-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מלון גרנד בודפסט
The Grand Budapest Hotel
שוער של מלון מפורסם מתיידד עם עובד צעיר במקום שהופך לבן חסותו, ומואשם ברצח של אחת מאורחות המלון.
תאריך הפצה בארה"ב: 07/03/2014
תאריך הפצה בישראל: 06/03/2014
איכשהו, ווס אנדרסון מצליח להיות עוד יותר ווס אנדרסוני מהרגיל. תענוג צרוף למעריצים, יצירה ביזארית למי שאינם. אתם בטח כבר יודעים מה אתם.
לא פשוט יותר לכתוב בתקציר "ווס אנדרסון, במלון"?
(ל"ת)
עכשיו יש טריילר
נראה מצויין.
http://www.slashfilm.com/the-grand-budapest-hotel-trailer-wes-anderson-travels-to-early-20th-century-europe/
כל השחקנים האלה גרמו לתמונה להידחק מחוץ לריבוע
(ל"ת)
בירור קצר ברחבי האינטרנט
העלה גילוי מעניין- הקאסט המשוגע הזה לוקח בסערה את התואר "הקאסט עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר בתפקידים קודמים"- מתוך 17 שחקנים שמופיעים בפוסטר- 12 מתוכם היו מועמדים בעבר לאוסקר. 13, אם מחשיבים גם את אוון ווילסון שהיה מועמד על התסריט של "משפחת טננבאום". 3 מתוכם גם זכו. וזה עוד בלי בוב בלאבן, שגם משתתף בסרט והיה מועמד. סך המועמדויות הכולל של כל השחקנים בסרט (כולל זכיות) עומד על 19.
הלוואי שהייתי אוהב את הסרטים הקודמים של ווס אנדרסון כדי להתלהב יותר מהסרט הזה.
עכשיו תוסיפו במאי עם 3 מועמדיות, מלחין עם 5 מועמדויות, מעצבת סט עם 3 מועמדויות, מעצבת תלבושות עם 5 מועמדיות (בנוסף על שלוש זכיות), מפיק עם 4 מועמדויות (בנוסף על זכיה אחת)…
כואב לי הראש.
איזו מתנת יום-הולדת נהדרת. אני מקווה ממש שלא יזיזו את תאריך ההפצה.
אני כל כך מתרגש!!!!
שני הבמאיים הכי אהובים עלי (נכון ל26.2.14 בשעה אחת בלילה…) מוצאים סרטים השנה!
גם ווס אדרסון וגם טרי גיליאם.
יששש!!!
נפלא ונהדר
אני יודע שאני אמור להרחיב, אבל אני לא בטוח איך. אני רק אגיד שבניגוד לסרטים הקודמים של אנדרסון ( מר שועל וממלכת אור הירח) כאן הוא חוזר לאלימות ולקללות ובכך הסרט יותר "מבוגר" ( כמה שאנדרסון יכול להיות מבוגר).
אני מצאתי את זה מבורך, אבל יכול להיות שלאנשים שהסגנון הראשוני שלו בסרטים כמו משפחת טננבאום הרחיק אותם, זה יהיה חורק עוד פעם.
ואם אני כן ארחיב על משהו אחד זה שבסרט הזה אנחנו מקבלים תשובות לשאלות כמו " כיצד סצנות מסרטי אקשן היו נראות אצל אנדרסון" והן נראות (ועשויות) מדהים. אנדרסון, במודעות עצמית (?) הרחיב הפעם את היריעה שלו מ"אנשים מדברים" ו"אנשים רצים" וזה לחלוטין עבד ( בשבילי). אני יודע שתמיד יש טריילרים של "איך ספיידרמן היה נראה אם ווס אנדרסון היה מביים אותו" והם פארודיים וצוחקים עליו אבל אחרי הסרט הזה אני בשמחה הייתי רואה סרט שלם של זה.
שאלה למי שראה
לפי הטריילר ו-imdb הסרט הזה קופץ בין מסך מרובע, למסך רחב טלוויזיוני (16:9) ומסך רחב קולנועי (2.35:1). מה התדירות של הקפיצות האלה ואיך זה מסתדר כשרואים את זה בקולנוע? זה לא יוצר מצב שבו התמונה לא ממלאת את המסך אף פעם?
