אחד העיבודים הכי טובים שראתי בחיים שלי. יש כמה קטעים שאני הייתי רוצה שיהיו אחרת (הקצב קצת מוזר, אהבה של אנת'מה וניוט מופיע משום מקום, העיצוב המוזר של הגהנום והשדים, פפר כקריקטורה פמניסטית יותר משהיא דמות, זה שחתכו את ארבעת פרשי האפוקליפשה המשניים)…אבל אלה ניטפוקים מאוד ספציפיים, סך הכול סדרה מדהימה, בעיקר הבימוי והליהוק.
חלקים גדולים מהסדרה הם פשוט פרנסס מקדורמנד מקריאה את הספר. אני אמנם מאוד אוהב את הספר אבל זה לא בדיוק ניצול יעיל של הפורמט. נראה שהעובדה שגיימן היה מעורב בסדרה גרמה לזה שיותר מדי מהבדיחות הקטנות שהספר מלא בהם עברו לסדרה בלי שום צורך עלילתי, וזה סתם מנפח ומיותר. חוץ מזה התבאסתי שלמרות שהתרחשויות כביכול עברו לזמננו במקום 1990, שום דבר בעלילה לא עודכן למאה העשרים ואחת, שזה נראה לי עוד סימפטום לנאמנות המוגזמת הזו למקור.
חוץ מזה, מייקל שין ודייויד טנט מעולים כמובן, אבל כל האחרים נראים ילדותיים ומעושים מאוד, כמו בהרבה מסדרות הפנטזיה הבריטיות האלו (מי אמר ד"ר הו).
מסכים לחלוטין - נאמן בצורה כמעט פחדנית לספראיתןב-10/06/2019 14:55
מסכים לחלוטין - נאמן בצורה כמעט פחדנית לספר
איתן
פורסם יוני 10, 2019 ב 14:55
אם לא הכוכבים ההוליוודים, אפשר היה לחשוב שזו עוד עיבוד של ספר של טרי פראטצ'אט שישודר כמיני סידרה באחד מערוצי הכבלים הבריטיים.
נאמנות רבה מדי לספר ולמילה הכתובה גורמת למיני סידרה (שכנראה הייתה מושקעת ובעלת ערכי הפקה גבוהים) להראות כמו הפקת כבלים זולה.
לא צריך לפחד לוותר על חלק מההקראה המילולית של הספר לטובת סינמטיות.
אפשר היה להעביר חלק מהטקסט שבספר בצורה יעילה יותר (מוזיקה, זוית צילום, עריכה וכו')
זה לא בהכרח מוריד מכבודו של הספר, זה פשוט הופך אותו לסרט.
בנוסף, כנראה שאני היחיד שלא אהב את המשחק של דיויד טננט? (תתנהג כמו כוכב גלאם רוק. לא ככה, מוחצן יותר!).
וכן, מיני סידרה של 6 שעות יכלה לגרום לרומן בין נויט ואנת'מה להראות פחות מאולץ
ועוד תלונה אחרונה, פרשי האפוקליפסה היו צריכים להיות מעוררי אימה (עריכה טובה הייתה עוזרת פה).
לא מסוגל להביא את עצמי לכדי צפייה בסדרהשנאוצרב-10/06/2019 22:45
לא מסוגל להביא את עצמי לכדי צפייה בסדרה
שנאוצר
פורסם יוני 10, 2019 ב 22:45
אפילו שאני מאוד אוהב את הספר (עד היום לא הבנתי את הסוף שלו though): לפני כמעט עשור איזה בחור ביוטיוב העלה משהו שהוא הכין ככל הנראה לאיזה תרגיל הגשה בלימודי גרפיקה או משהו – קרדיטים מזוייפים לעיבוד קולנועי לבשורות טובות (שאז אפילו לא היה באופק מן הסתם), ומאז שגיליתי את הדבר הזה לפני 8 שנים, אני באמת שלא מסוגל לקבל ולהכיל את האפשרות של עיבוד ששונה באפילו סנטימטר ממה שהבחור הציע כאן – מהקאסט, דרך הצוות מאחורי המצלמה וכלה באסתטיקה הכללית. ואיגלס אוף דת' מטאל בפסקול זה גם בהחלט לא מזיק.
יש לי תחושה שאם ניל גיימן היה נתקל בסרטון הזה, הוא היה מנסה לחתור לחזון הזה בעצמו. https://www.youtube.com/watch?v=YdX2k1Mbfks
התחרות הזו שנוצרה סביב שירותי סטרימינג בזמן האחרון היא פשוט שידור חוזר של מה שקרה עם מוזיקה לפני כעשור – וגם אז זה היה בלתי נסבל.
צריך להציע למשתמש שירות אחד שמכיל את כל התכנים. הם באמת מצפים ממני לרכוש מנוי לארבעה שירותים נפרדים? אפילו אם נתעלם מעניין העלות – שאין שום סיבה להתעלם ממנו – זה אומר לדלג בין ארבעה ממשקים שונים.
שכל החמדנים המגלומנים האלה יגיעו כבר לאיזה הסכם ביניהם בצורה שתביא אותם לעבוד בשבילי ולא אותי לעבוד בשבילם. וכן, אני בהחלט מוכן לשלם יותר בשביל זה.
11
The Jabberwock, יהונתן צוריה, lazarobbie, לפרקונית, זאב אימבר, שופל, בן בנדו, מישי, שוקו, יצחק בארי, הפונז?
כנראה בגלל שכל החברות מסתכלות על נטפליקס ורואות כי טוב, כולם עכשיו בקטע של לפתוח שירותי סטרימינג משל עצמם. זה אומר שבמקום שחברות ימשיכו את המודל שקיים כיום עם נטפליקס ויאפשרו להקרין את התכנים שלהם תמורת נתח מהרווחים, הן מעדיפות לשמור את התכנים בבלעדיות כדי לנסות לפתות משתמשים לשירות הפרטי שלהן.
ככה, במקום שתוכל לראות בנטפליקס הכל, והרווחים יתחלקו אחר כך בין בעלי הזכויות (בהחלט האופציה שמיטיבה עם הצרכנים), בעוד כמה חודשים לא תוכל לראות תכנים של דיסני אם אין לך מנוי לדיסני פלוס, ולא תוכל לראות את התכנים שאפל מפיקים אם אין לך את השירות החדש שלהם, וכו' וכו'.
לדעתי זה מהר מאוד יגיע למצב שבו הצרכים ילכו רק לספק אחד או שניים שנותנים להם את התוכן שהם באמת רוצים (לדעתי דיסני ונטפליקס בפוזיציה הכי טובה), וכל היתר יישארו עם כמות מנויים זניחה.
אולי כמה שנים אחר כך כשהספקיות הקטנות יותר יקלטו שזה מודל שמפסיד להן כסף וצופים, נחזור למשהו שפוי יותר.
כבר חודשים שאני מתנדנד סביב ביטול המנוי שלי לנטפליקס. הרבה סדרות חדשות וטובות שייכות לסטרימינג אחר שאין לי כוונה לשלם עליו (אמזון) או שאין לי גישה אליו גם אם ארצה (הולו). הכל זמין בטורנטים.
מה שעוד יותר מעצבן זה שגם כשיש סדרה מסויימת בנטפליקס זה לא אומר שהיא שלמה – גיליתי שאין את כל העונות של סדרה שהתחלתי לצפות בה (קשר דם – סדרה בהפקת נטפליקס).
הסיבה היחידה שאינני מבטל את השירות הוא שהוא עדיין נוח יותר מלחפש טורנטים, אך ככל שהזמן מתקדם אני מוצא את עצמי תוהה אם לא עדיף לחזור אחורה.
כי זה המודל של נטפליקס: המיקום האחרון בשרשרת המזון של סדרות וסרטים: אחרי הקולנוע, וי.או.די. וערוצי סרטים בכבלים מגיע זמן ההשכרה. פעם זה היה וידאו, אח"כ די.וי.די. (עליו נטפליקס קמה) ואז סטרימינג.
לאט לאט נטפליקס הצליחה לשכנע רשתות לתת לה יחד עם סינדיקציות (שידורים חוזרים בטלויזיה מסחרית) ויותר מאוחר לקבל עונות בסמוך לתחילת העונה הבאה. ככה אנשים היו עושים בינג' בנטפליקס ואז עוברים לראות עונה חיה בערוץ המקורי. קראו לזה "אפקט טפליקס" והוא הקפיץ סדרות כמו 'שובר שורות'. זה היה שיא כמות התוכן בנטפליקס.
המצב בשנים האחרונות , בו אנו רואים סדרות בהפקת נטפליקס הוא המיוחד. נטפליקס עושים זאת מכיוון שהם צפו שהספקיות תוכן שלה ימשכו את התוכן ויתחרו בה אז נטפליקס צריכה להרים כמות תוכן שמצדיקה קיום עצמאי. זה מידע ציבורי שנטפליקס מוסרים לבעלי מניות.
דוגמא (בקטנה) יש בסלקום בארץ שהפיקו את 'משיח' (ועכשיו מכרו זכויות שידור לקשת).
השירות זמין בישראל והיא הפסיקה למכור את הסדרות לחברות אחרות, אבל בנטפליקס די מהר כל התוכן (או כמעט כל התוכן) קיבל תרגום. לעומת זאת אמזון במצב הזה כבר כמה שנים וכמות התוכן המתורגם עדיין מאוד מאוד קטן, ולא כולל את הסדרה הזאת.
צופה עכשיו בסדרה "בשורות טובות"...כשב-01/07/2019 23:02
צופה עכשיו בסדרה "בשורות טובות"...
כש
פורסם יולי 1, 2019 ב 23:02
חיכיתי לזה עשרים וחמש שנים(!), מאז הפעם הראשונה מתוך מאות הפעמים שקראתי את הספר – כנער צעיר.
כשטרי גיליאם ניסה לעשות מזה סרט – ידעתי שזה לא יתממש.
כששמעתי שעושים מזה סדרה, הסתקרנתי, וכשהכריזו שניל גיימן בעצמו יכתוב את התסריט, ושרשימת השחקנים כוללת את הדוקטור דייוויד טננט (קראולי), את פרנסס מקדורמנד (כאלוהים) ואת בנדיקט קמברבץ' (כשטן), הרשיתי לעצמי להתחיל לקוות.
אבל לא היה שום סיכוי שזה יעמוד בציפיות המטורפות שלי, וישתווה באיכותו למקור הספרותי.
ובכן, מסתבר שזה דווקא כן.
וואו!!!!!!!!
💓💓💓
כל מי שאהב את הספר וקרא אותו עד כלות – אני ממליץ מאוד לראות את הסדרה.
היא מופלאה, מצחיקה וכל כך בריטית!
מאדם שהוציא לי את המיץ עם ההשאלה הזו (שזה די מדהים, כי הוא דחף לי את הספר) וכך יצא שאחרי 3 עמודים נאלצתי להשיב אותו, והתחושה היתה כל כך גרועה שמעולם לא קראתי את הספר. תמיד הרגיש לי כמו אחד הפספוסים הגדולים, אבל המחסום עומד בעינו. אז פשוט צפיתי בסדרה, מה שבד"כ לא הייתי עושה.
מהפרספקטיבה הזו מאוד נהניתי מהסדרה. וגם איכשהו למרות חוסר ההכרות עם הספר הזה, הפראטצ'טיות והגיימניות מאוד מורגשים בסדרה הזו.
אחד מהם קשה להשיג. יחד עם זאת, שם זה היה מסובך יותר, כי זה היה אדם שהיו ביננו יחסי השאלה, או אם לדייק, שאל ממני כמה ספרים לקריאה. ואני קצת נאצית עם ספרים, קשה לראות שקראו בהם כשאני מסיימת את הקריאה שלי, גם אם קראתי בהם עשרות פעמים, ואותו אדם השיב את הספרים מקומטים לגמרי ועם סימני קיפול של הדפים, ופתיחה הספר ב360 מעלות, וכל הדברים שלא עושים לספרים.. והתבאסתי והבלגתי.
ספר אחד קיבלתי ממנו בהשאלה, אחד(!!!!) ואחרי פחות משבוע התבקשתי להשיב אותו בדחיפות ובלי סיבה טובה.
הספרים שהשאלתי ולא חזרו חסרים לי, העותק המתפורר של סיפורה של שפחה, עוד ספר זניח שקצת קשה להשיג ולא שווה קניה חוזרת, אבל מאוד רציתי לקרוא שוב. יחד עם זאת, השאלתי אותם כי היה חשוב לי לחלוק את החוויה עם עוד אנשים, וגם אלי הגיעו כמה ספרים שהיו צריכים לשוב לבעליהם ולא קרה בנסיבות החיים, ובמקרים אחרים ספרים שהגיעו ממקומות שונים והיחוד שלהם התפספס (יש לי ספר מהדורה ראשונה עם הקדשת סופר, שניצל ממכולת האשפה של ספריה בית ספרית!)
אז אני דווקא מעודדת אותך ללמוד לשחרר ספרים, אני חושבת שהדברים מתאזנים בסופו של דבר ויש משהו נחמד בלחלוק את חווית הקריאה עם עוד אנשים.
