"פרנסס הא" משתייך למועדון המפוקפק של סרטים שאהבתי מתישהו בגילאי העשרה. ולא סתם משתייך אליו, הוא כנראה גם נושא הדגל שלו. יש סיכוי שהחיבה היתרה שלי אליו נובעת מכך שעל סרטים שאהבנו בתקופת הגיל הנ"ל לעולם אי אפשר להסתכל בעין ביקורתית באמת, אבל אני יכולה לנסות.
את "פרנסס הא" כתבו הזוג גרטה גרוויג ונואה באומבך, שני כוכבים בשמי האינדי. באומבך מביים וגרוויג משחקת בתפקיד הראשי. גרוויג מגלמת את פרנסס, רקדנית בת עשרים ושבע שעדיין לא ממש התבגרה. היא גרה בניו יורק עם החברה הכי טובה שלה, סופי (מיקי סמנר, שמסתבר שהיא הבת של סטינג? אוקי). כשסופי מתקדמת בחייה המקצועיים והאישיים ועוזבת את הדירה, פרנסס מאבדת כיוון (שגם לפני כן לא ממש היה לה) ובמהלך הסרט מנסה למצוא את אותו מחדש, כשהיא עושה כמעט כל טעות אפשרית.
מבחינת עלילה, זה די נגמר פה. כלומר, קורים הרבה דברים בסרט, אבל זה פחות "התחלה, אמצע וסוף" ובעיקר המון "אמצע". פרנסס עוברת ממקום למקום, בין דירות של חברים וגם של כאלה שלא, ומנסה להבין מה היא, כי כמו שהיא אומרת, היא "עדיין לא בן אדם אמיתי". זו לא ממש תמה מקורית, אבל סרטים לא נשפטים רק על פי המקוריות שלהם, אלא על פי הערך המוסף שלהם, ה"משהו" הזה שמדי פעם קשה לשים עליו את האצבע. אז בואו נדבר על ה"משהו" שיש ב"פרנסס הא".
מלבד העובדה שהסרט נראה כמו מכתב אהבה של באומבך לגרוויג ולהיפך (אוווווווווו), "פרנסס הא" הוא סרט מאוד כן שעוקב אחרי גיבורה שמשקרת לכולם בלי הפסקה. היא אומרת המון שטויות, אבל באומבך וגרוויג יודעים שמה שבאמת מעניין זה מה שהיא לא אומרת. בכלל, באומבך מבין איך אנשים (או לפחות, סוג מסוים של אנשים) מדברים באמת. זה הדבר הכי בולט ומוצלח בכל הסרטים שלו. וגרוויג מדברת ומתנהלת כמו שאנשים (או, כאמור, סוג מסוים של אנשים) בעולם האמיתי מדברים ומתנהלים. פרנסס בגילומה הופכת לדמות אמינה ואנושית, שמצד אחד משקרת לכולם, ומצד שני לפעמים יוצאים לה כאלו משפטים כנים ומדויקים שאי אפשר שלא להזדהות איתה.
פרנסס היא דמות מנחמת, עבורי לפחות, בזכות הכנות החמקמקה הזו. ההתנהלות התמידית שלה בחייה היומיומיים היא ההתנהלות שלי ברגעים הכי מביכים שלי. היא עדיין לא לגמרי התבגרה, והשאלה שאופפת את הסרט היא האם הפתרון למשבר שפרנסס חווה הוא אכן התבגרות. ברור שהיא לא מרוצה מהמצב הקיים, כמו שברור שהיא לא תהיה מרוצה בחיים הבורגניים שסופי בונה לעצמה. השאלה היא איפה היא כן תהיה מרוצה, אם בכלל.