תשובה ממי שראה.
התדירות לא גבוהה בכלל, רוב מוחלט של הסרט הוא ב-1.37:1 ומסתדרים עם זה יופי.
וכן, זה יוצר מצב בדיוק כזה.
בכלל, קפיצות בפורמט המסך לא מטרידות.
גירסאות האיימקס של "האביר האפל" ו"עלייתו של האביר האפל" קפצו כל הזמן בין מסך מלא ל"מסך רחב" – כלומר, לפעמים התמונה ממלאת את כל המסך ולפעמים לא. לא רק שזה לא מפריע, רוב הצופים אפילו לא מודעים לכך שזה קורה.
שינוי בפורמט המסך באמצע הסרט
זה קרה גם בגירסת האיימקס של "משחקי הרעב: התקלחות", ומתברר שזה נשמר גם בגירסת הבלו-ריי של הסרט. זה עובר באופן חלק ויפה מאוד. הסרטון הזה מראה את רגע השינוי בסרט (וכמובן, כולל ספוילרים).
https://www.youtube.com/watch?v=nMzG0x9vwHk
מה זה הוידאו הזה?
(ל"ת)
מצחיק, בדיוק בבוקר רציתי לשים פה את הסרטון שהתכוונת אליו בדיוק
בתור דוגמא לסרט שבו לא שמתי לב לשינוי, אבל בסוף הבנתי שלא שמתי לב לשינוי כי פשוט לא ראיתי את הסרט באיימקס.
(הסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=ggqOV88WYws)
ראיתי את 'משחקי הרעב' בגרסת האיימקס שלו
לפני כמה ימים והמעבר היה חלק ומוצלח שלא שמתי לב אליו בכלל עד לסצינות האחרונות של הסרט. גם 'חיי פיי' כלל שינוי פורמט במהלכו (ולא גירסת האיימקס. אלה הגירסה הרגילה שהוקרנה בבתי הקולנוע בארץ), יותר מפעם אחת אפילו, שהצלחתי להבחין בו תוך כדי אם כי זה לא הפריע.
חוץ מזה, התמונה במרבית הסרטים שמוקרנים בקולנוע כמעט ולא "ממלאת את המסך אף פעם" כך שזה לא משהו חדש שאמור להטריד.
מה לעזאזל
אף פעם לא ידעתי ששלוליות זה דבר כל כך מסוכן.
ניסיתי להגדיר את החוויה בסוף הסרט.
הנה מה שיצא לי – בסרט ממלאים תפקיד לא קטן פטיפורים מושחתים שמגיעים בקופסאות ורודות ממגדנייה בשם מנדל. מדובר ביצירות מסוכרות בנות שלוש קומות, מעוצבות לעילא ביד אמן פרפקציוניסטית, מלאות פרטים קטנטנים וזיגוגים צבעוניים, ואם לשפוט לפי הבעות הפנים של האוכלים אותן – בעלות טעם גן עדן.
זה הסרט.
תוך כדי "אכילתו" אני ושותפי לצפייה הפקנו לא מעט גניחות והמהומי עונג, מלמולי "גאון. גאון" וצחקוקים מתמוגגים. זו חגיגה לעיניים של כל מי שיש לו אפילו קצת הערכה לוויזואליה, הקצב מהיר, הוא מצחיק מאוד ומפורסמים מוכשרים קופצים על המסך להופעות של 4 דקות בתדירות עצומה (כך שעד שנרגעת טיפה מזה ש*גם אותו\ה* הביאו לסרט הזה, לפני שתספיקי לקלוט שהתפקיד שלו בעצם סתמי לגמרי כבר מגיע שחקן אוסקר חדש להפיל לך את הכובע).
יש גם הרבה לב בסרט הזה, בעיקר נוסטלגיה לעולם תמים יותר שהיה ואיננו (לא שלא נהגו לרצוח ולחרוש מזימות בו, כן? אבל הכל מתואר כמו מתוך ספר אגדה), וקשר חברות-חניכה בין גברים בלי קומץ ציניות.
