"בשורות טובות" היא, חד וחלק, סדרה כיפית.
זאת לא חוכמה גדולה כשמתבססים על אחד מספרי הפנטזיה המודרניים האהובים ביותר (בעצם, זאת כן חוכמה גדולה. מישהו צעק "הארי פוטר" מהקהל או שנדמה לי?). את הספר בעל אותו השם כתבו ניל גיימן וטרי פראצ'ט, שני סופרים עם רקורד עשיר שלא דורש הצגה, וגיימן עצמו התגייס בכל מאודו להפקת הסדרה ואף כתב את כל ששת פרקיה. הבשורות הטובות (חה חה) הן שחווית הספר עברה למסך בדיוק כפי שהיא. הבשורות האחרות הן שזה דרש את הקרבתם של כמה חוקי פורמט בסיסיים לאל כלשהו.
"בשורות טובות" אינה סדרה סטנדרטית. היא לא מציגה את הסיפור בצורה המקובלת, אלא מספרת, פשוטו כמשמעו, את עלילת הספר כמעט ככתבה וכלשונה – כולל הערות ביניים, כותרות משנה ותזכורות לסצינות קודמות. אני לגמרי מבין את אלה שיתעצבנו מהקריינות האינסופית, אבל זאת בחירה מודעת לחלוטין שנועדה לשרת את החזון האמנותי של הסדרה – לעבד את הספר בצורה הויזואלית הקרובה ביותר האפשרית כדי לשחזר את הכיף וההנאה.
תמצית העלילה: בראשית הבריאה נשלחו לחיות בינינו המלאך עזירפאל (מייקל שין) והשד קרואלי (דייוויד טננט), שהתאהבו בעולם בני האדם והתחברו למקום הגשמי ולדייריו. המאות חולפות בנעימים עד שמגיעה עת לידתו של האנטיכרייסט, בן השטן בכבודו ובעצמו, שאמור להביא את האפוקליפסה בהגיעו לגיל אחת עשרה. שני החברים לא מבסוטים בכלל מההתפתחות החדשה, אבל הבוסים מבהירים להם שאין ברירה וזוהי התכנית הגדולה. השניים מחליטים לחבל במאורעות המתוכננים כדי למנוע את סוף העולם.
התינוק אמור להגיע למשפחה שנבחרה בפינצטה על ידי כוחות האופל, אבל קומדיית טעויות לא צפויה גורמת לתינוק להישלח לעיירה שכוחת אל, ובמקום שיגדל בפיקוח הדוק של תושבי הגיהנום, הוא סתם ילד חמוד מאוד ובריטי מאוד. בינתיים, ארבעת אופנועני האפוקליפסה – מוות, מלחמה, רעב וזיהום (מגיפה פרש בעקבות המצאת האנטיביוטיקה) – יוצאים למסע כדי להצטרף אל האנטיכרייסט ולזרז את קץ העולם.
ברקע העלילה עומד גם ספר נבואי שנכתב לפני ארבע מאות שנה על ידי המכשפה אגנס נאטר, שצפתה את כל מהלך הדברים בדיוק כפי שיתרחש. נאטר הועלתה על המוקד על ידי ציידי מכשפות, אבל צאצאית רחוקה שלה מסתובבת כעת בבריטניה ומנסה להבין מה היא יכולה לעשות כדי למנוע את הארמגדון הממשמש ובא. היא נתקלת בצעיר תמים החבר בצבא ציידי המכשפות, שעדיין קיים ומנוהל ביד רמה על ידי סמל שדוול הבלתי נלאה.
כל קווי העלילה הללו רק נראים מסובכים בשביל ששה פרקים בלבד. ההגשה הייחודית של הסיפור עוזרת לעקוב בקלות אחרי מה שהיה יכול להיות מסובך מאד אם היינו מחליטים לספר את הסיפור בצורה הרגילה בתוך פחות משש שעות.
אחרי שמתרגלים לצורה הייחודית, מתמכרים בקלות לסדרה הכיפית הזו. זה ממש לא קשה כשלתפקיד הקריינית גוייסה פרנסס מקדורמנד, המתוארת כ"קולו של אלוהים". אני הולך לחפש אם היא הקליטה איזה אודיו בוק – הסדרה נגמרה לי מהר מדי, ואני רוצה עוד.
