את "יפה לנצח" לא תמצאו בסינמה סיטי, אבל תוכלו לראות אותו בקולנוע במוזיאון. וזה הולם ביותר: זה מקומו הטבעי. הסרט הזה מזכיר סיור במוזיאון יותר מאשר בידור פופקורני. זוהי תערוכה של מבחר מיצירותיו האחרונות של האמן האיטלקי הידוע פאולו סורנטינו. תערוכה, ולא יצירה בודדת, משום ש"יפה לנצח" דומה יותר לאוסף של קטעים שונים, מיקסטייפ של קולנוע יפה. אמרתי "קולנוע", כן? לא "סרט", חלילה. זאת יצירה קולנועית. אם אתם "הולכים לסרט", הסרט הזה כנראה לא בשבילכם.
העלילה הראשית, אם אפשר לקרוא לה ככה: ג'פ גמברדלה הוא סופר, או סופר לשעבר. הספר הבודד שפרסם לפני ארבעים שנה הקנה לו כרטיס כניסה לחברה הגבוהה של רומא, אנשים מתוחכמים ומשכילים, שאין להם טלויזיה אבל הם אוהבים לדבר על זה שאין להם טלויזיה, הנפגשים מדי לילה במסיבות ומדברים גבוהה על אמנות ויופי. ושם, באותה החברה, הוא נתקע. ג'פ טוב מאוד בלהיות מרכז העניינים: הוא מכיר את כולם, יודע עם מי לדבר ועל מה, הוא נעים ואדיב לכולם אבל שומר גם על נימה של אירוניה ואפילו זלזול דק, כשצריך. אבל הוא לא יוצר שום דבר, הוא דוחה את תחילת העבודה על היצירה הבאה שלו, האישה הקרובה אליו ביותר היא עוזרת הבית שלו, וחיי האהבה שלו עדיין תקועים באישה שנפרדה ממנו לפני עשרות שנים.
אפילו את המעט הזה לוקח הרבה זמן עד שאנחנו לומדים, כי בדרך לשם הסרט עוצר לכמה תחנות כדי להתעכב על רגעים שפשוט קורים בסביבתו של ג'פ, ושהוא לא מתערב בהם אלא לכל היותר צופה. זה אחד מאותם סרטים על אדם שמחפש משמעות, אבל את המשמעות הוא ואנחנו רואים מסביב: הוא טוען שהוא מחפש יופי, ויופי יש. הרבה. ביצירות אמנות עתיקות ונעלות ובריקודי-חתונות מטופשים, בחשפניות ובנזירות, בארכיטקטורה ובתנועות אקראיות של עוברים ושבים ברחוב, הסרט מתרפק על כל דבר שאפשר למצוא בו אסתטיקה או פואטיקה. הוא מלא בסצינות מרהיבות – רק שלרובן אין שום קשר לעלילה. הן יותר כמו סרטים קצרים בפני עצמם. ילדה אמנית משפריצה את חייה על פני קנבס ענק; אמא מחפשת את בתה בכנסיה; ציפורי פלמינגו מעניקות הופעת אורח מפתיעה. כל אחת מהסצינות האלה מצולמת כל כך נפלא שזה מעייף. אף אחת מהן לא קשורה ישירות לשום דבר שקורה לפניה או אחריה.
הבמאי פאולו סורנטינו הגיע לתודעת הקהל הישראלי בשנה שעברה עם "זה בוודאי המקום", גם הוא סרט משונה למדי המלא בהסחות דעת תמוהות ויפות, אבל היתה לו עלילה שתקשר בין ההתחלה והסוף. "יפה לנצח" הוא אותו הדבר, בלי הנאצים והרוקיסטים, ולכן הפעם לסרט יש סיכוי קטן מאוד להתחבר למי שלא שמוגדר מראש כ"קהל של פסטיבלים" – אנשים שידעו מיד, ממש על פי השוטים הראשונים, שהסרט מתכתב עם יצירותיו של פליני, בעיקר "רומא" ו"לה דולצ'ה ויטה" (וישמחו להסביר לכם אם לא הבנתם). הוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, יש לו מעט מאוד עלילה, הוא נועד למי שיידע להעריך העמדת פריים מופתית או תנועת מצלמה מהממת, אפילו אם הן לא משרתות שום דבר מלבד עצמן. זה יפה רק כי זה יפה. פורנו של סינמפילים.