זה היה בגיל 10, להגנתי ייאמר שאותה חברה משרשרת השאלות הספרים שלנו (הייתי אומרת שכבתית או כיתתית, אבל בחיי שלא זוכרת אם באמת היינו כולנו באותה כיתה) עזבה לבית ספר אחר. מילא ייסורי המצפון, רוב ייסורי המצפון שלי היו על כך שלא הרגשתי בעצם שום ייסורי מצפון והייתי כל כך שלמה עם הרעיון שהספר יישאר אצלי לנצח. לדעתי בסוף העברתי לה את מחיר הספר מעוגל למעלה במזומן דרך אחת החברות שהמשיכה להתראות איתה. את הספר עצמו מעולם לא החזרתי לה, זה היה ילד האריות: הקרקס ששבר את כל עקרונות המוסר ושמירת החוק שהחזקתי בהם ממרום גיל 10. (במבט לאחור, הספר הקדים מאוד את זמנו כשהציב במרכזו ילד בריטי חצי אפריקאי והתעסק בנושאים של זהות אתנית מורכבת, ניואנסים גזעניים וקולוניאליזם, היום זה נראה בנאלי ולעוס אבל לפני 14 שנה זה היה חדשני וגם נורא מתוק כי זה היה מבוסס על הבת של הסופרת. זה היה ילד האריות והספרים של דורית אורגד על העולים מאתיופיה). אגב, נקרא באנגלית LION BOY והוא לגמרי הילד של האריות…
יש המון פגמים ברורים בסדרה – הקריינות שפחות או יותר מקריאה מהספר, הסיפור של אדם וחבריו שפשוט לא עובד (למרות שהשחקנית של פיפין גלדריאל וכולי וכולי, אינני זוכר את השם המלא), משחקת טוב מאד. השחקן של אדם פשוט לא שחקן טוב. טננט הולך מוזר מדי, מייקל שין שפשוט עושה עוול לדמות של אזיראפל.
קיבלתי סידרה של 7.5 מתוך עשר. ציפיתי ליותר. נהניתי, אבל לא נהניתי מאד.
גילוי נאות – אני חושב שבשורות טובות (הספר) הוא לא יותר מסבבה ושהתוצאה של איחוד של ניל גיימן וטרי פראצ'ט גרמה לריסון של שניהם (השנינות והעוקצנות של טרי פראצ'ט מצד אחד והמה שזה לא יהיה (קסם?) שהופך את הספרים של ניל גיימן לטובים מצד שני) וכתוצאה מכך יצא ספר סביר שלא מתקרב לפסגות של כל אחד מהם בנפרד.
והמיני סדרה? המיני סדרה היא פרווה כזה.
כאילו, בתוך המיני סדרה יש מיני מיני סדרה על חברות של מלאך ושד שמתפתחת עם השנים ומשוחקת נהדר וזו מיני מיני סדרה מצוינת שאני רק מחכה שמישהו יערוך אותה החוצה. אבל המיני סדרה הזאת מוקפת בלא מעט דברים מעיקים (שדוול, השכן המציק שמשום מה ניסו שוב ושוב לגרום לו לעבוד, הילדים [באמת שכמעט נשברתי בפעם השביעית שאדם אמר בפרצוף חלול שהוא הולך לבנות עולם חדש ושהם חברים שלו]), משעממים (ג'ייק וויטהול ואדריאה ארג'ונה – אני מסתכל עליכם) או מפוספסים (איך לעזאזל הצלחתם לגרום לארבעת הפרשי האפוקליפסה להרגיש כל כך פלסטיקיים וגרועים כאילו הם הנבל השבועי מאחד מהפרקים הפחות מוצלחים של דוקטור הו? איך? ובמיוחד את מוות שהדמות שלו אמורה להיות כל כך קלה ליצירה בצורה מושלמת שממש לא ברור איך הפקשוש הזה קרה).
בנוסף, שימוש מוגזם בקריינות שנותרה בטעות מהספר ובשירים של קווין, אפקטים שנלקחו מפרקים אקראיים של ננס אדום (סדרת מד"ב בריטית שרצה לסירוגין מ1987 עד היום) ובימוי משעמם עד מוות.
בשורות טובות – הסדרה – היא לא סדרה על סוף העולם. היא סדרה על החברות של מלאך לא מלאכי ושד לא שדי ועל ההתמודדות שלהם עם סוף העולם. כל מה שמסביב זה פרפראות.
זו סדרה על מלאך לא מלאכי ושד לא שדי, החברות שלהם והנסיון שלהם למנוע את סוף העולם. כל הפרפראות שמסביב הם, למרבה הצער, חלק מהעלילה ולכן מוקדש להם זמן לא מועט שנע בין משעמם למעיק. אם היו מסירים אותם היתה נשארת סדרה נהדרת.
לסדרה הזו היה את הפוטנציאל להיות אחד הדברים הטובים על המרקע – תסריטאי שהוא גם הסופר, קאסט נהדר, תקציב גבוה, הייפ. אבל היא נכשלה, לטעמי, בדבר הכי קריטי – פיתוח דמויות. כל הדמויות בסדרה, כולל השדון והמלאך, הן חד מימדיות וכשהגיע הסוף לא היה אכפת לי כלל מה יעלה בגורלן. גם הדמויות של הילדים ובפרט אדם, התנהלו באופן שרירותי כמעט. ה'מהפך' שעבר על אדם הגיע משום מקום ונראה שעשו אותו סתם כדי לקדם את העלילה.
למי שיכתוב לי שזה נאמן לספר – יכול להיות, קראתי אותו מזמן ודווקא זכור לי שנהניתי. זה לא מחפה על כך שכל הסדרה הזו הייתה קרטונית וcartoonit ברמה מעוררת סלידה, לפחות אצלי.
אה, ונמאס לי מסדרות בריטיות שמדגישות כמה הן בריטיות. הבנו, לבריטים יש quirks משלהם, לא צריך לחזור על זה בכל הזדמנות שעולה.
בקיצור, למרות הפוטנציאל ולמרות שההתחלה הייתה מעניינת, לא נהניתי.
הבעיה של הסדרה היא מעבר לנאמנות מוגזמת לספר. אם הם היו ממתנים את השימוש בקריינות ונותנים לנעשה על המסך לדבר בפני עצמו זה לא היה פוגע בנאמנות, וזה היה מפחית את התחושה שהסדרה מאכילה אותי בכפית. אבל נראה שהיוצרים פשוט לא סמכו על זה שהצופים יבינו הכל בעצמם. הדמויות אומרות זו לזו דברים שהן כבר יודעות ("אנחנו נזירות שטניות", "אנחנו מלאכים נופלים") ולפעמים גם דברים שהצופים כבר יודעים. בדיחות רבות מרגישות מאולצות (אנת'מה בשדה התעופה) ואחרות נמתחות עד שהן מפסיקות להיות מצחיקות. כאילו, באמת היה צריך להסביר את התחזית של אגנס על התפוח של ג'ובס מ-1980 שכדאי להשקיע בו?
מזמן לא ראיתי סדרה או סרט שהיו זקוקים כל כך לעצה "הראה, אל תספר."
איכשהו זה עבר בשקט גמור, ובכלל רציתי למצוא משהו חביב וחוזרני לראות (חשבתי על סרט כלשהו של טום קרוז, סתם כי זה תמיד ריקני וכיף) וראיתי להרף עין משהו עם בשורות טובות עונה 2.
חשבתי שזה מוזר, למה עונה 2 פתאום כשאין ספר. ומצד שני מייקל שין ודיוויד טננט זה תמיד כיף, גם כשזה גרוע, ונראה שהגדילו את התפקיד של ג'ון האם.
אז המסקנה הראשונה שלי היתה שמורגש עד מאוד כמה שזה לא סיפור של ניל גיימן.
והמסקנה השניה שלי היתה שכולם מזדקנים ושום דבר לא נמשך לנצח, כי גיגול קצר מצא שזו בהחלט כן כתיבה של ניל גיימן. זאת ועוד- הוא כתב גם עונה שלישית. חבל.
חסר תוכלת חוץ מהומור קל יותר מתאים. אין שום דבר רע כאן יש כאן אפילו קטעים מבדרים אבל ה"עונה" הזאת לא נותנת לעצמה אפילו את ההזדמנות לעלות מעל זה בניגוד לקודמת. there is no-one to bounce the humor from או בקיצור עם אין לך עניין בשחקנים הראשיים אין טעם לצפות בעונה זאת. בכל זאת יש כאן סימנים של "עונת קורונה" ושאולי עכשיו אחרי שהקורונה פחות חמורה מבעבר ואחרי שביתת השחקנים נקבל עונה נורמלית.
זו עונה גרועה מאוד בעיני, אני נשארת עם האבחנה שלי שגיימן פשוט הזדקן, משום שיותר מהכל יש פה איש קצת בומר, שמבין שיש שפה חדשה לדבר בה אל הקהל, אבל לא יודע לתרגם אותה לתרחיש ריאלי כי הוא רואה את הקליפה ולא את התכלית, לכן הוא מכיל את העקרונות שהוא רואה על הסיפור שלו. או במילים אחרות הרבה התעסקות בזוגיות בין שתי נשים שכמובן אחת שמנה והשניה שחורה, כי צריך גיוון וחד מיניות. מתבל בקצת זוגיות רעילה שלא באמת תורמת כלום לעלילה, כי זה נושא חם ברשתות החברתיות. שום דבר בתקשורת בינהן לא אורגני או משכנע, והנרטיב הרחב שהסיפור שלהן מוביל, ומתגלה ברגעים האחרונים של הפרק האחרון, אפילו פחות אורגני ופחות משכנע (שכולם מתאהבים בכולם בקטע לא אפלטוני, אפילו שהם שונים כל כך). זה בעיקר מקומם אותי, משום שלאורך ששת הפרקים לא היו שום רעיונות או התפתחויות שהובילו אל המסקנות האלו. אפשר גם לדבר על איך שבעל זבוב דוחה ומלאת מוגלה כשהיא שולטת, אבל פתאום כשהיא עם גבריאל הפרצוף שלה חלק ועם קצת איפור גותי וזהו?
חוץ מזה, בעונה הראשונה היתה ביקורת על נאמנות היתר לספר, שהצריכה את דמות המספרת. בפועל?! הקול של המספרת היה חשוב להזרקת הרבה מאוד הומור (כבר מההתחלה עם חישוב גיל כדור הארץ) ויתרה מזאת, בלי דמות מספרת לא היתה שום דרך להחזיק סיפור כל כך מורכב ורב רבדים. למעשה, מאוד הופתעתי לראות ולהזכר שמדובר במיני סדרה עם 6 פרקים בלבד, כי זה סיפור כל כך עמוס שהייתי בטוחה שראיתי לפחות עשרה פרקים.
בעונה הזו אין מספרת, ומהרגע הראשון הבנתי שזו בעיה, כי זה השטיח את כל המורכבות העלילתית לכדי סיפור לינארי, קצרצר (ולא טוב).
אם בעונה הראשונה המסר שמרחף מעל הסיפור הוא שהאנושות פגומה מאוד ורבת עוולות, אבל זה מה שעושה אותה גם מורכבת ונפלאה כל כך. לא הצלחתי להבין מה בדיוק המסר כאן.
ובקטנות: גבריאל ובעל זבוב מסתובבים על כדה"א כל כך הרבה זמן לא מסתדר בשום צורה עם הדמויות שלהם מהסיפור המקורי, או עם הנרטיב של העונה הזו. כי זה אומר שהם מכירים, אז למה שניהם כל כך מופתעים מדברים בנאליים? הסיום-סיום אפילו גרוע יותר, פתאום בעולם שכולו ביורוקרטיה ונקמנות מאפשרים לגבריאל לעזוב, ולאזראפיל לחזור לתפקיד בכיר? זה האיש שאפילו לא החזיר את החרב שלו, ושבינתיים כולם למדו שלמעשה אינו עמיד בכלל לאש הגהנום כפי שהם חשבו במקור.
היא מבוססת לחלוטין על הכימיה של טננט ושין שמשתקפת בכימיה של אזריפאל וקראולי. זאת הסיבה המקורית ליצור עוד עונה (למרות שחומר המקור וגם חצי מהיוצרים כבר לא איתנו), והסיפור נתפר בתפרים גסים בשביל ליצור ביניהם אינטראקציות. אין בעונה הזאת שמץ של הברק מהעונה הקודמת, אבל היא נותנת לצמד לזרוח והיא כיף.
לגבי מראה השדים – כשהשדים נמצאים בגיהינום, הם מכוערים. כשהם מגיעים לכדור הארץ, הם יותר אנושיים, פחות פצועים ומדממים. זה לא רק בעל זבוב.
לגבי מראה השדים – כשהשדים נמצאים בגיהינום, הם מכוערים. כשהם מגיעים לכדור הארץ, הם יותר אנושיים, פחות פצועים ומדממים. זה לא רק בעל זבוב.גיל דנינוב-02/08/2023 19:50
לגבי מראה השדים – כשהשדים נמצאים בגיהינום, הם מכוערים. כשהם מגיעים לכדור הארץ, הם יותר אנושיים, פחות פצועים ומדממים. זה לא רק בעל זבוב.