גם הקאסט של הסדרה עושה עבודה נהדרת. בכל פעם שאני נזכר בדינמיקה הפנטסטית בין מייקל שין ודייוויד טננט עולה לי חיוך לא רצוני על הפנים; מייקל מק'קיין מגלם את סמל שאדוול בטמטום כה מענג שמתחשק לבעוט בו וללטף אותו בו זמנית; ג'ון האם מגלם את המלאך גבריאל בתפקיד שהורחב מאוד במעבר מהספר, וטוב שכך; מירנדה ריצ'רדסון נמצאת גם היא, ובכלל, יש כאן יותר כוכבים בריטיים מאשר בשמי אנגליה בלילה בהיר.
דייוויד ארנולד הלחין פסקול קצבי וכיפי שלא הייתם מצפים למצוא ביצירה שעוסקת בסוף העולם. גם הוא משרת את התימה המרכזית של הסדרה, שהיא "עזבו אתכם מתימות ומילים גבוהות, בואו נהנה". נעימת הפתיחה מקסימה במיוחד והיא מתנגנת לי בראש כבר שבוע.
הדיאלוגים, הטקסטים, ודברים קטנים כמו כתוביות הפתיחה או פתק שעות הפתיחה על דלת חנותו של עזירפאל – הכל שנון ומגניב וטובל בהומור בריטי מהזן המשובח ביותר. בדיחות קולעות שגיימן ופראצ'ט שילבו בספר תורגמו לדברים קטנים שקורים ברקע. כדאי לשים לב אליהם, אבל אם פספסתם זה לא נורא, כי הסדרה הזו לגמרי מזמינה צפיות חוזרות.
יש בסדרה גם דברים שפחות עובדים, והם בעיקר בגזרת הילד האנטיכרייסט וחבריו. הילד חמוד מאוד בתור ילד חמוד, אבל כשהוא נדרש לעשות יותר מזה הוא נכשל במבחן. שלושת חבריו משחקים גרוע גם כן, והם לא אמינים בצורה מעליבה כמעט. האפקטים, כמו בסדרה הבריטית הגיקית האחרת בכיכובו של טננט, גם לא משהו. השימוש בהם צומצם למינימום, אבל המעט שהיו חייבים לעשות כואב בעין. פה ושם יש רגעי דרמה שירגישו מאולצים, אבל הם לא מפריעים לחוויה הכוללת – בידור נטו בלי תוספות.
אפשר גם להתלונן שפיתוח הדמויות בינוני עד לא קיים. זה היה מציק לי אם לא הייתי בטוח במאת האחוזים שגם העניין הזה נכנס תחת ההחלטה להגיש את הסדרה כפי שהספר נכתב: המטרה היא לא להתרגש עם הדמויות, אלא ליהנות איתן ותו לא.
כמו בספר, גם בסדרה יש סאטירה חריפה ביותר על הדת ונספחיה, אבל קל להתעלם ממנה ולהתמקד בסיפור כפנטזיה לא מחייבת. בזכות צורת ההגשה שלה, גם דתיים יוכלו לצחוק מהסדרה במקום להרגיש שצוחקים עליהם – כמו בבדיחת חד הקרן בפרק השלישי, למשל.
בקיצור, ששת פרקי הסדרה הם בילוי כיפי ומענג לחלוטין שמחכה לכל אחד ואחת באמאזון הקרוב לביתם. אם אהבתם את הספר, תאהבו גם את הסדרה (ויש לה גם מה לחדש לאלו שקראו – בין השינויים הקטנים והגדולים יש טוויסט בפרק הסיום שיכל לעבוד רק בעיבוד ויזואלי). אם לא אהבתם את הספר, אין לכם מה לחפש כאן. ואם לא קראתם ואתם מתלבטים אם לצפות – תשמעו, אתם צריכים לפחות לנסות. הרבה זמן לא יצאתי עם כזה חיוך מצפייה בסדרת טלויזיה.
באמת מיני-סדרה כיפית, רק חבל שהפוטנציאל של הספר מבוזבז.
מערכת היחסים של המלאך והשד נפלאה, וכל שאר קווי העלילה מחווירים לידם, וזמן המסך שלהם מפוספס – קצר מדי בשביל לעניין, ארוך מספיק כדי לשעמם.
ועם כל הכבוד לקריינית, התפקיד שלה מיותר לגמרי ולא מתאים למדיום.
ואני דווקא הרגשתי שגם בספר מעבר לעזירפל וקראולי אין דמויות מעניינות, והשתעממתי מהפרקים בהם לא הופיעו.
