג'רמי רנר לא הרסה מהסדרה. עדיין מאד מופתע שדיסני הצליחו לטאטא את הסקנדל שלו ונמנעו מריקאסט (אם יש מקרה שמצדיק ריקאסט זה בהחלט זה) אבל עולם כמנהגו נוהג.
פעם ראשונה שאני שומע על הסקנדל שלו
ואני לא יודע אם זה המקום לדיון (כלומר, דיון על הוקאיי הוא בהחלט המקום לדון על ג'רמי רנר), אבל אני באופן אישי לא מאמין לאף צד שנמצא בתוך סכסוך גירושים, וכנראה שגם דיסני התייחסו לזה ככה.
בכל מקרה, זה לא שהוקאיי היה דמות כל כך פופולרית שהוא היה מצדיק סדרה אם היה צורך בריקאסט.
לגבי מכשיר השמיעה, זאת נקודה שתמיד הייתה רלוונטית להוקאיי – הוא בנאדם נורמלי לחלוטין, רק עם כושר כיוון מאד מאד טוב (וכמו שקייטי מראה, כנראה שזה לא משהו ייחודי). הסצינה של מכשיר השמיעה בפרק הראשון הייתה הפתעה נחמדה, אבל בפרק השני זה כבר הפך לתמה שאפשר להרחיב עליה בהמשך הסדרה – בן אדם רגיל, שהוא לא אל או קוסם או מוטנט שספג קרינת גאמה ושרד, יסחוב פציעות ארוכות טווח מקריירה של לחימה. אצל טוני סטארק, לתקופה קצרה, זאת הייתה פוסט טראומה – אצל קלינט זאת ירידה בשמיעה.
והשאלה המעניינת האם ימשיכו לפתח את הנושא הזה במהלך העונה, ובמיוחד האם זה יהיה סיפור מוסר לקייט בישופ.
"לא מאמין לאף צד שנמצא בתוך סכסוך גירושים"
אתה צודק לחלוטין, וחבל שוורנר לא הבינו זאת לגבי ג'וני דפ והפיטורין הסופר-לא-מוצדקים שלו מחיות הפלא 3.
לדפ יש היסטוריה של אלימות, סמים ואלכוהול
גם בלי קשר לגירושין שלו.
Johnny Depp 'punched crew member in drunken tirade'
הוא גם הפסיד בתביעת דיבה שלו נגד הסאן, שקרא לו "מכה נשים".
אין לי כח להאריך עכשיו
אבל לדפ נגרם עוול נורא. שווה לקרוא את הפוסט הזה כדי להבין למה.
פוסט בפייסבוק
לעומת היסטוריה של אלימות, אלכוהול וסמים, והכרעת בית משפט. כל זאת כשמדובר באדם שיכול להרשות לעצמו את עורכי הדין הטובים ביותר.
את מוכנה לקרוא בבקשה, ואז להגיב?
(ל"ת)
קראתי.
מה הפוסט הזה מחדש, בדיוק? מדובר באדם עם היסטוריה של אלימות. לא קשה לי להאמין ששור מועד נגח שוב, במיוחד כשיש פסיקת בית משפט בנושא.
*אין* פסיקת בית משפט בנושא.
(ל"ת)
Johnny Depp loses libel case over Sun 'wife beater' claim
שכחתי לינק, הנה הוא:
Johnny Depp loses libel case over Sun 'wife beater' claim
כל זה לא רלוונטי (את בטוחה שקראת את הפוסט?)
"הנושא" הוא האם גו'ני דפ הוא גבר אלים שמכה נשים. המשפט בינו לאשתו מתנהל עדיין. דפ הפסיד בתביעה ש*הוא* הגיש נגד עיתון שכתב עליו לטענתו דיבה, ובית המשפט דחה את התביעה (ומותר גם להטיל ספק במה שבית המשפט פסק במקרה הזה). מי שרוצה להסיק מזה מסקנות, שיבושם לו.
והנושא כבר מעבר לאוף טופיק, אז אני אעצור כאן.
אכן קראתי את הפוסט. פעמיים.
פשוט לא הסכמתי איתו. אתה בטוח שקראת את הקישורים שהבאתי על כך שהוא תקף אדם על סט של סרט ועל משפט הדיבה? אתה יודע שהוא נעצר גם בעבר על אלימות?
אם בית המשפט קבע שהרד הראתה שדפ אכן תקף אותה ב-12 מתוך 14 הפעמים שסיפרה עליהן, למה שלא להאמין לה?
אין פסיקה בנושא, כי לא יכולה להיות פסיקה.
הם בחרו לסגור את התיק לפני המשפט. דפ אמר שישלם פיצויים והרד הסכימה, ולכאורה תרמה את הכסף.
עכשיו דפ תובע אותה כי היא הפרה את ההסכם שכלל סעיף שבו אסור לאף אחד לדבר על הקייס – בזמן שהרד הלכה להרצות בכנס לנשים מוכות.
אז לנופף ב"אין פסיקה", ו"נעשה לו עוול נורא" לא יקדם אף אחד לשום מקום כי את האמת כבר אי אפשר לדעת. גם המשפט שמתקיים לא עוסק בזה בכלל.
כן נראה מהתרשמות שטחית שהיתה בינהם מערכת יחסים רעילה ודפ לא האשם הבלעדי, וטוב היה לאולפנים לא להתערב. אבל גם כשזה קרה כמו שקרה אי אפשר לומר שדפ הוא איזה שה תמים בהתחשב בהיסטורית האלימות, השחתת הרכוש והאלכוהוליזם שלו.
דיברתי על התביעה של דפ את הסאן
על שקראו לו "Wife Beater". הוא הפסיד במשפט.
זה היה בתגובה ליצחק, לא אליך.
(ל"ת)
אוקי.
(ל"ת)
עצור את סוסיך
מתוך הפוסט "פסק הדין של השופט בנוגע לתביעת הדיבה של דפ, לא מייחס לו באופן חד-משמעי את המעשים, הוא אפילו לא נכנס בעובי הקורה כדי לבחון את ההאשמות. הוא רק אומר שאם המעשים אכן קרו – מה שלא הוכח וחלק ניכר ממנו אף הופרך על-ידי גורמים מקצועיים – אז התואר "מכה נשים" הולם. במילים אחרות, התביעה של דפ לא התקבלה כי ביחס לשמועות שהמגזין הבריטי הזול כתב, התואר שהודבק לדפ על ידי המגזין מוצדק (בעיני השופט). "
גם אם אני מסכימה איתך לגבי העובדה שהפסיקה של השופט לא אורת שום דבר לגבי מה דפ כן או לא עשה, אז אתה צריך להסכים איתי לגבי העובדה שהפסיקה של השופט לא אומרת כלום לגבי מה שדפ כן או לא עשה…
אמבר הרד אמרה משהו בעיתון. העיתון, על בסיס מה שנאמר בראיון נתן לדפ כינוי מסויים. השופט אמר שהתביעה לא מתקבלת כי הכינוי תואם למה שנאמר- ז"א אנחנו מסכימים שהוא לא מדבר על נכונות ההאשמות עצמן, אלא רק על המסגור של ההאשמות על ידי העיתון.