ועדיין… בסוף הצפייה ההרגשה שלי לפחות היתה כמו שניתן היה לצפות מאכילה של קינוח מושחת. היה מדהים, אין ספק, אבל מתחת לכל הקישוטים ממרציפן, כמה מזין זה היה? כבר מהתחלה הרושם שמתקבל הוא שאנדרסן מנסה בכל הכוח להשאיר אותנו בלי נשימה, קופץ בדקות הראשונות דרך כמה מספרים ומסגרות זמן, ואז שופך תועפות של פרטים מרהיבי עין, בליווי תנועות מצלמה רחבות ומהירות, שחקנים זריזים ודיאלוג במהירות הקול. התחושה היא של שפע בלתי ניתן להכלה, שלמרות שהיה מענג, לי אישית גם הרגיש כאילו הוא קיים עבור עצמו בעיקר. כלומר כדי לאפוף את הצופה בווירטואוזיות של הבמאי למטרת הפגנת הווירטואוזיות של הבמאי. וזהו.
וזה לא רע, כן? אני סאקרית של קינוחים מושחתים. אבל איכשהו כשרמת הסוכר בדם ירדה לי קצת, הרגשתי שלא נשאר לי מזה הרבה.
נפלא. פשוט נפלא.
אני חושב שלא היו יותר מ- 5 דקות, במצטבר, בזמן שצפיתי בסרט שבהן לא היה מרוח לי חיוך ענק וטיפשי על הפנים.
האם זה סרט עמוק? לא, לא ממש?
מסרים מרגשים? סצנות שוברות לב? מורל חכם ולימודי?
נופ.
אבל זה היה סרט כיפי, שנון, צבעוני, שעשה בדיוק מה שקינוח גדול וטעים עושה, אם אמשיך את המטאפורה של קודמתי- עינג, ורק השאיר טעם לעוד.
ללא ספק מתברג כאחד הסרטים האהובים עליי.
קצת יותר מדי
קורה לא מעט שבמאים עם סגנון מאוד ייחודי הופכים בסופו של דבר לקלישאה של עצמם. כאילו הם סוף סוף מרשים לעצמם ללכת עד הסוף עם הסגנון שלהם ועוד קצת. והקצת הזה נהיה יותר מדי
זה קרה לטים ברטון בעליסה בארץ הפלאות וזה קורה בסרט הזה לווס אנדרסן.
הסרט כולו נראה כמו חיקוי מוקצן של ווס אנדרסן. קצת יותר מדי מוקצן. התפאורה קצת יותר מדי צבעונית ונראית לעיתים קרובות יותר מדי כמו קרטון. הדמויות קצת יותר מדי מגוחכות, טיפה מעבר למגוחך באופן מקסים. העלילה קצת יותר מדי סוריאליסטית, ההתרחשויות טיפה יותר מדי מופרכות.
בקיצור הכל טיפה יותר מדי ווס אנדרסן.
מעולה.
פשוט מעולה.
העלמו של השיתוק הרגשי
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של אנדרסון היא שהדמויות שלו נטולות רגשות. זאת אומרת, הן מדברות על רגשות, אבל לא מפגינות אותם בכלל. נדמה לי שזה בגלל הריחוק האירוני שמאפיין אותו בכלל, אבל, בכל מקרה, זה מה שתמיד הקשה עלי בסרטים שלו. כל העיצוב הזה, כל העלילה הפתלתלה, כל החלטות הבימוי המבריקות – ועל המסך מתרוצצים אנשים עם פרצוף קפוא לחלוטין. איך אני אמור להזדהות איתם?
גם בסרט הזה לא חסרות דמויות נטולות מנעד רגשי – בעיקר זוג האוהבים הצעירים – אבל יש מסביבן לא מעט דמויות שדווקא לא מקמצות ברגש. יש את הנבלים, ששניהם באמת מבהילים, את השוטר, את האחיות, והסרט אפילו מתחיל בהפגנת רגש עזה של דמות משנה. אבל, בעיקר, יש את גוסטב, שהרגש פשוט נוטף לו מהאוזניים. הוא אולי לא דמות מורכבת במיוחד, אבל, תודה לאלוהי הקולנוע, הוא בהחלט לא מופנם.
