"גו", למרות התיאור למעלה הרבה פחות נוגע לפושעים,אקדחים וקללות. האנשים שהוא מציג הם הרבה יותר יומ-יומיים, פשוטים ורגילים.
אבל אין ספק שהזמן הלא לינארי, הפיצול בסיפורים וכו' הם השפעה מאוד גדולה אם לא ישירה מהסרטים הנ"ל (למרות שלוק סטוק קצת צמוד מדי, אז כנראה בעיקר "ספרות זולה")
זה תיאור די מדויק של הסרטים הטובים ביותר של דאג לימן. הוא במאי שאני מאוד בעדו, אבל קשה לי להגיד שהוא באמת הנפיק יצירת מופת אחת. סרטים שכיף לראות וכיף לחזור אליהם, אבל לא יותר מזה.
סרט איום ונורא, חיקוי עלוב לספרות זולההאסתטיקה של החבובותב-30/05/2018 02:33
סרט איום ונורא, חיקוי עלוב לספרות זולה
האסתטיקה של החבובות
פורסם מאי 30, 2018 ב 2:33
שלא היה זוכה לשום הכרה ותודעה אילולא קייטי הולמס לא הייתה מרוחה על הפוסטרים שלו, למרות שהיא לא הדמות הראשית באף סיפור שם, בערך כמו אמה ווטסון בבלינג רינג. סרט בלי אף דמות אהיבה, אף דמות שאפשר להזדהות איתה, ושום עלילה אמינה. כל הדמויות וולגריות ומגעילות ואנוכיות ורק חושבות איך לקדם את עצמן, והכול רווי בקלישאות של סקס סמים עבירה על החוק ורוק'נ'רול שמאוד קשה לקחת ברצינות מרוב שהסרט מתאמץ לצעוק עליך כל הזמן "אבל תראו כמה אני מגניב!" כן כל הדברים האלה קיימים גם בספרות זולה, אבל שם א) ברור לנו שאנחנו לא בעולם האמיתי אלא בעולם קולנועי של גנגסטרים ופשע, והרי שם הסרט אומר את זה בבירור ב) הדמויות שם הרבה יותר אהיבות ואמינות גם כשמדובר בפושעים – הקראש של וינסנט על מיה נוגע ללב, הזאב הוא דמות מרשימה לפי הקודים של המאפיה, בוץ' מתגלה כדמות נעלה מוסרית על כל האחרים כשהוא מציל את מרסלוס מאונס. והדיאלוגים, אוי, הדיאלוגים. כמה שהם מצחיקים. גם חלק גדול מהאלימות בספרות זולה מצחיק, בעצם. בגו אין את כל זה, רק שחקנים יפים שמגלמים דמויות הדוניסטיות וחלולות בצורה מעוררת קנאה מבלי לשלם על המעשים שלהם בכלל. גו (וגם קצרים של רוברט רודריגז) הם בדיוק הסרטים שצריך להראות לסטודנטים מתחילים לקולנוע כדי שילמדו איך לא להשתמש באנאכרוניה כגימיק, כי הגימיק הזה לא מועיל בכלום כשהדמויות מגעילות והעלילה מגעילה. בחיי שפרק האלכוהוליזם של ביילי סלינג'ר בשולחן לחמישה מפגין יכולות משחק ועלילה טובות יותר מהדרעק הזה.
(פרט לדיון הכללי האם דמויות בכלל *צריכות* להיות "אהיבות") ושלא ראית שם משהו שאתה מזהה כאמין. מבחינתי, העולם שהסרט מציג עובד, ההחלטות של הדמויות סבירות ואמינות והדמויות אחלה. כנראה יש משהו בסרט שמקפיץ לך את הפיוזים, וזה סביר, אבל להציג אותו כתחתית של התחתית זאת עמדה שאני מרגיש צורך להגיד שהיא קיצונית (היא כמובן לגיטימית).
ולא אמרתי שהוא התחתית של התחתית, אלא ניסיתי להעביר שדמויות אהיבות זה חובה בעיניי. אם כל מה שמניע את הדמות לפעולה זה עסקה שמבוססת על מכירה של כדורי אקסטזי, סקס סמים ולדבר לא יפה לילדים קטנים, או שהיא שוכבת עם סוחר סמים וולגרי בלי שיש בזה שום היגיון עלילתי כי ככה, היא תעורר בי דחייה, גם אם היא נראית כמו שרה פולי או קייטי הולמס. אשמח לדעת מה אחלה בדמויות מבחינתך, כי אלה אנשים שלא הייתי רוצה להיות חבר שלהם, להיתקל בהם ברחוב, או בכלל לדעת שהן קיימות.
ראיתי אותו בקולנוע ואהבתי, אחר כך גם בטלויזיה כמה פעמים, הייתי בתיכון באותן שנים. זה בערך כמו לראות עוד 20 שנה את סרטי הערפדים האלה שיצאו לא מזמן. אלו סרטים שמלהקים את "הצעירים היפים והלוהטים של הרגע" שבין היתר עוד לא צברו מספיק קילומטרז' כדי לדרוש משכורות גבוהות מידי לטעם האולפנים. הטרגטינג של הסרטים האלו הם בני נוער והמטרה היא מסחרית למהדרין. אין איזה ערך מוסף עלילתי או אחר.
