-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הערת שוליים
Footnote
אב ובנו, שניהם פרופסורים לחקר התלמוד, מתחרים בינהם על פרס ישראל.
עמוד הסרט בחסות ענבל
תאריך הפצה בישראל: 02/06/2011
מדויק, מקפיד על כל פרט, מותח, מצחיק. רק סוף חזק יותר חסר.
סרט מרהיב ומבריק. הוא דוגמה מצויינת לכך שהקולנוע הישראלי יודע להשתמש גם בטריקים קולנועיים ולא רק בתסריט כתוב היטב ובמשחק טוב. המוזיקה בסרט מדהימה ומקבלת חיים משל עצמה. העולם של חוקרי התלמוד ושל האליטה האקדמית בירושלים נבנה בצורה אמינה ומיוחדת. חוץ מכך שיש כאן הצלחה בניסוח אמירה על חקר התלמוד (ברור שאין זה מרכז הסרט), ישנם בסרט יסודות שקספיריים מהולים ביסודות קומיים קלים, שפשוט מכניסים אותנו ללולאת מחשבות מרתקת ומהנה. לא רק על מה מייצגת בעיננו כל דמות ודמות בשלב כזה או אחר של הסרט (המשחק עם ההזדהות המשתנה לדמויות חכם ביותר), אלא גם על המשמעות של אמת מול השלכותיה, ובעיקר בקשר לאיפה שנעוצה גדולתו של הסרט: בהצגת הפתטיות של המין האנושי. פתטיות זו נמצאת אפילו כאן, במסדרונות חקר התלמוד, שלא מונע ע"י שאיפות נעלות אלא ע"י דחפים בסיסים שיש לכל בן אדם, שכן כל חיינו העלובים והגחמתיים הם רק הערת שוליים אחת ביחס ליקום הבלתי נדלה והאדיש לנו. מומלץ!
סרט חכם מאד...
כמובן שהוא גם יפה, מותח ומעניין – אבל בראש ובראשונה אחד הסרטים האינטלגנטיים שראיתי לאחרונה.
ההקפדה על הצילום, הדיאלוגים, הרמיזות הקטנות, הנגיעה העדינה אך המפורשת בנושאים כ"כ רבים (יחסי אב-בן, מרמור אנושי, פוליטיקה פנימית, מחקר מדעי, מפעל חיים, אמת מול צדק וכו') שלא גולשת לקלישאות.
ההומור מצויין, לא מתנגש עם הדרמה, ואיננו צפוי.
כמה סצינות מעולות (חדר הדיונים במשרד החינוך) רק משדרגות את הסרט.
שכחתי לציין ספוילר בתגובה שכתבתי – מתנצלת ומבקשת לסמן אחד אם זה אפשרי![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
שנון, מעניין אבל לא מושלם
הבחירה בשלמה בר-אבא, שחקן קומי מובהק, עבור תפקיד של אינטלקטואל אוטיסט, היא לדעתי תמוהה. הוא מוביל את הסרט, ולכן יש כאן בעיה. התסריט שנון, לרגעים אפילו מבריק, אבל הסרט לא פותר את הבעיות שהוא מציג. יוסף סידר יצר סרט מנוכר בכוונה תחילה, ערוך באופן מקצועי ומדויק, אבל שתי הדמויות המרכזיות (האב ובנו) לא עוברות את מחסום ההזדהות.
דמותו של האב סובלת מהפרעה נפשית ברורה. הנכות הרגשית שלו מעוררת רחמים ותיעוב.
הבן לא רואה את ההפרעה הנפשית הזאת, ולכן נמצא במבוך ללא יציאה.
"הערת שוליים" בחר נושא מעניין – עולם האקדמיה הירושלמי — ונגע בנושאים מקוריים כמו קדחת הכבוד של עולם התלמוד, העיסוק האובססיבי באיזכורים וציטוטים, והפסטיבל הרדוד סביב פרס ישראל.
אבל כסרט, שאמור בסופו של דבר ללמד אותנו משהו על טבע האדם – הוא לא מגשים את הציפיות.