מודים שהוא לא הוציא שום דבר טוב באלף הנוכחי. ואני עוד מאלה שאהבו את בני אנאנסי (בקרוב הסדרה). חבל לי שזה גם נכון לכאן, מאוד אהבתי את העונה הראשונה והחלקים הטובים בה היו בדיוק היחסים בין אזיראפל לקריאולי (שאלו החלקים היותר גיימניים בספר)
גיימן הוא מסתורי אווירתי וקסום, פראצ'ט אוהב התחכמויות ושנינויות, והאיחוד בינהם יצר ספר פרווה שהוא לא ספר טוב של פראצ'ט כי הוא לא מספיק שנון ומתחכם, והוא לא ספר טוב של גיימן כי הוא יותר מדי שנון ומתחכם בשביל לפתח אווירה.
מעולם לא הבנתי למה ספציפית זה הפך למין יצירת מופת
בדיוק כמו שההוא אמר, רק להפך – זה לא היה ספר טוב של פראצ'ט וזה לא היה ספר טוב של גיימן, אבל הוא הביא מספיק קסם גיימני לקוראי פראצ'ט ומספיק שנינות פרטצ'טית לקוראי גיימן, ולכן הוא ספר אהוב על יותר, גם אם לא ספר מופת.
לגבי הסדרה, זה לחלוטין הכימיה של שין וטננט שהקפיצה את העיבוד בכמה רמות, ואפשר לראות את זה לפי ההעברה שלהם לחזית הסיפור בין העונות.
סנדרסון בונה מערכות קסם נחמדות אבל זה לא נקרא להיות סופר. הפרוזה שלו יותר מביכה מספר. YA ממוצע, הוא תמיד מפשל בshow,don’t tell (הוא יכתוב על דמוצ שהיא מצחיקה במקום פשוט לכתוב דמות שהיא מצחיקה) והכל מרגיש מאד שטוחח אצלו.
רווס מנסה לכתוב בשפה ציורית אבל מעייף מאד מהר, הספרים שכתב מרגישים יותר slice of life אבל מייגעים, הדמות הראשית בלתי נסבלת ומושלמת בהכל, נראה שהוא בחיים לא פגש אישה בחייו, הקצב של הספרים שלו מייגע (בניגוד לסנדרסון שהקצב של ספריו הוליוודי יותר).
מבין כוכבי הפנטזיה של עשור 2000-2010 גו אברקרומבי מוביל בפער.
לגבי גיימן, פשוט משהו בספרים שלו מרדים אותי, הסיפורים הקצרים שלו עדיפים.neverwhere. היה ערימה גדולה של כלום .ציינה מלוויל עולה עליו בכל תחום בערך, הזוי שהוא לא נהיה מפורסם כמו גיימן ומקבל מלא עיבודים יוקרתיים.
וואו הוא הרגיש לי פנטזיה אורבנית ממוצעת ואפילו קצת מיושבנת. יש יותר טובים ממנו, וגם ככה לא מת על הזאנר. בדיחות על שמות של תחנות רכבת בלונדון לא הכוס תה שלי.רנדלב-03/08/2023 12:44
וואו הוא הרגיש לי פנטזיה אורבנית ממוצעת ואפילו קצת מיושבנת. יש יותר טובים ממנו, וגם ככה לא מת על הזאנר. בדיחות על שמות של תחנות רכבת בלונדון לא הכוס תה שלי.
אבל כנראה את צודקת, אין לו ספר שממש אהבתי (אין לו גם הרבה ספרים בכללי ונראה שהוא מעדיף להתעסק בכל מיני הפקות טלוויזיה כמו גורג מרטין מאדר אשכרה לכתוב).
אני כן מאד אוהב את סאנדמן (הקומיקס לא את סדרת הטלוויזיה הדלוחה)
סנדרסון מאוד טכני, שזה מגניב בבניית עולם ומערכות קסם, ופחות עובד בבניית עולם, דתות ודמויות. אני עדיין מאוד נהנה מהספרים שלו, פשוט חושב שהוא אף פעם לא יכתוב יצירת מופת או משהו באיזור.
רותפס כותב סיפורים קצרים מאוד מגניבים, רק עם שהחיבור שלהם גרוע והוא לא יודע לכתוב נשים. או דמויות בכללי. סך הכל אני יכול להגיד שנהניתי משני הספרים שהוא הוציא (כן, אני יודע שיש עוד נובלה, לא מספיק עניין אותי), אבל אני לא חושב שהם יותר מ"יש חלקים ממש טובים אבל הספר עצמו בינוני וזהו".
גו אברקומבי לא טוב בלתכנן קדימה וזה גורם לסיפור שלו להיות מסורבל לפעמים. כן, הדמויות מגניבות והאקשן נהדר והוא כיפי וזורם, אבל בחיי שהספר השני של "החוק הראשון" מיותר לחלוטין ומשמש רק כדי לאפס חלקים מהספר הראשון כדי להכין את הקרקע לחלק השלישי.
לעולם לא לעולם הוא ספר נפלא, כנ"ל אבק כוכבים. דווקא את אלים אמריקאיים אני פחות מחבב כי בסוף הוא ספר טוויסט כשהטוויסט לא עובד.
(אני לא חושב שקראתי משהו של צ'יינה מלוויל, צריך מתישהו).
בשורה התחתונה, זה דיון של טעם וריח – אבל לכל סופר יש את הצדדים השליליים שלו, זה לא בהכרח הופך אותו לגרוע. אולי אתה צריך לקרוא משהו גרוע באמת כדי לפקס את המדד שלך.
העולם שלו הוא תוצאה של סדרת משוואות והכל בו הגיוני ומשרת מטרה, בזמן שבמציאות דברים לא עובדים ככה.
לפעמים יש לו יציאות ממש מגניבות, נגיד ספר שמתרחש ברובו במין גרסה מעוותת של ונציה, אבל זה לא סותר את זה שזה קונספטים שמתפרקים ברגע שאתה מתחיל לחשוב עליהם, גם אם מבחינה "מכנית" הם מגניבים.
אבל להגיד עליו YA… כאילו, יש את טרילוגיית מלחמת הנפילים שלא קשורה ליקום המרכזי שלו והיא טיפ-טיפה שם, אבל בחייאת.
סנדרסון סופר אדיר. המתודיות והעקביות שלו עלולות להתיש, אבל אין עולמות אמינים כמו העולמות שלו, ואין ולו חוט אחד שנשאר רופף.
טרילוגיית הערפילאים היא יצירת מופת, נקודה. גם בספרים של גנזך אורות הסער שיצאו עד כה, הגם שהם ארוכים יותר, ישנה אותה עקביות מבורכת שבסופו של דבר מגדילה כל טוויסט והופכת אותו לקתרזיס גדול עוד יותר (אבל כן, הם ארוכיםםםםם).
ולהגיד שהוא לא יודע להצחיק? אלא רק לכתוב *על* דמות שהיא מצחיקה? כאילו, פחחחחחחחחח. העקיצות שהוא שם בפיהן של דמויות שזה הקטע שלהן הן מסוגי ההומור המשובח ביותר בז'אנר (ושוב, גם עקבי כמאפיין דמות כמעט בכל ספר שלו).
והכי חשוב? שסנדרסון אשכרה כותב כל הזמן. ומוציא ספרים כמו שעון. ומתקשר עם קהל האוהדים הנרחב שלו בחיבה ובהזדהות, עם שקיפות על תוכניות והמון הערכה למי שמפרנסים אותו.
זה שהוא יודע לכתוב בקצב זה נחמד (בייחוד למתוסכלי גורג מרטין) אבל בפועל מקבלים ספר שמרגיש שנכתב באיזה פס ייצור . הוא קצת מארוול של עולם הפנטזיה וזה בסדר פשוט ממש לא מה שאני מחפש.
קראתי שתי טרילוגיות של הערפילאים, אלנטריס (שהכי אהבתי בפועל) וספר ראשון של גנזך (לא שווה את ההשקעה להמשיך עם הסדרה).
את הכל קראתי באנגלית והכתיבה שם הרגישה פשוטה ומכוונת לתלמידי החטיבה באופן מאד בולט, אפילו יותר מבספרי YA אחרים שיצא לי לקרוא כמו משחקי הרעב. לא יודע באיזו שפה קראת, אולי המתרגם בעברית הצליח לרומם שם משהו, אבל בשפת המקור הוא כןתב באופן מביך (ולכן קצב התפוקה לא כזה מפתיע). לפחות רוצפוס מנסה להתעלות מעל לבינוניות ולא לבסס אותה כסטנדרט.
ואני חושב שסנדרסון הוא סופר טוב, אבל לא יותר מזה ובוודאי שלא אדיר.
הסדרה האהובה עלי שלו זו דווקא טרילוגיית הנפילים בגלל ששם החוסר יומרנות שלו גורם לחולשות שלו להיות סבירות יותר – אם העלילה היא סרט אקשן מטופש, אני יכול לקבל את זה שהדמויות הן שטוחות או מתנהגות כמו רובוטים.
בערפילאים (וגנזך אורות הסער) אני לא. הערפילאים לוקחת את עצמה כל כך ברצינות ומצפה שאני אקח אותה בהתאם, ואני לא מצליח. הדמויות שטוחות או מתנהגות כמו רובוטים, העולם לא מרגיש אמיתי לרגע והיחס שלו לאמונה מוזר כמו אני לא יודע מה. כן, האקשן מגניב, והעלילה כיפית וסך הכל נהניתי. אבל מכאן ועד יצירת מופת? פער עצום.
ולא, הוא לא סופר מצחיק כל כך. יש לו בדיחות שעובדות, אבל זה די נדיר. לא משהו שאני בהכרח שופט לרעתו (הוא לרוב לא מנסה להצחיק, אבל אם כבר דיברנו).
ומצטער, אבל מבחינתי קשר עם המעריצים זה לא מדד. זה חמוד והכל אבל לא משהו שאני שופט סופר לפיו.
בנוסף, הייתי שמח אם במקום להוציא עשרים ספרים בשנה הוא היה מאט טיפה ועובד על לשייף את החולשות שלו, כך שגם את זה אני לא מחשיב כיתרון.
סך הכל אני נהנה, ואני אקרא גם את הספרים הבאים שלו בכיף, אבל הוא ממש אוברייטד.
"הערפילאים" (הטרילוגיה המקורית) היא שילוב מדהים בעיניי של פאזל מורכב של חמשת אלפים חלקים, אקשן אדיר, דמויות עמוקות ושבורות שקל מאד להזדהות איתן, וכן, גם יחס לאמונה שמצליח להיות אמביוולנטי מאד ביחס לאדם שהוא במציאות מורמוני אדוק. זאת אולי הטרילוגיה הטובה שקראתי בחיי.
רק אדייק שלא שפטתי את מעלותיו כסופר לפי הקצב או התקשורת עם המעריצים, אלא כתבתי את זה בפיסקה הסוגרת כמעין בונוס. כתבתי "הכי חשוב" כעקיצה לסופרים אחרים…
אה, וגם אני לא שופט אותו לפי ההומור. לא אמרתי שהוא סופר "מצחיק". הוא באמת לרוב גם לא מנסה, כמו שכתבת. רק הגבתי לטענה בעניין הזה שכתב מישהו אחר.
מהכמה פנטזיות שקראתי, הערפילאים הייתה מהפשוטות וstraightforward, שזה בסדר גמור. היא לא חייבת להיות מורכבת. פשוט לא חושב שהיא פאזל מורכב עם חמשת אלפים חלקים. (בספר השני הוא עוד ניסה להכניס כמה אינטריגות אבל זה הרגיש כמו אינטריגות למתחילים,כלומר ממשיך בקו הya( רנדלב-03/08/2023 14:12
מהכמה פנטזיות שקראתי, הערפילאים הייתה מהפשוטות וstraightforward, שזה בסדר גמור. היא לא חייבת להיות מורכבת. פשוט לא חושב שהיא פאזל מורכב עם חמשת אלפים חלקים. (בספר השני הוא עוד ניסה להכניס כמה אינטריגות אבל זה הרגיש כמו אינטריגות למתחילים,כלומר ממשיך בקו הya(
אם הם מופת במאה אחוז, אז זה לא שיש בהם משהו מופתי (שזה רומז שיש גם דברים שלא), אלא הם מופת מהתחלה עד הסוף. מרגיש קצת Off להסביר אבל זה אולי באמת לא ברור.
ואני לא בטוח מה התכוונת בהודעה השניה שלך. בסדרת גנזך אורות הסער יצאו ארבעה ספרים עד כה, וביטלג'וס דיבר על השלישי. לכך הגבתי.
העונה השנייה באמת ממש גרועהlord bussב-05/09/2023 19:40
העונה השנייה באמת ממש גרועה
lord buss
פורסם ספטמבר 5, 2023 ב 19:40
יש הרבה סיבות למה זה ככה, חלקן בטוחות וחלקן לא. יש את הקורונה. יש את העובדה שלא היה ספר מקורי ושום דבר של פראצ'ט להישען עליו. אולי זה שהיוצרים של הסדרה התחילו להתלהב מדי מהקונספט עצמו של הסדרה בלי לחשוב על הביצוע.
יש כמובן את הבעיה שהעונה ראשונה כבר הייתה על האפוקליפסה, ולעומת זה כל דבר יהיה משעמם. חשבתי קצת על מה היה קורה עם אפשר היה להפריד מהספר את כל הדברים החדשים ומקוריים בביצוע של הסדרה, ולדמיין את הסדרה עומדת בזכות עצמה, ועל מה היא הייתה מתמקדת (על המשחק השחקנים ודרמה משמעותית של הדמויות, כי זה הדבר העיקרי שעובד טוב). אבל לא בטוח אם יש פה מסקנות ספציפיות.