ז"א גו'ני דפ לא הואשם בכלום באופן רשמי, אבל עדיין יש בת זוג לשעבר שמוכנה להצהיר בתקשורת שהוא נהג כלפיה באלימות. אפשר להאמין לה ואפשר שלא אבל מכאן ל"עוול נוראי" ו"חף מפשע"? מוכנה להסכים איתך לגבי זה שהפסיקה מול הסאן היא לא רלוונטית. איך זה רלוונטי לשאר הדיון?
חוזר לתגובה אחת: העוול נגרם כי הוא פוטר בגלל המשפט *הזה*
שאת מסכימה שאין מה להוכיח ממנו. הסיפור היה ידוע לפני שדפ לוהק לתפקיד. תביעת הדיבה היא שגרמה לפיטוריו, וזה שום דבר יותר מכסת"ח טיפשי של וורנר.
וכן, אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, המשפט בינו להרד מתנהל, יש *הוכחות* שגם הרד היכתה את דפ, והסיפור כולו רחוק שנות אור מלהיות שחור לבן.
בכל מקרה גם הרג וגם גם לא שחקנים מספיק מוכשרים ומעניינים כיום בשביל לגרום
לי להתבאס מהיעדרם על המסך. בלי קשר למחלוקות משפטיות נשמע לי רעיון טוב שהם יפנו את מקום לטובת אנשים שבאמת ראויים לתפקידים.
זו הסתכלות קצת פשטנית, לא?
הסיפור רחוק מלהיות שחור ולבן. אבל האמירה לגבי חף מפשע לא היתה לגבי התקרית הספציפית הזו. יש לו עבר של אלימות ואלכוהול, ומי שגר בבית מזכוכית עדיף שלא יזרוק אבנים.
הוא פוטר בגלל אפקט סטרייסנד, והנסיון שלו להסיט את האור מפרסום מסויים, רק הגדיל את הסיפור בסדרי גודל, והזכיר לאנשים מי האדם שכבר שנים רצים עליו סיפורים (אני זוכרת עוד סיפורים עליו עם ונסה פראדי). אז יכול להיות שהכל זה סיפורים והוא שה תמים (ואז הוא צריך לפטר את איש יחסי הציבור שלו, דחוף), אבל בסופו של דבר לאולפנים לא אכפת לא מגברים חפים מפשע, ולא מנשים מוכות. את ג'יימס גאן פיטרו על הרבה פחות. הם רוצים שמות שמוכרים ולא רוצים שמות שלא מוכרים. זה המשחק. זה העסק שהוא בחר לקחת בו חלק. אז א. כן, מי שרוצה להיות בעין הציבור צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר מהאדם הממוצע. צריך להמנע ם ממראית עין. לא הוגן. מסכימה איתך. אבל זה מה יש. ב. שיחשוב טוב מה הדברים שהוא רוצה להאיר עליהם את הזרקור והאם זה באמת האינטרס שלו (סטייל – תהיה חכם, לא צודק)
הלוואי ואנשים היו חפים מפשע עד שהוכחה אשמתם. זה משפט חמוד שמוצא מהקשרו. קצת כמו חופש דיבור.
האנשים חפים מפשע עד שהוכחה אשמתם מעבר לספק סביר *אל מול רשויות השלטון*. אי אפשר להכניס אותו לכלא. זה נכון. אבל אנחנו, כחברה, שופטים אנשים כל הזמן על כל אמירה וכל התנהגות וכל החלטה ונותנים להחלטות השיפוטיות שלנו להשפיע על הצעדים שלנו. האם זה *צריך* להיות ככה? לא יודעת, אבל זה לא משנה, זה המצב בין אם נרצה ובין אם לא.
האמירה *שלי* לגבי חף מפשע היתה על הסיפור הזה
ואני מקבל את ההבחנה (הנכונה בהחלט!) בין רשויות החוק ובין כולנו כחברה, אך דווקא בגלל זה חשוב לי להבהיר את המקרה הנוכחי, שבו וורנר – כמייצגת חלק מאותה חברה – מיהרה להסיק מסקנות על ארוע שהיה והסתיים לפני שדפ לוהק לתפקיד, רק בגלל אותה תביעת דיבה שלא חידשה כלום לגבי פרטי אותו ארוע.
רמת חפותו של דפ נותרה זהה לפני ואחרי תביעת הדיבה. לא השתנה כלום חוץ מבהלה מטופשת של וורנר, ובעיניי, לא רק מטופשת אלא בעיקר חסרת הצדקה.
ברור שיש הצדקה
גם אם נעזוב בצד את המוסריות (שלא מעניינת את הוליווד במיוחד), לשווק סרט עם שחקן שבית המשפט קבע שהתואר "מכה נשים" אינו שקר לגביו זה סיכון. וורנר רוצים להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות סיכון, ודפ הפך למכשול עבורם.
אני לא חושב שהסרטים היו ניזוקים מזה
אם וורנר היו מתייחסים לזה בהיגיון. הם ליבו את האש, לא רק הגיבו לה.
אם היית מנהל בוורנר
והיית צריך להמר במאות מיליוני דולרים (תקציב הסרט פלוס שיווק) שאנשים ירצו לראות את דפ, ושלא יתגלה שום דבר חדש לגביו עד צאת הסרט, היית מסתכן?
האירוע שאתה מדבר עליו הוא לא הארוע שגרם לוורנר לפטר אותו
כאילו, הוא הוביל לזה, אבל זה לא הארוע.
וורנר לא פיטרו אותו בגלל שלפני X שנים הוא כן או לא הרביץ לאמבר הרד.
וורנר פיטרו אותו כי הפרסום הספציפי הזה באותה נקודת זמן עשה להם יחסי ציבור רעים.
האם לפני 6 שנים דפ כן או לא היכה את אמבר הרד מעניין את הבכירים בוורנר כקליפת השום. האם עכשיו זה יהיה לגיטימי לכתוב בעיתונות "הסרט החדש בכיכובו של מכה הנשים ג'וני דפ" זה מה שמעניין את וורנר והתשובה לזה היתה כן.
הוא, באופן אישי, במלוא תביעתו החליט להחזיר לכותרות את הנטיות האלימות שלו שדיברו עליהן במשך שנים אחורה ואיכשהו הצליח להתחמק מהן כי הן היו לפני עידן metoo, לתקופה שיש בה יותר רגישות חברתית לנושא. זה בכלל לא משנה מה כן או לא קרה עם אמבר הרד. זה משנה האם הקהל שמושפע מכותרות כמו "הוא מכה נשים" יגיע לסרט, ומשום מה הוא החליט שבדבר הנכון לעשות הז להחזיר את זה לכותרות ועל הדרך לקבל אישור חוקי משופט שהאמירה, לכשעצמה, היא לגיטימית.