אני לא יודעת אם הייתי אוהבת את הסרט היום, אפילו בצפיה חוזרת סיכוי סביר שהוא יראה לי בינוני. וגם יש את עניין ההתישנות הטכנית וגם העלילתית. בסוף הניינטיז לעשות סרט שנראה כמו חיקוי של טרנטינו היה מעולה, כי אף אחד עוד לא עשה כאלה. הסגנון של הצעירים המורדים והכועסים כבר לא תופס בקולנוע עכשיוי. היום תוקעים את כולם בנבואות ישנות ועם כוחות קסם כאלו ואחרים. בכל מקרה, אם אתה מחפש העשרה בסרטי ניינטיז, דבר איתנו הזקנים קודם. נמליץ לך על סרטים שבאמת שווים צפיה, או לפחות כאלו שהיו מאוד מרגשים כשיצאו.
יצא לי לצפות בכמה סרטים נוסטלגיים ולהזכר או להתאכזב בכיף שלי, הסרט הזה (שמסתבר שאפילו נזכרתי בו בשלב כלשהו לפני שנה) פשוט לא היה אופציה בשום שלב. הוא סוג של סתם.
רוב העולם התרבותי שלי הוא משנות התשעים, אז לא ראיתי סיבה שלא. התגובה של יהונתן פה באמת גרמה לי לפתח ציפיות שזאת תהיה גרסה צעירה ומאגניבה לספרות זולה, עם שחקניות יותר יפות וסקסיות (וגם עם שחקנים גברים יותר נאים וצעירים, כל אחד והעדפותיו הוא.) זה לא סרט על "צעירים זועמים", אלא על הדוניזם מופקר, ובפעם הבאה שמישהו יגיד לידי שוב את הקלישאה "אקסטזי הוא הסם של שנות התשעים" אני פשוט אפליק לו. רוב הדברים שאני אוהב מהניינטיז מחזיקים מעמד יפה היום ואפילו יותר מהאמנות והתרבות של עכשיו, כולל ספרות זולה עצמו; ולא, גם אז זה לא היה מקורי לחקות את טרנטינו – כשטרנטינו עשה את זה זה היה מקורי וכשאלה שאחריו עשו את זה זה היה רק חיקוי של טרנטינו (אין לי כוח וחשק עכשיו לפתוח דיון ארוך על כמה גם טרנטינו עצמו לא מקורי ומצטט ומושפע ופוסטמודרניזם ודן ברזל, תודה.)
או..קיי. אני בעד הסרט הזה, אבל התגובות שלי פה לא מאוד מהללות את הסרט הזה ("סרט חמוד ושווה צפייה" זה תיאור די מדויק של הסרטים הטובים ביותר של דאג לימן.)
יש סרט עם כוכבות נעורים משנות התשעים שבאמת נחשב איכותי? (אה כן, סינקדוכה.) כי כשאני רואה את יוצאות דוסון או באפי או הצלצול הגואל או שולחן לחמישה ברשימת הקרדיטים אני פשוט מבין שזה הולך להיות זבלון נשכח שישודר רק בשידורים חוזרים בכבלים הדיגיטליים, גם אם מדובר בדרמה ולא בקומדיית נעורים/הפרשות/סקס.
זה נחשב לכוכבי נוער משנות התשעים? פעם הית' לדג'ר שיחק תיכוניסט הומו בסדרת נוער, וג'וליה סטיילס, שאיכשהו נדבקה בה האיכותיות אע"פ שאני לא זוכרת אותה משהו "איכותי" וזאתי מעולמה הסודי של אלכס, וחבר שלה גם היה מוכר מסידרה.
תן לי לחשוב על זה שניה, בטוח יש סרטים טובים עם כוכבי נוער מאותם שנים.
לא שזה היה מקורי לחקות את טרנטינו, רק היו פחות חיקויים. גם לא ידענו כמה טרנטינו ימשיך לעשות טרנטינו, אז בכלל הכל היה פתוח. הרי עכשיו אנשים מתלוננים ששמונת השנואים נראה כמו חיקוי לסרטים ישנים של טרנטינו (אאל"ט היה דיבייט ארוך בדף הסרט).
כבר כשראיתי את הסרט בקולנוע לא הבנתי למה משווים אותו לטרנטינו, הקפיצות בין הפרספקטיבות הן העניין היחיד שדומה בין שני הסרטים.
מצטערת, קשה לי לזכור איזה גולש מאיזה עשור, וכבר מסתובבים בעולם מלאן אנשים שהם בני אדם ולא ממש הכירו את הניינטיז
אין דבר כזה "סם של תקופה", בכלל להציג סמים כמשהו עם אופי מאניש אותם ונותן להם הצדקה פסולה בחברה, שזה חמור מאוד. בקולנוע? תלוי איך עושים את זה. טרנטינו משתמש בהם בחוכמה בתור המקגאפינים שמניעים את העלילה, אבל בגו זאת פשוט כל המהות של הדמויות. אני מסתכל על הפרצוף המתוק של שרה פולי וכל-כך רוצה להתאהב בדמות שלה או לפחות לאהוד אותה, אבל אז מסתבר שכל מה שמעניין אותה זה לעשות כסף מזיופים של אקסטות (כלומר, להוסיף חטא על פשע) ולהסתובב עם ג'ואי פוטר הכלבתית (לא ג'וזפין, את לא נכנסת למגננה, את סתם רעה לג'ניפר לינדלי בלי סיבה.) עד כמה שהדיון הזה עושה נוסטלגיה לסוף שנות התשעים, הסרט הזה הוא פשוט אחד הדברים הכי גרועים שיצאו מהתקופה הזאת בכלל ומשנת 1999 בפרט. אם אנשים זוכרים אותו, זה רק בגלל רשימות קליקבייט אינטרנטיות של "סרטים שהושפעו מספרות זולה". אם כבר יצירה נפלאה משנת 1999 שממש לא צריך סמים בשביל להנות ממנה (אם כי יש מי שיגידו שזה עוזר) אז 13 של בלר (כן אני יודע שזה לא קולנוע אבל השרת העיוור נסגר ונמחק אז שקט.)
