ביקורת: נעלמת

‏"נעלמת" הוא סרט מעולה ואני די שונא אותו. ואפילו לא יכול להגיד למה, כי ספוילרים

‏"נעלמת" הוא סרט מעולה ואני די שונא אותו. ‏

יום אחד חוזר ניק דאן הביתה, ואשתו לא שם. הדלת פתוחה, השולחן הפוך, ואיימי דאן, אשתו ‏היפהפיה, לא נמצאת בשום מקום. ניק מתקשר למשטרה, והמשטרה – בדמות חוקרת קרת רוח ‏‏(קים דיקנס) – חוקרת. המשטרה מגיעה במהרה למסקנה שהאדם שהיה לו הכי הרבה להרוויח ‏מהיעלמותה של איימי דאן הוא ניק דאן. הגירסה שלו לסיפור ההיעלמות חשודה, והאליבי קלוש. ‏קל לראות שחיי הנישואין של בני הזוג לא היו פרסומת לקורנפלקס. אחרי שגילה שנעלמה, ניק לא ‏מתנהג כמו אדם שחרב עליו עולמו. אבל הכי גרוע, הדבר שבאמת הופך אותו לחשוד מרכזי, הוא ‏העובדה שניק דאן הוא פשוט מין בנאדם כזה עם פוזה זחוחה וחיוך מרוצה, טיפוס כזה שרק ‏מלהסתכל עליו בא לך להכניס לו איזו סטירה. אתם יודעים, כמו בן אפלק.‏

כמובן, פרצוף של מניאק הוא לא עילה מספיקה להרשעה בבית משפט, או אפילו למעצר. אבל זה ‏די והותר כדי לקבל הרשעה במקום שמשנה באמת: בחדשות. התקשורת מתקבצת מיד סביב ‏המקרה של האישה הנעלמת והבעל הלא מספיק אומלל, וניק מגלה פתאום שהוא כוכב טלויזיה – ‏רק שהוא לוהק לתפקיד הנבל בסדרת ריאליטי. במקביל לחקירה ולחיפוש אחרי איימי (רוזמונד ‏פייק), הסרט מראה לנו גם קטעים מיומנה, שבהם היא מספרת על ימים יפים יותר בזוגיות עם ניק: ‏איך הם נפגשו, על האושר של השנים הראשונות ליחסיהם, ואיך כל זה השתבש. ‏

וכל פרט נוסף בנוגע ל"נעלמת" הריהו תחת צו איסור פרסום חמור מטעם משטרת הספוילרים.‏

‏"נעלמת" הוא הסרט הנורמלי ביותר שדייויד פינצ'ר עשה עד היום. נדמה שהבמאי שניסה להמציא ‏את הקולנוע מחדש עם "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", הופך ליותר ויותר מרוסן, ומסרט לסרט ‏משיל מעצמו את כל המניירות. אפילו ב"הרשת החברתית", בעיקרו סרט על אנשים שמדברים, היו ‏רגעים כמו סצינת מירוץ החתירה, שצולמה בטכניקת טילט-שיפט מעוררת תחושה חלומית, ‏ופסקול תעשייתי קליט ולופת-אוזן של טרנט רזנור. "נעלמת", לעומת זאת, נקי מגימיקים. אין פה ‏תנועות מצלמה בלתי אפשריות, אין אפילו סיקוונס כותרות פתיחה מורכב ומרהיב. גם המוזיקה של ‏רזנור ואטיקוס רוס היא יותר בגדר "צלילי אווירה" מאשר פסקול שיכול להיכנס לרשימת האזנה. אבל העובדה שפינצ'ר התמתן לכאורה לא אומרת שהוא הפסיק להיות במאי ‏מצוין – אלא בדיוק להיפך. הוא בוגר עכשיו מספיק כדי לא להזדקק לגימיקים, והוא עדיין מאסטר. ‏בלי למשוך תשומת לב לעצמו, פינצ'ר מוכיח כאן שהוא אחד הגדולים שיש: הבימוי והעריכה בסרט ‏הזה הם מלאכת מחשבת. בבניית התסריט, חלוקת המידע לקהל, עיצוב הדמויות, בניית האווירה ‏‏– בכל אלה פינצ'ר יכול לתת שיעורים לכל במאי אחר. אפילו כשהוא מפספס, הוא פוגע: ישנם ‏רגעים בסרט שנראים מעט מזויפים – אבל במבט לאחור אתם מגלים שהזיוף היה מכוון לחלוטין. ‏פינצ'ר נמצא בשליטה מלאה והוא יגיד לכם מתי מותר לכם לנשום ומתי לא.‏