אם הוא היה שה תמים עד לאותה נקודת זמן ופתאום הפרסום הזה היה מגיע משום מקום זה דבר אחד, אבל בהתחשב בהיסטוריה שיש לו? זה לא רק התקרית הספציפית הזו. זו התקרית, ההיסטוריה והתחושה שהפעם הבאה ששוב תהיה כותרת כזו שקשורה לג'וני דפ היא עניין של זמן, ואז הם לא יוכלו להגיד לא ידענו.
לא בהכרח מסכים עם הניתוח
אבל השורה התחתונה בדיוק מה שאמרתי – וורנר כיסו תחת. אולי זה היה נכון כלכלית (לדעתי לא), אבל סביר מאד שלא *מוסרית*. זאת היתה הטענה שלי מלכתחילה. לאדם לא מגיע להיענש על מה שלא עשה.
זה לא כיסתוח
זו החלטה כלכלית למוסר אין השפעה של ממש על החלטות כלכליות, כמו כלל ההחלטות של קורפורטים גדולים כמו וורנר. אבל זו לא הנקודה.
אתה מפספס את הנקודה הכי חשובה פה. בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים (יכולות?) להתעקש מה כן קרה עם אמבר הרד – אתה לא יכול להתעקש על מה הוא לא עשה עם אמבר הרד. לא אנחנו ולא אתה יודעים מה קרה שם. עובדתית – היא המשיכה להציג את עצמה כאישה מוכה, ולכן אף אחד לא יכול לדעת מה קרה שם באמת. ברגע שאתה אומר שלא מגיע לו להענש על משהו שהוא לא עשה- אתה בוחר צד, ואם אתה רוצה שנשחק במשחק הניחושים של למי אנחנו מאמינים יותר – אפשר, רק אני לא בטוחה שיצא מזה שום דבר טוב.
הטיעון צריך להיות "לאדם לא מגיע להענש על משהו שלא הוכח בבית משפט שהוא עשה" אבל אני חושבת שגם אתה יודע שהטיעון הזה לא יחזיק מים כי יש אינספור דוגמאות לאנשים שנענשו חברתית על דברים שהם רק חשודים שהם עשו אבל זה אף פעם לא היה צריך לעמוד בחובת ההוכחה של בית משפט. (מי אמר קווין ספייסי? אני? מה פתאום? אתם דמיינתם את זה).
לא אני מפספס את הנקודה
אלא את. הנקודה שלי היתה מלכתחילה שלהזיק למישהו על סמך משהו ש*לא ברור לנו* שהוא עשה, זה עוול, נקודה. זה לא מעניין אותי אם העוול נגרם בגלל תרבות כללית, אולפן סרטים ספציפי או הוראה של אליהו הנביא.
מותר לטעון שכל מקרה לגופו, ומותר לאנשים להשקיע קצת מחשבה ולבדוק את ההבדלים בין סיפורים על כוכבים הוליוודיים ולא לשרוף את כולם כי זאת האווירה המחייבת עכשיו.
אבל הנה הסתירה
אם הטענה שלך היא
היא שונה במהות מהטענה
וזו מהות הדיון.
כי אם אתה רוצה לדון על "כל מקרה לגופו" – לג'וני דפ יש עבר עשיר בתקריות אלימות, גם בלי קשר לתקרית הנוכחית. אבל זו בכל מקרה לא שאלה מוסרית אלא פרקטית – למי אתה מאמין עכשיו.
אבל אם הטענה שלך היא הטענה הראשונה, אז מעניין אותי לדעת למה ג'וני דפ לא וקווין ספייסי כן. והאם אתה באמת 100% לא שופט אנשים אלא אם כן הם הואשמו בבית משפט. להעלות את הטיעון המוסרי רק כשזה מישהו שבמקרה הספציפי הזה אתה מסכים איתו זה סבבה, רק שזה לא באמת טיעון מוסרי.
לא הבנתי למה הטענות שונות, מצטער
כוונתי היא שאם אנחנו לא מסתמכים על רשויות החוק, אלא בודקים בעצמינו, אז אני בודק בעצמי את העובדות הנגישות לציבור ומנסה להכריע על פיהם. זה בדיוק הטענה של "כל מקרה לגופו".
ועל פי זה, די ברור שהמקרה הזה של דפ שונה לחלוטין מהמקרים של ספייסי. ההשוואה הזו מאד לא הוגנת כלפי דפ. הוא לא צדיק גדול כנראה, אבל לכן בדיוק צריך את השכל להבדיל בין מקרים מובהקים לבין מקרים של אפור סמיך. ככלל, אני לא שופט מקרה ספציפי של כוכב הוליוודי על עבר של "סמים ואלכוהול ואלימות", יש המון כאלה שהשתקמו יפה מאד.
ושוב, העיקר כאן הוא שברור שוורנר פיטרו את דפ בגלל חשש מאווירה ציבורית *שעליה אני מצר*, ולא בגלל נתונים חדשים על האלימות שלו. לדעתי אכן נעשה לו עוול, ואף אחד לא פיטר את הרד מאקוומן גם אחרי שברור מפיה שהיא התנהגה כלפי בן זוגה באלימות. זהו לא צדק, לא מוסרי ולא חברתי – זה כיסוי תחת.
ובכל מקרה, דומני שהדיון אוף-טופיק הזה מוצה לעת עתה, לפחות מצידי. במקום זה אלך לצפות בפרק 3, כי צריך כבר לכתוב גם עליו.
לקווין ספייסי ולג'וני דפ עומדת חזקת החפות המשפטית
בדיוק באותה מידה. האם מותר לנו לשפוט מוסרית? כמובן. אבל בוא לא נעמיד פנים שיש לזה קשר להרשעה בבית המשפט. מותר לא להעסיק את ספייסי בדיוק כמו שמותר לא להעסיק את דפ.
אבל אני לא אמרתי שזה קשור להרשעה
וכאמור, החלוקה בין מקרים ברורים לכאלו שאינם היא בדיוק הנקודה שלי. "מותר" לוורנר לעשות מה שהם רוצים, אבל ההשוואה בין המקרים לא נכונה לטעמי.
אבל כאמור, אני עוצר כאן.
ומילה לך ולmip: מעריך מאד את הדיון הנעים, שיכל בקלות להתגלגל למשהו אחר, הרבה פחות נעים.
"וכן, אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"
לדעתי אם אתה אומר את המשפט הזה באופן כללי, הוא צריך להיות תקף לכל המקרים. אבל אתה צודק, הגענו הרבה מעבר לאוף טופיק, ולא נצליח לשכנע זו את זה.
אם תרצה
אנסה להסביר את ההבדל בצורה אחרת, זה דיון עקרוני. לא באמת קשור לדפ או ספייסי או ג'רמי רנר. אם לא, אני מקבלת את בקשתך לעצור פה. אני בהחלט מסכימה שכרגע הרבה יותר חשוב לצפות בסרט 3 ולכתוב ביקורת.
כstand alone הוא אחד מפרקי מארוול האהובים עלי עד כה מכל סדרות הטלויזיה.
כמו ש-mip אמרה, חזקת החפות היא מונח משפטי.
אי אפשר להכריח אנשים ללכת להופעה של אייל גולן, להקראת שירים של יצחק לאור או לסרט של ג'וני דפ רק כי מבחינת מערכת המשפט לא הוכחה אשמתם. האולפנים יודעים את זה.