יש מאפיינים תרבותיים לתקופות ובין אם אתה תומך או לא, סמים הם חלק מהמאפיינים התרבותיים של חלקים מהחברה.
פטריות ואסיד אכלו כבר בשנות השישים, קוקאין התחיל להכנס בשנות ה80, אקסטזי צץ בשנות התשעים (לתחושתי הוא הרבה יותר נפוץ היום).
יש דברים הרבה יותר גרועים מלמכור סמים, ויש דברים הרבה יותר גרועים מלזייף סמים ע"י שימוש באקמול.
זה לא הופך אותו לטוב יותר או את הדמויות שלו לאהיבות יותר. כמו בסוגה קולנועית, גם בסוגה מוזיקלית יש את מה שיישאר איתנו מהגראנג' והבריטפופ כבעל ערך אמנותי (נירוונה, רדיוהד, בלר, אר.אי.אם שהם לא גראנג' חוץ ממונסטר שהוא דווקא אלבום בכלל לא רע ממרחק הזמן) ואת מה שיישאר רק כנוסטלגיה מביכה. גו הוא אפילו לא זה, זאת אומרת, מישהו באמת נוסטלגי לדוסון קריק? לקייטי הולמס ושרה פולי בכללי? לשולחן לחמישה? לא מכיר כאלה.
אחר כך פסיכולוגים מסוימים עשו בו שימוש ניסיוני בטיפולים שלהם בשנות השבעים ועוד יותר אחר כך הוא הפך לסם רחוב בשנות השמונים. מי ידע שהתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זה ניינטיז? כל יום לומדים משהו חדש.
כתבת "בכלל להציג סמים כמשהו עם אופי מאניש אותם ונותן להם הצדקה פסולה בחברה, שזה חמור מאוד"
הרבה לפני שנכנסים לדיון על סמים, כדרך חיים אני מאמינה שזו שגיאה לכבס את המציאות. אם סמים הם חלק מהמאפיין התרבותי של הסביבה בסרט, זה לגיטימי להציג את האיפיון הזה. בנוסף, אני לא חושבת שהצגה של סמים בְסרט בהכרח עושה להם נורמליזציה או נותנת להם הצדקה.
לצורך הדוגמה, בגו אין גלוריפיקציה של סמים או עיסוק בסמים, להפך, העבריינות שבעיסוק מאוד מובלטת בעלילה, וכל אחד מהאנשים שעסק בסמים שילם מחיר. אם משהו, הסרט מעביר מסר די שמרני ושלילי על הסמים. הפריע לי גם שהנערים קנו את הזיוף והיו בטוחים שהם מה זה מסטולים. זו הרי בדיחה, אדם שצורך סמים במסיבות יודע למה לצפות ומזהה מחסור בתסמינים.
לצד העניינים האלו יש גם את סוגיית הסמים עצמם וזה מאוד אוף טופיק, לא בטוחה שזה לעניין לנהל דיון כאן. מאחורי האיסורים וההפחדות יש הרבה מאוד פוליטיקה ולפעמים הכל כשר במלחמה בסמים.
ההצהרה שלך הזכירה לי את הפרסומת מהניינטיז על הדיסק השרוט כמטפורה למה שאקסטזי עושה למח. היום אקסטזי (MDMA) נמצא בניסויים קליניים שמראים מגמת הצלחה בטיפול ב"שרוטים", אנשים שסובלים מפוסט טראומה (PTSD), כחלק ממערך טיפולי רחב יותר (סתם צריכה של אקסטזי בלי המערך הטיפולי לא הראתה תוצאות דומות, אני לא יודעת איפה, אבל הניסוי מתקיים גם בארץ). עוד "סמים" נמצאים כרגע בעולם בניסויים קליניים.
באופן כללי הסיווג של כל כך הרבה חומרים עם השפעות שונות תחת שם סטראוטיפי בודד היא טעות מהמון בחינות. קודם כל, מדובר בחומרים עם פעילויות שונות לגמרי, יש הבדל אדיר בין סמים ממכרים (הרואין, קוקאין) או סמים שקל להגיע בהם למנת יתר (קטמין) לבין סמים שלא מראים אפקטים כאלו (מריחואנה, אסיד, MDMA). ההפחדות האלו גם לא עובדות. צעירים מתעלמים מהפחדות ובנוסף, הההפחדות סלקטיביות. יש סמים שאפשר לקנות בפאב, באינטרנט או לקטוף בשדה, שההשפעות שלהם אפילו קשות מאלו של חלק מהסמים המוכרים בחוק. זה גם מיצר יחס זהה מצד גורמי החוק לאנשים שמשתייכים לקבוצות מאוד רחוקות זו מזו. באופן כללי אני לא חושבת שזה נכון לרדוף אנשים שמעוניינים לעבור חוויה תודעתית כלשהי, כל זמן שמדובר בפעילות שלא פוגעת בסביבה ולא מהווה נטל על החברה. צריכה להיות לנו בחירה.