למרות המציאותיות שלו, "פרנסס הא" מתקשר הרבה עם סרטים אחרים, בעיקר עם אחד – "400 המלקות": פס הקול, השחור לבן, הצילומים של העיר, העלילה (שהיא לא ממש עלילה) ואפילו העובדה שחלק מהסרט מצולם בפריז. בנוסף, פרנסס מזכירה לי קצת גרסה נשית של אנטואן, הנער הנצחי ב"400 המלקות". אני מאוד אהבתי את הרפרור הזה, שהיה יכול להיות נורא מעצבן אם הוא לא היה נעשה באופן מתון. באומבך עושה גם מחוות קטנות לסגנון של טריפו שתמיד נשארות בגדר קישוט ולא נהפכות לעיקר הסרט.
אבל יחד עם כל החן והחמידות יש גם חיסרון אחד קטן: הוא טיפ-טיפונת סתום. בסופו של דבר, פרנסס היא היפסטרית לבנה בניו יורק עם בעיות של היפסטרית לבנה בניו יורק. כן, האוגר עם הכינור מתלווה אליה לאורך כל הסרט. העולם לא באמת מתנכל לה (וגם לא סובב סביבה), ולמעשה אף אחד לא מתנכל לה כי כל הסובבים אותה תמיד הולכים לקראתה. היא די מפונקת, וכל מה שמתחרבש לה היא מחרבשת לעצמה. יש רגעים בסרט שבהם היא מממשת את כל הקלישאות על מילניאלז, וכשאין לה איפה לגור, היא בורחת להורים (שמגולמים על ידי הוריה של גרוויג במציאות, אגב).
מלבד החיבה האישית שלי אליו, נדמה ש"פרנסס הא" נשאר איכשהו בתודעה של הקולקטיב שאותו הוא מתאר (תיכוניסטים היפסטרים תזזיתיים עם הפרעת קשב) ושאליו הוא כנראה גם פונה (היי). בעיניי הסיבה לכך היא שתחושה של חוסר אונים בכל אספקט של החיים לא כזה משתנה מדור לדור. הסרט מצליח לתאר את החוויה הזו ואת הניסיון להבין מה בעצם כל אחד רוצה מעצמו. זו שאלה כבדה אבל הסרט מצליח להתמודד איתה בקלילות. בצפייה חוזרת כאדם כמעט בוגר (כאילו, נראה לי), אני יכולה לראות ש"פרנסס הא" הוא לא יצירת מופת, אבל הוא מקסים וחינני, וגם אם ההתאהבות שלי בו היא לא הכי רציונלית, זה לא ששאר ההתאהבויות שלנו בחיים הן כאלה.
מישהו חכם כתב פעם ש..
מישהו חכם כתב פעם שסרטים בלי עלילה, הם לא באמת סרטים. הם חרא מזוקק.
עכשיו, זה לא שכל סרט שאי פעם אהבתי היה עם עלילה (למשל, ״גרי״ של ואן סאנט), ועדיין לפרנסס הא, אין ובגדול גם הוא די חרא מזוקק.
הוא לא נשמע כזה חכם המישהו הזה, אני אהיה כן
לגבי פרנסס – הופתעתי לגלות תגובה מאוד מתלהבת שלי בדף סרט עליו כי ממש לא זכרתי שעד כדי כך התלהבתי. זכרתי שהאנשים שראו איתי שנאו אותו, ואני הייתי בעמדת המתגונן, אבל אמרתי שם משהו כמו "סרט השנה שלי!" ואני ממש לא מרגיש ככה כיום.
ולגבי סרטים בלי עלילה בכלליות – יש כאן פתילפלצת ארוך שאפשר לתמצת ב"מה זה עלילה", כי בזכות מלאכת העריכה, ניתן ליצור הקשר בין כמעט כל סצנה וסצנה, ואם זה כך אז אפשר גם למצוא נרטיב כלשהו בין כל דבר. ובלי קשר לפתילפלצת הזה – יש סרטים נהדרים בלי עלילה (או לחלופין – עם כל מיני עלילות קטנות).
איפה פתילהפלצת?
