ג'ון (דונאל גליסון) רוצה להיות כוכב. הוא קלידן, הוא אפילו שר כשצריך, יש לו מוטיבציה; מה שחסר לו הם כשרון, כריזמה או יכולת לכתוב שיר ששווה משהו. ג'ון מצטרף, כמעט במקרה, אל להקה שאת הסגנון המוזיקלי שלה קשה להגדיר ואת שמה בלתי אפשרי לבטא, ופוגש את מנהיג הלהקה, פרנק.
פרנק הוא הדבר האמיתי: כישרון ענק, מוזר להפליא, מנהיג, אמן, יכול לקבל השראה מכל דבר ולעורר השראה בכל אחד. הוא יכול להיות סופרסטאר אם רק יתנו לו הזדמנות. פרנק גם חובש על ראשו, כל הזמן בלי יוצא מהכלל, מסיכת-ענק שמסתירה את פניו האמיתיות מכל העולם. פרנק הוא כל מה שג'ון היה רוצה להיות, חוץ מהמסכה, אולי. העסק עם המסיכה באמת קצת ביזארי.
ג'ון הוא אאוטסיידר בלהקה, שמורכבת מחבורת תמהונים שנראים כאילו הם מתקשרים בינהם בשפה שהוא לא מבין (ושניים מהם אכן דוברי צרפתית). אולי זוהי פארודיה מושלמת על אמני אוונגארד והיפסטרים אקסטרימיים, אבל קשה לדעת לבטח אם לא גרתם בעצמכם בזמן האחרון בבקתה בלב היער עם חבורה של מוזיקאים ניסיוניים. הלהקה מוזרה, והמוזיקה שלה מוזרה עוד יותר – אבל משהו מעניין קורה כשאנחנו רואים את תהליך היצירה של המוזיקה הזאת. הרעש הביזארי הזה היה גורם לאדם הממוצע להחליף תחנה, אבל כשרואים את חברי להקת המה-שמם עובדים עליה, פתאום היא מרתקת, ואולי אפילו נעימה לאוזן. אתם עלולים אפילו לקנות את הפסקול.
את פרנק מגלם מייקל פאסבנדר. אני מקווה שזה לא ספוילר גדול מדי לומר את זה. הזהות של השחקן שמגלם את פרנק מופיעה בכל הפוסטרים, הטריילרים והתקצירים של הסרט, למרות שאולי בעצם היה עדיף לא לדעת את זה. המסתורין הגדול – איך בעצם פרנק נראה, מתחת למסיכה הזאת – פחות אפקטיבי כשאנחנו יודעים שבעצם הוא נראה כמו מייקל פאסבנדר. בכל מקרה, פאסבנדר הוא שחקן מצוין, והייתי שמח לומר שהוא מגיש הופעה מדהימה כל כך שאפשר להרגיש כל נים בנפשו אפילו דרך המסיכה האטומה – אבל זה לא יהיה נכון. מה לעשות, מתברר שבכל זאת הבעות פנים הן עניין די נחוץ בשביל העסק הזה של משחק מול מצלמה, וקשה להסתדר בלעדיהן. אפילו לתאר את הבעות הפנים במילים, כפי שפרנק באמת עושה במשך חלק מהסרט, זה לא מספיק.
הסרט מתחיל נהדר: הפתיחה, שבה אנחנו שומעים את המחשבות בראשו של הגיבור כשהוא מנסה לכתוב את שיר העשור הבא, היא מבריקה. הדמויות המשונות של חברי הלהקה מבטיחות. אבל בהמשך הסרט מאבד את הקצב, החללים בין רגע משעשע אחד לאחר מתרחבים יותר ויותר, הוא סובל מתקופות ארוכות של דכדוך, ובמקום לעלות שוב לקרשנדו בסיום, רק שוקע עוד יותר – עד שהוא כמעט שוכח שהוא היה פעם קומדיה. המערכה האחרונה כולה מלנכולית יותר מאשר הומוריסטית. זה כשלעצמו בסדר, אבל הסרט גם שוקע לתוך מסלול שגרתי מדי. הוא מתנדנד קרוב במידה מסוכנת למלודרמה נוסחתית. ומסרט שהבטיח כל כך הרבה מוזרות ואלטרנטיבה והיפסטריות ציפיתי לכל דבר חוץ ממלודרמה נוסחתית.
עוד אכזבה קטנה: מגי ג'ילנהול. היא מגלמת את סגניתו הזועמת והרושפת של פרנק בלהקה, שמהרגע הראשון מגלה תיעוב תהומי ולא מוסבר לג'ון. היא מסקרנת בתחילת הסרט, ובסופו היא עדיין מסקרנת. אבל אם היא באמת הסתירה משהו מורכב מתחת לכל התיעוב הלוהב הזה, הסרט לא טורח להסביר במה מדובר. זה מאכזב, כי זה גורם לדמות שלה להיראות כמו לא יותר מגימיק. לא משהו מנומק, סתם משהו מוזר שנועד למשוך תשומת לב לעצמו. כמו ללבוש מסיכה ענקית על הראש. אוקיי, דוגמה לא טובה.