נוסף לכל זה, מתברר שפינצ'ר גאון גם בליהוק (וכדי לא להפיל רק עליו את כל הקרדיט, צריך להזכיר כאן את המלהקת של הסרט – לריי מייפילד). הבחירה בבן אפלק היתה הברקה, אבל היא לא ‏היחידה. את איימי מגלמת רוזמונד פייק, שחקנית יפהפיה אבל קרירה, שעד היום שיא הקריירה ‏שלה היה הופעה כנערת בונד לפני עשור. הקור והשלמות הבובתית שלה נוכחים גם כאן – לגמרי ‏לא במקרה, ומנוצלים עד תום. יש אנשים שטוענים שהיא מוכיחה כאן שהיא שחקנית מעולה ומייחלים למועמדות לאוסקר; אני לא בטוח שאני מסכים. נדמה לי שההופעה של רוזמונד פייק כאן מזכירה את הבחירה בארנולד שוורצנגר לתפקיד הטרמינייטור: זה לא שהוא שחקן ענק, זה פשוט שהתפקיד הזה תפור בדיוק למידות שלו ולמגבלות שלו, והוא מבצע אותו באופן מושלם. הגאונות היא בליהוק, לא בביצוע. והליהוק יוצא הדופן לא מפסיק כאן: טיילר פרי, כוכב הקומדיות הגסות שאת תפקידו הידוע ביותר מבצע ‏בשמלה, מופיע כאן כעורך דין מיומן עוטה חליפה, והוא יוצא מן הכלל.

אבל יש אבל. עלילת הסרט הזה צומחת משורשים רקובים, יש בו דברים שפגעו ביכולת שלי ליהנות ממנו כמו שצריך, ככל שהוא עשוי מעולה. אלא שבתכנון שטני, הסרט מסתיר את כל הדברים האלה מאחורי ‏מחסום ספוילרים בלתי עביר. אין שום אפשרות לדון, אפילו במונחים כלליים, בפרצופו המכוער של ‏הסרט הזה – או אפילו להסגיר באיזה סוג של פרצוף מדובר – מבלי להסגיר פרטי עלילה קריטיים, ‏כאלה שאסור בתכלית האיסור להזכיר בביקורת. חטיפה זה רע, רצח זה יותר גרוע, אבל לספיילר ‏את הטוויסט של סרט מתח בביקורת – זה פשע שאת עונשו לא ברא השטן.‏

לכן אני לא יכול לספר מה באמת מטריד פה. אסור לומר למה הסרט הזה מגיע בדיוק בזמן הלא נכון, ‏למה הוא מתחבר לי באופן מאוד לא נעים לכמה מהכותרות האחרונות, למה המסר שהוא מעביר – ‏לא בכוונה, ברור שלא – הוא איום ונורא, ולמה ככל שהוא עשוי טוב – והוא עשוי טוב – יצאתי ממנו בתחושת בחילה קלה. והעובדה שזהו סרט כל כך ‏מבדר רק הופכת את זה לגרוע יותר: אם הסרט היה גרוע, לא היתה בעיה. הייתי רק ממליץ לא ללכת.

אבל זה רק סרט , נכון? "נעלמת" לא רץ לנשיאות, הוא לא מצע פוליטי, הוא אפילו לא מבוסס על ‏סיפור אמיתי. דייויד פינצ'ר וגיליאן פלין לא ניסו כאן לעורר מודעות חברתית או להחתים את העולם על עצומה למען משהו, הם בסך הכל רצו לעשות סרט מתח טוב, והצליחו. כל מה שצריך כדי ליהנות מ"נעלמת" מאוד הוא לשכוח מכל משמעות או ייצוג ופשוט ‏ליהנות ממה שהוא: מותחן משובח שהולך והופך מופרע ככל שעוברות הדקות. רגע, שניה, האם אני הרגע המלצתי "לכבות את המח בכניסה"? בסרט של פינצ'ר? מי היה מאמין. בעיה. קשה, קשה ‏לשנוא סרט כל כך טוב.‏

ועכשיו עם ספוילרים: אז מה בעצם הבעיה עם "נעלמת"


פורסם במקור בוואלה