(ל"ת)
סרט שהוא מקסים ובלתי נסבל בו זמנית
גרטה שחקנית טובה, אבל היא לא טובה מספיק כדי להפוך את פרנסס – בשבילי, לפחות – לדמות שהיא פחות מעצבנת. הכתיבה והקולנוע הקסום שמסביבה מאפשר לי להבין אותה יותר ולכבד אותה, אבל זאת דמות שאני אישית פשוט רציתי (אז, וביתר שאת היום, ולו רק כי גיליתי שהאנשים האלה אינם המצאה של לינה דנהאם וחבריה) לתפוס אותה ולומר לה "נשמה שלי יפה בבקשה תתפסי את עצמך בידיים, זה לא מצחיק". שזה דבר טוב, בפועל – ולו רק כי כשזה מתחיל לקרות, בשעה טובה ומוצלחת, יש לסרט איזשהו קתרזיס שהוא בפועל מאוד יעיל, וגם מאוד מרגש. וכמובן, מונולוג ה"What I want" של פרנסס הוא אחד האהובים עלי מהעשור הזה. גרטה השתכללה בשני הסרטים העוקבים שלה (באחד מהם היא השכילה להשתמש בלורי מטקלף, תודה לאל).
תיקון קטן
תסריט: גם גרטה גרוויג…
כתב הגנה על פרנסס הא
אני אוהב את פרנסס, ואני אוהב את פרנסס הא. אני מסכים עם מרבית המילים החיוביות שיש לך להגיד על הסרט. הייתי מוסיף שיש משהו באווירה שלו שמייחד אותו על פני סרטים אחרים (כנראה השחור לבן וחיתוךה דיבור האותנטי של כל המעורבים). זה סרט שגם אני חזרתי אליו לאחרונה, אני חושב שזאת הייתה הפעם השלישית שצפיתי בו.
מפריע לי שטענת שפרנסס משקרת בלי הפסקה. מה? מתי זה קורה? קופצים לי לראש שני שקרים שהיא סיפרה:
1. היא אומרת לעורך הדין בארוחת הערב שהיא הייתה "סוג של" פעם אחת בפריז, ואז מתחרטת ואומרת "לא באמת".
2. היא אומרת לסופי שהיא והחבר שלה נפרדו בגלל שהיא לא רצתה לעבור לגור איתו, סופי אומרת "באמת?", ופרנסס מחזירה לה "לא".
אשמח אם תסבי את תשומת ליבי לשקרים נוספים.
אלו לא באמת שקרים, אלו שקרים שהיא מספרת לעצמה, ומיד מתקנת כי היא ההפך מ"לשקר בלי הפסקה". יש בה אולי הרבה מגננות, בגלל שהיא כך כך לא שלמה עם עצמה, אבל היא ממש לא שקרנית.
הפריע לי שאמרת שהסרט סתום. לא הסברת מה סתום בו. מה הקשר שהיא לבנה? למה צריך לציין את זה כל פעם? אי אפשר לעשות סרטים על נשים לבנות בלי שהם יהיו סתומים? אפשר להגיד שזה לעוס או מאוס (בעיניי לא, אני מצליח להזדהות גם כגבר בישראל), אבל סתום? מה הקשר?
ולמה היא פריבלגית?על אף שהיא לבנה בניו-יורק אני לא מצליח לשים אותה במשבצת הזאת. היא לא משדרת תחושה של Entitled. היא בחרה במקצוע אמנותי קשה ולא מכניס, איך היא מפונקת? בניגוד לחבריה העשירים שנשארים מובטלים וכותבים מערכונים דמיוניים לSNL, היא ממלצרת בשלב מסוים בסרט. אני לא חושב שהיא מפונקת.
בעיות של ניו יורק? זה סרט על התבגרות וחברות וקנאה, זה לא קורה רק בניו יורק.
לא הבנתי את השורה על האוגר והכינור, אשמח אם מישהו יסביר לי.