כתבתי על זה פה בעבר, אבל אני מרגיש שבכתבה הזאת זה מתבקש יותר מתמיד:
לפני כמעט עשור איזה בחור ביוטיוב העלה משהו שהוא הכין ככל הנראה לאיזה תרגיל הגשה בלימודי גרפיקה או משהו – קרדיטים מזוייפים לעיבוד קולנועי לבשורות טובות (שאז אפילו לא היה באופק מן הסתם), ומאז שגיליתי את הדבר הזה לפני 8 שנים, אני באמת שלא מסוגל לקבל ולהכיל את האפשרות של עיבוד ששונה באפילו סנטימטר ממה שהבחור הציע כאן – מהקאסט, דרך הצוות מאחורי המצלמה וכלה באסתטיקה הכללית. הכל כל-כך מושלם שאני לא מסוגל להביא את עצמי לצפייה בסדרה, בידיעה שהיא מן הסתם לא זהה או לפחות דומה בשום צורה לרעיונות שמוצגים בסרטון הזה.
יש לי תחושה שאם ניל גיימן היה נתקל בזה, הוא היה מנסה לחתור לחזון הזה בעצמו.
https://www.youtube.com/watch?v=YdX2k1Mbfks
אוקיי, יש לך אסתטיקה של כתוביות, שהיא אחלה, אבל הקשר בינה לבין מה שקורה בסדרה עצמה הוא לרוב די רופף
ויש לך איזה קאסט חלומות של מישהו, שזה מאוד נחמד אבל ממש לא הצורה שבה קאסטינג עובד ו…זהו. זה פשוט לא הצורה שבה חזון של סרט או סדרה עובד.
אני מצטערת, אבל מייקל שין הוא אזיראפל מושלם
עם כל אהבתי לסיימון פג (והיא רבה מאוד מאוד), הוא לא יכול היה להתעלות עליו או אפילו להשתוות לו.
וטננט בתור קראולי אמנם פחות מושלם בעיני, אבל הדינמיקה שלו עם שין כל כך נהדרת שגם אותו אי אפשר להחליף.
בקיצור – רעיון מגניב, אבל שווה לראות את הסדרה כפי שנעשתה בסוף, כי היא לא חפה מפגמים אבל היא מתוקה נורא.
רגע רגע
הבחור מהסרטון קלע לפחות בדבר אחד – המלחין!
אולי גיימן כן ראה את הסרטון?…
סדרה נהדרת. תענוג צרוף!
רק חייבת לצאת חוצץ דווקא נגד סוף הביקורת: אני ניסיתי לקרוא את הספר ולא שרדתי את המעבר בין קווי העלילה וכמו שאמרתי: מאד נהנתי מהסדרה. אז פשוט תנסו, מה אכפת לכם :)
ג'ון האם ומייקל מק'קין הם אמריקאים דווקא
(ל"ת)
לא נכתב בביקורת אחרת
אבל אתה צודק שהניסוח מטעה.
סדרה ממש כיפית
קראתי את הספר לפני אי אלו שנים והרגיש לי די Meh. לא הצחיק אותי במיוחד, לא ריגש אותי ולמעשה אני לא זוכר ממנו כלום.
אבל הסדרה ממש כיפית ומאוד נהניתי ממנה, ואני מסכים עם הביקורת לחלוטין.
באופן מוזר, זה קורה לי עם כל הספרים של גיימן – אני לא מתחבר לספר, אבל כסדרה או סרט אני דווקא אוהב יותר.
לפעמים אני מרגיש שגיימן הוא קצת ג'ורג' לוקאס
במובן שהוא לא באמת מבין מה הופך את הספרים שלו למוצלחים. התאכזבתי מאוד מהעיבוד שלו ל-American Gods, וגם מ-Good Omens יצאתי בתחושה פושרת.
Good Omens הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר (אם לא ה), ואחרי שנים שליהקתי, עיבדתי וביימתי את הסדרה הזאת אצלי בראש כנראה ששום דבר במציאות לא היה יכול לעמוד בציפיות שלי. אולי רק אם פראצ'ט היה קם מקברו ועושה הכל בעצמו.
אם ניקח את המיני סדרות של עולם הדיסק שבהן פראצ'ט היה מעורב בעיבוד, הן אמנם לא היו מושלמות – כן, אני מסתכל עליך, Colour of Magic – ואמנם עשו שינויים וקיצוצים בעלילה כדי להתאים לפורמט חדש, ובכל זאת תפסו את רוח הדברים ככה שנהנתי לצפות בהן לא פחות מלקרוא את הספרים. אבל ב-Good Omens של גיימן משהו פשוט לא התחבר. האופי של הדמויות היה יותר מדי שונה ומוזר, סצנות חדשות נוספו על חשבון סצנות מהספר שהיו חסרות ממש (סתם דוגמה קטנה ומעצבנת: למה היינו צריכים לראות את אשתו של השליח? כל מה שהצופים צריכים לדעת מועבר בפתק שהוא משאיר לה), והטון בהרבה מקרים הרגיש ממש לא במקום. שלא לדבר על הקריינות המעצבנת של אלוהים. בספר היא לא מדברת, אז למה בסדרה היא לא סותמת את הפה לשניה? ואם חייבים את אלוהים כדי שמישהו יקריא את הערות השוליים, אז היא בטח לא פרנסס מקדורמנד.