ושכחתי להוסיף
דפ היה אדם אלים עוד כשהרד הייתה בגן טרום-חובה. האם היא היכתה אותו? יכול להיות. מה קרה לפני? לא יודעת, אבל סביר להניח שאדם אלים ומכור לחומרים לא חוקיים יחזור לסורו.
לפי ההתרשמות שלי מחיות הפלא
הם דווקא עשו לו טוב שפיטרו אותו מהסרטים הגרועים האלו
להיפך, הוא היה הדבר הכי טוב בהם.
(ל"ת)
מש"א
הדבר היחיד שחבל שוורנר עשו זה להמשיך את הפרנצ'ייז הזה מעבר לסרט הראשון.
לגבי דפ, הוא כבר מזמן לא עשה משהו מעניין בתור שחקן וכמו שאמרו למעלה, הוא אדם בעייתי מאוד גם אם מתעלמים מאמבר הרד.
הוא לא עשה דבר מעניין הרבה בגלל המקרים המדוברים
לא שאני נכנס אפ הוא עשה או לא אבל הולוויד התנערה ממנו מאז
כלומר, לא ממש
המקרים המדוברים הם מהשנים האחרונות ומבחינתי הוא לא עשה שום תפקיד מוצלח מאז "סוויני טוד".
טוב אני לא ממש מסכים איתך אבל אם בכל זאת נרצה לדייק
הוא לא עשה כלום כמעט מאז המקרים המדוברים
דפ נעצר לראשונה על תקיפה
ב-1989 (אמבר הרד הייתה אז בת שלוש). הוא שוב נעצר ב-1994 אחרי שהרס חדר במלון, ושוב ב-1999 אחרי שאיים על פפראצי בלונדון. המעצרים האלו לא הפריעו לו לפתח קריירה ארוכה ומצליחה. להוליווד יש פחות בעיה עם האלימות של דפ ויותר שהוא כבר לא מושך קהל כמו פעם.
בנושא החרשות
זה אחד מהמקרים הקלאסיים בין לאבד משהו לבין לא להכיר אותו בכלל.
בנושא הזה, מומלץ לראות את הפרק הרלוונטי של סליחה על השאלה, שמראה באופן מרשים מאד את אופן המחשבה השונה של חרשים מלידה ומתחרשים.
אחד הפרקים הטובים בעיניי.
שבאמת מראה מגוון רחב ומקיף של חוויות ודעות.
האמת שמעניין אותי אם המתאם בין חירשות מלידה / גיל צעיר להתנגדות לשתלים הוא אמיתי, או שהעדויות האנקדוטליות האלה שגם אני שמתי לב אליהן הן מקריות.
חיבבתי את הניסיונות של הסדרות לקחת לכיוונים פחות צפויים ויותר מעניינים
(בעיקר וונדהויזן אבל גם לוקי) מאשר הבאדי קאפ הממוצע כמו בפתרון ועכשיו פה. כמו כל תוצרי מארוול זה לגמרי מעביר את הזמן אבל לא עושה שום דבר מעבר, קשה לי להיזכר במה שצפיתי ברגע שהפרק נגמר. מה שכן היילי בהחלט חביבה אבל קשה להבין את המחמאות שהרעיפו עליה. בכללי עדיין לא הבנתי את ההיסחפות אחר השחקנית שבינתיים הוכיחה שהיא שנונה ואחלה אבל לא סחפה או ריסקה אותי בשום תפקיד (בניגוד לפלורהס פיו שאמירה גם היא להצטרף). לא ציפיתי שדווקא בתפקיד מארוול היא תרסק אותי, אבל מישהו יכול להגיד לי תפקיד שהוא לא ״אומץ אמיתי״ שממש מראה שהיא מהליגה של הגדולים?
דיקינסון
מעבר לזה שזו אחלה סדרה, היא מצויינת שם.
"הקצה של 17" (The Edge of 17)
נתן לה מספיק קרדיט מבחינתי עד קצה הזמן. גם ב"פיץ' פרפקט 2" היא אחלה לחלוטין.
ממש חבל שביקורת על הוקאיי הפכה לדיון על האם דפ מכה או לא ):
(ל"ת)
איזה פרק 3 כיפי.
(ל"ת)
ממש כייפי.
לא זוכר את הפעם האחרונה שנהנתי ככה ממשהו של מארוול.
פרק 4 של מה אם
ופרקי הפתיחה של וונדהויז'זן.
אבל כן, פרק טוב מאוד. אני עדיין קצת מחכה עם ההתלהבות עד שאראה לאן הסדרה הזאת אשכרה הולכת, אבל בינתיים היא מאוד יציבה בשאיפות ובביצועים שלה, וזה נהדר. אבל יש לה 3 שבועות להרוס את הרושם הזה.
אני אפילו לא זוכר מה היה פרק 4 של מה אם. אהבתי רק את השניים הראשונים.
בוונדהויז'ן אהבתי רק את ה-bulk של האמצע :)
השאלה לא היתה מה הכוונה באזכור של נטשה
השאלה היתה מה הוקאיי מנסה לעשות שם.
פרק 3 פשוט נהדר
לדעתי בטופ 5 פרקי MCU-דיסני-פלוס ברמת הכיף והאקשן – ויותר מכך, שתי הבמאיות שעשו אותו ממשיכות לפרקים 4-5, ואני מקווה שהן ישמרו על הסטנדרט שהפרק הציב.
פרט ששיעשע אותי: האִזכור ללהקת Imagine Dragons, שעשו את הפתיח הנהדר של ארקיין וחבריו אף הגיחו בה להופעת אורח בתור עצמם, נעשה מול היילי סטיינפלד שדיבבה באותה הסדרה את הדמות הראשית (אם כי היה מוזר לשמוע את קייט בישופ מלכלכת על הלהקה, אבל בסדר).
*פוגע באנשים
(ל"ת)
את כנראה צודקת
ונו, כבר עברנו מסלול דומה עם הדמות הזו ב"עידן אולטרון".
אני לא חושבת
שאזיקים זו בעיה מבחינת ברטון.
מרגל ברמה שלו יודע גם להשתחרר מאזיקים…
אני לא חושב שיש כזה דבר רכב איטי
כשמדובר במרדף עירוני.
פרק 3 היה מעולה!
הפרק הכי טוב עד עכשיו. במיוחד ברמת האקשן שהיה מדויק ומהנה מאד.
בינתיים סבבה
ראיתי כל מיני השתפכויות על הסדרה בקבוצות פייסבוק וקשה לי להבין. היא כיפית, היא נחמדה, מזכירה את סדרות ה street-level של נטפליקס אבל שום דבר פה בינתיים לא מדהים או משהו. בינתיים היא לא מקבלת את תואר הסדרה הכי פחות מרשימה של דיסני / מארוול עד כה רק בגלל ש"מה אם…?" קיימת. אבל אנחנו כבר בחצי הדרך אז בקרוב נראה לאן כל זה הולך.