אני מסכים שאף אחד לא נגדה והרבה דמויות בסרט עוזרות לה. האמת היא שאני ממש אוהב את זה, אין פה איזו דמות רעה שאפשר להיגעל ממנה, וזה ממשיך את הקו הריאליסטי.
יש שני דברים מרכזיים שמתחרבשים לה, והיא לא בדיוק אחראית עליהם. הראשון הוא זה שסופי עוזבת אותה לדירה אחרת בתחילת הסרט, והשני הוא שלא מגייסים אותה לTOUR כרקדנית (בגלל בעיות תקציב אם אני זוכר נכון).
אני אוהב שכמעט ואין פן רומנטי בסרט, ואת הסצינה שבו היא צועקת "נההה" כשאדם דרייבר מנסה לשים עליה יד בחדר שלו.
אני אוהב את הסוף האופטימי. מאוד. אני חושב שהסרט משדר שהפתרון שהיא מצאה בסוף כן מהווה התבגרות והשלמה.
לגבי השקרים:
כשהיא בפריז היא מתקשרת לסופי ואומרת לה שהיא מסודרת לגמרי ויש לה עבודה, כמו כן היא לא אומרת לה שהיא בפריז. בכלל, כל השקרים של פרנסס, לכולם וגם לעצמה, הם שהיא מסודרת. היא אומרת את זה גם לבוסית שלה בלהקה וגם לבנג'י ולב כשהיא גרה איתם.
אין שום בעיה בעשיית סרטים על בחורות לבנות, אבל כן, הבעיות של פרנסס הן לא בעיות קשוחות במיוחד. העובדה שהיא בוחרת לעסוק ולנסות להתפרנס מריקוד רק מראה כמה היא נאיבית וכמה נקודת המוצא שלה היא פריבילגית.
אני לא יוצאת נגד כל זה, בעיקר כי זה יהיה צבוע להחריד מצידי, אבל אני כן מנסה להסתכל על זה בעין ביקורתית.
וכן, הסוף הוא אחד המושלמים גם בעיני
אם היא לבנה כל מאבק שלה בחיים הוא מזויף
זה ברור. כי אין שחורים עשירים ולבנים עניים
ההוויה האנושית יותר מורכבת מלבן וטוב לו שחור ורע לו.
לזה גם מאיה מודעת, אני משוכנע. העניין הוא שאנחנו, ככלל, לא יודעים מה הקשיים של הזולת, וכשרוב הקולנוע האמריקאי נעשה על ידי (וכפועל יוצא, גם עבור) אוכלוסייה לבנה והטרוסקסואלית, יש המון קונפליקטים והמון התמודדויות של האינדיבידואל שנעדרים מהקולנוע. פרנסס לא לבנה במקרה – היא נכתבה עבור גרטה ועל ידי גרטה. האם אתה מכיר סרט שהתסריטאית והשחקנית הראשית שלו היא אותה אישה שחורה? אני יכול לחשוב על עוד סרט אחד לפחות שנכתב על ידי השחקנית הראשית הלבנה שלו ("על תבונה ורגישות", שהפך את אמה תומפסון לאישה הראשונה שזכתה כשחקנית וכתסריטאית), בשלוף. עכשיו, נניח שאתה מכיר סרט כזה, נניח שגם לא הצטרכת גוגל כדי להיזכר בשמו – האם הוא הופץ בארץ? האם הוא היה מועמד לגלובוס זהב? האם הוא נצרב בתודעה מספיק חזק כדי ששבע שנים אחרי בכורתו, כשכותבי עין הדג החלו להיזכר בסרטי עבר שאהבו ורוצים לחגוג אותם עכשיו כשאין סרטים חדשים, הוא יזכה לביקורת באתר קולנוע ישראלי?
