ביקורת: הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן

"הכרוניקה הצרפתית" הוא ה"טנט" של ווס אנדרסון: מנה קולנועית שהיא לא רק ריכוז של הקולנוען בתמצות של 150%, אלא גם משהו שמכה בצופים שלו עם פריט מידע אחד אחר השני אחר השלישי אחר האלפיים, עד שהרבה צופים הרגישו פשוט אבודים באמצע הסרט. בשבילי, לעומת זאת, "טנט" היה סרט השנה. אני לא בטוח ש"הכרוניקה" הוא סרט השנה שלי, אבל באתי לראות את ווס אנדרסון עושה שטויות, וקיבלתי את מה שאני רוצה ועוד ועוד ועוד. תלונות, ממני, לא תשמעו.

"הכרוניקה הצרפתית" (או בשמו הארוך "הכרוניקה הצרפתית של אף אחד לא הולך להגיד את זה אף פעם מה נסגר איתכם למה לא פשוט הכרוניקה הצרפתית") הוא בעצם סרט אנתלוגיה: סיפור מסגרת על פטירתו של עורך "הכרוניקה הצרפתית" (ביל מאריי), מגזין עיתונאי שמתמקד פחות בכאן ועכשיו ויותר בכתבות צבע, בעיקר סביב אמנות, שמציג מספר כתבות נבחרות מתולדות המגזין: ארבעה סיפורים (שגם להם יש לא פעם סיפור מסגרת משל עצמו) שאין להם קשר אחד לשני פרט לכך שהם מתרחשים בעיר אנווי הבדיונית בצרפת, ושכולם כתבות לאותו העיתון. אחד הוא על צייר מטורף בבית כלא, השני הוא על מהפכת סטודנטים בעיר, השלישי אמור להיות על השף הפרטי של מפקח המשטרה בעיר (אבל אז דברים משתבשים). ויש גם את אוון וילסון על אופניים מתאר את העיר הבדיונית הזאת.

על עלילה או דמויות אין כל כך מה לפרט – לא כי אין, אלא כי יש יותר מדי. שחקנים מהשורה הראשונה (או השנייה) נדחקים מדי פעם להופעות של כמה שניות מרוב המגוון הרחב של דמויות שונות במקומות שונים בעלילות שונות – הנה רשימה חלקית: אנג'ליקה יוסטון, טילדה סווינטון, אדוארד נורטון, ג'פרי רייט, פרנסס מקדורמנד, כריסטוף וולץ, וילם דפו, אליזבת מוס, הנרי וינקלר, אדריאן ברודי, ליב שרייבר, סירשה רונאן. אם זה לא מספיק לכם, הסרט גם משחק עם הסגנון שלו, ולרגעים הוא בצבע, לרגעים בצבע עם פילטר אחר ורוב הזמן הוא בשחור לבן. כל זה, כמובן, באותו סגנון ויזואלי ווס אנדרסון-י, שבשלב הזה הוא משהו בין סגנון אסתטיקה ייחודי לפארודיה. מתישהו הסרט גם הופך לסרט אנימציה, כי, בטח, למה לא, זה שלא שעד כה כל הבחירות הסגנוניות היו נהירות.

על כן, אפשר לדבר יותר על תמות שמופיעות בסרט: אמנות, אהבה, המילה הכתובה והקשר בין כל השלושה. נתחיל מאהבה: זה אולי הסרט הכי מיני של אנדרסון: היה עירום בעבר בסרטיו, אבל הוא תמיד היה משהו חולף ורגעי, כמעט לא מיני, והיה נראה שבעיני אנדרסון אהבה ומין הם שני קונספטים נפרדים שכמעט ולא נפגשים. כאן, אנדרסון לראשונה מודה שעירום קשור למין, וגם מודה בקיומו של הקונספט כמשהו בתוך הסרט. אמנם סצנות מין אין כאן, אבל יש כמעט את כל מה שמוביל אליהן. אבל כאמור, אנדרסון לא עוסק במין כעיסוק בפני עצמו, אלא רק בקשר שלו לאהבה, והנושא שמעסיק אותו הוא באמת אותה אהבה: רומנטית, תשוקתית, הורית, חברית, חברתית.