ואז ראיתי באינטרנט מאמר ענקי שטוענ שכל-כך הרבה דברים בסדרה נעשו לא טוב, כל-כך הרבה אלמנטים מופיעים בעלילה בלי שום סיבה ולא מוסיפים כלום, יש כל-כך הרבה טעיויות בעיצוב ופרטים קטנים (בסדרה שבה קודם תשומת הלב לפרטים הייתה מושלמת)…שלא יכול להיות שזה נעשה בטעות, שגיימן תכנן את זה בכוונה ובעצם העלילה (הגרועה) היא רק אשלייה מעל האירועים האמיתיים של הסדרה, שלא ראינו אבל נראה בעונה השלישית, שיראו למה העונה השנייה הייתה טובה כל הזמן הזה. זה נקרא "the magic trick theory".
שזה רעיון מאוד נחמד, עם כמה טענות ספציפיות ממש מעניינות, וכמובן יהיה ממש מגניב אם זה היה נכון…אבל זה ממש דומה לכל האנשים שהמציאו תאוריות קונספירציה על למה מופט עשה בכוונה עונה גרועה של שרלוק ולמה בעתיד יצא משהו שמסביר למה זה בעצם הייתה טוב. וכמובן שלא יצא. כי "הסדרה באמת הייתה פשוט גרועה" זה הסבר הרבה יותר פשוט והרבה הרבה יותר סביר.
כתבתי תשובה (הרבה יותר קצרה) למאמר המקורי עם התאורייה. אני יכול לתת קישור גם לתאוריה וגם לתגובה שלי (שניהם לגוגל-דוקס, ושניהם באנגלית), אבל לא בטוח מה המדיניות של עין הדג בנושא קישורים לטקסטים ממש ארוכים, או טקסטים שאני בעצמי כתבתי.
(תכלס בטח כבר עשו) מה במבנה הסוציו-פוליטי הנוכחי, ובתפקיד ההולך וגדל של מדיה חברתית בחיינו, גורם לכזו תפוצה מטורפת של הלך מחשבה קונספירטיבי. אני באמת לא חושבת שהייתי מאמינה לפני כמה שנים, שכל כך הרבה אנשים יפלו לקיו אנון, או כמה אנשים יהפכו למתנגדי חיסונים בחסות הקורונה, או כמה אנשים יאמינו שגנבו לטראמפ את הנשיאות (דרך אגב, הדיאגרמת וון של הקבוצות האלה היא אולי לא עיגול מוחלט, אבל היא גם לא כזו רחוקה משם).
לפתח תיאוריות מורכבות למה כל מה שסדרה עשתה שנראה רע הוא בעצם טוב בגלל איזו סיבה סופר מסתורית שתחשף בעתיד, זה כמובן לא מזיק כמו התיאוריות קונספירציה שהזכרתי. ועדיין, הבסיס הקונספירטיבי נמצא גם כאן. הרעיון של ״אל תאמינו למה שנראה ברור ומובן, האמת נסתרת מהעין״, ההתעלמות ממה שלא מתיישב עם התרחיש הרצוי… ראיתי תופעה דומה בקרב מעריצי סדרה פופולרית אחרת, שלא היו מוכנים לקבל מוות של דמות אהובה ויצרו תרחיש מופרך לגמרי להסביר איך בעצם היא חיה ותחזור בעתיד… בהתחלה חשבתי שההזיה הזו תמות מהר, ואז גיליתי איזו תהודה ופופולריות היא צברה.
אנחנו חיים בעידן שבו אם המציאות לא נעימה לך, יש מי שיתן לך אלטרנטיבה מרגיעה (או מתסיסה, תלוי).
זמנים מוזרים.
זה חלק מהטבע האנושי.
מה שחדש היא יכולת התקשורת הגלובלית: פעם אנשי קונספירציה היו צריכים להשקיע הרבה משאבים למצוא דומיהם. היום פותחים קבוצה בפייסבוק – ופייסבוק ימצא לך חברים לבד!
5000 אינדיבידואלים דוברי אנגלית שמאמינים במרכבות האלים* הם מעט ומפוזרים. אבל כשיש קבוצה פעילה אונליין, יש הדהוד מסרים מהיר ואקטיבי, דבר המאיץ את התהליך. יש אשרור לטרלול.
זה נכון לכל תחום עניין, כולל קולנוע. כתבתי עבודת סמינריון על קהילה שמתכננת רכבים באופן קולקטיבי, כולל חברה שמייצרת את הרכבים בארה"ב. הרבה מהם היו מחגורת התנך או מרכז ארה"ב- הייתה חפיפה נרחבת בין אלו שמאמינים בתכנון הרכבים בעצמם למאמיני אנטי ממסד (גם חברות גדולות וגם הממשלה), משם חפיפה עם מתכונני יום הדין (preppers) ועד למתנגדי חיסונים וכו'. לא היה קיו אנון כי אני זקן וזה היה לפני.
*מרכבות האלים היה ספר פופולרי בשנות השבעים שהתחיל טרנד של ספרים שהתגלגלו להיות העלילה של הנוסע השמיני פרומטאוס (המהנדס) וה meme של הבחור מערוץ ההיסטוריה "אלו חייזרים". כל מה שכתוב בספר הופרך כבר. המאמינים של הנושא היו צריכים לעבוד קשה אז כדי לחלוק מידע , לא כמו מאמני הארץ השטוחה העצלנים של היום!
אבל הרשתות החברתיות לא רק עוזרות לאנשים שכבר יש להם הלך מחשבה קונספירטיבי למצוא אחד את השני. הן מהוות כר פורה להפצה, שלא לומר אינדוקטרינציה, של אנשים לתוך מחילת הארנב הזו. יש המון דוגמאות של אנשים שנשאבו למשהו די מינורי ועברו הקצנה דרך יוטיוב ופייסבוק, עד לרמה שהמשפחה והמכרים שלהם לא מבינים מה קרה לאדם שהם הכירו. הבעיה היא שקל מאוד להיכנס לאיזה דף ולהתחיל לקרוא או לצפות בתכנים קונספירטיביים, אבל ברגע שאדם מתמסר לקונספירציות, מאוד קשה להוציא אותו מזה.
תחבר את זה עם העובדה שהיום יותר ויותר קל לזייף את המציאות וליצור מניפולציות הן בווידאו, הן באודיו והן בתמונות, ואתה מקבל מתכון מאוד בעייתי.
מה לא נעים בחיסון נגד מחלה שהשביתה את העולם וגרמה למוות של מיליונים? או למשל, מה לא נעים בעובדה שאתה חי על כדור ולא על פלטה?
הרבה פעמים בתיאוריות הקונספירציה האלה, חלק גדול מהקונספירציה לוקח חלק קודם כל בלהפוך את המציאות הנוכחית והדי סבירה לנוראית, ואז מעל זה מוסיפים את הקונספירציות על המציאות האלטרנטיבית היותר נוחה ויותר נעימה. אבל לא מדובר במציאות שנוחה יותר מהמציאות האמיתית שלנו, אלא כזו שנוחה יותר מהמציאות הרעה שהומצאה באמצעות כל מיני קונספירציות.
אני אומר את זה כי לדעתי זה מראה שהמקור של כל הקונספירציות האלה והקונספירטיבים שמאמינים בהם לא מגיע מחוסר סיפוק עם המציאות שלא נוחה שלהם. הרצון לקונספירציות כנראה קשור יותר לרצון של בן אדם להיות זה שיודע את האמת באמת בזמן שכל השאר חיים בשקר, הוא רוצה להיות שונה ומיוחד, היחיד שבאמת יודע מה מתרחש פה. זה נותן תחושת עליונות וחשיבות מעל האזרח הפשוט שחי באשליות, וזה כיף להרגיש יותר נחשב.
לפחות ככה נראה לי. אני לא מסתמך על זה מחקר או משהו, זה סתם השערות שלי…
שעמום, חוסר סיפוק מהמציאות, חרדה קיומית, חיפוש קהילה, חיפוש תחושת ערך וייחוד… הכל ביחד או כל אחד לחוד או עוד כל מיני גורמים נוספים. נגיד, אני חושבת שתקופת הקורונה הובילה להרבה יותר קונספירציות התנגדות חיסונים, לא מעט בגלל שזו דרך להתמודד עם חוסר וודאות וחרדה. אם מכחישים שהקורונה (או כל מחלה אחרת) בכלל מסוכנת, והופכים את החיסון לדבר המסוכן, אז לא צריך לחשוש יותר מהמחלה, ומהחיסון אפשר פשוט להימנע – זה מחזיר תחושת שליטה. וכמובן שיש את הערך הנלווה ברגע שאתה כבר חלק מקהילה – של השתייכות, וגם של ״אני יודע את האמת כשכולם חיים בשקר״. צפיתי בזמנו בסרט תיעודי על קהילת Flat earthers, והדבר שהכי בלט שם, זה איזה תפקיד חברתי העניין הזה ממלא בחיים של האנשים האלו. זה חלק גדול מהסיבה שקשה כל כך לצאת.
כי יש הרבה סיפורים שבהם יש משהו נסתר שאתה יכול לשים לב עליו ולנחש מראש מה יקרה.
יש כמה תאוריות אחרות שראיתי על העונה השנייה של בשורות טובות ודברים נסתרים שכן נראות הגיוניות. למשל, אנחנו יודעים מהעונה הראשונה שקרואולי יכול תאורטית לעצור את הזמן. ובסצנה הדרמטית העיקרית בפרק האחרון, השעון על הקיר קופץ כ10 דקות בין סצנות. אולי זה כי קרואולי עצר את הזמן, ועשה משהו שאנחנו לא ראינו.
כי זה לא שבשורות טובות אין שום דבר מפתיע שאפשר לגלות עם מספיק תשומת לב לפרקים. הייתה האשלייה בסוף הפרק האחרון של העונה הראשונה, שאפר לשים לב אליה מראש. אין סיבה למה גיימן לא יכול לעשות משהו דומה אבל לחשוף את האמת רק בעונה הבאה (גיימן נשאל ישירות וענה שהשעון זאת פשוט טעות בצילום. אבל עקרונית זה מסוג התאוריות שיכולות להיות נכונות).
הבעיה בתאוריה הגדולה שדיברתי עליה היא באמת "אל תאמינו למה שנראה ברור ומובן, האמת נסתרת מהעין", אבל לא "יש דברים נסתרים מהעין" בפני עצמו, כי דברים נסתרים באמת יכול להיות שיש.
(שזאת לא טענת נגד למה שאמרת, רק הבהרה של הנושא.)
אם החצי הראשון של הספר משעמם מידי לטלויזיה, אז תערכו אותו החוצה.
התירוץ הזה ממש גרוע- אולי כדאי לזכור ולהזכיר שספר דורש התמסרות והשקעה גדולים משמעותית מצפיה חצי פסיבית במסך, לכן ספרים צריכים להשאיר קוראים. ספר משעמם וחסר פואנטה הוא לא ספר שאף אחד יקרא רק כי החלק השלישי בטרילוגיה אמור אולי להיות טוב.
אאוטליין לסיפור זה לא אותו הדבר כמו סיפור שלום מוכן. גיימן התלוננן שאת העונה הראשונה היה לו קשה ליצור כי הוא לא יכל להתייעץ עם פראצ'ט על איך לעשות דברים. וזה אחרי ספר שכבר נכתב עם פראצ'ט, שבו כתובים כל הדיאלוגים וכל הסצנות.
סדרה מעולה
אחד העיבודים הכי טובים שראתי בחיים שלי. יש כמה קטעים שאני הייתי רוצה שיהיו אחרת (הקצב קצת מוזר, אהבה של אנת'מה וניוט מופיע משום מקום, העיצוב המוזר של הגהנום והשדים, פפר כקריקטורה פמניסטית יותר משהיא דמות, זה שחתכו את ארבעת פרשי האפוקליפשה המשניים)…אבל אלה ניטפוקים מאוד ספציפיים, סך הכול סדרה מדהימה, בעיקר הבימוי והליהוק.
יותר מדי נאמן לספר
חלקים גדולים מהסדרה הם פשוט פרנסס מקדורמנד מקריאה את הספר. אני אמנם מאוד אוהב את הספר אבל זה לא בדיוק ניצול יעיל של הפורמט. נראה שהעובדה שגיימן היה מעורב בסדרה גרמה לזה שיותר מדי מהבדיחות הקטנות שהספר מלא בהם עברו לסדרה בלי שום צורך עלילתי, וזה סתם מנפח ומיותר. חוץ מזה התבאסתי שלמרות שהתרחשויות כביכול עברו לזמננו במקום 1990, שום דבר בעלילה לא עודכן למאה העשרים ואחת, שזה נראה לי עוד סימפטום לנאמנות המוגזמת הזו למקור.
חוץ מזה, מייקל שין ודייויד טנט מעולים כמובן, אבל כל האחרים נראים ילדותיים ומעושים מאוד, כמו בהרבה מסדרות הפנטזיה הבריטיות האלו (מי אמר ד"ר הו).
מסכים לחלוטין - נאמן בצורה כמעט פחדנית לספר
אם לא הכוכבים ההוליוודים, אפשר היה לחשוב שזו עוד עיבוד של ספר של טרי פראטצ'אט שישודר כמיני סידרה באחד מערוצי הכבלים הבריטיים.