ולראייה – שתי הדמויות המרכזיות לא עוברות מהפך רגשי לאורך הסיפור, עדיין מסובכות בתוך עצמן, לא יכולות להשתחרר, להבין את מקור הבעיה (פסיכולוגי, לא אקדמי).
סרטים ישראליים גדולים כמו עג'מי או ואלס עם באשיר, הציגו דמויות שעוברות שינוי במהלך הסרט – הרפתקאות גדולות עם אקשן. כאן, לא קורה כמעט כלום, למען האמת. ולמרות הכל, הסרט עדיין שווה ביקור בקולנוע, או לפחות על מסך הטלוויזיה.
שינוי הוא אוברייטד
הרבה אנשים נוהגים לטעון נגד דמויות בסרטים, שהן "לא עוברות שינוי". לי זה תמיד נשמע די מוזר. אם דמות היא מעניינת, אמינה ומשוחקת טוב, למה היא חייבת לעבור שינוי כדי להיות מוצלחת?
שינוי = אובמה = כנראה רייטד יפה
הדמות של בר-אבא לא משוחקת טוב, לדעתי.
שחקן קומי שמזוהה עם הומור מטופש, לא יכול לשחק פרופסור.
לרגע לא האמנתי שהוא אכן המלומד הנ"ל.
בכל מקרה, הדמות של בר-אבא לא אמינה ולא עוברת שינוי – כך שהיא די לא מעניינת.
מעבר לכך, הדמות של בר-אבא סובלת מהפרעה נפשית, ואף אחת מן הדמויות בסרט לא מתייחס לכך, מלבד אחת, אבל זה מופיע בתור הערה ולא מפותח הלאה.
לי יש בעיה עם הסרט במובן הזה שהוא מתעלם מן הפסיכולוגיה ומתעניין בעיקר באלמנטים הטקסטואליים-אקדמיים של הסיפור.
הפרעה נפשית?
קצת מצחיק להגיד את זה בהקשר של הסרט הזה דווקא, אבל אתה באמת בנית תאוריה מאוד מורכבת מסביב למילה אחת, ואז אתה כועס ששאר הסרט לא תומך בה.
דמות אחת, פעם אחת בסרט, קוראת לאליעזר שקולניק (שלא בפניו) "אוטיסט". זה נאמר באופן מזלזל, כמו שהיית אומר על מישהו שאתה כועס עליו "מפגר" גם בלי לערוך לו בדיקת IQ. זה כל מה שזה: מילה. מה גרם לך להחליט ש*זאת* האמת, ו*כל שאר הסרט* (אליעזר שקולניק לא אוטיסט ולא סובל משום הפרעה נפשית) לא בסדר?
כן, הפרעה נפשית
דמותו של אליעזר שקולניק היא נכה רגשית, מנותקת מן העולם, מכורה לפולחנים קבועים, לא מצליחה להבין הבעות או כוונות רגשיות, לא מצליחה להתחבר לרוב האנשים.
הדמות מעוצבת כמו אוטיסט, אולי אספרגר.
חולי אוטיזם מסוג אספרגר ודומיהם נוטים להיות אנשים בעלי ריכוז מעולה, חיבה לפרטים, יכולת התעמקות – אבל סובלים מבעיות קשות בכל מה שנוגע לאינטליגנציה רגשית, הורות וחיברות.
הדמות של בר-אבא מזכירה את בר-אבא רק במובן של האקסצנטריות שלו. בר-אבא הוא בן אדם מוזר ומתוסבך, אבל מאוד מצחיק ומאוד ורבאלי, מאוד ילדותי אפילו.
הדמות של בר-אבא היא הדבר הכי קרוב לאוטיסט שאני ראיתי בקולנוע הישראלי בתקופה האחרונה. ומכיוון שהוא מופרע, ממש מופרע, והוא לא אשם שהוא כזה, הסרט הופך פחות מעניין. אם אדם בוחר בחירות מתוך מודעות, זה מעניין. אם בן-אדם חולה במחלה, זה מלודרמה זולה.
תשמע, אם זו לא הפרעה נפשית, איך תסביר את ההתנהגות הדפוקה של אליעזר?
נורא קל. הוא זקן ומריר.
