יש משהו ב"גרינגו" שמונע מעצמו וממי שמבקר אותו לצאת מגדרו. בניגוד לסטנדרטים של ימינו שהכל צריך להיות מטורף יותר, ומצחיק יותר, ואפל יותר או לפחות *משהו* יותר – "גרינגו" הוא סרט פשוט וקל. מותחן פשע (ההחלטה לשווק אותו כקומדיה מובנת, אבל לא בדיוק מצדיקה את עצמה) עם מספר דמויות מרובות שעתידות להיפגש – מי עם ידו על העליונה ומי על התחתונה.
אף אחד מהשחקנים כאן (כולל שרליז ת'רון, איכשהו) לא מספק את הופעת חייו, ולא מגיש את הפאנצ'ים שלו באיזה אינטנסיביות. או שאולי, הם כן, אבל העריכה והאווירה ששורה מסביב לסרט הזה מנטרלת את הניצוץ הזה. יש משהו מאוד אגבי בדרך שהסרט מתנהל, וזה לאו דווקא רע.
ועדיין, בראש מתנגנת המנגינה של "כן, אבל כבר ראינו את זה". לא בדיוק את זה, כמובן – אבל מותחני פשע הוא ז'אנר שעבר כמעט לחלוטין לטלוויזיה ושם יש לך שמונים שעות להיקשר לדמויות, לבנות את המתח לקראת הפינאלה הגדול ומה שלא יהיה – וכשיש לך את זה, למה להסתפק בגרסה הדיאטטית?
ובכל זאת, יש משהו ב"גרינגו" שהוא קצת מעבר ל"חווית צפייה סבירה בבית כשאין מה לראות". זאת הבחירה הזאת לתת אפיון ושורות גם לדמויות משניות וצדדיות לחלוטין כמו המזכירה של הבוס. הבחירה שהסרט לא עובד על פי "הטובים מנצחים", אבל גם לא על פי "המתוחכמים מנצחים". העובדה שהסרט מציג סיפור שהיה יכול להיות אחלה "סנאצ'", אבל הוא הופך אותו סביב סיפור של אדם אחד שהחיים שלו יוצאים משליטה בניגוד לרצונו. יש משהו ב"גרינגו" שהוא יפה ומעניין. ובכל זאת, בניגוד לסרטים אחרים שעברו יחסית מתחת לראדר ("לילה בטירוף" או "פדינגטון 2", לדוגמה) קשה לי להתרעם שאף אחד אחר לא ראה אותו. מומלץ למי שזה עניין אותו מלכתחילה, אבל אם הטריילר או השחקנים לא מעניינים אתכם לא נראה לי שהייתי בודק.
נ.ב – מינוס נקודות על בדיחה אחת בסוף. לא הרבה נקודות, אבל קצת.
אחת מהן היא שהוא גורם לשאלטו קופליי להיראות כמו חתיכת בד-אס מגניב (וגבוה. או שדייוויד אוילו פשוט נמוך?).
יש בו שחקנים טובים, עלילה לא צפויה וכל מיני סוגים של נבלים (הסוג המשרדי, הסוג המאפיונרי, הסוג שמוכן לנצל מצוקה של זר כדי להרוויח כמה פזטות). ואני אוהב את זה שהוליווד למדה סוף סוף שדמויות ששפתן אינה אנגלית מדברות בשפת האם שלהן בינן לבין עצמן בסצינות בהן זה מתבקש.
מהנה, מצחיק, מדכא, אבל עם שמץ של תקווה.
מסוג הסרטים שהטלוויזיה חיסלה (וחבל?)
יש משהו ב"גרינגו" שמונע מעצמו וממי שמבקר אותו לצאת מגדרו. בניגוד לסטנדרטים של ימינו שהכל צריך להיות מטורף יותר, ומצחיק יותר, ואפל יותר או לפחות *משהו* יותר – "גרינגו" הוא סרט פשוט וקל. מותחן פשע (ההחלטה לשווק אותו כקומדיה מובנת, אבל לא בדיוק מצדיקה את עצמה) עם מספר דמויות מרובות שעתידות להיפגש – מי עם ידו על העליונה ומי על התחתונה.
אף אחד מהשחקנים כאן (כולל שרליז ת'רון, איכשהו) לא מספק את הופעת חייו, ולא מגיש את הפאנצ'ים שלו באיזה אינטנסיביות. או שאולי, הם כן, אבל העריכה והאווירה ששורה מסביב לסרט הזה מנטרלת את הניצוץ הזה. יש משהו מאוד אגבי בדרך שהסרט מתנהל, וזה לאו דווקא רע.
ועדיין, בראש מתנגנת המנגינה של "כן, אבל כבר ראינו את זה". לא בדיוק את זה, כמובן – אבל מותחני פשע הוא ז'אנר שעבר כמעט לחלוטין לטלוויזיה ושם יש לך שמונים שעות להיקשר לדמויות, לבנות את המתח לקראת הפינאלה הגדול ומה שלא יהיה – וכשיש לך את זה, למה להסתפק בגרסה הדיאטטית?
ובכל זאת, יש משהו ב"גרינגו" שהוא קצת מעבר ל"חווית צפייה סבירה בבית כשאין מה לראות". זאת הבחירה הזאת לתת אפיון ושורות גם לדמויות משניות וצדדיות לחלוטין כמו המזכירה של הבוס. הבחירה שהסרט לא עובד על פי "הטובים מנצחים", אבל גם לא על פי "המתוחכמים מנצחים". העובדה שהסרט מציג סיפור שהיה יכול להיות אחלה "סנאצ'", אבל הוא הופך אותו סביב סיפור של אדם אחד שהחיים שלו יוצאים משליטה בניגוד לרצונו. יש משהו ב"גרינגו" שהוא יפה ומעניין. ובכל זאת, בניגוד לסרטים אחרים שעברו יחסית מתחת לראדר ("לילה בטירוף" או "פדינגטון 2", לדוגמה) קשה לי להתרעם שאף אחד אחר לא ראה אותו. מומלץ למי שזה עניין אותו מלכתחילה, אבל אם הטריילר או השחקנים לא מעניינים אתכם לא נראה לי שהייתי בודק.
נ.ב – מינוס נקודות על בדיחה אחת בסוף. לא הרבה נקודות, אבל קצת.
לסרט הזה מעלות רבות.
אחת מהן היא שהוא גורם לשאלטו קופליי להיראות כמו חתיכת בד-אס מגניב (וגבוה. או שדייוויד אוילו פשוט נמוך?).
יש בו שחקנים טובים, עלילה לא צפויה וכל מיני סוגים של נבלים (הסוג המשרדי, הסוג המאפיונרי, הסוג שמוכן לנצל מצוקה של זר כדי להרוויח כמה פזטות). ואני אוהב את זה שהוליווד למדה סוף סוף שדמויות ששפתן אינה אנגלית מדברות בשפת האם שלהן בינן לבין עצמן בסצינות בהן זה מתבקש.
מהנה, מצחיק, מדכא, אבל עם שמץ של תקווה.