נאמנות רבה מדי לספר ולמילה הכתובה גורמת למיני סידרה (שכנראה הייתה מושקעת ובעלת ערכי הפקה גבוהים) להראות כמו הפקת כבלים זולה.
לא צריך לפחד לוותר על חלק מההקראה המילולית של הספר לטובת סינמטיות.
אפשר היה להעביר חלק מהטקסט שבספר בצורה יעילה יותר (מוזיקה, זוית צילום, עריכה וכו')
זה לא בהכרח מוריד מכבודו של הספר, זה פשוט הופך אותו לסרט.
בנוסף, כנראה שאני היחיד שלא אהב את המשחק של דיויד טננט? (תתנהג כמו כוכב גלאם רוק. לא ככה, מוחצן יותר!).
וכן, מיני סידרה של 6 שעות יכלה לגרום לרומן בין נויט ואנת'מה להראות פחות מאולץ
ועוד תלונה אחרונה, פרשי האפוקליפסה היו צריכים להיות מעוררי אימה (עריכה טובה הייתה עוזרת פה).
לא מסוגל להביא את עצמי לכדי צפייה בסדרה
אפילו שאני מאוד אוהב את הספר (עד היום לא הבנתי את הסוף שלו though): לפני כמעט עשור איזה בחור ביוטיוב העלה משהו שהוא הכין ככל הנראה לאיזה תרגיל הגשה בלימודי גרפיקה או משהו – קרדיטים מזוייפים לעיבוד קולנועי לבשורות טובות (שאז אפילו לא היה באופק מן הסתם), ומאז שגיליתי את הדבר הזה לפני 8 שנים, אני באמת שלא מסוגל לקבל ולהכיל את האפשרות של עיבוד ששונה באפילו סנטימטר ממה שהבחור הציע כאן – מהקאסט, דרך הצוות מאחורי המצלמה וכלה באסתטיקה הכללית. ואיגלס אוף דת' מטאל בפסקול זה גם בהחלט לא מזיק.
יש לי תחושה שאם ניל גיימן היה נתקל בסרטון הזה, הוא היה מנסה לחתור לחזון הזה בעצמו.
https://www.youtube.com/watch?v=YdX2k1Mbfks
אם לא הבנת את הסוף, ייתכן שהסדרה תהיה חוויה מתקנת.
(ל"ת)
זה רק אני או שניל גיימן לקח המון השראה מדאגלס אדאמס?
מאוד מזכיר את הטרמפיסט (לטובה)
הוא לקח די הרבה השראה מטרי פראטצ'ט.
(ל"ת)
הם כתבו את הספר ביחד (גיימן את פראצ'ט)
(ל"ת)
גיימן כתב בראשית הקריירה שלו ספר עיוני על "מדריך הטרמפיסט", אז כן, הגיוני בסך הכל
אם כי, כמו שנאמר בתגובות קודמות, לנוכחות של פראצ'ט מן הסתם היה משקל נכבד בכל הסיפור.
איפה ניתן לראות?
זו עוד אחת מהסדרות האלו שדורשות או מנוי לשירות סטרימינג נפרד (שאני אפילו לא בטוח שזמין בארץ) או לעבור על החוק?
נמצא באמאזון שאני חושב שזמין בארץ (אבל אולי טועה)
ולא זכור לי ידיעה כלשהי על רשת שקנתה אותה בארץ (כמו שאר הסדרות של אמאזון. אני חושב שהיא פשוט לא מוכרת אותם לחברות פה)
כל-כך נמאס לי מזה
התחרות הזו שנוצרה סביב שירותי סטרימינג בזמן האחרון היא פשוט שידור חוזר של מה שקרה עם מוזיקה לפני כעשור – וגם אז זה היה בלתי נסבל.
צריך להציע למשתמש שירות אחד שמכיל את כל התכנים. הם באמת מצפים ממני לרכוש מנוי לארבעה שירותים נפרדים? אפילו אם נתעלם מעניין העלות – שאין שום סיבה להתעלם ממנו – זה אומר לדלג בין ארבעה ממשקים שונים.
שכל החמדנים המגלומנים האלה יגיעו כבר לאיזה הסכם ביניהם בצורה שתביא אותם לעבוד בשבילי ולא אותי לעבוד בשבילם. וכן, אני בהחלט מוכן לשלם יותר בשביל זה.
לצערי זה הולך כרגע בדיוק לכיוון ההפוך
כנראה בגלל שכל החברות מסתכלות על נטפליקס ורואות כי טוב, כולם עכשיו בקטע של לפתוח שירותי סטרימינג משל עצמם. זה אומר שבמקום שחברות ימשיכו את המודל שקיים כיום עם נטפליקס ויאפשרו להקרין את התכנים שלהם תמורת נתח מהרווחים, הן מעדיפות לשמור את התכנים בבלעדיות כדי לנסות לפתות משתמשים לשירות הפרטי שלהן.
ככה, במקום שתוכל לראות בנטפליקס הכל, והרווחים יתחלקו אחר כך בין בעלי הזכויות (בהחלט האופציה שמיטיבה עם הצרכנים), בעוד כמה חודשים לא תוכל לראות תכנים של דיסני אם אין לך מנוי לדיסני פלוס, ולא תוכל לראות את התכנים שאפל מפיקים אם אין לך את השירות החדש שלהם, וכו' וכו'.
לדעתי זה מהר מאוד יגיע למצב שבו הצרכים ילכו רק לספק אחד או שניים שנותנים להם את התוכן שהם באמת רוצים (לדעתי דיסני ונטפליקס בפוזיציה הכי טובה), וכל היתר יישארו עם כמות מנויים זניחה.
אולי כמה שנים אחר כך כשהספקיות הקטנות יותר יקלטו שזה מודל שמפסיד להן כסף וצופים, נחזור למשהו שפוי יותר.
זה כמעט מבטל את כל ההצלחה שהייתה לנטפליקס
בלשכנע אנשים לעדיף לשלם ולקבל תוכן באופן חוקי מאשר לקבל תוכן באופן פיראטי.
ריבוי שירותי הסטרימינג פוגע בהם
כבר חודשים שאני מתנדנד סביב ביטול המנוי שלי לנטפליקס. הרבה סדרות חדשות וטובות שייכות לסטרימינג אחר שאין לי כוונה לשלם עליו (אמזון) או שאין לי גישה אליו גם אם ארצה (הולו). הכל זמין בטורנטים.
מה שעוד יותר מעצבן זה שגם כשיש סדרה מסויימת בנטפליקס זה לא אומר שהיא שלמה – גיליתי שאין את כל העונות של סדרה שהתחלתי לצפות בה (קשר דם – סדרה בהפקת נטפליקס).
הסיבה היחידה שאינני מבטל את השירות הוא שהוא עדיין נוח יותר מלחפש טורנטים, אך ככל שהזמן מתקדם אני מוצא את עצמי תוהה אם לא עדיף לחזור אחורה.
הקטע האחרון ממש עולה על העצבים
אני משקיע בלראות שלוש-ארבע עונות, ומגלה שנטפליקס לא טרחו לתת גם את העונה האחרונה.
קרה לי כבר עם "ה-100" ולאחרונה עם Orphan Black.
אל תתבאס יותר מידי
העונות האחרונות של אורפן בלאק ממש ממש גרועות. אתה בעיקר מרוויח מכך שהן נמנעות ממך.
היתה איזושהי סידרה (לא מצליחה לזכור איזו) שאחרי שצפיתי ברוב עונותיה בנטפליקס, פשוט הורדתי את העונה האחרונה באופן לא חוקי. וכן, זה בהחלט מאוד מעצבן.
דווקא זה היה מאז ומעולם
כי זה המודל של נטפליקס: המיקום האחרון בשרשרת המזון של סדרות וסרטים: אחרי הקולנוע, וי.או.די. וערוצי סרטים בכבלים מגיע זמן ההשכרה. פעם זה היה וידאו, אח"כ די.וי.די. (עליו נטפליקס קמה) ואז סטרימינג.
לאט לאט נטפליקס הצליחה לשכנע רשתות לתת לה יחד עם סינדיקציות (שידורים חוזרים בטלויזיה מסחרית) ויותר מאוחר לקבל עונות בסמוך לתחילת העונה הבאה. ככה אנשים היו עושים בינג' בנטפליקס ואז עוברים לראות עונה חיה בערוץ המקורי. קראו לזה "אפקט טפליקס" והוא הקפיץ סדרות כמו 'שובר שורות'. זה היה שיא כמות התוכן בנטפליקס.
המצב בשנים האחרונות , בו אנו רואים סדרות בהפקת נטפליקס הוא המיוחד. נטפליקס עושים זאת מכיוון שהם צפו שהספקיות תוכן שלה ימשכו את התוכן ויתחרו בה אז נטפליקס צריכה להרים כמות תוכן שמצדיקה קיום עצמאי. זה מידע ציבורי שנטפליקס מוסרים לבעלי מניות.
דוגמא (בקטנה) יש בסלקום בארץ שהפיקו את 'משיח' (ועכשיו מכרו זכויות שידור לקשת).
אמזון עושה בגדול את מה שנטפליקס עשו לפני כמה שנים
השירות זמין בישראל והיא הפסיקה למכור את הסדרות לחברות אחרות, אבל בנטפליקס די מהר כל התוכן (או כמעט כל התוכן) קיבל תרגום. לעומת זאת אמזון במצב הזה כבר כמה שנים וכמות התוכן המתורגם עדיין מאוד מאוד קטן, ולא כולל את הסדרה הזאת.
סדרה מחורבנץ להפליא. גיימן סופר הכי אוברייטד אבר.
(ל"ת)
צופה עכשיו בסדרה "בשורות טובות"...
חיכיתי לזה עשרים וחמש שנים(!), מאז הפעם הראשונה מתוך מאות הפעמים שקראתי את הספר – כנער צעיר.
כשטרי גיליאם ניסה לעשות מזה סרט – ידעתי שזה לא יתממש.
כששמעתי שעושים מזה סדרה, הסתקרנתי, וכשהכריזו שניל גיימן בעצמו יכתוב את התסריט, ושרשימת השחקנים כוללת את הדוקטור דייוויד טננט (קראולי), את פרנסס מקדורמנד (כאלוהים) ואת בנדיקט קמברבץ' (כשטן), הרשיתי לעצמי להתחיל לקוות.
אבל לא היה שום סיכוי שזה יעמוד בציפיות המטורפות שלי, וישתווה באיכותו למקור הספרותי.
ובכן, מסתבר שזה דווקא כן.
וואו!!!!!!!!
💓💓💓
כל מי שאהב את הספר וקרא אותו עד כלות – אני ממליץ מאוד לראות את הסדרה.
היא מופלאה, מצחיקה וכל כך בריטית!
למה אין כתוביות בעברית למה?
הדבר היחיד שמונע ממני לקבל את המלצתך הנלהבת :-(
זה אכן מצער.
במיוחד לאור העובדה שהאנגלית שלה משובחת ביותר ומכילה עושר לשוני ומשחקי מילים שלא תמצאו לעולם בסדרה אמריקאית.
ואני לפני 20 שנה קיבלתי את הספר בהשאלה
מאדם שהוציא לי את המיץ עם ההשאלה הזו (שזה די מדהים, כי הוא דחף לי את הספר) וכך יצא שאחרי 3 עמודים נאלצתי להשיב אותו, והתחושה היתה כל כך גרועה שמעולם לא קראתי את הספר. תמיד הרגיש לי כמו אחד הפספוסים הגדולים, אבל המחסום עומד בעינו. אז פשוט צפיתי בסדרה, מה שבד"כ לא הייתי עושה.
מהפרספקטיבה הזו מאוד נהניתי מהסדרה. וגם איכשהו למרות חוסר ההכרות עם הספר הזה, הפראטצ'טיות והגיימניות מאוד מורגשים בסדרה הזו.
על השאריות המתפוררות (מרוב קריאה) של העותק המקורי שלי
שקניתי בגיל 13, כתוב: לעולם אין להשאיל!! אם הספר הזה הגיע אליך במקרה בבקשה השב אותו לביתו בהקדם תודה!
אה, זה היה שלך? הכתובת לא היתה ברורה. איפה אתה גר, אמרת?
(ל"ת)
באמת ישנם כמה ספרים שהשאלתי ולא קיבלתי בחזרה
אחד מהם קשה להשיג. יחד עם זאת, שם זה היה מסובך יותר, כי זה היה אדם שהיו ביננו יחסי השאלה, או אם לדייק, שאל ממני כמה ספרים לקריאה. ואני קצת נאצית עם ספרים, קשה לראות שקראו בהם כשאני מסיימת את הקריאה שלי, גם אם קראתי בהם עשרות פעמים, ואותו אדם השיב את הספרים מקומטים לגמרי ועם סימני קיפול של הדפים, ופתיחה הספר ב360 מעלות, וכל הדברים שלא עושים לספרים.. והתבאסתי והבלגתי.
ספר אחד קיבלתי ממנו בהשאלה, אחד(!!!!) ואחרי פחות משבוע התבקשתי להשיב אותו בדחיפות ובלי סיבה טובה.