– השוט בתוך הרכב גרם לי לחושב על המם הזה של "אפשר את הוואן-שוט ברכב מ'הילדים של מחר'?" – "יש לנו את הוואן שוט ברכב מ'הילדים של מחר' בבית". הוואן-שוט ברכב מ'הילדים של מחר' בבית:
– אני יודע שכל טוויטר ואחותם בטוחים שהדוד של מאיה הוא דמות מוכרת מהיקום הנטפליקסי, אבל הם גם חשבו שריד ריצ'רדס יופיע ב"וונדהויז'ן", אז בינתיים אני מחכה עם ההתלהבות.
– יש הרבה דברים שוליים ב-MCU שלא מקבלים יחס אבל מאוד מסקרנים אותי. כמו איך נשמעים דיווחי התנועה:
"ועכשיו לדיווחי תנועה, איזור מנהטן קצת פקוק בגלל קרב של ספיידרמן ומיסטיריו, ג'ק תזמן 35 דקות, תודה. לוק קייג' נתן למישהו אגרוף כל-כך חזק שהוא שבר חלק מהכביש ברחוב ברודוויי בהארלם, אז מומלץ לקחת את אחד הרחובות המקבילים. ואם אתם על גשר ברוקלין בדרך לעבודה, כדאי להתקשר לבוס ולהודיע שתאחרו קצת כי הוקאיי ירה חץ ענקי לתוך הגשר שחסם אותו לתנועה. מיד אחרינו תחזית מזג-האוויר, בואו נקווה שת'ור במצב רוח טוב השבוע."
שני פרקים זה עוד הרבה זמן
זה חצי ממה שהיה עד עכשיו, למה שלא יהיו תשובות לשאלות שכבר עלו?
כן, גם עבורי הפרק הזה מסמן רעות
פחות דווקא בפני עצמו ויותר על סמך נסיון העבר: מארוול פשוט לא שולטים לחלוטין בפורמט ששת הפרקים מבחינת קצב, ואני מרגיש שלפנינו הולכים להיות פרקיים מאוד דחוסים, שאני מקווה שיזכרו שהדגש שלהם הוא קייט-קלינט ולא כל העלילות מסביב.
האמנם הסדרה כה מורכבת שהם לא יצליחו לסיים אותה תוך שעתיים?
קודם כל היא מרגישה לי פחות עמוסה מרוב הפרויקטים של מארוול מלכתחילה שזה מבורך.
ושנית, אם יש משהו שאנחנו יודעים על מארוול זה שאסור לפתור את כל הקצוות בפרויקט אחד כי חייבים להשאיר משהו להמשכיות היקומית.
זה נכון שפרק 4 עשה אפס מאמץ בלקדם את העלילה אבל יש שם עבודת דמויות ממש טובה שלגמרי סחבה הכל, לפחות בעיני.
ההערה שהכי קולעת לרוח הסדרה כרגע
ושוב, זה פרק טוב
אבל כשאני נזכר שיש רק פרק אחד לפתור את… כל זה, קשה לי להיות רגוע. זה היה יכול להיות פרק 4 נהדר, אבל זה פרק 5 קצת מדאיג. לא מאוד – אבל קצת.
כלומר, הסצנה המרכזית של הפרק (פסטה) נהדרת, וגם סצנת הפתיחה נותנת לנו עוד הצצה נחוצה להשפעות הבליפ אבל התחושה העיקרית היא שאחרי זה, הפרק בעיקר שורף זמן עד לגילויים שלו, שניהם ברורים להחריד בשלב זה ואיכשהו, ואולי זה רק אני, גם לא עד כדי כך מלהיבים.
או שאולי הם כן, אבל אני רוצה לראות איך זה משתלב בפינאלה בשביל שאתלהב באמת. או שאולי יותר נכון להגיד: אם זה משתלב בפינאלה.
אני מאמין שזה ישתלב
אבל כמו בלוקי – זה יהיה ספתח למשהו גדול יותר שיתפרס על פני כותרים נוספים.
עכשיו תיארת למעשה איך תעשיית הקומיקס (המודפס) עובדת
סדרות רצות שבונות לקורסאובר שמתפרס על כמה כותרים/ספיישלים.
היי, if it aint broke don't fox it
לא לגמרי.
ההמשכיות בדרך כלל מתפרסת על פני כותר מסוים, והקרוס אוברים לא כאלה תכופים כמו שהם עושים את זה בקולנוע.
תראה למשל את דרדוויל של צ'יפ זדארסקי – אני קורא את זה כבר למעלה משנתיים ורק עכשיו הוא הגיע לקרוס אובר הראשון.
בסדרות יותר נמכרות (כמו האקס-מן) יש יותר קרוס אוברים אבל זה קורה בערך פעמיים בשנה לכותר ומשפיע משמעותית פחות על סדרות הסולו של הדמויות האורחות. ב-MCU זה כבר כל הזמן, בכל כותר ותמיד. כל ארק משאיר שאריות לפרויקט הבא, כל ארק חייב להציג משהו שישתמשו בו בכותר שיבוא אחר כך.
מה שבאמת משונה זה שקוראי קומיקס כבדים בדרך כלל שונאים קרוס אוברים, בזמן שה-MCU שבה את הקהל הרחב דווקא בגלל שזה קרוסר אובר אחד ענק שלא נגמר לשניה.
זה כנראה עניין של היקף, והבעיה העיקרית שבפניה עומד הMCU.
ה"בעיה" בקומיקס היא שיש כל כך הרבה ממנו. מאד לא סביר לבנאדם להיות מסונכרן עם כל הקומיקס שיוצא, ולכן כל קרוסאובר – אפילו אם היוצר שלו כן דואג לסנכרון מכל הצדדים ולא יוצר סטיות וחוסר קנוניות – הוא סיכון להיתקע עם ידע חסר או עם ספוילרים.
כל עוד הMCU היה בפורמט של סרט כל חצי או שליש שנה, אז היה קל לשמור על סינכרון, ולכן כל קרוסאובר היה אירוע של "היי, אני מכיר את הרפרנס הזה!". אבל כשהMCU התחיל להתרחב, כל קרוסאובר הופך להיות שיעורי בית. המזל הגדול של הMCU הוא שהוא נשלט ביד חזקה על ידי קווין פייגי, שמצליח למנוע בתוכו סתירות, והגדיר את גבולות הקנון, כך שהקרוסאוברים נשארים רק ברמה של שיעורי בית. כאשר זה יהיה ברמה של חוסר קוהרנטיות, הMCU יהפוך מנכס לנטל.
זה בהחלט בדרך לשם.
זה לא סוד שהם פתחו את המולטיוורס עם לוקי. לפי ההצהרות של פייגי נטפליקס-ורס והספיידרמנים של סוני כבר אושרו (ולא סתם – אשכרה כל היקומים והגרסאות). והאקס-מן של פוקס הם רק עניין של זמן – ויש דיווחים שיתחילו להופיע באנט מן ודוקטור סטריינג'.