אני מכיר אנשים כאלה, ולא הייתי "מאשים" אותם באוטיזם בגלל זה. הוא רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא לא עושה לאורך הסרט שום דבר שהיה גורם לי לקרוא לו "מופרע".
יכול להיות שלפי הסטנדרטים של היום, היו מאבחנים אותו כסובל מאספרגר ברמה מסוימת. אלה בוודאי לא היו הסטנדרטים כשהוא היה ילד.
לא מופרע?
– שלושים שנה, עושה אותו מסלול בעבודה
– לא מתקשר חברתית עם אף אחד
– לא מסוגל לדבר עם הבן שלו
– לא מסתכל לאנשים בעיניים
– חולה כפייתי של סדר וארגון
– לא מבין הבעות פנים
– לא מבין אירוניה
– לא מבין הומור
– יחס ילדותי לנשים
– חרא של אבא
– חרא של בעל
– לא לוקח אחריות על כלום, תמיד כולם אשמים חוץ ממנו
– לא מסוגל לבטא רגשות
לא אוטיסט? לא סובל מהפרעה נפשית?
אולי אתה לא יודע, אבל הפרעות נפשיות זה דבר מאוד נפוץ באוכלוסיה.
זה לא 1% או 2%, זה הרבה יותר.
אז זה אומר שלהרבה יותר מ-1% או 2% באוכלוסייה
אין שום אחריות על מה שהם עושים?
ברור שלשקולניק יש בעיות נפשיות רציניות- בין אם הן נופלות לתחומה של הפרעה מוגדרת כלשהי ובין אם לא- אבל אני לא חושב שזה אומר שאי אפשר להתייחס לבחירות שלו כבעלות משמעות. בסופו של הסרט מוצבת בפניו בחירה, חד וחלק, והוא בוחר.
תגיד לי בכנות
אתה מכיר אדם כלשהו שאין לו לפחות אחד או שניים מהמאפיינים ברשימה? לפי הגישה שלך, רוב האוכלוסיה היא מופרעת נפשית בצורה כזו או אחרת. בעוד אני מסכים שאליעזר שקולניק הוא נכה רגשית, אין שום רמז לכך שמדובר במחלה ולא באופי שלו. יש לו הרבה בעיות, אבל הן ממש לא יחודיות לאנשים חולים. הוא אדם זקן וממורמר. יש לו שריטות שמאפיינות אותו, אבל אין שום רמז קונקרטי לכך שמדובר ביותר מסתם טיפוס מרוחק שמתקשה להביע חיבה ומוצא בטחון בשמירה על שגרה יומיומית.
בסדר, זו רק דעתי
אי אפשר לקבוע בוודאות שהוא מופרע, אבל יש לו את כל התסמינים של אדם מופרע.
הבעיה היא שהבן לוקח אותו ברצינות.
במקום להגיד "אבא שלי מטורף, בוא נצחק על זה", הוא מתייסר כמו ישו.
זה לדעתי מוציא את העוקץ מן החלק האחרון של הסרט.
לגבי ה"בחירה" – בר-אבא לא בוחר שום דבר, הוא הולך עם הזרם, מתייסר בעצמו.
הוא מבין את המלכודת, נופל לתוך גיהנום הכבוד שיצר לעצמו, ואוכל הרבה קש.
אבל לא היתה שום בחירה במעשיו – הוא פסיבי מההתחלה ועד הסוף.
הלו הלו....
א – לכולם יש סממנים כאלה ואחרים.
ב – אנשים שלוקים באספרגר, ADD, או הפרעה דו קוטבית לא חמורה הם אנשים: נורמליים לחלוטין. כלומר אחראים לגמרי למעשיהם, הם ברי דעת לכל דבר, ויכולים לתפקד בחברה – פשוט יש להם שונות .
פעם הם היו ידועים כ"איזה אידיוט אטום ונכה רגשית" , "חוליגן ובטלן אימפולסיבי שום דבר לא ייצא ממנו" ו "איש עזבי אותו, עד היום אני לא מבינה מה הוא רוצה".
היום – לכל מי שקצת *יותר * מהדברים שצויינו לעיל יש לו שם קליני. זה לא הופך אותם לפסיכופתים שצריך לשים בחולצה עם השרוולים הארוכים, והחדר עם המזרונים על הקירות.