הספרים שהשאלתי ולא חזרו חסרים לי, העותק המתפורר של סיפורה של שפחה, עוד ספר זניח שקצת קשה להשיג ולא שווה קניה חוזרת, אבל מאוד רציתי לקרוא שוב. יחד עם זאת, השאלתי אותם כי היה חשוב לי לחלוק את החוויה עם עוד אנשים, וגם אלי הגיעו כמה ספרים שהיו צריכים לשוב לבעליהם ולא קרה בנסיבות החיים, ובמקרים אחרים ספרים שהגיעו ממקומות שונים והיחוד שלהם התפספס (יש לי ספר מהדורה ראשונה עם הקדשת סופר, שניצל ממכולת האשפה של ספריה בית ספרית!)
אז אני דווקא מעודדת אותך ללמוד לשחרר ספרים, אני חושבת שהדברים מתאזנים בסופו של דבר ויש משהו נחמד בלחלוק את חווית הקריאה עם עוד אנשים.
היה ספר אחד בחיי ששאלתי ולא החזרתי
זה היה בגיל 10, להגנתי ייאמר שאותה חברה משרשרת השאלות הספרים שלנו (הייתי אומרת שכבתית או כיתתית, אבל בחיי שלא זוכרת אם באמת היינו כולנו באותה כיתה) עזבה לבית ספר אחר. מילא ייסורי המצפון, רוב ייסורי המצפון שלי היו על כך שלא הרגשתי בעצם שום ייסורי מצפון והייתי כל כך שלמה עם הרעיון שהספר יישאר אצלי לנצח. לדעתי בסוף העברתי לה את מחיר הספר מעוגל למעלה במזומן דרך אחת החברות שהמשיכה להתראות איתה. את הספר עצמו מעולם לא החזרתי לה, זה היה ילד האריות: הקרקס ששבר את כל עקרונות המוסר ושמירת החוק שהחזקתי בהם ממרום גיל 10. (במבט לאחור, הספר הקדים מאוד את זמנו כשהציב במרכזו ילד בריטי חצי אפריקאי והתעסק בנושאים של זהות אתנית מורכבת, ניואנסים גזעניים וקולוניאליזם, היום זה נראה בנאלי ולעוס אבל לפני 14 שנה זה היה חדשני וגם נורא מתוק כי זה היה מבוסס על הבת של הסופרת. זה היה ילד האריות והספרים של דורית אורגד על העולים מאתיופיה). אגב, נקרא באנגלית LION BOY והוא לגמרי הילד של האריות…
אבל זאת הנקודה
בשורות טובות – הסדרה – היא לא סדרה על סוף העולם. היא סדרה על החברות של מלאך לא מלאכי ושד לא שדי ועל ההתמודדות שלהם עם סוף העולם. כל מה שמסביב זה פרפראות.
לא בדיוק
זו סדרה על מלאך לא מלאכי ושד לא שדי, החברות שלהם והנסיון שלהם למנוע את סוף העולם. כל הפרפראות שמסביב הם, למרבה הצער, חלק מהעלילה ולכן מוקדש להם זמן לא מועט שנע בין משעמם למעיק. אם היו מסירים אותם היתה נשארת סדרה נהדרת.
מקובל, למרות שלא היה צריך להסיר אותן אלא לקצץ.
(ל"ת)
ראיתי שני פרקים ואני תוהה אם להמשיך.
הבעיה של הסדרה היא מעבר לנאמנות מוגזמת לספר. אם הם היו ממתנים את השימוש בקריינות ונותנים לנעשה על המסך לדבר בפני עצמו זה לא היה פוגע בנאמנות, וזה היה מפחית את התחושה שהסדרה מאכילה אותי בכפית. אבל נראה שהיוצרים פשוט לא סמכו על זה שהצופים יבינו הכל בעצמם. הדמויות אומרות זו לזו דברים שהן כבר יודעות ("אנחנו נזירות שטניות", "אנחנו מלאכים נופלים") ולפעמים גם דברים שהצופים כבר יודעים. בדיחות רבות מרגישות מאולצות (אנת'מה בשדה התעופה) ואחרות נמתחות עד שהן מפסיקות להיות מצחיקות. כאילו, באמת היה צריך להסביר את התחזית של אגנס על התפוח של ג'ובס מ-1980 שכדאי להשקיע בו?
מזמן לא ראיתי סדרה או סרט שהיו זקוקים כל כך לעצה "הראה, אל תספר."
יש עונה שניה
איכשהו זה עבר בשקט גמור, ובכלל רציתי למצוא משהו חביב וחוזרני לראות (חשבתי על סרט כלשהו של טום קרוז, סתם כי זה תמיד ריקני וכיף) וראיתי להרף עין משהו עם בשורות טובות עונה 2.
חשבתי שזה מוזר, למה עונה 2 פתאום כשאין ספר. ומצד שני מייקל שין ודיוויד טננט זה תמיד כיף, גם כשזה גרוע, ונראה שהגדילו את התפקיד של ג'ון האם.
אז המסקנה הראשונה שלי היתה שמורגש עד מאוד כמה שזה לא סיפור של ניל גיימן.
והמסקנה השניה שלי היתה שכולם מזדקנים ושום דבר לא נמשך לנצח, כי גיגול קצר מצא שזו בהחלט כן כתיבה של ניל גיימן. זאת ועוד- הוא כתב גם עונה שלישית. חבל.
עונה לא טובה לצערי.
(ל"ת)
לא טוב אלו לא המילים הנכונות
חסר תוכלת חוץ מהומור קל יותר מתאים. אין שום דבר רע כאן יש כאן אפילו קטעים מבדרים אבל ה"עונה" הזאת לא נותנת לעצמה אפילו את ההזדמנות לעלות מעל זה בניגוד לקודמת. there is no-one to bounce the humor from או בקיצור עם אין לך עניין בשחקנים הראשיים אין טעם לצפות בעונה זאת. בכל זאת יש כאן סימנים של "עונת קורונה" ושאולי עכשיו אחרי שהקורונה פחות חמורה מבעבר ואחרי שביתת השחקנים נקבל עונה נורמלית.
לא חושבת שהקורונה היא תירוץ בשלב זה
זו עונה גרועה מאוד בעיני, אני נשארת עם האבחנה שלי שגיימן פשוט הזדקן, משום שיותר מהכל יש פה איש קצת בומר, שמבין שיש שפה חדשה לדבר בה אל הקהל, אבל לא יודע לתרגם אותה לתרחיש ריאלי כי הוא רואה את הקליפה ולא את התכלית, לכן הוא מכיל את העקרונות שהוא רואה על הסיפור שלו. או במילים אחרות הרבה התעסקות בזוגיות בין שתי נשים שכמובן אחת שמנה והשניה שחורה, כי צריך גיוון וחד מיניות. מתבל בקצת זוגיות רעילה שלא באמת תורמת כלום לעלילה, כי זה נושא חם ברשתות החברתיות. שום דבר בתקשורת בינהן לא אורגני או משכנע, והנרטיב הרחב שהסיפור שלהן מוביל, ומתגלה ברגעים האחרונים של הפרק האחרון, אפילו פחות אורגני ופחות משכנע (שכולם מתאהבים בכולם בקטע לא אפלטוני, אפילו שהם שונים כל כך). זה בעיקר מקומם אותי, משום שלאורך ששת הפרקים לא היו שום רעיונות או התפתחויות שהובילו אל המסקנות האלו. אפשר גם לדבר על איך שבעל זבוב דוחה ומלאת מוגלה כשהיא שולטת, אבל פתאום כשהיא עם גבריאל הפרצוף שלה חלק ועם קצת איפור גותי וזהו?
חוץ מזה, בעונה הראשונה היתה ביקורת על נאמנות היתר לספר, שהצריכה את דמות המספרת. בפועל?! הקול של המספרת היה חשוב להזרקת הרבה מאוד הומור (כבר מההתחלה עם חישוב גיל כדור הארץ) ויתרה מזאת, בלי דמות מספרת לא היתה שום דרך להחזיק סיפור כל כך מורכב ורב רבדים. למעשה, מאוד הופתעתי לראות ולהזכר שמדובר במיני סדרה עם 6 פרקים בלבד, כי זה סיפור כל כך עמוס שהייתי בטוחה שראיתי לפחות עשרה פרקים.
בעונה הזו אין מספרת, ומהרגע הראשון הבנתי שזו בעיה, כי זה השטיח את כל המורכבות העלילתית לכדי סיפור לינארי, קצרצר (ולא טוב).
אם בעונה הראשונה המסר שמרחף מעל הסיפור הוא שהאנושות פגומה מאוד ורבת עוולות, אבל זה מה שעושה אותה גם מורכבת ונפלאה כל כך. לא הצלחתי להבין מה בדיוק המסר כאן.
ובקטנות: גבריאל ובעל זבוב מסתובבים על כדה"א כל כך הרבה זמן לא מסתדר בשום צורה עם הדמויות שלהם מהסיפור המקורי, או עם הנרטיב של העונה הזו. כי זה אומר שהם מכירים, אז למה שניהם כל כך מופתעים מדברים בנאליים? הסיום-סיום אפילו גרוע יותר, פתאום בעולם שכולו ביורוקרטיה ונקמנות מאפשרים לגבריאל לעזוב, ולאזראפיל לחזור לתפקיד בכיר? זה האיש שאפילו לא החזיר את החרב שלו, ושבינתיים כולם למדו שלמעשה אינו עמיד בכלל לאש הגהנום כפי שהם חשבו במקור.
זאת עונה למלמ.
היא מבוססת לחלוטין על הכימיה של טננט ושין שמשתקפת בכימיה של אזריפאל וקראולי. זאת הסיבה המקורית ליצור עוד עונה (למרות שחומר המקור וגם חצי מהיוצרים כבר לא איתנו), והסיפור נתפר בתפרים גסים בשביל ליצור ביניהם אינטראקציות. אין בעונה הזאת שמץ של הברק מהעונה הקודמת, אבל היא נותנת לצמד לזרוח והיא כיף.
לגבי מראה השדים – כשהשדים נמצאים בגיהינום, הם מכוערים. כשהם מגיעים לכדור הארץ, הם יותר אנושיים, פחות פצועים ומדממים. זה לא רק בעל זבוב.
לגבי מראה השדים – כשהשדים נמצאים בגיהינום, הם מכוערים. כשהם מגיעים לכדור הארץ, הם יותר אנושיים, פחות פצועים ומדממים. זה לא רק בעל זבוב.
עבודת איפור לא משהו מקשה עלי מלראות את זה.
חוץ מזה אני מסכים איתך אין ממש כתיבה בעונה הזאת חוץ מלדמיות הראשיות השאר זה window-dressing
במילים אחרות, מרגישים בחסרונו של טרי פרצ'ט
(ל"ת)
אני חושב שגם מעריציו המושבעים של גיימן
מודים שהוא לא הוציא שום דבר טוב באלף הנוכחי. ואני עוד מאלה שאהבו את בני אנאנסי (בקרוב הסדרה). חבל לי שזה גם נכון לכאן, מאוד אהבתי את העונה הראשונה והחלקים הטובים בה היו בדיוק היחסים בין אזיראפל לקריאולי (שאלו החלקים היותר גיימניים בספר)
אהבתי את אוקיינוס בקצה המשעול
ודווקא את ההתלהבות מבשורות טובות (הספר) לא הבנתי אף פעם. שילוב של גיימן ופראצ׳ט שמקלקל את הצדדים הטובים של כל אחד מהם.
כןןןןןןןן
גיימן הוא מסתורי אווירתי וקסום, פראצ'ט אוהב התחכמויות ושנינויות, והאיחוד בינהם יצר ספר פרווה שהוא לא ספר טוב של פראצ'ט כי הוא לא מספיק שנון ומתחכם, והוא לא ספר טוב של גיימן כי הוא יותר מדי שנון ומתחכם בשביל לפתח אווירה.
מעולם לא הבנתי למה ספציפית זה הפך למין יצירת מופת
גיימי אחד סופרים הכי אוברייטד במאה הזאת.
היחיד שממש הצלליח להרשים אותי הוא אלים אמריקאיים.(לא מדבר על קומיקס)
את התואר הזה אני שומר לרותפס (ואולי גם לסנדרסון)
גיימן סך הכל סופר מוצלח שיש לו המון ספרים שאני מאוד אוהב (וגם כאלה שלא), ספציפית בבשורות טובות אני לא מבין את ההייפ.
לגבי בשורות טובות
בדיוק כמו שההוא אמר, רק להפך – זה לא היה ספר טוב של פראצ'ט וזה לא היה ספר טוב של גיימן, אבל הוא הביא מספיק קסם גיימני לקוראי פראצ'ט ומספיק שנינות פרטצ'טית לקוראי גיימן, ולכן הוא ספר אהוב על יותר, גם אם לא ספר מופת.
לגבי הסדרה, זה לחלוטין הכימיה של שין וטננט שהקפיצה את העיבוד בכמה רמות, ואפשר לראות את זה לפי ההעברה שלהם לחזית הסיפור בין העונות.
לגמרי מה שאני חושב.
בשורות טובות היה פשוט ספר כייפי, קצת אדג׳י ניינטיזי ומצד שני עם לב, יש בו את פראצ׳ט וגיימן ביחד וזה לא מאד קוהרנטי אבל המכלול פשוט שווה את זה.
שניהם נוראים.
סנדרסון בונה מערכות קסם נחמדות אבל זה לא נקרא להיות סופר. הפרוזה שלו יותר מביכה מספר. YA ממוצע, הוא תמיד מפשל בshow,don’t tell (הוא יכתוב על דמוצ שהיא מצחיקה במקום פשוט לכתוב דמות שהיא מצחיקה) והכל מרגיש מאד שטוחח אצלו.