יש דיווחים שאפילו ווסלי סנייפס יחזור לבלייד. כמובן שהכל תאורטי – אבל בגדול ה-MCU כולל כעת כל סרט מארוול מ-1998. לא שהייתי עוצר את הנשימה ומחכה שיכירו בהאלק של אנג לי, ארבעת המופלאים או דרדוויל עם בן אפלק…
תראה, זה או הצלחה ענקית או רוב הסיכויים, התרסקות איומה
אם באמת יצליחו לקחת את כל החוטים שרצים פה ולשזור אותם לסיום אחד מספק – זה יכול להיות נהדר. באמת. זו יכולה להיות הסדרה הראשונה של מארוול שנקבל עם ארק שלם ומושלם.
אבל אם הם ישאירו יותר מדי דברים כרפרסים או לעונות הבאות או כל דבר כזה – עצלות הכתיבה תוריד את רמת הסדרה לפחות שלוש רמות למטה.
אני אופטימית שזה הראשון, אבל זה מארוול, ברור לי שאובייקטיבית רוב הסיכויים שזה השני…
זה בעיה שאתר סדרות מעלה רק שבוע אחרי את הסדרה עם תרגום ולוקח לכם כל כך הרבה זמן to review it.
וזה בעיה שלא חוקי לצפות בסדרה זו באתר סדרות
(ל"ת)
טכנית לא חוקי לצפות בסדרה הזאת בישראל בכלל.
(ל"ת)
אין לזה שום קשר לאתר סדרות.
(ל"ת)
אבל למה ספוילרים לספיידרמן בתוך דיון על הוקאיי…
כשזה רלוונטי לדיון
ויש מראש אזהרת ספויילרים לשניהם – למה לא?
אני חושד שאזהרת הספוילרים נוספה אחר כך על ידי העורכים
ובוא נודה שמה שהוא כתב על ספיידרמן לא רלוונטי לסדרה בכלל.
אכן ספויילר לא רלוונטי - מתנצל
(ל"ת)
היקום של המגינים
זה שבו מקימים אנשים לתחיה? אלקטרה אני מסתכל עלייך
זה עדיין יקום קומיקס, כמובן
זה יקום שבו דרדוויל הוא בעל הכוחות הכי ריאליסטיים מכל המגנים. אבל האווירה הכללית היא שאנשים שם חיים בעולם ריאליסטי, עם אינדיבידואלים בעלי יכולות על. במקרה של הוקאיי, למשל, הוקאיי הוא חייל על דה פקטו (עזבו את יכולות הקליעה המושלמות שלו, גם בתור רונין הוא כיסח את כולם), אבל אפילו קייט מצליחה להגיע להגיע לרמה שלו תוך שבוע חגים.
בכותרת התגובה הקודמת אני קצת פסימי
אבל השם של הפרק האחרון, "האיש שבראש", כן רומז שנדע עליו יותר.
סליחה, הוטעיתי והטעיתי
זה לא השם של הפרק.
וזה מאד נחמד שהשחקן משוכנע שמדובר באותה דמות,
אבל יש רק בנאדם אחד שיכול לאשר או להכחיש לגבי מה שמתרחש בMCU, כל השאר הוא השערות.
ובסופו של דבר: חמוד מאוד
אני חושבבב שזה הפינאלה הכי מספק של סדרת מארוול, שזה טוב, אבל אני גם מודה שבסופו של דבר יש כאן משהו שמונע מכל הסיפור להיות ממש "גדול". אולי זה חוסר הנושא של הסדרה (הסדרה קצת מדברת על מה זה להיות גיבור, אבל לא ממש עושה עם זה משהו), אולי זה כי בניגוד לסדרות האחרות הסדרה באמת פחות נשענת על דמויות מוכרות ומהלך רגשי שלהם אלא בעיקר מציגה דמויות חדשות ונותנת להן מיני-מהלך-רגשי חביב מאוד, אבל איכשהו, למרות שזאת כנראה הסדרה עם הכי מעט תלונות שיש לי כלפיה – היא עדיין לא מצליחה לחלוטין להלהיב אותי. אבל, לא יודע. אולי זה פשוט יותר מדי מארוול.
אה, ויש סצנת אמצע-כתוביות
לא חשובה לעלילה, בכלל, של אף דמות, אבל כן נראה לי משהו שהרבה מעריצים רצו לראות.
סצנת אמצע הקרדיטים הכי טובה אי פעם
(ל"ת)
לגמרי
הסדרה עצמה היא כנראה הסדרה המבולגנת ביותר מהסדרות של מארוול.
הכל מרגיש כמו בלאגן אחד גדול.
יותר מדי קווי עלילה לא קשורים שחלקם גם לא קיבלו פיתרון לבסוף (אז כל מה שהתחיל את הכל היה שעון ואתם לא טורחים לתת לנו ממש הסבר מהו? לאורך כל הקרב בפרק האחרון לא הפסקתי לשאול את עצמי ״למה הם בכלל נלחמים?״ וקיוויתי שהגילוי על השעון שהיה מה שהתחיל את העימות בינהם יסביר הכל, רק שזה לא קרה. מאיה הרי הייתה היחידה שבאמת היה לה משהו אישי עם הוקאיי שלא קשור לשעון המסתורי, אבל לשאר החבר׳ה הרעים לא היה שום עניין עם הוקאיי מלבד השעון המסתורי. אז אתם לא חושבים שמגיע לנו תשובות ברורות בקשר לשעון הזה? ) ותחושה מאוד מבולגנת שהתבטאה במיוחד בפרק הסיום.
גם האווירה של הסדרה הייתה יותר מדי מבולבלת עם מעברים חדים מדי בין קטעים אפלים ודרמטיים מאוד לקטעים יותר מדי קומיים שפשוט נותנים את התחושה שיש פה שתי סדרות שונות שהתערבבו ביחד.
אבל אחרי שאני מסיים את הצפייה ומכתיר לעצמי את הסדרה כאחת החלשות מבין סדרות מארוול בדיסני פלוס (אל תדאגו, את המקום של הסדרה הכי גרועה אף אחד לא יכול לקחת מ״מה אם״) מגיעה סצינת אמצע הקרדיטים ומעיפה אותי.
רק בשביל הסצינה הזאת היה שווה לראות את הסדרה.
ובתכל׳ס המסקנה שהסצינה הזאת הביאה לי זה שמה שבאמת רציתי זה מיוזיקל בעולם של מארוול.
במקום הסדרה הזאת הייתי שמח פשוט לקבל את הגרסה המלאה של המחזמר “רוג׳רס״.
אולי עדיין יש מצב לקבל את זה מתישהו?
תן לזה איזה עשור.
מחזמר של האוונג'רס זה די בלתי נמנע בשלב הזה. אבל אני מניח שזה גם תלוי במדד חזרה לשגרה של התיאטראות.
מה שבעיקר הפריע לי בפרק, והזכיר לי שבסופו של דבר זה קומיקס, זו סצינת הקרב. היא הייתה כל כך מטומטמת, שמאוד קשה לקחת ברצינות את הדברים הדרמטיים שקורים מסביב לה. נכון, זה קשה לביים סצינת קרב רב משתתפים טובה, אבל אולי בסדרה שאמורה להיות יותר "קטנה" לא צריך כזו בכלל? זה מאוד מוריד ממה שהיה יכול להיות סיום לגמרי בסדר.
