-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
החוחית
The Goldfinch
חייו והרפתקאותיו של נער שמתייתם מאמו בנסיבות טראגיות, וגלגוליו בין משפחות אומנה שונות. מבוסס על רב המכר של דונה טארט.
תאריך הפצה בארה"ב: 11/10/2019
תאריך הפצה בישראל: 31/10/2019
הספר פנטסטי
באמת, אם תקראו ספר אחד השנה – תקראו אותו. או, בעצם, עדיף שתקראו את הספר הראשון של דונה טארט – 'ההיסטוריה הסודית'.
תגובה מ-2019 אמנם, אבל הייתי חייב להתווכח :)
החוחית נהדר ומלא בדמויות נהדרות ומובחנות, שרובו סוחף למרות האורך המוגזם (למרות שהשיא שלו בעיני, זה שמתרחש בנוואדה, מסתיים מוקדם מדי). אחרי שסיימתי אותו עברתי לקרוא את "ההיסטוריה הסודית" ולמרות שגם אותו הצלחתי לצלוח (בכל זאת, שנת קורונה), הדמויות שלו אפורות בהרבה, שרובם סנובים עשירים שלקח לי בערך 300 עמודים להתחיל להבחין ביניהם (צ'ארלס, הנרי ופרנסיס, נו באמת). הספר אמנם משתפר ככל שהוא מתקדם, אבל רחוק בעיני מהשיאים של "החוחית".
אני לא רואה פה ויכוח - שמח שקראת!
קראתי אותו בתקופה המושלמת – באמצע תואר בהיסטוריה, אז הוא דיבר אליי ממש. לא הייתי אף פעם סנוב עשיר (אולי סנוב, אבל בטח לא עשיר) אבל ממש הרגשתי הזדהות עם הדמות הראשית והעלילה לפתה אותי. אני לא רואה פה ויכוח, בכל מקרה, אני נהניתי ואתה לא – זה הכי לגיטימי. אני שמח שקראת את דונה טארט בכל מקרה, היא מהסופרות הפעילות המוצלחות יותר היום, לטעמי ואני ממש רואה איך אקרא את ספרה הבא ברגע שהוא ייצא. (כל התשבוחות למרות שאת 'הידיד הקטן' שלה לא הצלחתי לסיים).
מה, באמת אף אחד לא ראה את הסרט?
בשביל מה אני צופה בסרטים באיחור של שנתיים אם לא בשביל לדעת שברגע שאסיים 200 תגובות מעמיקות ופותחות עיניים יחכו לי באתר?
טוב, אז אני אתחיל: נהניתי מאוד מהספר שעליו מבוסס הסרט. לא מדובר ביצירת מופת ספרותית, אבל כן בספר מהנה, עם עלילה שמצליחה כמעט במפתיע להיות סוחפת, ובעיקר דמויות צבעוניות ואהיבות.
בעיבוד לסרט משהו בנוסחה הזו כשל. העיבוד הוא דווקא מאוד נאמן לספר, עד כמה שאפשר כשמדובר ברומן עב-כרס; השחקנים הם ברובם מעולים – ניקול קידמן נוחדה לגלם אמהות קרירות, הובי שיחק בדיוק את אותה הדמות שהוא שיחק בווסטוורלד והיא התאימה פה מעולה, ואפילו השחקן הילד שיחק טוב (ואולי באמת היה יכול להיות פוטר יותר טוב מהמקורי). הבעיה לדעתי הגיעה מההחלטה התסריטאית להציג את הסיפור בתור שורה של פלשבקים במקום סיפור רציף: הפלשבקים מרגישים פשוט תלושים, הסדר העלילתי מתחרבש, והחיתוכים מדללים את האפקט הרגשי של הסצינות. התחושה שנשארתי איתה היא של סיפור טוב, מצולם יפה, משוחק מעולה, אבל כזה שמרגיש תחושה חלולה ואפס חיבור או תהודה רגשית. בהשוואה לספר התחושה הזו בולטת ביתר שאת.