פורסם במקור בוואלה, למרבה האירוניה
אתה יכול לנסח במילים מדויקות
מה ההבדל ביו זה למנועים קדושים?
אתגר מעניין.
"מנועים קדושים" מחולק באופן ברור ומובהק, גם בתוך הסרט עצמו, לפרקים. כל אחד מהם בסגנון אחר ולפעמים בז'אנר אחר. כמעט לכל אחד מהפרקים האלה יש עלילה משלו. "יפה לנצח" נראה יותר כאילו הבמאי ניסה לעשות סרט עקבי על אדם אחד, אבל דעתו הוסחה בכל פעם מחדש על ידי כל איש מעניין שעבר בסביבה, והוא התחיל לעקוב אחריהם למשך כמה דקות (ברור שזה שונה לחלוטין מהמציאות, כן? הכל מוקפד פה מאוד, שום דבר לא באמת מקרי). הדגש ב"מיני-סרטים" האלה (כמו "איפה את פרנצ'סקה") הוא על הצורה: כמעט אין בהם עלילה, הם רק מביאים מצב ומצלמים אותו יפה נורא. ובין לבין, ב"יפה לנצח" יש הרבה יותר מהסיפור הראשי.
חוץ מזה, ב"יפה לנצח" הכל (או לפחות כמעט הכל) מתרחש במציאות אחת. "מנועים קדושים" הוא סוריאליסטי לגמרי, קורים בו דברים לא הגיוניים, והוא גם ממש מצחיק.
שני הסרטים לא מסבירים במפורש מה בעצם הם רוצים מחייך. את שניהם אפשר לפרש בכל מיני דרכים ("יפה לנצח" מכוון יותר למסר אחד), ואפשר גם לא.
אגב, מבין שניהם אני מעדיף את "מנועים קדושים", אבל באמת שנהניתי גם מ"יפה לנצח", למרות חוסר העלילה, האורך והפלצנות המובנית בו. כמו שנהנים מתערוכת ציורים יפה.
נכון, גם
(ל"ת)
יש הרבה דברים סוריאליסטיים ב"מנועים קדושים"
כנראה אתה לא זוכר את הסרט מספיק טוב. אני ממליץ שתבוא להקרנה ביום חמישי ב-21:00 בסינמטק הרצליה להשלים את החסר.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
אין לי זמן.סליחה.
(ל"ת)
אין לך על מה להתנצל, זאת היתה סתם פרסומת בוטה.
(ל"ת)
מה שאתה מתאר נשמע בדיוק כמו זרם התודעה
בספרות כבר כול כך התרגלתי לזה, שכשידיד שלי מביא לי ספרים אני אומרת לו: אוי איזה קטע אשכרה יש לזה עלילה. אולי אני צריכה לעבור גם לסרטים כאלה? בכול מקרה כבר פיתחתי סבלנות.
בהצצה ראשונית בתמונה למעלה, האשה נראתה לי כמו אבירת ג'דיי שהולכת לשלוף לייטסייבר מהגלימה שלה
ולנסות להתנקש בסנאטור פלפטין משמאל (שמשום מה מרכיב משקפיים – אולי כדי להסוות את זהותו האמיתי מפני מתנקשות-ג'דיי כאלה).
קיימת אפשרות שאני לא נמנה עם קהל היעד של הסרט.
אוך, כל פעם שאני שומע על יצירה שעוסקת באדם שמחפש משמעות, אני מיד יודע שאני עומד לראות משהו כל כך פלצני ומסונוור מעצמו, שהמסר שהוא יעביר בטוח יהיה ילדותי, שטחי ומיותר.