נקטע בסוף
נקרא לזה מחווה לתאנוס.
תוכל להרחיב?
לא הבנתי למה
זה לא רטקון, זה מולטיוורס...
(ל"ת)
את צודקת לחלוטין
הבעיה שזה קורה בכל מקום והצבעת דווקא על הדוגמה הכי זניחה, מצד שני אולי זה מכוון בשביל להראות שאפילו בדברים הכי שרירותיים זה ככה.
מה הוא אמר?
(ל"ת)
This is an agent of some kind...
שהוא חשב שהבית שלהם הוא 'safe house'…
למה לא פרש? הוקאיי פרש, בהחלט,
אבל בדיוק כשהוא רצה לצאת החוצה, הם באו ומשכו אותו בחזרה פנימה.
ביקום הקולנועי? ממש לא
ו'סוכני שיל"ד', נכון לכרגע, אפילו לא קצת קאנונית. לעזאזל, הגילוי על הדמות הזו עצמה סותר כנראה את אחת הדמויות האהובות שם.
שילד קיימים.
מה קורה בשילד, עם המלחמה הסודית, זאת כבר שאלה אחרת, ונראה שלפייגי לא מאד בוער להרחיב אותה.
מניח שנגלה
בסדרה של הפלישה הסודית.
סדרה שהפתיעה לטובה, בכל הדרכים הנכונות
כמו שאמרו כבר לפניי, הוקאיי אף פעם לא היה הגיבור האהוב ביותר בצוות, והוא גם לא קיבל יותר מדי זמן מסך לעומת חבריו עם הטרילוגיות, או אפילו נטשה. הנוכחות שלו לא הייתה מאוד מורגשת באוונג'רס, ובשל כך הדמות קצת פוספסה עד עכשיו.
מה שכן, זה נתן לסדרה החדשה בסיס טוב לעבוד איתו, כדי ליצור סדרה עם הדמות שתספק לה את העומק והניואנסים שנעדרו מהגרסה שלה ביקום הקולנועי עד עכשיו, בגלל כל האילוצים. סוף סוף הוקאיי יכול לממש את הפוטנציאל שלו, ובניית הדמות ההדרגתית השתלמה.
זה באמת הכוח של היקום הסינמטי הזה, שיכול לשפר בדיעבד סצנות מסרטים אחרים בזכות השימוש שנעשה בהן אפילו שנים אחרי.
נכנסתי לסדרה בלי יותר מדי ציפיות, למרות שמאוד אהבתי את ריצת הקומקיס של Fraction & Aja, כי לא ידעתי אם מארוול מסוגלים לנצל את החומר המצוין הזה כמו שצריך. בטח במסגרת של סדרה, שכידוע לנו היו כולן עם פייסינג בעייתי ומספר מועט מדי של פרקים. אבל איכשהו, הם פגעו בול במטרה (סליחה).
בין אם זו היווצרות מערכת היחסים הנהדרת בין קלינט לקייט, או הדרמה המשפחתית/תעלומת רצח בבית בישופ, עד לשימוש באקו וההכנסה של דמויות אהובות מסרט וסדרה אחרים כתפקידים משניים מעניינים. הסדרה הצליחה, דרך תסריט מהודק וממוקד, להשתמש בהרבה אלמנטים שונים לטובתה בלי לגרום לאף אחד מהם להרגיש מיותר.
אז מבחינתי, שישה פרקים היו בדיוק מה שהיה צריך. במהלך הפרקים האלה ראינו צדדים חדשים לדמות של קלינט, שגם עשו שימוש בכל מה שלמדנו עליו ביקום הסינמטי עד עכשיו, וגם נתנו לו מאפיינים מהותיים לדמות מהריצה המפורסמת ההיא, כמו בעיות השמיעה; למדנו להכיר לעומק את קייט בישופ של היילי סטיינפילד, שהיא בערך כל מה שרציתי לראות מהדמות ועיבוד מאוד נאמן למקורות הקומיקסיים שלה; והסדרה ידעה להתעמק בקשר הנרקם בין השניים בתור המהות של הנרטיב, עם תצוגות משחק נהדרות ודיאלוגים נוגעים ללב.
ממש אהבתי את העיסוק של הסדרה במשמעות המילה 'גיבור', גם בסקייל קטן כזה. ההשראה של קייט מקלינט שדוחפת אותה למקצוע הבעייתי, המיאוס של קלינט שרק רוצה לחזור הביתה לילדים, והדיון על האם הוא יכול להיות דמות לחיקוי בכלל אחרי הטעויות שעשה במהלך הטיימסקיפ באנדגיים.
אלה נושאים מעניינים מאוד, שגם אם לא היה יותר מדי זמן לחקור אותם מכל הזוויות, נתנו לסדרה אופי בוגר ואמין יותר, שקצת נעדר מהסדרות הבומבסטיות דוגמת לוקי וWhat If.
גם מבחינת האקשן לא היה חסר. היה שימוש מצוין בכל החיצים המאגניבים של הוקאיי (האהוב עליי היה האחד של המשאית, כמובן), ולפעמים אפילו ניצלו אותם ביצירתיות ולא רק כדי לעשות רפרנס, כמו במרדף בפרק השלישי – שעדיין נשאר הפרק האהוב עליי בסדרה כולה. וקיייט בישופ בעצמה מלאה אנרגיה והתלהבות אפילו בכוריאוגרפיה שנתנו לה, עם תרגילי הג'ודו ההזויים והביטחון העצמי המופרז. בסצנות האקשן הסדרה לא משעממת לרגע, גם כשמדובר בכמה מאפיונרים בטרנינג, וזה גם לזכות הבימוי הנהדר מפרקים 3 והלאה של הצמד Bert & Bertie.
ואפילו ההומור היה נהדר, עם כמה בדיחות חוזרות שנונות שממש הצחיקו ובעיקר אינטראקציות משעשעות בין דמויות שונות שנתנו להן לשחק אחת על השנייה, בצורה אורגנית מאוד (בעיקר הדמות מהסרט שבאמת עשתה חיל).
אז סך הכל, סדרה שמאוד נהניתי ממנה. היה כיף גדול לראות את מארוול עושים חסד לריצת קומיקס שאהבתי, וסוף סוף מזריקים אופי ועומק לדמות שתמיד הייתה בשוליים. תוך כדי הם גם הצליחו להכיר לנו בהצלחה דמות חדשה כיפית וקאסט משני מגוון עם הרבה פוטנציאל להמשך.
האם היא אפית או חשובה להמשך כמו וונדהוויז'ן או לוקי? כנראה שלא, אבל זה לא עושה אותה פחות טובה מהן. ודווקא בהשוואה לאחיותיה המוקדמות, הוקאיי עם פייסינג מדויק יותר מהן, ועושה שימוש מלא בכל הרעיונות שלה עד הסוף, גם אם זה בהצלחה משתנה. וכמובן, הפינאלה של הוקאיי עבד הרבה יותר טוב כתוצאה מכך, עד כדי כך שהוא כנראה הפינאלה האהוב עליי מהסדרות עד כה.
