כשסרט מחולק בצורה מאוד מובהקת לשני חלקים, לאנשים יש נטייה להתייחס רק לאחד מבין החלקים בתור "החלק הטוב", גם אם החלק השני הוא טוב מאוד בפני עצמו. זה כמעט תמיד קורה עם חלק ראשון אהוד וחלק שני פחות.
בעיניי, סרט צריך להישפט כיחידה אחת. הרבה פעמים המיינדסט שאיתו אתה ניגש לחלק השני, כשכבר היית מושקע רגשית בראשון, הוא מיינדסט של אנטי. זה לא חייב להיות אנטי גדול, מספיקה ספקנות קלה בשביל להטות את הכף לשפוט אותו לשלילה. בשביל להעריך שינוי כיוון כזה צריך לבוא בראש מאוד פתוח ולזרום עם כוונת המשורר.
אני לא חושב שהחלק הראשון היה עובד עד הסוף בלי השני, ובוודאי שהשני לא היה עובד בלי הראשון, ולכן יש סיבה שהם מוגשים ביחד. בחלק הראשון אנחנו עדים לשטיפת מוח ולצדדים השליליים שלה, ובאופן טבעי אנחנו מתקוממים כנגדה. בחלק השני אנחנו מבינים למה ייתכן שהיא הייתה נחוצה. בעיניי הסרט הוא ממש לא סרט אנטי-מלחמתי במובן הקלאסי של המילה. לא סתם רגע השיא של הסרט מציג דילמה שבה הבחירה המוסרית יותר היא למעשה הבחירה לירות למישהו בראש. זה ממחיש את העובדה שמוסר הוא עניין מורכב, וגם מלחמה עשויה להיות צודקת (זאת ספציפית, ככל הנראה, יותר נוטה ללהיות אחת שאינה צודקת. אבל שוב, זה לא שחור ולבן). כמו קסדת ה-born to kill וסיכת השלום של הגיבור, גם הסרט מציג דואליות מסויימת ולעיתים סותרת. שטיפת המוח הכרחית, אבל גרמה להתאבדות ולרצח. המלחמה הכרחית, אבל גרמה למעשי זוועה ולדרדור מוסרי.
בכל אופן, בעיניי זה סרט מדהים לחלוטין. אחרי ש"שבילי התהילה" של קובריק קצת אכזב אותי בפשטנות שלו, כאן הרגשתי עומק הרבה יותר גדול ומצאתי את עצמי חושב עליו גם שבוע אחרי שצפיתי בו.