וזה נהדר. בשבילי, זה אחד האנדרסונים הטובים ביותר, כי כשיש עם מי להזדהות, כשאפשר לסמפט או לשנוא את מי שעל המסך כמו שצריך, אז אני גם מצליח להנות ממש מכל המניירות שהסרט זורק לכיווני – במקום סתם להתעייף מהן.
"אלוהי הקולנוע"? אנדרסון מוכשר, אבל אלוהים??
אה, ואני ממש מחכה לראות את הסרט הזה…
הוא לא התכוון שאנדרסון אלוהים
זה ביטוי ידוע "תודה לאלוהי ה…" דבר עליו מדברים. זה משמש במקום "תודה לאלוהים" (או "ברוך השם") הכללי, במיוחד אצל אלו שפחות מאמינים. זה קיים בהרבה שפות, לא ספציפי לעברית או יהדות.
לא מסכים
הדמויות בסרטים המוקדמים של אנדרסון (מצחיק לקרוא להם מוקדמים כאשר הראשון שבהם היה רק לפני, אה, לא משנה) ללא ספק לא לוקות באובר-פאתוס והן מתקשות בהבעת רגשות אבל הרגשות ללא ספק שם, רק מתחת לפני השטח. בכל הסרטים הללו, מעבר לכל השטיקים התיאטרליים, המוזיקליים והויזואליים (שהם אמצעי חיצוני להצגת הרגשות של הדמויות) הייתה עלילה זהה על אנשים שמתחילים בעמדה של ניכור ולאט לומדים להיפתח לקראת הקתרזיס המיוחל (וכמובן דמויות אב לא מתפקדות). דווקא ב'ממלכת אור הירח' כבר לא הרגשתי את זה בכלל ובעיקר לא שמתי לב לקיומה של עלילה (במובן האנדרסוני, כן? סיפור לגמרי היה שם). טרם ראיתי את הסרט החדש, אבל אם הוא הולך באותו קו הרי שאנדרסון ויתר לגמרי על העלילה המניעה את הדמויות והשאיר רק את העיצוב.
או שמאז שכולם התחילו לחבב את אנדרסון ירד לי ממנו לגמרי כי אני היפסטר נון קונפורמיסט מעפן.
הוגו גינס
מחובתי לציין שכל הפגמים של הסרט (והם לא כאלו רבים) מתגמדים נוכח העובדה שאחד הכותבים שלו נקרא (מכחכח בגרון) הוגו ארתור רנדל גינס.
הוגו ארתור רנדל גינס.
הוגו.
ארתור.
רנדל.
גינס.
זה, ללא שמץ של ספק, השם הכי טוב ביקום וההורים של הבנאדם צריכים לקבל פרס מיוחד.
חוץ מזה – מי שרוצה לשמוע את דעתי (ודעתו של אביעד שמיר) על הסרט קצת יותר באורך מוזמן להקשיב לפרק 30 של הפודקאסט שלנו
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=469177
איפה הוא מוקרן?
(ל"ת)
למה עדיין אין ביקורת?
ואולי זה גם המקום לשאול למה סרטים כמו טרזן, והצורך במהירות, מקבלים ביקורת מיד, ונדיר לראות כאן ביקורת על סרטי דרמה כמו פילומנה למשל? כלומר אני יודעת שזה אתר ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע, אבל לפעמים יש באתר הזה מגמתיות מעצבנת.
אענה בשם רד פיש
גם הוא צריך להתפרנס, אז הוא בעיקר מפרסם ביקורות על סרטים שמשלמים לו לראות אותם, למשל בתוקף תפקידו כמבקר של וואלה. ככה שהוא לא תמיד בוחר על מה לכתוב קודם.
ביקורות על סרטים אחרים נעשות על חשבון הזמן הפרטי שלו, לכן הן מעטות יחסית.
זאת לא מגמתיות, אבל זה מבאס.
"פילומנה" הוא סרט מעניין וחשוב פי כמה מ"טרזן". ויש עוד המון סרטים משמעותיים, מהזמן האחרון בעיקר, שלא כתבתי עליהם ביקורות מלאות. ומאוד חבל לי. כמו שאוקטרין כתב – זה נובע מאילוצי זמן.