כאמור, אתה צודק – האקסיומה לפיה בכל פעם שבה איש או אישה לבנים מתלוננים על משהו הם בהכרח פריבילגיים מפונקים היא שטחית. לא נראה לי שזה מה שמאיה ניסתה לומר.
אני לא שופט סרטים לפי צבע
זה קצת… נו… גזעני בעיני. אם אני לא מכיר סרט כזה זה יכול לומר או שאני כנראה לא מכיר מספיק סרטים (האופציה הכי סבירה) או שאין הרבה סרטים כאלה, בטח לא טובים.
אבל זה העניין, איש יקר!
אתה לא שופט סרטים לפי הצבע וזה נהדר, אין צורך לשפוט את "פרנסס הא" על סמך הגזע של גרטה (והביקורת שהשתמשה במילה "לבנה" כדרך להקטין את המצוקות של פרנסס הייתה דווקא ביקורת חיובית). העניין הוא שהשיפוט-עיוור-הצבעים הזה לעיתים קרובות משרת את הצבע השלט. אתה צודק – סביר שאין הרבה סרטים כאלה, אבל זה לא בגלל שהם לא יהיו טובים. תקרת הזכוכית לא שם כדי לחסום נשים שאינן מוכשרות מספיק.
וכל זה כדי לומר – יש בהחלט משהו מאוד מעצבן בפריבילגיות של פרנסס, בין השאר כי בחיים האמיתיים, אמנית צעירה שאין לה גרוש על הנשמה ונעה ונדה בין דירות במנהטן (רובע ששכר הדירה הממוצע בו עומד על, נכון לגיגול קצר, כ-4000 דולר) לא יכולה להרשות לעצמה להחליט שהיא בעצם עכשיו טסה לפריז. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות כל כך קלילה לגבי הקיום החומרי שלה, בניגוד לדרך שבה פרנסס מתנהלת בסרט. וכן, זו קלות דעת שבהחלט מחליקה לאנשים בגרון יותר טוב כשאת נראית כמו גרטה גרוויג ולא כמו אמריקה פררה או טרייסי תומס.
אני, אגב, לא אומר את זה כהטלת דופי בגרטה, ולו רק בגלל שדיאלוג קצרצר וחכם במיוחד ב"נשים קטנות" מבהיר שגרטה בהחלט למדה עם השנים מה היא פריווילגיה של אישה לבנה, ואמנם ב"נשים קטנות" או "פרנסס הא" אין דמות משמעותית של אדם-לא-לבן (ב"ליידי בירד" דווקא יש, והוא אמנם מינורי – יש שיגידו שהוא אולי אפילו סוג של עלה תאנה – אבל אחראי לכמה סצנות מאוד מרגשות), אבל לא מדובר במישהי שאטומה לשיח הזהויות הקצת-יותר-מדי-דינמי שמתחולל בעשור-וקצת האחרונים.
זה בסדר להתייחס להיות מודע לשיח הזהויות
לא הצלחתי להיזכר בסרט שבו הגיבורה הראשית היא שחורה, מאוסף של סיבות. אחת מהן היא שיש מעט יוצרות שחורות, וגם אלו שישנן בטח מקבלות פחות מימון ליצירות שלהן. יש פה חוסר צדק, אני מסכים. מבחינתי אפשר וראוי גם לדבר על זה.
יש בעייתיות מסוימת אם נסתכל על כל סרט שיוצא ונבחן את הגזע, המגדר והמעמד הסוציו-אקונומי של גיבוריו ויוצריו. היתרון הוא שהכשלים הגזעיים שבחברה שלנו יקבלו במה ומודעות, והחסרון הוא שאנו עלולים לשפוט יצירה על פי קריטריונים לא אמנותיים או שלא קשורים למהות של היצירה. הרי הסרט לא מתייחס לסוגיות גזעיות, אז קצת צרם לי שגזע ומגדר של הגיבורה סווג כחיסרון של הסרט. אולי זאת רק בחירת המילים?לו היה נכתב "פחות התחברתי לבעיות של אישה לבנה בניו-יורק", או "אנשים רבים היו מכנים את פרנסס 'פריבילגית'", כנראה שזה לא היה מפריע לי.