הסרט לא עוסק באדם מחפש משמעות.
למען האמת, אני לא בטוח שהסרט "עוסק" במשהו כמו שהוא מטייל בתוך רומא שנשקפת דרך עיניו של ג'פ. יש כאן איזה שהוא מסע רוחני, לכאורה, שעוסק במשבר היצירתי של ג'פ אבל הוא כל כך שולי למה שקורה בסרט שזה לא משנה.
עדיין יכול להיות שתמצא אותו פלצני ומסונוור מעצמו, אבל לא בגלל הסיבה שציינת.
כבר חודשים ארוכים אני רוצה לצפות ביפה לנצח
אבל נאלץ לדחות את הסיפוק, לאור העובדה שטרם ראיתי את לה דולצ'ה ויטה. הסרט ההוא באמת מחכה לי הרבה מאוד זמן, ואני מרגיש שהוא ראוי למלוא תשומת הלב שלי. קיים אצלי החשש שאם אראה קודם את יפה לנצח, לה דולצ'ה ויטה יעמוד אצליח ביחס אליו, ולא להיפך.
יפה לנצח - תענוג עילאי
חלפו מספר ימים מאז יצאתי מהקולנוע במוזיאון תל אביב, אך התחושה והאווירה של הסרט מסרבים לנטוש אותי.
המראות , המוסיקה המדהימה , הקול של ג'פ… באמת יצירה מופלאה ותענוג צרוף.
יהיה מוגזם לומר שאני שוקל ללכת לראות אותו שוב ? יתכן. אבל זה מסוג הסרטים שאתה מרגיש שכנראה פספסת כמה דברים במהלכם ואולי כדאי ללכת שוב כדי לעשות השלמות…
ביקרתי מספר פעמים ברומא. לראות את ג'פ מטייל לאורכה ולרוחבה גורם לך לרצות להזמין כרטיס עוד היום. איזו עיר מדהימה.
אני חובב קולנוע מושבע אך למען האמת מעולם לא מצאתי את עצמי נכנס לרשת וכותב המלצה על סרט, עד שהגיע היצירה הזו.
בקיצור , תהנו. מומלץ בחום.
סרט יפה יפה יפה
נכון, הוא לא נועד למי שממש רוצה עלילה, אבל למי שמעריך אסתטיקת קול ותמונה הסרט הזה מספק שעתיים וחצי מאד נעימות – גם אם הוא לא חובב קולנוע כבד שמחפש ומזהה רפרנסים ומחוות למתקדמים.
הצפייה בסרט הזה פשוט מהנה באופן מאד מרגיע וכמו שכתבו מעליי, משאירה אותך ימים אחר כך באותה הרגשה.
הייתי ברומא בעבר ולא התלהבתי ממנה. אבל מה שהסרט הזה עושה לעיר אני לא חושבת שראיתי אף סרט אחר מצליח לעשות לעיר כלשהי בעבר.
מעבר לזה, בסרט יש את סצינות המסיבות הכי טובות שראיתי מימיי, ולא כי המסיבות כל כך טובות שמישהו פה היה רוצה לקחת בהן חלק.
בקיצור, אני ממש ממליצה על הסרט הזה וגם מקווה מאד שהוא יזכה באוסקר השנה, כי מגיע לו.
מזכיר את מלהולנד דרייב
תוך כדי צפיה לא יכולתי שלא להרגיש כמו בצפיהמבעוד סרט מסתורי סוריאליסטי ששואב אותך לתוכו גם עם העלילה קלושה פשוט כי זה קולנוע במיטבו. האם אני היחיד?
אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט של פליני
לא הבנתי מה הסרט הזה רצה לומר, או איך או למה.
הוא לא הלך לשום מקום, ומאחר ולא הייתי מעולם ברומא זה גם לא הטריד אותי שהוא לא הלך כי ממילא לא הייתי מכיר את זה
אבל זה היה מהפנט לחלוטין ויפה ואני בטוח שאם כוס יין ומסך ענק זה היה ממש מופלא.