גם העיסוק באמנות ראוי לציון, ולו רק בגלל כמה הוא אינו מטא בשום צורה: לרוב כשאמנים מדברים על אמנות הם רוצים לומר משהו, בעצם, על עצמם – אבל כאן נראה שהדיון של אנדרסון לחלוטין מתמקד באחרים: בציירים, בטבחים, ובכל האמנים הגדולים שמציעים משהו אחר לחלוטין ממה שהוא מציע. סוג של חייתיות, של ניסיון לתפוס את כל החיים ולהביע אותם ביצירה אחת שהוא עצמו אינו מסוגל לו. אם כבר, אנדרסון מדמה את עצמו בסרט יותר קרוב לאוצרים או לעורכים של אותה אמנות: אלה שאוספים אותה, שופטים אותה בקור רוח ורק מנסים להבין איך להכניס אותה למקום אחד. הוא מן הסתם גם חושב שיש בזה מין אמנות, אבל הוא רואה בה ערך אחר ממה שהוא מחשיב לאמנות היצרית יותר – בעוד שהוא מי שמרוחק יותר וצריך להקדיש לה תשומת לב מחושבת יותר. או שאולי אני מכניס לו מילים לפה: אחרי הכול, גם אם בסרטי עבר אפשר לפטור את כל הסרט כ"אנשים מדברים בצורה קפואה וחסרת רגשות בעוד המצלמה מגבה את התחושה הזאת", כאן אנדרסון מנסה לפרוץ את מעטה הקרח בכמה סצנות לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינה ויזואלית מאוד מאוד לא ווס אנדרסוניות (טימותי שלמיי על אופנוע עם תאורת ניאון). ובכל זאת, בניגוד לסרטים על אמנים שבהם יש תמיד תחושה שהיוצר מנסה להגיד שהוא כמו האמן הזה או כמה הוא מזדהה עם המאבק או הרגשות שלו – כאן יש תחושה של ריחוק. אנדרסון הוא לא מוזס (בניסיו דל טורו), הרוצח המטורף שהוא גם אמן מבריק, לא זלפרלי (טימותי שלמיי) המהפכן שנאבק עם המילים של עצמו ומה המשמעות שלהן, וגם לא נסקפייה (סטיפן רייט), הטבח שיוצר יצירות מופת תחת תנאי שטח – הוא מישהו שמביט בכולם מרחוק, ומנסה לזקק מה הקסם שבסיפור שלהם – עורך העיתון שנפטר.

וכאן אנחנו מגיעים למילה הכתובה: מה שנחשב, באופן לא הכי ברור, לחלקו החלש ביותר של אנדרסון, וזאת למרות שלא מעט מהתסריטים שלו הם מבריקים. לא נתווכח על האיכות כרגע, אבל כן כדאי להגיד מילה על אהבתו של אנדרסון עצמו למילים לא פחות מוויזואליה. אנדרסון אוהב מילים, באופן שלרוב משלים את האהבה הוויזואלית שלו: הוא רוצה שנקשיב למה שהדמויות אומרות, אז הוא רוצה לנקות את כל מה שלא צריך בדיוק להיות על המסך. כמובן, עם הזמן הניקיון הפך להסחת דעת בפני עצמו, והמילים שלו לא פעם נשכחות, אבל צוות התסריטאים של אנדרסון (כי הוא אף פעם לא כותב את תסריטיו לבד) הוא צוות מוכשר שמכיר את המלאכה ואוהב את האחרים שעסקו בה, והסרט הזה הוא כולו הצדעה לכותבים. לכאורה כותבים מסוג אחד (עיתונאים נאו-ג'ורנליסטים שלא בדיוק עומדים בכללי האתיקה של ימינו) אבל בעצם דרכם לכל מי שכתב, ערך, הידק או שיכלל טקסט בימיו: לכל מי שתהה או התווכח על איזו פסקה להוריד ואיזו להוסיף, מתי יש כפילויות בטקסט, כמה שגיאות הקלדה יש בפסקה ועוד ועוד.

כל זה יכול להיות מתיש, כמובן: הסרט זה מכיל המון דמויות – שהוא לא ממש טורח להציג אותן במלואן – ואינספור סיטואציות שהוא רץ ביניהן הלוך ושוב וקדימה ואחורה וקל מאוד ללכת לאיבוד, לא רק בקשר הרגשי אלא גם נטו בניסיון להבין איפה אנחנו עכשיו ומה קורה על המסך. וקשה להתווכח עם מי שיצא נגד הסרט, כי ממילא סרטי אנתלוגיה נוטים להיות קצת יותר "קשים" לצופים – גם הטובים ביניהם. אבל גם אם לא אהבתם, אי אפשר לקחת מווס אנדרסון את זה שהוא עומד באימרה האחת שהסרט הזה מציב לעצמו: בהחלט נראה שהוא עשה את כל זה בכוונה.