ביקורת: גודזילה: מלך המפלצות

"גודזילה" שיצא לפני כמה שנים היה מקרה קיצוני של הטעיה בפרסום. אתם עשויים לחשוב, בגלל הפוסטר שלו, או בגלל הטריילר, או בגלל השם, שזה סרט על גודזילה – אבל זו תהיה טעות. זה סרט על משפחה שמנסה להתאחד בזמן אסון, כשפעם בכמה זמן הסרט נזכר שאה, נכון, גם גודזילה שם, ועובר להתמקד בו קצת. יש סרטים שבהם זה לא כזה נורא, אבל כשבסרט בשם "גודזילה" יש למפלצת שבכותרת פחות מעשר דקות של זמן מסך מתוך שעתיים, משהו פה לא בסדר. כשהסרט כבר עובר לגודזילה, זה ממש נראה כאילו זה נעשה רק בשביל לצאת ידי חובה. באופן כמעט פרודי, באחד הקטעים גודזילה נעמד מול מפלצת אחרת בשדה תעופה, שתי המפלצות נועצות מבטים ומתכוננות לקרב ובדיוק כשהוא עומד להתחיל, הסרט חותך לאחת הדמויות האנושיות שצופה בקרב בטלוויזיה. מה, זה לא מה שציפיתם לקבל בסרט שנקרא "גודזילה"?

אז כן, אני לא בדיוק מעריץ גדול של "גודזילה" גרסת 2014, בלשון המעטה. שלוש שנים מאוחר יותר קיבלנו את "קונג: אי הגולגולת", שהיה שיפור משמעותי ולא פחד להראות את הקוף המגודל. ולא זאת בלבד, גם נאמר שקונג וגודזילה חולקים את אותו יקום (כי כל אחד רצה אז יקום קולנועי) ושהם עומדים להלחם אחד בשני. שזה ממש מגניב, הרי כל מה שגודזילה עושה בסרטים שלו זה להלחם במפלצות אחרות. אבל אז הסתבר שלפני זה נצטרך לעבור גם את "גודזילה: מלך המפלצות". אוי. 

בני-האדם שנמצאים הפעם במרכז הסרט הם אמה ומארק (ורה פרמיגה וקייל צ'נדלר), זוג מדענים שעובדים בארגון "מונארך" שהוצג בסרט הקודם. אחרי שאיבדו את בנם במהלך אירועי הסרט הראשון, זה לא השפיע בצורה הכי טובה על הנישואין שלהם או על בתם (מילי בובי-בראון, 11 מ-"דברים מוזרים") והם נפרדו. אמה מפתחת מכשיר המאפשר לתקשר באמצעות תדרים עם גודזילה ומפלצות אחרות שקבורות ברחבי העולם, אך נחטפת על-ידי אקו-טרוריסטים שמאמינים שגודזילה ושאר המפלצות אמורות לתקן את הנזק הסביבתי שבני האדם הסבו לעולם ומטרתם היא לטהר אותו כדי שיוכל לצמוח מחדש. בעיקרון, האידיאולוגיה שלהם הפוכה לזאת של מאמני פוקימונים: הם רוצים לשחרר את כולן ולהביא לקץ האנושות. וכן, תהיו בטוחים שיש שורה על כך שבני-אדם הם "וירוס" והמפלצות הן "קדחת שנועדה לטפל בו". זה סרט כזה.

פרט להם, יש עוד כמות גדולה באופן לא נחוץ של דמויות משנה אנושיות, חלק דמויות חוזרות וחלק חדשות, כל אחת עם התפקיד שלה: האתנחתה הקומית, המפקדת הקשוחה, האסייתי שכל שורה שלו נאמרת בפאתוס מוגזם ונשמעת כמו עוגיית מזל והאסייתית שמסבירה על המקור של גודזילה. למען האמת, יש הרבה מאוד הסברה. במהלך שיחת וידאו, אחת הדמויות הרעות פשוט פותחת במונולוג על המניעים שלה כאילו אנחנו בסרט של ג'יימס בונד. למה אתם חושבים שאכפת לי מכל זה? תראו לי כבר את גודזילה מרביץ למשהו!

מהבחינה הזאת דווקא יש שיפור לעומת הסרט הקודם. בערך. זה יותר מצב של "צעד ענק קדימה, שני צעדים ענקיים אחורה". יש יותר מפלצות והן מקבלות יותר זמן מסך, אבל הסצינות איתן לרוב חשוכות ולא קוהרנטיות. אני די בטוח שאפשר להכניס קטעים מהסרט הזה לפרק החשוך ההוא של "משחקי הכס" או ההפך ואף אחד לא ישים לב. כמו כן, אמנם הסרט ממילא אוטוטו יורד מהמסכים אבל אני ממליץ בחום לצפות בו בסביבה שבה יש לכם שליטה על הווליום. זה אחד הסרטים הכי רועשים שאי פעם ראיתי באולם איימקס – ולא בקטע טוב. אני מבין שהמפלצות צריכות לשאוג ולהשמע מפחידות והכל, אבל קצת רחמים על עור התוף שלי.

הבעיה הכי גדולה שלי עם סרטי "גודזילה" החדשים היא שהם לוקחים את עצמם כל-כך ברצינות. למען השם, אנחנו מדברים על מפלצת שבאחד הסרטים שלה החליקה על הזנב כמו סקייטבורד, בעטה לאויב בבטן ואז קמה ועשתה ריקוד קטן. באמת!

בנוסף, יחס זמן המסך של המפלצות לעומת בני-אדם מאוד מוטה לכיוון הלא נכון. לא יודע מה אתכם, אני לא בא לסרט בשם "גודזילה" בשביל סיפור אנושי מרתק. סרטים כמו "פסיפיק רים" ו"אימה במצולות" הם דוגמאות נהדרות לאיך לעשות סרטי מפלצות מבדרים ויצירתיים שבהחלט מספקים את מה שהקהל בא לראות. אני מקווה שהאנשים שעובדים על הסרט הבא יצפו בהם וילמדו קצת, אחרת הקרב הזה כנראה יסתיים כשגודזילה וקונג יגלו שאמא שלהם היא המפלצת מות'רה.