רווס מנסה לכתוב בשפה ציורית אבל מעייף מאד מהר, הספרים שכתב מרגישים יותר slice of life אבל מייגעים, הדמות הראשית בלתי נסבלת ומושלמת בהכל, נראה שהוא בחיים לא פגש אישה בחייו, הקצב של הספרים שלו מייגע (בניגוד לסנדרסון שהקצב של ספריו הוליוודי יותר).
מבין כוכבי הפנטזיה של עשור 2000-2010 גו אברקרומבי מוביל בפער.
לגבי גיימן, פשוט משהו בספרים שלו מרדים אותי, הסיפורים הקצרים שלו עדיפים.neverwhere. היה ערימה גדולה של כלום .ציינה מלוויל עולה עליו בכל תחום בערך, הזוי שהוא לא נהיה מפורסם כמו גיימן ומקבל מלא עיבודים יוקרתיים.
הי, אל תלכלך על לעולם־לא־עולם
בעיני הספר הכי טוב של גיימן.
כן, לגיימן יש סגנון מסוים, ומי שלא אוהב אותו אין לו מה לקרוא אף ספר.
וואו הוא הרגיש לי פנטזיה אורבנית ממוצעת ואפילו קצת מיושבנת. יש יותר טובים ממנו, וגם ככה לא מת על הזאנר. בדיחות על שמות של תחנות רכבת בלונדון לא הכוס תה שלי.
אבל כנראה את צודקת, אין לו ספר שממש אהבתי (אין לו גם הרבה ספרים בכללי ונראה שהוא מעדיף להתעסק בכל מיני הפקות טלוויזיה כמו גורג מרטין מאדר אשכרה לכתוב).
אני כן מאד אוהב את סאנדמן (הקומיקס לא את סדרת הטלוויזיה הדלוחה)
מזדהה עם הסנטימנט שסנדרסון יותר מדי YA בשבילי אבל…
גנזך אורות הסער מאד שונה מדברים כמו הערפילאים.
לא הייתי קופץ ל"נוראיים", פשוט אוברייטד.
סנדרסון מאוד טכני, שזה מגניב בבניית עולם ומערכות קסם, ופחות עובד בבניית עולם, דתות ודמויות. אני עדיין מאוד נהנה מהספרים שלו, פשוט חושב שהוא אף פעם לא יכתוב יצירת מופת או משהו באיזור.
רותפס כותב סיפורים קצרים מאוד מגניבים, רק עם שהחיבור שלהם גרוע והוא לא יודע לכתוב נשים. או דמויות בכללי. סך הכל אני יכול להגיד שנהניתי משני הספרים שהוא הוציא (כן, אני יודע שיש עוד נובלה, לא מספיק עניין אותי), אבל אני לא חושב שהם יותר מ"יש חלקים ממש טובים אבל הספר עצמו בינוני וזהו".
גו אברקומבי לא טוב בלתכנן קדימה וזה גורם לסיפור שלו להיות מסורבל לפעמים. כן, הדמויות מגניבות והאקשן נהדר והוא כיפי וזורם, אבל בחיי שהספר השני של "החוק הראשון" מיותר לחלוטין ומשמש רק כדי לאפס חלקים מהספר הראשון כדי להכין את הקרקע לחלק השלישי.
לעולם לא לעולם הוא ספר נפלא, כנ"ל אבק כוכבים. דווקא את אלים אמריקאיים אני פחות מחבב כי בסוף הוא ספר טוויסט כשהטוויסט לא עובד.
(אני לא חושב שקראתי משהו של צ'יינה מלוויל, צריך מתישהו).
בשורה התחתונה, זה דיון של טעם וריח – אבל לכל סופר יש את הצדדים השליליים שלו, זה לא בהכרח הופך אותו לגרוע. אולי אתה צריך לקרוא משהו גרוע באמת כדי לפקס את המדד שלך.
זה מגניב בבניית עולם אבל פחות עובד בבניית עולם? לא כזה הבנתי
(ל"ת)
זה מגניב, פשוט גם הרבה פעמים מטופש
העולם שלו הוא תוצאה של סדרת משוואות והכל בו הגיוני ומשרת מטרה, בזמן שבמציאות דברים לא עובדים ככה.
לפעמים יש לו יציאות ממש מגניבות, נגיד ספר שמתרחש ברובו במין גרסה מעוותת של ונציה, אבל זה לא סותר את זה שזה קונספטים שמתפרקים ברגע שאתה מתחיל לחשוב עליהם, גם אם מבחינה "מכנית" הם מגניבים.
היי, לא יודע כמה ספרים של סנדרסון קראת (מתערב שלא הרבה)
אבל להגיד עליו YA… כאילו, יש את טרילוגיית מלחמת הנפילים שלא קשורה ליקום המרכזי שלו והיא טיפ-טיפה שם, אבל בחייאת.
סנדרסון סופר אדיר. המתודיות והעקביות שלו עלולות להתיש, אבל אין עולמות אמינים כמו העולמות שלו, ואין ולו חוט אחד שנשאר רופף.
טרילוגיית הערפילאים היא יצירת מופת, נקודה. גם בספרים של גנזך אורות הסער שיצאו עד כה, הגם שהם ארוכים יותר, ישנה אותה עקביות מבורכת שבסופו של דבר מגדילה כל טוויסט והופכת אותו לקתרזיס גדול עוד יותר (אבל כן, הם ארוכיםםםםם).
ולהגיד שהוא לא יודע להצחיק? אלא רק לכתוב *על* דמות שהיא מצחיקה? כאילו, פחחחחחחחחח. העקיצות שהוא שם בפיהן של דמויות שזה הקטע שלהן הן מסוגי ההומור המשובח ביותר בז'אנר (ושוב, גם עקבי כמאפיין דמות כמעט בכל ספר שלו).
והכי חשוב? שסנדרסון אשכרה כותב כל הזמן. ומוציא ספרים כמו שעון. ומתקשר עם קהל האוהדים הנרחב שלו בחיבה ובהזדהות, עם שקיפות על תוכניות והמון הערכה למי שמפרנסים אותו.
הספרים שלו מבחינת הפרוזנ, תפיסת העולם הפשטנית, הדמויות והדיאלוגים הפנימיים שלהם והעלילה היא לגמרי YA.
זה שהוא יודע לכתוב בקצב זה נחמד (בייחוד למתוסכלי גורג מרטין) אבל בפועל מקבלים ספר שמרגיש שנכתב באיזה פס ייצור . הוא קצת מארוול של עולם הפנטזיה וזה בסדר פשוט ממש לא מה שאני מחפש.
קראתי שתי טרילוגיות של הערפילאים, אלנטריס (שהכי אהבתי בפועל) וספר ראשון של גנזך (לא שווה את ההשקעה להמשיך עם הסדרה).
את הכל קראתי באנגלית והכתיבה שם הרגישה פשוטה ומכוונת לתלמידי החטיבה באופן מאד בולט, אפילו יותר מבספרי YA אחרים שיצא לי לקרוא כמו משחקי הרעב. לא יודע באיזו שפה קראת, אולי המתרגם בעברית הצליח לרומם שם משהו, אבל בשפת המקור הוא כןתב באופן מביך (ולכן קצב התפוקה לא כזה מפתיע). לפחות רוצפוס מנסה להתעלות מעל לבינוניות ולא לבסס אותה כסטנדרט.
אני קראתי את כולם (שתורגמו לעברית)
ואני חושב שסנדרסון הוא סופר טוב, אבל לא יותר מזה ובוודאי שלא אדיר.
הסדרה האהובה עלי שלו זו דווקא טרילוגיית הנפילים בגלל ששם החוסר יומרנות שלו גורם לחולשות שלו להיות סבירות יותר – אם העלילה היא סרט אקשן מטופש, אני יכול לקבל את זה שהדמויות הן שטוחות או מתנהגות כמו רובוטים.
בערפילאים (וגנזך אורות הסער) אני לא. הערפילאים לוקחת את עצמה כל כך ברצינות ומצפה שאני אקח אותה בהתאם, ואני לא מצליח. הדמויות שטוחות או מתנהגות כמו רובוטים, העולם לא מרגיש אמיתי לרגע והיחס שלו לאמונה מוזר כמו אני לא יודע מה. כן, האקשן מגניב, והעלילה כיפית וסך הכל נהניתי. אבל מכאן ועד יצירת מופת? פער עצום.
ולא, הוא לא סופר מצחיק כל כך. יש לו בדיחות שעובדות, אבל זה די נדיר. לא משהו שאני בהכרח שופט לרעתו (הוא לרוב לא מנסה להצחיק, אבל אם כבר דיברנו).
ומצטער, אבל מבחינתי קשר עם המעריצים זה לא מדד. זה חמוד והכל אבל לא משהו שאני שופט סופר לפיו.
בנוסף, הייתי שמח אם במקום להוציא עשרים ספרים בשנה הוא היה מאט טיפה ועובד על לשייף את החולשות שלו, כך שגם את זה אני לא מחשיב כיתרון.
סך הכל אני נהנה, ואני אקרא גם את הספרים הבאים שלו בכיף, אבל הוא ממש אוברייטד.
נסכים שלא להסכים, אני מניח
"הערפילאים" (הטרילוגיה המקורית) היא שילוב מדהים בעיניי של פאזל מורכב של חמשת אלפים חלקים, אקשן אדיר, דמויות עמוקות ושבורות שקל מאד להזדהות איתן, וכן, גם יחס לאמונה שמצליח להיות אמביוולנטי מאד ביחס לאדם שהוא במציאות מורמוני אדוק. זאת אולי הטרילוגיה הטובה שקראתי בחיי.
רק אדייק שלא שפטתי את מעלותיו כסופר לפי הקצב או התקשורת עם המעריצים, אלא כתבתי את זה בפיסקה הסוגרת כמעין בונוס. כתבתי "הכי חשוב" כעקיצה לסופרים אחרים…
אה, וגם אני לא שופט אותו לפי ההומור. לא אמרתי שהוא סופר "מצחיק". הוא באמת לרוב גם לא מנסה, כמו שכתבת. רק הגבתי לטענה בעניין הזה שכתב מישהו אחר.
מהכמה פנטזיות שקראתי, הערפילאים הייתה מהפשוטות וstraightforward, שזה בסדר גמור. היא לא חייבת להיות מורכבת. פשוט לא חושב שהיא פאזל מורכב עם חמשת אלפים חלקים. (בספר השני הוא עוד ניסה להכניס כמה אינטריגות אבל זה הרגיש כמו אינטריגות למתחילים,כלומר ממשיך בקו הya(
(ל"ת)
יפה ששמת לב לקשר המוזר שלו לאמונה. אז הוא מורמוני וזה ניכר.
(ל"ת)
לא יודע, סנדרסון טוב אבל הוא בטח שלא אדיר.
ואין שום דבר מופתי בערפילאים, שבקושי שרדתי את הספר הראשון.
הגנדך זה באמת סיפור אחר, אבל הוא הספרים האלה סובלים מתת עריכה. בשניים הראשונים זה עוד היה סבבה אבל אני בשלישי וזה נמרח כמו מסטיק.
סנדרסון אדיר, בערפילאים אין "דבר מופתי" רק בגלל שהם המופת בעצמם
אבל אני יכול להבין את הטענה על הימרחות. זאת אכן ביקורת נפוצה על הספר השלישי, שנחשב לפחות טוב מהארבעה שיצאו עד עכשיו.
מה ההיגיון במשפט הזה שהם המופת בעצמם. מה זה אומר?
ממליץ לך ממש על ספרי era 2 , הטרילוגיה השנייה היא שיפור משמעותי ואני אוהב שיקום בדיוני משתנה עם הזמן.
לא יצאו ארבעה ספרים, יש 7 (הטרילוגיה השנייה היא מכילה 4 ספרים אבל אני עדיין קורא לה טרילוגיה מהרגל)
(ל"ת)
שום דבר חוץ מחידוד לשוני לא מבריק במיוחד
אם הם מופת במאה אחוז, אז זה לא שיש בהם משהו מופתי (שזה רומז שיש גם דברים שלא), אלא הם מופת מהתחלה עד הסוף. מרגיש קצת Off להסביר אבל זה אולי באמת לא ברור.
ואני לא בטוח מה התכוונת בהודעה השניה שלך. בסדרת גנזך אורות הסער יצאו ארבעה ספרים עד כה, וביטלג'וס דיבר על השלישי. לכך הגבתי.
לא זו חוסר הבנה שלי בנוגע לשני הדברים.
התכוונתי שיצאו 7 ספרים לערפילאים (הוא באמת חרוץ מאד)
תזכורת לניל גיימן:
יש כמה דרכים לאהוב.
העונה השנייה באמת ממש גרועה
יש הרבה סיבות למה זה ככה, חלקן בטוחות וחלקן לא. יש את הקורונה. יש את העובדה שלא היה ספר מקורי ושום דבר של פראצ'ט להישען עליו. אולי זה שהיוצרים של הסדרה התחילו להתלהב מדי מהקונספט עצמו של הסדרה בלי לחשוב על הביצוע.