אני גם מאמינה שכל זמן שמדובר בעבריינות, המשתמשים הרבה פחות בטוחים משום שאין פיקוח על מה שנמכר להם, וכך אדם יכול לקבל תרופה שיתכן והוא אלרגי אליה, במחשבה שמדובר באקסטזי (שוב דוגמה מגו, רק שלא היתה שם אלרגיה).
לצערי הרבה מאוד חובבי סמים נוטים לחשוב דברים דומים למה שכתבתי, ואז לצרף להם כל מיני תאוריות קונספירציה. אני מאוד לא שם, הרבה יותר מעניין אותי הפן הרפואי וגם הפן החברתי.
לא אמרתי שאסור לייצג סמים בתרבות אלא להפך, שתלוי איך מייצגים, בדיוק מה שאת אמרת. הדגשתי (עוד לפני ארבע שנים, בדיון על מותו של פס"ה) שהרי בעצם סרט הסמים האולטימטיבי (טריינספוטינג) מציג את כל החלקים הכי מכוערים ומלוכלכים של השימוש בסמים בכוונה להגעיל, לזעזע ולהעביר מסר נגד סמים. כך גם רקוויאם לחלום או קליפים וסרטים קצרים של יונאס אקרלונד. בגו אני פשוט לא הרגשתי שהדמויות משלמות מחיר כבד מספיק – כן, הדמות של שרה פולי נדרסה ונפצעה קשה אבל זה היה יכול לקרות לה גם בנסיבות אחרות, וסוחר הסמים בכלל קיבל פרס על מעשיו וזכה לשכב עם בחורה שנראית כמו קייטי הולמס כי ככה. כמובן שלא כל סרט סמים צריך להיות תשדיר של אל-סם ואפשר ורצוי להציג את הדברים בצורה יותר מורכבת, אבל דמויות שכל מה שהן מעוררות בי זה גועל ודחייה מורידות הרבה מערכו של הסרט. כל סרט.
אין לי בעיה עם סרט שיציג סמים כדבר חיובי, כל זמן שהוא לא מכבס את המציאות (לטובת או לרעת הסם המוצג).
קשה לי להתיחס לטריינספוטינג כסרט הסמים האולטימטיבי, משום שבקונטקסט כזה הוא בעיקר סרט הפחדה. אני מתיחסת אליו כסרט על התמכרות להרואין, שהיא דבר עצוב מאוד.
בשנות השבעים נעשו המון סרטים בהשראת שימוש ב-LSD, אני לא מכירה את רובם ומה שאני מצליחה לזכור היה לא טוב (אנדר סטייטמנט). מי יודעת, אולי פיספסנו משהו ממש טוב.
יש הטוענים שגם אליס בארץ הפלאות נכתב בהשראת שימוש ב-LSD ו/או פטריות הזיה, בוודאי שהוא מרפרפר בלי סוף לשימוש בחומרים מהמשפחה. לא בטוחה שאני מעדיפה את טריינספוטינג.
אליס לא נכתב בהשראת שום סם, הכול חלק מהמגמה האופנתית הזאת של למצוא דברים לא תמימים ביצירות שמיועדות לילדים. (ולא, לואיס קרול גם לא היה פדופיל, כמו שגורמים מסוימים בעין הדג טוענים.)
בהשראת "לוק סטוק" בהשראת "ספרות זולה" ?
(ל"ת)
כן ולא
"גו", למרות התיאור למעלה הרבה פחות נוגע לפושעים,אקדחים וקללות. האנשים שהוא מציג הם הרבה יותר יומ-יומיים, פשוטים ורגילים.
אבל אין ספק שהזמן הלא לינארי, הפיצול בסיפורים וכו' הם השפעה מאוד גדולה אם לא ישירה מהסרטים הנ"ל (למרות שלוק סטוק קצת צמוד מדי, אז כנראה בעיקר "ספרות זולה")
הממ אוקיי
(ל"ת)
בניינטיז הוא פורסם בתור ״כמו ספרות זולה לצעירים״
זו די הסיבה שהלכנו לראות אותו בקולנוע, וגם קייטי הולמס שהיתה אלילה למשך כמה דקות באותה תקופה.
זה סרט חמוד, שווה צפיה כשצריך להעביר את הזמן ורוצים משהו קליל, לא הרבה יותר מזה.
"סרט חמוד ושווה צפייה"
זה תיאור די מדויק של הסרטים הטובים ביותר של דאג לימן. הוא במאי שאני מאוד בעדו, אבל קשה לי להגיד שהוא באמת הנפיק יצירת מופת אחת. סרטים שכיף לראות וכיף לחזור אליהם, אבל לא יותר מזה.