יצאתי מרוצה מהסדרה, ואני מצפה בקוצר רוח לפרויקטים הבאים שיצאו ממה שנבנה בו, בעיקר של קייט בישופ – כי היילי כוכבת. אם מארוול ישכילו ללמוד מהשנה הזאת ולתת לסדרות הבאות כמה פרקים אקסטרה, במידה והתסריט יהיה ממוקד כמו שהיה בהוקאיי, הסדרות הבאות שלהם באמת יוכלו כבר להתחרות בסרטים הכי טובים של היקום הסינמטי. כרגע הוקאיי מתברגת במקום טוב באמצע, ואני שמח שנתנו לקלינט ברטון את הצ'אנס הזה.
ואגב, אפשר לארגן עצומה להפקה של מחזמר רוג'רס מלא? לקבל רק שיר אחד בודד זה פוטנציאל מפוספס!
תודה על הביקורת המתגלגלת, גם אם עקבתי בשקט הפעם! תמיד כיף לקרוא את הניתוחים והמחשבות.
לגמרי אחת הסדרות הטובות של מארוול
הפרק הראשון היה קצת חלש, אבל אז הפרקים רק הלכו והשתפרו. בתכלס? זה היה כמו לראות סרט כריסמס שעושה טוב על הלב.
אהבתי את המשחק הלא מוגזם של ג'רמי ראנר, הוא יצר דמות אמינה ומעניינת.
וכמה צחקתי מסצנת הסיום בתיאטרון! לא יודעת למה, אבל זה קרע אותי מצחוק והשיר תקוע לי במוח:)
אני היחיד שחושב שהנבל הטוב ביותר
שקשור לאיזשהו פרוייקט מארוול הוא קילגרייב ולא קינגפין?
כמו שבדרך כלל התשובה לשאלה הזו
אתה ממש לא היחיד. וגם אני חושב שקילגרייב נבל אדיר; בתואר "הכי מוצלח" הוא מפסיד לקינגפין רק בפוטו פיניש. *לדעתי*.
אני מאוד אוהב את השימוש בקילגרייב בעונה הראשונה
הוא מבוצע נהדר וההשפעה שלו על ג'סיקה ג'ונס היא נהדרת.
הבעיה היא שכנבל, החולשה הכי מיידית שלו היא מישהו עם הבנה טובה בבלשנות. מול הקינגפין, ובכן, אין ממש מה לעשות לאדם הפשוט.
גם מהרשאלה עלי זכור לטובה, למרות שלא ברמה של קילגרייב.
את קינגפין לא מכיר משום שצפיתי רק בעונות הראשונות של ג’סיקה ג’ונס ולוק קייב ולמרות שהיה לא רע הרגשתי מיצוי. דרדוויל עד כדי כך שווה צפייה?
דרדוויל היא יצירת מופת.
עיבוד הקומיקס הכי טוב מאז באטמן של ברוס טים. כולל בקולנוע. קלעו לדמות בצורה מושלמת.
צריך רק להתכונן נפשית לעונה 2 חלשה, אבל עונות 1 ו-3? רכבת הרים.
ל-Cottonmouth היה פוטנציאל להשתוות לקילגרייב או קינגפין, אבל מהשאלה היה זמין רק לחצי עונה
ולמרות זאת, ה-7 פרקים שבהם הוא הופיע שמו את לוק קייג' באותו רמה של דרדוויל.
אתה חד משמעית לא היחיד
אני יותר אוהב את קילגרייב ,בעיקר בגלל דיוויד טנט המצוין!
אני חושב שרק הית' לדג'ר כגוקר הצליח לעורר בי פחד כמו הדמות של קילגרייב.
אבל לצערי קיבלנו ממנו רק עונה אחת וזה לגמרי לא מספיק..
אבל הקינגפין לדעתי לא רחוק ממנו בהרבה..
ואפשרי לדלג על עונה 2 ולקרוא איזה סיכום
בתור מישהו שלא מעוניין לבזבז 13 שעות על עונה חלשה (ואולי המלצה לכמה סצינות מגניבות מתוכה שחבל לפספס בכל זאת)? יש לי טראומה מסדרות ארוכות ומשעממות בנטפליקס שצפיתי בכל אורכם המוגזם ללא סיבה. ברשימה מככב maid הבינוני להכעיס אבל גם לוק קייג היה קרוב לכך בעיקר בחצי השנה של העונה. מהעונה הראשונה של ג’סיקה ג’ונס נהניתי לכל אורך הדרך אבל לא הרגשתי צורך להמשיך לשניים האחרות.
מומלץ שלא.
למרות שהיא יחסית עונה חלשה היא הכרחית להבנת העלילה בעונה השלישית ובנוסף מציגה את הדמות של המעניש בגילום ג'ון ברנתל שהוא ליטרלי הגלגול הכי טוב של הדמות בלייב אקשן סו פאר
היא ממש לא הכרחית להבנת העלילה בעונה 3
ובשביל הדמות של המעניש צריך לראות את ארבעת הפרקים הראשונים בלבד – שמומלצים בלי קשר, הם חלק מצוין ממש של העונה הזו, ועומד בפני עצמו היטב.
מה גם שיש אירועים שצריך להשלים בדיפנדרס לקראת עונה 3.
וגם היא לא סדרה להיט.
ברגע שסדרה נהיית שיעורי בית אני ישר נסוג
אני לא מתכוון לבזבז 13 פרקים של עונה לא משהו ועוד סדרת ספין אוף רק כדי להיות מוכן לעונה מסוימת. אפ העונה השלישית באמת כזו טובה אולי אקרא איזה סיכום אירועים בשביל לדלג על החלקים העבשים.
אפשר לראות תקציר
אני צפיתי בשתי העונות הראשונות ובמגינים כשהן יצאו והתייאשתי. חזרתי השבוע לעונה 3 בעקבות הסרט והסדרה החדשים והדיבורים עליה באתר. לא זכרתי שום דבר ממה שצפיתי, לכן צפיתי בתקציר.
העונה השלישית ממש נהדרת, מהודקת, ומותחת. ותקציר לחלוטין מספיק בשביל להבין ולהנות ממנה.
ב'מגנים' יש כולה פרט אחד שמשנה לעלילה של עונה 3
ואם החלק הראשון של עונה 2 שווה צפיה בפני עצמו, הרי שבנוגע ל'מגנים' אני מצטרף להצעה להסתפק בתקציר.
משהו שפתאום שמתי לב אליו בצפייה חוזרת
בבית של דודה של קייט (זה שמשמש כדירת המסתור של קייט וקלינט) יש מזוזה על הדלת ובנוסף גם חנוכיה על המדף, מה שאומר שדודה של קייט יהודיה.
האם יכול להיות שגם קייט יהודיה? (בישופ ממש לא נשמע לי כמו שם משפחה יהודי, אבל אנחנו הרי לא יודעים מה שם הנעורים של אמא שלה, לא כן?)