יש כמובן את הבעיה שהעונה ראשונה כבר הייתה על האפוקליפסה, ולעומת זה כל דבר יהיה משעמם. חשבתי קצת על מה היה קורה עם אפשר היה להפריד מהספר את כל הדברים החדשים ומקוריים בביצוע של הסדרה, ולדמיין את הסדרה עומדת בזכות עצמה, ועל מה היא הייתה מתמקדת (על המשחק השחקנים ודרמה משמעותית של הדמויות, כי זה הדבר העיקרי שעובד טוב). אבל לא בטוח אם יש פה מסקנות ספציפיות.
ואז ראיתי באינטרנט מאמר ענקי שטוענ שכל-כך הרבה דברים בסדרה נעשו לא טוב, כל-כך הרבה אלמנטים מופיעים בעלילה בלי שום סיבה ולא מוסיפים כלום, יש כל-כך הרבה טעיויות בעיצוב ופרטים קטנים (בסדרה שבה קודם תשומת הלב לפרטים הייתה מושלמת)…שלא יכול להיות שזה נעשה בטעות, שגיימן תכנן את זה בכוונה ובעצם העלילה (הגרועה) היא רק אשלייה מעל האירועים האמיתיים של הסדרה, שלא ראינו אבל נראה בעונה השלישית, שיראו למה העונה השנייה הייתה טובה כל הזמן הזה. זה נקרא "the magic trick theory".
שזה רעיון מאוד נחמד, עם כמה טענות ספציפיות ממש מעניינות, וכמובן יהיה ממש מגניב אם זה היה נכון…אבל זה ממש דומה לכל האנשים שהמציאו תאוריות קונספירציה על למה מופט עשה בכוונה עונה גרועה של שרלוק ולמה בעתיד יצא משהו שמסביר למה זה בעצם הייתה טוב. וכמובן שלא יצא. כי "הסדרה באמת הייתה פשוט גרועה" זה הסבר הרבה יותר פשוט והרבה הרבה יותר סביר.
כתבתי תשובה (הרבה יותר קצרה) למאמר המקורי עם התאורייה. אני יכול לתת קישור גם לתאוריה וגם לתגובה שלי (שניהם לגוגל-דוקס, ושניהם באנגלית), אבל לא בטוח מה המדיניות של עין הדג בנושא קישורים לטקסטים ממש ארוכים, או טקסטים שאני בעצמי כתבתי.
צריך לעשות מחקר
(תכלס בטח כבר עשו) מה במבנה הסוציו-פוליטי הנוכחי, ובתפקיד ההולך וגדל של מדיה חברתית בחיינו, גורם לכזו תפוצה מטורפת של הלך מחשבה קונספירטיבי. אני באמת לא חושבת שהייתי מאמינה לפני כמה שנים, שכל כך הרבה אנשים יפלו לקיו אנון, או כמה אנשים יהפכו למתנגדי חיסונים בחסות הקורונה, או כמה אנשים יאמינו שגנבו לטראמפ את הנשיאות (דרך אגב, הדיאגרמת וון של הקבוצות האלה היא אולי לא עיגול מוחלט, אבל היא גם לא כזו רחוקה משם).
לפתח תיאוריות מורכבות למה כל מה שסדרה עשתה שנראה רע הוא בעצם טוב בגלל איזו סיבה סופר מסתורית שתחשף בעתיד, זה כמובן לא מזיק כמו התיאוריות קונספירציה שהזכרתי. ועדיין, הבסיס הקונספירטיבי נמצא גם כאן. הרעיון של ״אל תאמינו למה שנראה ברור ומובן, האמת נסתרת מהעין״, ההתעלמות ממה שלא מתיישב עם התרחיש הרצוי… ראיתי תופעה דומה בקרב מעריצי סדרה פופולרית אחרת, שלא היו מוכנים לקבל מוות של דמות אהובה ויצרו תרחיש מופרך לגמרי להסביר איך בעצם היא חיה ותחזור בעתיד… בהתחלה חשבתי שההזיה הזו תמות מהר, ואז גיליתי איזו תהודה ופופולריות היא צברה.
אנחנו חיים בעידן שבו אם המציאות לא נעימה לך, יש מי שיתן לך אלטרנטיבה מרגיעה (או מתסיסה, תלוי).
זמנים מוזרים.
הכל היה שם תמיד
זה חלק מהטבע האנושי.
מה שחדש היא יכולת התקשורת הגלובלית: פעם אנשי קונספירציה היו צריכים להשקיע הרבה משאבים למצוא דומיהם. היום פותחים קבוצה בפייסבוק – ופייסבוק ימצא לך חברים לבד!
5000 אינדיבידואלים דוברי אנגלית שמאמינים במרכבות האלים* הם מעט ומפוזרים. אבל כשיש קבוצה פעילה אונליין, יש הדהוד מסרים מהיר ואקטיבי, דבר המאיץ את התהליך. יש אשרור לטרלול.
זה נכון לכל תחום עניין, כולל קולנוע. כתבתי עבודת סמינריון על קהילה שמתכננת רכבים באופן קולקטיבי, כולל חברה שמייצרת את הרכבים בארה"ב. הרבה מהם היו מחגורת התנך או מרכז ארה"ב- הייתה חפיפה נרחבת בין אלו שמאמינים בתכנון הרכבים בעצמם למאמיני אנטי ממסד (גם חברות גדולות וגם הממשלה), משם חפיפה עם מתכונני יום הדין (preppers) ועד למתנגדי חיסונים וכו'. לא היה קיו אנון כי אני זקן וזה היה לפני.
*מרכבות האלים היה ספר פופולרי בשנות השבעים שהתחיל טרנד של ספרים שהתגלגלו להיות העלילה של הנוסע השמיני פרומטאוס (המהנדס) וה meme של הבחור מערוץ ההיסטוריה "אלו חייזרים". כל מה שכתוב בספר הופרך כבר. המאמינים של הנושא היו צריכים לעבוד קשה אז כדי לחלוק מידע , לא כמו מאמני הארץ השטוחה העצלנים של היום!
היה שם תמיד - כן
אבל הרשתות החברתיות לא רק עוזרות לאנשים שכבר יש להם הלך מחשבה קונספירטיבי למצוא אחד את השני. הן מהוות כר פורה להפצה, שלא לומר אינדוקטרינציה, של אנשים לתוך מחילת הארנב הזו. יש המון דוגמאות של אנשים שנשאבו למשהו די מינורי ועברו הקצנה דרך יוטיוב ופייסבוק, עד לרמה שהמשפחה והמכרים שלהם לא מבינים מה קרה לאדם שהם הכירו. הבעיה היא שקל מאוד להיכנס לאיזה דף ולהתחיל לקרוא או לצפות בתכנים קונספירטיביים, אבל ברגע שאדם מתמסר לקונספירציות, מאוד קשה להוציא אותו מזה.
תחבר את זה עם העובדה שהיום יותר ויותר קל לזייף את המציאות וליצור מניפולציות הן בווידאו, הן באודיו והן בתמונות, ואתה מקבל מתכון מאוד בעייתי.
מסכים לגמרי.
(ל"ת)
זה אפילו לא בהכרח קשור לשאלה אם המציאות נעימה לך או לא
מה לא נעים בחיסון נגד מחלה שהשביתה את העולם וגרמה למוות של מיליונים? או למשל, מה לא נעים בעובדה שאתה חי על כדור ולא על פלטה?
הרבה פעמים בתיאוריות הקונספירציה האלה, חלק גדול מהקונספירציה לוקח חלק קודם כל בלהפוך את המציאות הנוכחית והדי סבירה לנוראית, ואז מעל זה מוסיפים את הקונספירציות על המציאות האלטרנטיבית היותר נוחה ויותר נעימה. אבל לא מדובר במציאות שנוחה יותר מהמציאות האמיתית שלנו, אלא כזו שנוחה יותר מהמציאות הרעה שהומצאה באמצעות כל מיני קונספירציות.
אני אומר את זה כי לדעתי זה מראה שהמקור של כל הקונספירציות האלה והקונספירטיבים שמאמינים בהם לא מגיע מחוסר סיפוק עם המציאות שלא נוחה שלהם. הרצון לקונספירציות כנראה קשור יותר לרצון של בן אדם להיות זה שיודע את האמת באמת בזמן שכל השאר חיים בשקר, הוא רוצה להיות שונה ומיוחד, היחיד שבאמת יודע מה מתרחש פה. זה נותן תחושת עליונות וחשיבות מעל האזרח הפשוט שחי באשליות, וזה כיף להרגיש יותר נחשב.
לפחות ככה נראה לי. אני לא מסתמך על זה מחקר או משהו, זה סתם השערות שלי…
אני חושבת שזה שילוב של כל מיני גורמים
שעמום, חוסר סיפוק מהמציאות, חרדה קיומית, חיפוש קהילה, חיפוש תחושת ערך וייחוד… הכל ביחד או כל אחד לחוד או עוד כל מיני גורמים נוספים. נגיד, אני חושבת שתקופת הקורונה הובילה להרבה יותר קונספירציות התנגדות חיסונים, לא מעט בגלל שזו דרך להתמודד עם חוסר וודאות וחרדה. אם מכחישים שהקורונה (או כל מחלה אחרת) בכלל מסוכנת, והופכים את החיסון לדבר המסוכן, אז לא צריך לחשוש יותר מהמחלה, ומהחיסון אפשר פשוט להימנע – זה מחזיר תחושת שליטה. וכמובן שיש את הערך הנלווה ברגע שאתה כבר חלק מקהילה – של השתייכות, וגם של ״אני יודע את האמת כשכולם חיים בשקר״. צפיתי בזמנו בסרט תיעודי על קהילת Flat earthers, והדבר שהכי בלט שם, זה איזה תפקיד חברתי העניין הזה ממלא בחיים של האנשים האלו. זה חלק גדול מהסיבה שקשה כל כך לצאת.
את זוכרת איך קוראים לסרט?
(ל"ת)
די בטוחה שזה היה
Behind the Curve (שם מצויין דרך אגב).
הנה הטריילר
תודה!👍🏼
(ל"ת)
תאוריות על סדרות הן לא דבר רע או שגוי במהות שלהן.
כי יש הרבה סיפורים שבהם יש משהו נסתר שאתה יכול לשים לב עליו ולנחש מראש מה יקרה.
יש כמה תאוריות אחרות שראיתי על העונה השנייה של בשורות טובות ודברים נסתרים שכן נראות הגיוניות. למשל, אנחנו יודעים מהעונה הראשונה שקרואולי יכול תאורטית לעצור את הזמן. ובסצנה הדרמטית העיקרית בפרק האחרון, השעון על הקיר קופץ כ10 דקות בין סצנות. אולי זה כי קרואולי עצר את הזמן, ועשה משהו שאנחנו לא ראינו.
כי זה לא שבשורות טובות אין שום דבר מפתיע שאפשר לגלות עם מספיק תשומת לב לפרקים. הייתה האשלייה בסוף הפרק האחרון של העונה הראשונה, שאפר לשים לב אליה מראש. אין סיבה למה גיימן לא יכול לעשות משהו דומה אבל לחשוף את האמת רק בעונה הבאה (גיימן נשאל ישירות וענה שהשעון זאת פשוט טעות בצילום. אבל עקרונית זה מסוג התאוריות שיכולות להיות נכונות).
הבעיה בתאוריה הגדולה שדיברתי עליה היא באמת "אל תאמינו למה שנראה ברור ומובן, האמת נסתרת מהעין", אבל לא "יש דברים נסתרים מהעין" בפני עצמו, כי דברים נסתרים באמת יכול להיות שיש.
(שזאת לא טענת נגד למה שאמרת, רק הבהרה של הנושא.)
זה לא שאין שום דבר של פראצ׳ט. גיימן טוען שהיה להם אאוטליין לספר שני שמעולם לא נכתב ואני מאמין לן.
הבעיה העיקרית כנראה קשורה לעובדה שהסיפור הזה נמרח על שתי עונות, ויצא שעונה 2 היא מעין עונת מעבר מוזרה לקראת עונה 3 שאמורה להיות יותר עסיסית.
תירוץ רע מאוד
אם החצי הראשון של הספר משעמם מידי לטלויזיה, אז תערכו אותו החוצה.
התירוץ הזה ממש גרוע- אולי כדאי לזכור ולהזכיר שספר דורש התמסרות והשקעה גדולים משמעותית מצפיה חצי פסיבית במסך, לכן ספרים צריכים להשאיר קוראים. ספר משעמם וחסר פואנטה הוא לא ספר שאף אחד יקרא רק כי החלק השלישי בטרילוגיה אמור אולי להיות טוב.
לא אמרתי שזה תירוץ טוב. פשוט אבחנה שלי לגבי מה קרה בהפקה.
והצבעה על נקודת השיווק הכי בעייתית – זה לא גוד אומנס 2, זה סוג של סיפור מעבר לגוד אומנס 2.
אאוטליין לסיפור זה לא אותו הדבר כמו סיפור שלום מוכן. גיימן התלוננן שאת העונה הראשונה היה לו קשה ליצור כי הוא לא יכל להתייעץ עם פראצ'ט על איך לעשות דברים. וזה אחרי ספר שכבר נכתב עם פראצ'ט, שבו כתובים כל הדיאלוגים וכל הסצנות.
כנראה גם ניל גיימן עבריין מין
כך שתור הזהב הטלוויזיוני שלו כנראה יעלם
בני אנאסי יבוטל בטוח אני סבורה…