סרט איום ונורא, חיקוי עלוב לספרות זולה
שלא היה זוכה לשום הכרה ותודעה אילולא קייטי הולמס לא הייתה מרוחה על הפוסטרים שלו, למרות שהיא לא הדמות הראשית באף סיפור שם, בערך כמו אמה ווטסון בבלינג רינג. סרט בלי אף דמות אהיבה, אף דמות שאפשר להזדהות איתה, ושום עלילה אמינה. כל הדמויות וולגריות ומגעילות ואנוכיות ורק חושבות איך לקדם את עצמן, והכול רווי בקלישאות של סקס סמים עבירה על החוק ורוק'נ'רול שמאוד קשה לקחת ברצינות מרוב שהסרט מתאמץ לצעוק עליך כל הזמן "אבל תראו כמה אני מגניב!" כן כל הדברים האלה קיימים גם בספרות זולה, אבל שם א) ברור לנו שאנחנו לא בעולם האמיתי אלא בעולם קולנועי של גנגסטרים ופשע, והרי שם הסרט אומר את זה בבירור ב) הדמויות שם הרבה יותר אהיבות ואמינות גם כשמדובר בפושעים – הקראש של וינסנט על מיה נוגע ללב, הזאב הוא דמות מרשימה לפי הקודים של המאפיה, בוץ' מתגלה כדמות נעלה מוסרית על כל האחרים כשהוא מציל את מרסלוס מאונס. והדיאלוגים, אוי, הדיאלוגים. כמה שהם מצחיקים. גם חלק גדול מהאלימות בספרות זולה מצחיק, בעצם. בגו אין את כל זה, רק שחקנים יפים שמגלמים דמויות הדוניסטיות וחלולות בצורה מעוררת קנאה מבלי לשלם על המעשים שלהם בכלל. גו (וגם קצרים של רוברט רודריגז) הם בדיוק הסרטים שצריך להראות לסטודנטים מתחילים לקולנוע כדי שילמדו איך לא להשתמש באנאכרוניה כגימיק, כי הגימיק הזה לא מועיל בכלום כשהדמויות מגעילות והעלילה מגעילה. בחיי שפרק האלכוהוליזם של ביילי סלינג'ר בשולחן לחמישה מפגין יכולות משחק ועלילה טובות יותר מהדרעק הזה.
וואו, הגזמת
אני מבין שמשהו בעלילה והדמויות נתפס אצלך כ"מגעיל" ולכן שאר הסרט נצבע באותם צבעים, אבל לא מדובר בכלל בקטסטרופה שאתה מתאר.
אני טועה?
יש בסרט הזה דמות אחת שהיא כן אהיבה ומתנהגת בצורה שהיא כן אמינה? אשמח להתבדות.
לא, אני מאמין לחלוטין שאתה לא אהבת שם אף אחד
(פרט לדיון הכללי האם דמויות בכלל *צריכות* להיות "אהיבות") ושלא ראית שם משהו שאתה מזהה כאמין. מבחינתי, העולם שהסרט מציג עובד, ההחלטות של הדמויות סבירות ואמינות והדמויות אחלה. כנראה יש משהו בסרט שמקפיץ לך את הפיוזים, וזה סביר, אבל להציג אותו כתחתית של התחתית זאת עמדה שאני מרגיש צורך להגיד שהיא קיצונית (היא כמובן לגיטימית).
כבר סיכמנו שאני דיכוטומי, לא?
ולא אמרתי שהוא התחתית של התחתית, אלא ניסיתי להעביר שדמויות אהיבות זה חובה בעיניי. אם כל מה שמניע את הדמות לפעולה זה עסקה שמבוססת על מכירה של כדורי אקסטזי, סקס סמים ולדבר לא יפה לילדים קטנים, או שהיא שוכבת עם סוחר סמים וולגרי בלי שיש בזה שום היגיון עלילתי כי ככה, היא תעורר בי דחייה, גם אם היא נראית כמו שרה פולי או קייטי הולמס. אשמח לדעת מה אחלה בדמויות מבחינתך, כי אלה אנשים שלא הייתי רוצה להיות חבר שלהם, להיתקל בהם ברחוב, או בכלל לדעת שהן קיימות.
אני אשמח לענות, אבל הסרט הוא על אדי זכרונות בראש שלי
ואני חושב שמגיעה לשאלה תשובה יותר מספקת ממשהו שמבוסס על זכרון של זכרון.
יש אותו ב-VOD, אם אתה באמת מרגיש שהוא שווה את הזמן שלך.
(ל"ת)
למה בעצם צפית בו? זה סרט שהיה מאוד "עכשיו" בניינטיז
ראיתי אותו בקולנוע ואהבתי, אחר כך גם בטלויזיה כמה פעמים, הייתי בתיכון באותן שנים. זה בערך כמו לראות עוד 20 שנה את סרטי הערפדים האלה שיצאו לא מזמן. אלו סרטים שמלהקים את "הצעירים היפים והלוהטים של הרגע" שבין היתר עוד לא צברו מספיק קילומטרז' כדי לדרוש משכורות גבוהות מידי לטעם האולפנים. הטרגטינג של הסרטים האלו הם בני נוער והמטרה היא מסחרית למהדרין. אין איזה ערך מוסף עלילתי או אחר.
אני לא יודעת אם הייתי אוהבת את הסרט היום, אפילו בצפיה חוזרת סיכוי סביר שהוא יראה לי בינוני. וגם יש את עניין ההתישנות הטכנית וגם העלילתית. בסוף הניינטיז לעשות סרט שנראה כמו חיקוי של טרנטינו היה מעולה, כי אף אחד עוד לא עשה כאלה. הסגנון של הצעירים המורדים והכועסים כבר לא תופס בקולנוע עכשיוי. היום תוקעים את כולם בנבואות ישנות ועם כוחות קסם כאלו ואחרים. בכל מקרה, אם אתה מחפש העשרה בסרטי ניינטיז, דבר איתנו הזקנים קודם. נמליץ לך על סרטים שבאמת שווים צפיה, או לפחות כאלו שהיו מאוד מרגשים כשיצאו.
