ביקורת: אנזו, חתול הרפאים

"אנזו, חתול הרפאים" הוא סרט אנימציה מרהיב ביופיו. בדרך-כלל אני שומר את העניינים הוויזואליים לגוף הביקורת, אבל הייתי חייב להדגיש כבר בפסקת הפתיחה עד כמה, באמת, הסרט הזה יפה: הנופים עוצרי נשימה ואין כמעט חדר או רחוב שאינם מוקפדים עד הפרטים הקטנים ביותר.

על פניו זה לא אמור להפתיע: זה הרי סרט שצולם עם שחקנים בשר ודם והונפש ידנית באמצעות רוטוסקופינג, שיטת הנפשה שקיימת מעל מאה שנים ובה מאיירים את הסרט על-גבי צילומים אמיתיים. אלא שראיתי במהלך חיי כמה סרטי רוטוסקופינג, ואף אחד מהם לא עשה את זה באופן כה טבעי, אותנטי ויפה כמו "אנזו, חתול הרפאים". וגם הסרט עצמו פשוט מקסים.

קארין בת ה-11 ננטשת על-ידי אביה בעיירת חוף קטנה במנזר בודהיסטי השייך לסבא שלה. טוב, "ננטשת" זו מילה קשה. יש לו כמה חובות לסגור עם אנשים מפוקפקים והוא מבטיח לחזור אליה, אבל ככל שחולפים הימים מבינה קארין שהבטחות לחוד ומציאוּת לחוד.

אבל זה בסדר, כי קארין לא נשארת לבד: מלבד הסבא הבודהיסטי הנחמד היא מתיידדת גם עם אנזו, חתול רחוב שסבא שלה אסף כשהיה גור. הוא התחיל לחשוד שיש משהו לא רגיל עם החתול הזה כאשר אחרי למעלה מ-30 שנה לא רק שהחתול עדיין חי, הוא גם משתין בעמידה ומדבר (מה שנקרא אצלנו – "פה חשדתי").

למעשה, אנזו לא למד רק לדבר: הוא שותה אלכוהול, הוא מכור להימורים, הוא חם מזג ופסגת הקומדיה מבחינתו זה להפליץ (טוב, האמת שהפרט האחרון משותף בינו ובין החתול שלי). ואנזו הוא לא איזשהו סוד שצריך להסתיר מפני העולם (בניגוד לחתול שלי): גוש הפרווה בגובה 2 מטר הזה הזה הוא דמות מוּכרת בעיירה (ואם אתם במשטרת התנועה, אז לא לחיוב) ולאף אחד זה לא נראה מוזר. ומדוע שיהיה? דמויות מיסטיות נוספות שוכנות גם הן בעיירה ומסתובבות בה כאילו הן משלמות ארנונה, ואיש לא מרים גבה.

חציו הראשון של "אנזו, חתול הרפאים" מוקדש לחיי היומיום של קארין, אנזו והדמויות הנוספות שאנו וקארין לומדים להכיר. ושמעו, לא ידעתי כמה אני זקוק לפסטורליות הזאת. לא אשקר, במחצית הראשונה לא קורה שום דבר שאני יכול להגדיר כמסעיר, אבל מבחינתי זה חלק מהיופי; הוויי החיים של ילדה וחתול ענקי במקום הכי מקסים בעולם. כבר הייתי מוכן לראות סרט שלם על הווי החיים הזה, אלא שאי שם במחצית השנייה "אנזו, חתול הרפאים" הופך לסרט קצת אחר – לא אגיד בדיוק לְמה הוא הופך, אבל המילה "מסעיר" מקבלת בו מקום של כבוד.

שני החלקים של הסרט (ושלא יהיה ספק: שניהם נהדרים) מאזנים אחד את השני ומרכיבים מסע רגשי עמוס בחוויות ובזיכרונות, הן לקארין והן לצופים. זהו סרט הרפתקאות קסום שמתנהג לעיתים כמו סרט של מיאזאקי עטוף בשכבה דקה של ציניות (למעשה אני כמעט בטוח שסצנה מסוימת בסרט היא ספק מחווה ספק פרודיה ל"השכן הקסום שלי טוטורו") ולמרות הציניות הזו, "אנזו, חתול הרפאים" נותן לגיבורים שלו להתפרק ולהביע את הרגשות שלהם ישירות ולא רק באמצעות סרקזם.

עם שיאים רגשיים לצד הומור משובח (ולא פאנצ'ים זולים בסגנון דיסני ופיקסאר, משהו יותר מעודן), שפע של דמויות צבעוניות, אלמנטים של פנטזיה אורבנית יוצאי דופן, וכפי שציינתי בהתחלה – אנימציה כל-כך יפה שמתחשק לבכות, "אנזו, חתול הרפאים" הוא סרט שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם להפסיד.

ותראו איזה קטע, באמת יש לכם הזדמנות לצפות בו: הסרט יוקרן ב-6/8, 9/8 ו-10/8 בפסטיבל אנימיקס. זו הזדמנות פז לצפות בו בין הראשונים בעולם כיוון שהסרט יצא ביפן רק לפני שבועיים ועוד אין לו תאריך הפצה במערב.