אם בטעות יצרתי את הרושם ששנאתי את "פרנק", אז תנו לי לתקן אותו מיד: נהניתי ממנו למרות החסרונות שלו. בדיוק כמו פרנק, גם "פרנק" הוא בעייתי, בעל הרבה פגמים, קצת חסר כיוון, וקצת מתלהב מדי מהמוזרות של עצמו. אבל בסך הכל הוא ברנש מאוד חביב, וסרט כנ"ל.
פורסם במקור בוואלה
"מבוסס על"
היה כתוב בכתוביות שהסרט מבוסס על מאמר כלשהו, שמן הסתם (אבל לא בטוח) התייחס ללהקה אמיתית כלשהי.
בכל מקרה, אני שייכתי לעובדה הזאת את הנקודות היותר מאכזבות של הסרט, כמו העובדה שציינת שלא מגלים בסוף מה הקטע של קלרה, ובאופן כללי האנטיקליימקס של הסוף.
וגם, וואו כמה שהג'ינג'י הזה היה מעצבן
מבוסס על
הסרט מבוסס על/שואב השראה מ"פרנק סיידבוטום", דמות של מוזיקאי… כלשהו עם ראש דומה עד זהה לזה של פרנק בסרט.
http://en.wikipedia.org/wiki/Frank_Sidebottom
מעניין אם יש קשר בין זה שהוא לבש מסכת פיברגלאס על הראש כל הזמן לזה שהוא מת מסרטן
(ל"ת)
בניגוד לדמות שבסרט,
הוא לא לבש את המסכה כל הזמן.
המאמר
http://www.theguardian.com/artanddesign/2006/may/31/art.popandrock
סרט מוזיקלי
עד כמה זה סרט מוזיקלי? בסגנון "בתוך לואין דייויס", שהמוזיקה שמבוצעת תוך כדי היא מרכיב משמעותי בסרט והפסקול הוא אחד המאפיינים הכי בולטים שלו. או שלחלופין זה סרט על מוזיקה, בלי יותר מידי ממנה?
כמו גם, שאלה לא קשורה, אמורה לעלות ביקורת על "גוף שלישי"? אשמח לשמוע את דעתך עליו, נראה סרט מעניין.
כן, זה סרט מוזיקלי.
ו"גוף שלישי" הוא (בקצרה) סרט נוראי.
ואו - אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היו כל כך מעט תגובות לביקורת באתר
מוזר – האם זה בגלל שהסרט יצא בתקופה בה כל תשומת הלב מופנת לחדשות וביקורות על דברים גדולים יותר (שומרי הגלקסיה, שובו של החדש של טרנטינו) או פשוט בגלל שאף אחד לא טרח לראות אותו.
דבר ראשון: אם לא טרחתם לראות אותו – חבל. למרות הפגמים (ובהחלט ישנם פגמים) מדובר בסרט מבדר, מצחיק וכיפי (ועם אחלה מוזיקה*) וגם, וזה די חשוב בקיץ צחון שכזה, מנסה להיות בעל משמעות.
אני חושב שהנסיון שלו להיות בכל משמעות הוא גם מה שהופך אותו לטוב וגם מה שמכשיל אותו – כשאני ואביעד שמיר יצאנו מההקרנה לא הצלחנו להחליט מה בדיוק הסרט מנסה להגיד על פרנק ועל מה שהוא מייצג: בעד (חופש אמנותי, חדוות היצירה, שנאת המסחור) או נגד (נפחני, מתנשא, בעייתי)? או בכלל משהו באמצע – בסופו של דבר, כמו הגיבור שלו, פרנק הוא לא יותר מחידה עמומה שכל צופה יכול להקרין אליה את עקרונותיו המוכנים מראש במקום להיות כלי שמעמת אותו עם משהו קצת יותר קשה.
(למי שמעוניין לשמוע יותר – אפשר כמובן להאזין לפרק של שורה שניה באמצע שעוסק בו שיצא עכשיו – http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=479264)
הסרט קצת מפסיד שהוא יצא (בארץ) באותה שנה עם בתוך לואין דיוויס – סרט שהציג בצורה ברבה יותר טובה את הלבטים ואת הבעיתיות בלהיות אמן שמודע לכך שהוא בינוני. בעצמו – פרנק הוא חביב, בהשוואה ללואין דיוויס פרנק מרגיש קצת כמו ילד שמתלבש בבגדי מבוגר ועמיד פנים.
* לפחות בפעם הראשונה – אני לא סגור שהייתי רוצה לשמוע את הדברים שם כל יום ויום.
מסכים
וארחיב..