אז מסתבר שלפני שנה כתבתי שהוא שווה צפיה, לא לגמרי בטוחה שאני מסכימה איתי
יצא לי לצפות בכמה סרטים נוסטלגיים ולהזכר או להתאכזב בכיף שלי, הסרט הזה (שמסתבר שאפילו נזכרתי בו בשלב כלשהו לפני שנה) פשוט לא היה אופציה בשום שלב. הוא סוג של סתם.
צפיתי בסרט כי יהונתן עף עליו
רוב העולם התרבותי שלי הוא משנות התשעים, אז לא ראיתי סיבה שלא. התגובה של יהונתן פה באמת גרמה לי לפתח ציפיות שזאת תהיה גרסה צעירה ומאגניבה לספרות זולה, עם שחקניות יותר יפות וסקסיות (וגם עם שחקנים גברים יותר נאים וצעירים, כל אחד והעדפותיו הוא.) זה לא סרט על "צעירים זועמים", אלא על הדוניזם מופקר, ובפעם הבאה שמישהו יגיד לידי שוב את הקלישאה "אקסטזי הוא הסם של שנות התשעים" אני פשוט אפליק לו. רוב הדברים שאני אוהב מהניינטיז מחזיקים מעמד יפה היום ואפילו יותר מהאמנות והתרבות של עכשיו, כולל ספרות זולה עצמו; ולא, גם אז זה לא היה מקורי לחקות את טרנטינו – כשטרנטינו עשה את זה זה היה מקורי וכשאלה שאחריו עשו את זה זה היה רק חיקוי של טרנטינו (אין לי כוח וחשק עכשיו לפתוח דיון ארוך על כמה גם טרנטינו עצמו לא מקורי ומצטט ומושפע ופוסטמודרניזם ודן ברזל, תודה.)
"עף"?
או..קיי. אני בעד הסרט הזה, אבל התגובות שלי פה לא מאוד מהללות את הסרט הזה ("סרט חמוד ושווה צפייה" זה תיאור די מדויק של הסרטים הטובים ביותר של דאג לימן.)
אם ככה אז אני ממש לא רוצה לצפות בסרטים הלא טובים שלו.
(ל"ת)
הו לא אתה לא
(להגנתו, אין לו רבים כאלה. והסרטים האחרים הטובים שלו נראה לי נפתרים מבעיית ה"לא אהיבים" שאתה מציב)
אבל עכשיו ברצינות
יש סרט עם כוכבות נעורים משנות התשעים שבאמת נחשב איכותי? (אה כן, סינקדוכה.) כי כשאני רואה את יוצאות דוסון או באפי או הצלצול הגואל או שולחן לחמישה ברשימת הקרדיטים אני פשוט מבין שזה הולך להיות זבלון נשכח שישודר רק בשידורים חוזרים בכבלים הדיגיטליים, גם אם מדובר בדרמה ולא בקומדיית נעורים/הפרשות/סקס.
בערך כל הקריירה של מישל ויליאמס?
(ל"ת)
קבל ממני פישלייק מילולי על התגובה שלך.
(תודה שהתגעגעת לראות אותי כותב את זה.)
10 דברים שאני שונאת אצלך?
זה נחשב לכוכבי נוער משנות התשעים? פעם הית' לדג'ר שיחק תיכוניסט הומו בסדרת נוער, וג'וליה סטיילס, שאיכשהו נדבקה בה האיכותיות אע"פ שאני לא זוכרת אותה משהו "איכותי" וזאתי מעולמה הסודי של אלכס, וחבר שלה גם היה מוכר מסידרה.
תן לי לחשוב על זה שניה, בטוח יש סרטים טובים עם כוכבי נוער מאותם שנים.
אה נווו, חבר שלה זה גג"ל, מצחיק, לא זכרתי
(ל"ת)
לא לזכור דבר כזה בעין הדג זה... נו, המילה הזאת שאומרים כל הזמן בנסיכה הקסומה.
(ל"ת)
וגם קלולס, לא מאמינה ששכחתי אותו
גם פיצוץ של צעירים מוכרים יותר ופחות שמאופיינים בכך שהם נראים טוב. זה ז'אנר שנוטים לזלזל בו וזה סרט ממש טוב.
קלולס משעמם, משעמם, משעמם.
וגם מדכא. לא פלא שאחריו אלישיה סילברסטון הפכה להיות ההיא מב____ ור_____ וממגושרת.
אקסטזי הוא סם של המילניום, הוא היה הסם המחתרתי של הניינטיז
לא שזה היה מקורי לחקות את טרנטינו, רק היו פחות חיקויים. גם לא ידענו כמה טרנטינו ימשיך לעשות טרנטינו, אז בכלל הכל היה פתוח. הרי עכשיו אנשים מתלוננים ששמונת השנואים נראה כמו חיקוי לסרטים ישנים של טרנטינו (אאל"ט היה דיבייט ארוך בדף הסרט).
כבר כשראיתי את הסרט בקולנוע לא הבנתי למה משווים אותו לטרנטינו, הקפיצות בין הפרספקטיבות הן העניין היחיד שדומה בין שני הסרטים.