אגב – "אבחון יתר" הוא בעייה ידועה בעולם הפסיכיאטריה , ועול לא יודעים להתמודד עם זה.
אז חולה אספרגר או לא? זה לא ממש משנה. הוא אי שם באמצע. הוא אכן סובל מבעיה בן אישית, אך בו זמנית אדם נורמלי לכל דבר.
אספרגר...
נכון שזה נורא "אין" לבגיד על כל אדם רביעי היום שהוא חולה אספרגר, כמו שנהוג להגיד על כל אדם שני שהוא סובל מבעיות קשב וריכוז.
פעם קראו להם פשוט "לא רגיש" ו"שובב" בהתאמה. אבל שקולניק האב נראה כאדם שאכן סובל במידה מסויימת מאספרגר – החל מהקושי הרגשי, ועד היכולת העל-אנושית להתרכז בפרטים .
בדיוק להיפך
לדעתי בראבא שיחק את הדמות בצורה מושלמת. הדמות לא עוברת שינוי כי זו בדיוק מהות הדמות, הוא תקוע בבועה שלו, ואינו חווה כלל מצבים רגשיים. אופן עבודתו רובוטית, וכל הרמזים לאורך הסרט מצביעים על כך שהוא אוטיסט: הליכתו, רגישותו הקיצונית לרעשים ושאר גרויים מבחוץ ועוד. האם עליזה רוזן מגוננת עליו ובנו חי בפנטזיה כי אביו הוא חוקר חשוב. אנחנו כצופים נכנסים אל הסרט דרך נקודת המבט של הבן, ליאור אשכנזי שמנסה בכל כוחו לשמר את הדימוי של האב בלתי מנופץ. לאחר שמתבררת הטעות על הפרס אנו מקבלים עוד ועוד סימנים לכך שהאב לא חשוב כלל כמדעדן במוסד האקדמי, ובנו הוא היחיד שרואה אותו כמדען חשוב, מתוך הכחשה והדחקה בלבד, ולא על סמך ידיעותיו הרבות בתחום התלמוד. ברור היה שכאשר התיישב לכתוב את נימוקי השופטים, נתקל בקושי רב כי לא היו נימוקים אמיתיים אלא רק כתיבה וירטואוזית.זאת גם הסיבה שהפרופסור " הרע" ( מנקודת מבטו הילדותית של הבן )נותן לו את המשימה הזו כדי שיאלץ להסתכל לאמת בעיניים. האוטיזם של האב הוא שמאפשר לו לחקור כמו מחשבון כיס מבלי להגיע לשום הישגים חשובים באמת, כי הוא נטול מודעות עצמית.הנושא של הסרט הוא יחסי אב ובנו, וחקר התלמוד הוא סיפור המסגרת כאן. לדעתי הסרט פונה לצופה אינטליגנטי מאוד ולכן משאיר לצופה את העיבוד הפסיכולוגיסטי ולא לועס עבורו את החומר ונותן את כל התשובות. כל הכבוד, שחקנים מצויינים, סרט מעולה חווייה מעבר לקולנועית. כל הכבוד הרבה זמן לא נתקלתי בסרט כזה יפה וחכם
מממ
אם שקולניק האב מצליח לעורר כזה דיון בקשר לאופיו ונשמתו,
כנראה שזו הוכחה ניצחת לכך שבר אבא משחק היטב.
מש"ל.
וואו, ממש לא חשבתי על זה אבל זה רעיון מקורי ויש בו משהו. אני חושבת שאם תעתיקי את התגובה שלך לדף הביקורת המלאה אולי ישזפו אותו יותר עיניים…
הערת שוליים - כיתת אמן עם אלכס קלוד
Muzik שמחים להזמינכם לכיתת אמן בה יתארח מעצב הסאונד
אלכס קלוד.
האירוע, שישתרע על פני 4 שעות, יכלול הקרנה מלאה של הסרט באיכות סאונד גבוהה, וניתוח של עיצוב הפסקול שלו, על כל רבדיו
הכניסה חופשית!
רביעי, 5.9, 18:00, Muzik בן שמן 4 תל אביב.
לפרטים נוספים והרשמה 03-6961011