סרטים על דינמיקה של להקות מברך כלל מתרכזים באספקטים של התהילה, ההופעות, המתחים והדרמה בין החברים. במעט מאוד סרטים יש התייחסות לתהליכים הקריאטיבים עצמם, המוטיבציה מאחורי יצירה, מהלך החיים והאובססיביות שגורמת לאנשים קריאטיבים להפוך להיות כאלו. זה מרענן לראות סרט שמתייחס לחלקים הללו בהקשר של סרט-להקה.
AAAARRRRRRRGGHH!
(ל"ת)
אתה רוצה אולי להרחיב?
(ל"ת)
האמת...
במקרה הזה הייתי מעדיף לצמצם.
פרנק יכול לראות משהו?
או שהמסיכה מסתירה לו גם את חוש הראיה?
היא די קריפית, המסכה הזו. במיוחד חורי הדיבור האלה בצד..
חחח נכון!
יכול להיות שרק לי היא הזכירה את הבובה מדממת המוות?
סרט מצוין.
אי אפשר שלא להעריך את צילומי הנוף האיריים המדהימים ואת איך שהסרט מדבר על השראה והתהליך האמנותי. בסך הכל זה סרט אינדי קטן על להקת אינדי קטנה והוא הרבה יותר טוב מכל סרט גדול שראיתי בקיץ המאד משמים הזה.
מדהים
כיפי בצורה לא סבירה, פגום בצורה נהדרת, עם הופעות נהדרות של פסבנדר וגליסון הבן. כיף. המון סצנות נהדרות. המון דברים שיכלו להיפתר בצורה אחת שנפתרים בצרה אחרת.
לסיכום: יש לי רגליים מרקדות. ווהו! יש לי רגליים מרקדות! לא, רגע. זה פאקינג מאדנס.
השיר האחרון של פרנק עדיין לא יוצא לי מהראש.
איזה יופי של סרט.
כן. אני מנסה להשיג את הפסקול וחוץ משירי יו-טיוב אני פשוט לא מצליח למצוא אותו.
אני אוהב את כולכם.
בכלל, בין זה לבין התחלה חדשה הייתה שנה די מעולה לאינדי-מוזיקלים.
(ובסוף בטח סרט לגו יזכה בפרס השיר הטוב ביותר)
לינקקתי אליו בתגובה שלי
אם כי גרסת האולפן לא מרשימה כמו הגירסה שבסרט.
הפסקול
http://www.soundtrack.net/album/frank/
פרנק סיידבוטום
אז, בעקבות הסרט ואחרי זיכרון מעורפל של הדמות מ"טינופת" הלכתי ליוטיוב לחקור על פרנק סיידבוטום האמיתי ו.. טוב, הוא בהחלט דמות מעניינת, אבל כל קשר בינו לבין פרנק מהסרט מקרי בהחלט ומתמקד בעיקר ב"מישהו עם מסיכה ענקית".
פרנק סיידבוטום היה קומיקאי מוזר, שהמון משיריו היו גירסאות קאבר מוזרות לשירים כאשר הוא מחליף את המילים להתאים לנושאים שחוזרים אצלו (למשל העיירה טימפרלי, דבר שיוצר שירים כמו "אנרכיה בטימפרלי" ו"magical timprely tour" ). שנית, יש לו בובה קטנה נוספת שנקראת "פרנק הקטן" שאיתה הוא מופיע (שזה רעיון שדווקא הייתי שמח לראות איך היו מתמודדים איתו בסרט). שלישית, לא רק שהייתה לו סדרת טלוויזיה, אלא היו לו כמה ולחלקן אפילו טרחו לעשות אנימציה מוזרה. אכן תמונות קשות.
בקיצור, בניגוד לפרנק מהסרט שהיה ניתן בקלות להתאהב בו, פרנק סיידבוטום נראה כמו משהו שלא הייתי מוכן לשמוע הופעה שלמה או להתעניין בשלומו. פחות אדם משוגע שרוצה שיאהבו אותו ויותר קומיקאי מעצבן עם שטיק נורא מוזר. מה שכן, הסרט הוא הוכחה טובה למשפט האלמותי של מיטש הדברג:
לני אברהמסון
זה למעשה הסרט הרביעי שלו, ראיתי את 'אדם ופול' שלו (קורותיהם של צמד ג'אנקיז בדבלין) ו – Garage על
בעל מוסך הסובל מהפרעה חברתית קלה. אברהמסון גם ביים את 'מה שריצ'רד עשה' שטרם ראיתי ועוסק בסוד המאיים על נער שנמצא לפני קולג'. בגדול, פרנק היה אמור להיות הסרט שמרחיב הלאה את השפה הקולנועית
של אברהמסון. אסתטית, הוא לגמרי כן. מבחינה רגשית, היצירה שלו נותרה מלנכולית ומשונה ובלי יותר מדי מורכבויות.
'פרנק' סרט נחמד מאוד אבל די נשכח כשחושבים על זה, למרות שהיה לו פוטנציאל גדול.