שוכנעתי שאפשר להתייחס אליה כפריבילגית. למרות זאת אני עדיין מרגיש צורך להגן עליה שהיא נסעה לפריז. היא לקחה הלוואה ואני מניח שהיא החזירה אותה בסופו של דבר, אין בזה באמת פסול. אני חושב שהנסיעה שלה לפריז הייתה ממש נכונה בשבילה, והיוותה עוד שלב בהתבגרות שלה.
The great Jessica James
סתם סרט שאהבתי עם גיבורה שחורה פריבילגית בת עשרים ומשהו שמחפשת את עצמה בין מערכות יחסים ועבודה (ועם סצינה מעולה אחת – הדייט עם כריס אודווד)
אבל זו לא ביקורת שצריכה להינתן כלפי התעשייה
ולא כלפי הסרט?
אני חושב שכולם מסכימים שגרטה לא אשמה בתקרת הזכוכית הקיימת לנשים שחורות או כל מיעוט אחר בכל הקשר שיהיה, אני חושב שגם כולם מסכימים שהסיפור הפריבלגי של פרנסס ראוי להישמע (בוודאי הכותבת שמזדהה עם הבעיות) למרות שהוא בעיות עולם ראשון קלאסיות, כי סיפורים ראויים להישמע.
ואז נשאלת השאלה מה בעצם הופך את הסיפור הזה לסיפור סתום, או היותה היפסטרית ניו יורקית כאיזה חיסרון אינהרנטי לסרט? באמת חבל לי שאין יותר פרשס בעולמנו, אבל אין לזה שום קשר לסיפור שמסופר בפרננס הא.
בנוסף, הדבר הסתום היחיד בסרט היא הגיבורה, והסרט בא להציג את סתימותה ולבחון את הדמות לאור האינפנטליות שלה. לכן להציג את זה כחסרון זה קצת מוזר בעייני, כי האינטילגנציה של הסרט לא נמדדת על פי האינטילגנציה של הדמות.
(בכללי אני חושב שגם אם נשמיט את עניין הלבנה\סתום\זהויות, ונשאר רק עם החלק היותר ענייני שאני יכול לקחת מהפסקה הזו וזה שהבעיות המוצגות בסרט הן מינוריות, אני לא חושב שמינוריות זו בעיה ולהיות מודע על ידי הדמות למינוריות זו תמיד ביקורת בעייתית כי מרביתנו כאשר סובלים לא אומרים וואי אבל בסומליה הרבה יותר קשה וזה גם מעקר בגדול כל סרט שמתרחש בעולם הראשון)
מסכים לגמרי
הבעיה היחידה שלי עם הביקורת הזו היא שזו השוואה לא הוגנת בעיני. תמיד יהיו סיפורים של דמויות יותר מסכנות, זה לא אמור להיות מדד להאם הסיפור הזה ראוי שיסופר, וזו לא אמורה להיות תחרות
כמו שזוהר כתב נורא יפה, הטענה שפרנסס היא פריבילגית לא נובעת אך ורק מצבע העור שלה
כאמור, אני מאוהבת בסרט ואני לא יוצאת עליו בגלל שהוא מספר את סיפורה של בחורה פריבילגית, בין היתר כי זה יהיה צבוע לחלוטין, מאחר ונקודת המוצא של פרנסס, כמו גם הצרות שלה, די זהות לשלי. שוב, זוהר הסביר את זה הכי יפה, אבל בשורה התחתונה: פרנסס היא לא מרגיזה או פריבילגית כי היא לבנה, אלא כי היא מרגיזה ופריבילגית נקודה. יש כאלו, הן מתהלכות בינינו.
אז... יותר או פחות גרועה מליידי בירד?
(ל"ת)