אפילו הקטע עם הסטור במוקד של הטלמרקטינג, שהוא הדבר הכי אפל וגיימן-י בספר, היה כל כך סתמי בסדרה. לא מפחיד ולא מצחיק ולא כלום.
דווקא השינוי שחשבתי שיהיה הכי בעייתי, ההחלפה של פפר בשחקנית שחורה, בסוף התברר כהחלטה הכי נכונה בסרט. אז כן, יש הדרה של ג'ינג'יות, אבל בפועל היא הייתה השחקנית הכי טובה מבין ה"הם". הלוואי שהיו נותנים לה את התפקיד של אדם במקום הבול עץ שהם ליהקו.
בקיצור, אני אשאר עם הספר.
סדרה מתוקה ממש
בעיקר בגלל שין וטננט – המסביב לא אחיד ברמתו (אדם ממש גרוע, וההם לא הרבה יותר טובים, אנת'מה ואיכשלאקוראיםלו חלביים למדי, חלק מהדברים המוצלחים בספר לא צלחו את העיבוד – בעיקר צבא ציידי המכשפות, שסיפור הרקע שלו בספר טוב בהרבה…), אבל העיצוב מוצלח, והפסקול מוצלח, והרבה מדמויות השוליים נהדרות, והצמד המוביל מופלא – והסדרה שיוצאת היא כיף צרוף.
לא קראתי את הספר
אבל מסכים עם רוב מה שאמרת. פרווה לחלוטין
הסדרה לעצמה מעניינית, רעיונות מגניבים, משהו חדש אבל אין שום השוואה לאיכויות ולהומור הגאוני של הספר.
כל בדיחה נשמעת כאימרה, וכל הציניות נשאבה והפכה את רוב הדמויות לפתטיות.
הספר חובה, אבל לא שרדתי את הסדרה.
טרי גיליאם היה עושה מהחומר הזה מטעמים.
(ל"ת)
חפש את התגובה שלי לברזיל
רק הmalegaziness לבד מטילה את זה בספק אני מקווה שהוא השתפר מ…. 2014 😪
כן אני מודע לדון קישוט
אז 2018 אוסיף אותו לרשימת הצפייה שלי
הוא עשה מאז את דון קיחוטה.
אף אחד לא חשד בו כפמיניסט אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לעשות סרט טוב , כמו ברזיל שציינת.
הבעיה שלי עם הmalegaziness בברזיל או בתיאורית האפס זה לא הפמיניזם
אלא שתוצאה מכך הנשים שם הם דמיות משעממות עם ביקורת חברתית רדודה. על ג'יל אין מה לדבר היא חלולה לגמרי אבל על בינסלי מתיאורית האפס היה פוטנציאל חבל שההידהמות החזקה כל כך עד כדי הלא מובנת שלה לכוהן קצת הרסה את העומק שלה. הנקודה שאני מנסה להעביר שכדי לעשות אדפטציה לבשורות טובות כדאי שתהיה לך פרספקטיבה רחבה יותר על העולם ולכתוב נשים קצת מחטיא לזה לא? שוב לא ראיתי עדיין את דון קישוט יכול להיות שהוא השתפר מאז.
הערת אגב:
אגב זה יכול לקרות גם עם דמיות גבריות עדיין לא סלחתי לרייט על הלא כתיבה שלו על ג'ון בלילה אחרון בסוהו. הוא היה יכול לשמש כפרספקטיבה נגדית לאלואיז מההתחלה ולהיות המדריך העירוני שלה בלי כוונה זה היה יכול לבוא בשיחה דינאמית בניהם אתה יודע כמו חברים. במקום זה אחרי ההצגה שלו כל דיאלוג שלו עם אלואיז הוא סימפ אחד גדול אחריה וסיטואציות בסרט כל כך מטורפות עד שאף אדם שפוי לא היה נשאר ליד אלואיז. היזהרות יתר גם יכולה להוביל לתוצאה הזאת.
בתגובה שלי בברזיל
כתבתי שמדובר בסרט סביר לגמרי שדי שיעמם אותי. השוותי אותו לבו מפחד סרט שכמעט העתיק את הדינאמיקות אחד לאחד וברזיל בכל זאת יצא המשמים יותר והרדוד יותר.