מצטערת, קשה לי לזכור איזה גולש מאיזה עשור, וכבר מסתובבים בעולם מלאן אנשים שהם בני אדם ולא ממש הכירו את הניינטיז
הו, כן. ואני כל-כך גאה להגיד שאני מכיר כמה מהן.
אין דבר כזה "סם של תקופה", בכלל להציג סמים כמשהו עם אופי מאניש אותם ונותן להם הצדקה פסולה בחברה, שזה חמור מאוד. בקולנוע? תלוי איך עושים את זה. טרנטינו משתמש בהם בחוכמה בתור המקגאפינים שמניעים את העלילה, אבל בגו זאת פשוט כל המהות של הדמויות. אני מסתכל על הפרצוף המתוק של שרה פולי וכל-כך רוצה להתאהב בדמות שלה או לפחות לאהוד אותה, אבל אז מסתבר שכל מה שמעניין אותה זה לעשות כסף מזיופים של אקסטות (כלומר, להוסיף חטא על פשע) ולהסתובב עם ג'ואי פוטר הכלבתית (לא ג'וזפין, את לא נכנסת למגננה, את סתם רעה לג'ניפר לינדלי בלי סיבה.) עד כמה שהדיון הזה עושה נוסטלגיה לסוף שנות התשעים, הסרט הזה הוא פשוט אחד הדברים הכי גרועים שיצאו מהתקופה הזאת בכלל ומשנת 1999 בפרט. אם אנשים זוכרים אותו, זה רק בגלל רשימות קליקבייט אינטרנטיות של "סרטים שהושפעו מספרות זולה". אם כבר יצירה נפלאה משנת 1999 שממש לא צריך סמים בשביל להנות ממנה (אם כי יש מי שיגידו שזה עוזר) אז 13 של בלר (כן אני יודע שזה לא קולנוע אבל השרת העיוור נסגר ונמחק אז שקט.)
זה לא עניין של אופי, גם גראנג' זה מהניינטיז
יש מאפיינים תרבותיים לתקופות ובין אם אתה תומך או לא, סמים הם חלק מהמאפיינים התרבותיים של חלקים מהחברה.
פטריות ואסיד אכלו כבר בשנות השישים, קוקאין התחיל להכנס בשנות ה80, אקסטזי צץ בשנות התשעים (לתחושתי הוא הרבה יותר נפוץ היום).
יש דברים הרבה יותר גרועים מלמכור סמים, ויש דברים הרבה יותר גרועים מלזייף סמים ע"י שימוש באקמול.
וגם יש סרטים הרבה יותר גרועים מגו, אז מה את מנסה לומר?
זה לא הופך אותו לטוב יותר או את הדמויות שלו לאהיבות יותר. כמו בסוגה קולנועית, גם בסוגה מוזיקלית יש את מה שיישאר איתנו מהגראנג' והבריטפופ כבעל ערך אמנותי (נירוונה, רדיוהד, בלר, אר.אי.אם שהם לא גראנג' חוץ ממונסטר שהוא דווקא אלבום בכלל לא רע ממרחק הזמן) ואת מה שיישאר רק כנוסטלגיה מביכה. גו הוא אפילו לא זה, זאת אומרת, מישהו באמת נוסטלגי לדוסון קריק? לקייטי הולמס ושרה פולי בכללי? לשולחן לחמישה? לא מכיר כאלה.
התיחסתי לסמים, לא לסרט
אני לא מסכימה עם הכעס שלך על ההתיחסות לסמים בתרבות פופולרית, או לאיפיון שהם מקבלי (כאן או במקומות אחרים).
למה?
(ל"ת)
אז הטרחתי את עצמי לבדוק בוויקיפדיה והיי, מסתבר שאקסטזי קיים משנת 1912!
אחר כך פסיכולוגים מסוימים עשו בו שימוש ניסיוני בטיפולים שלהם בשנות השבעים ועוד יותר אחר כך הוא הפך לסם רחוב בשנות השמונים. מי ידע שהתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זה ניינטיז? כל יום לומדים משהו חדש.
לקח לי רגע להבין מה זה מחכה בגו לתגובה
כתבת "בכלל להציג סמים כמשהו עם אופי מאניש אותם ונותן להם הצדקה פסולה בחברה, שזה חמור מאוד"
הרבה לפני שנכנסים לדיון על סמים, כדרך חיים אני מאמינה שזו שגיאה לכבס את המציאות. אם סמים הם חלק מהמאפיין התרבותי של הסביבה בסרט, זה לגיטימי להציג את האיפיון הזה. בנוסף, אני לא חושבת שהצגה של סמים בְסרט בהכרח עושה להם נורמליזציה או נותנת להם הצדקה.
לצורך הדוגמה, בגו אין גלוריפיקציה של סמים או עיסוק בסמים, להפך, העבריינות שבעיסוק מאוד מובלטת בעלילה, וכל אחד מהאנשים שעסק בסמים שילם מחיר. אם משהו, הסרט מעביר מסר די שמרני ושלילי על הסמים. הפריע לי גם שהנערים קנו את הזיוף והיו בטוחים שהם מה זה מסטולים. זו הרי בדיחה, אדם שצורך סמים במסיבות יודע למה לצפות ומזהה מחסור בתסמינים.
לצד העניינים האלו יש גם את סוגיית הסמים עצמם וזה מאוד אוף טופיק, לא בטוחה שזה לעניין לנהל דיון כאן. מאחורי האיסורים וההפחדות יש הרבה מאוד פוליטיקה ולפעמים הכל כשר במלחמה בסמים.
ההצהרה שלך הזכירה לי את הפרסומת מהניינטיז על הדיסק השרוט כמטפורה למה שאקסטזי עושה למח. היום אקסטזי (MDMA) נמצא בניסויים קליניים שמראים מגמת הצלחה בטיפול ב"שרוטים", אנשים שסובלים מפוסט טראומה (PTSD), כחלק ממערך טיפולי רחב יותר (סתם צריכה של אקסטזי בלי המערך הטיפולי לא הראתה תוצאות דומות, אני לא יודעת איפה, אבל הניסוי מתקיים גם בארץ). עוד "סמים" נמצאים כרגע בעולם בניסויים קליניים.
באופן כללי הסיווג של כל כך הרבה חומרים עם השפעות שונות תחת שם סטראוטיפי בודד היא טעות מהמון בחינות. קודם כל, מדובר בחומרים עם פעילויות שונות לגמרי, יש הבדל אדיר בין סמים ממכרים (הרואין, קוקאין) או סמים שקל להגיע בהם למנת יתר (קטמין) לבין סמים שלא מראים אפקטים כאלו (מריחואנה, אסיד, MDMA). ההפחדות האלו גם לא עובדות. צעירים מתעלמים מהפחדות ובנוסף, הההפחדות סלקטיביות. יש סמים שאפשר לקנות בפאב, באינטרנט או לקטוף בשדה, שההשפעות שלהם אפילו קשות מאלו של חלק מהסמים המוכרים בחוק. זה גם מיצר יחס זהה מצד גורמי החוק לאנשים שמשתייכים לקבוצות מאוד רחוקות זו מזו. באופן כללי אני לא חושבת שזה נכון לרדוף אנשים שמעוניינים לעבור חוויה תודעתית כלשהי, כל זמן שמדובר בפעילות שלא פוגעת בסביבה ולא מהווה נטל על החברה. צריכה להיות לנו בחירה.
אני גם מאמינה שכל זמן שמדובר בעבריינות, המשתמשים הרבה פחות בטוחים משום שאין פיקוח על מה שנמכר להם, וכך אדם יכול לקבל תרופה שיתכן והוא אלרגי אליה, במחשבה שמדובר באקסטזי (שוב דוגמה מגו, רק שלא היתה שם אלרגיה).
לצערי הרבה מאוד חובבי סמים נוטים לחשוב דברים דומים למה שכתבתי, ואז לצרף להם כל מיני תאוריות קונספירציה. אני מאוד לא שם, הרבה יותר מעניין אותי הפן הרפואי וגם הפן החברתי.
אה אוקיי, אז אנחנו מסכימים בעצם. כיף!
לא אמרתי שאסור לייצג סמים בתרבות אלא להפך, שתלוי איך מייצגים, בדיוק מה שאת אמרת. הדגשתי (עוד לפני ארבע שנים, בדיון על מותו של פס"ה) שהרי בעצם סרט הסמים האולטימטיבי (טריינספוטינג) מציג את כל החלקים הכי מכוערים ומלוכלכים של השימוש בסמים בכוונה להגעיל, לזעזע ולהעביר מסר נגד סמים. כך גם רקוויאם לחלום או קליפים וסרטים קצרים של יונאס אקרלונד. בגו אני פשוט לא הרגשתי שהדמויות משלמות מחיר כבד מספיק – כן, הדמות של שרה פולי נדרסה ונפצעה קשה אבל זה היה יכול לקרות לה גם בנסיבות אחרות, וסוחר הסמים בכלל קיבל פרס על מעשיו וזכה לשכב עם בחורה שנראית כמו קייטי הולמס כי ככה. כמובן שלא כל סרט סמים צריך להיות תשדיר של אל-סם ואפשר ורצוי להציג את הדברים בצורה יותר מורכבת, אבל דמויות שכל מה שהן מעוררות בי זה גועל ודחייה מורידות הרבה מערכו של הסרט. כל סרט.
אני לא בטוחה שאנחנו מסכימים
אין לי בעיה עם סרט שיציג סמים כדבר חיובי, כל זמן שהוא לא מכבס את המציאות (לטובת או לרעת הסם המוצג).
קשה לי להתיחס לטריינספוטינג כסרט הסמים האולטימטיבי, משום שבקונטקסט כזה הוא בעיקר סרט הפחדה. אני מתיחסת אליו כסרט על התמכרות להרואין, שהיא דבר עצוב מאוד.
בשנות השבעים נעשו המון סרטים בהשראת שימוש ב-LSD, אני לא מכירה את רובם ומה שאני מצליחה לזכור היה לא טוב (אנדר סטייטמנט). מי יודעת, אולי פיספסנו משהו ממש טוב.
יש הטוענים שגם אליס בארץ הפלאות נכתב בהשראת שימוש ב-LSD ו/או פטריות הזיה, בוודאי שהוא מרפרפר בלי סוף לשימוש בחומרים מהמשפחה. לא בטוחה שאני מעדיפה את טריינספוטינג.
לא הוא לא
אליס לא נכתב בהשראת שום סם, הכול חלק מהמגמה האופנתית הזאת של למצוא דברים לא תמימים ביצירות שמיועדות לילדים. (ולא, לואיס קרול גם לא היה פדופיל, כמו שגורמים מסוימים בעין הדג טוענים.)