רגע, לא פרסמתי הודעה עם אותה כותרת בדיוק בדף של "מתוקה רצח"? מה לעזאזל הקשר בין סאגת האיברים השפוכים של הסרט ההוא לאווירה הרומנטית-קומית של הסרט הנדון פה? ובכן, כמו שאפשר להבין מהכותרת, שני הסרטים מראים הרבה פוטנציאל, שרובו נותר לא ממומש.
שלא יהיו אי-הבנות: "קח אותי לירח" הוא סרט מאוד נחמד. יש משהו מרענן בלצפות בקומדיה שכמעט כל (בעצם, בסופו של הסרט, ממש כל) הדמויות סימפטיות מאוד והדמות היחידה שיכולה להיחשב לחולירע לא נראית על המסך (אבל היא יושבת בבית הלבן) ובנוסף, ההומור לא נודד אף פעם לטריטוריית ההפרשות ונוזלי הגוף.
הצד הבעייתי של כל זה הוא ש-"קח אותי לירח" הוא גם סרט די חסר-שיניים. הוא נוגע בפרקטיקות הבעייתיות של עולם הפרסום והשיווק האמריקאיים, אבל לא מתקרב אפילו להעברת ביקורת אמיתית על העולם הזה. הוא מציג את הביקורת על תכנית החלל האמריקאית ומיליארדי הדולרים שהיא עולה למשלם המיסים, אבל לא ממש נכנס לדקויות של הביקורת הזו. הוא מספר לנו ש-1968 היתה בסך הכל שנה איומה באמריקה, אבל לאורך כל הסרט אנחנו לא ממש מרגישים את זה – מה שאנחנו רואים ברקע זה בעיקר אנשים מבלים בחופי פלורידה.
כל הדברים האלה לא היו מהווים בעיה אם הם לא היו פוגעים בסרט במקום הכי חשוב – ההצחקות. הסרט שומר על מינון סביר של סיטואציות מצחיקות, אבל אף פעם לא מנחית פאנצ'ים של ממש. סדרה של צחוקים משועשעים במקום משהו שבאמת היה גורם לצופים להתגלגל מצחוק חסר-שליטה באולם.
עוד בעיה קשורה: כל הזהירות המופלגת הזו של יוצר הסרט גורמת לו לגמרי ללכת לאיבוד בכל הנוגע למסר שהוא מנסה להעביר. זה לא יפה לשקר. אבל זה כיף! אבל אסור לעשות זה. אבל לפעמים צריך! הסרט לא מצליח להתאפס על עצמו, עד כתוביות הסיום, בכל הנוגע לאיזו גישה לחיים היא הגישה הנכונה – זו של צ'אנינג טייטום (ליהוק מוצלח מאוד אגב – מאז שוורצנגר ב-"שליחות קטלנית" לא נכתבה כנראה דמות כל כך הולמת לשחקן עם מאגר כל כך דליל של הבעות פנים) או זו של סקרלט ג'והנסן.
בחירה טובה מאוד למי שמחפש סרט פיל-גוד, שאני חושד שעד סוף השנה לא יותר מדי אנשים יזכרו אותו.
צ׳אנינג הוא הסיבה היחידה שראיתי את הסרט ולהגיד עליו שהוא מוגבל בהבעות פנים זה לא רציני.
בדדפול האחרון הוא גנב את ההצגה בדקה וחצי שהיה על המסך, חושב שהוא מוגבל ברמה ממוצעת לכוכב הוליוודי ופושט הכימיה שלו עם סקלרט החמודה לא הכי עבדה וגם התסריט די מגוכך.
בכל מקרה היה כיף להעביר שעתיים רגועות עם שחקנים חמודים, זה לא שבשאר הסרטים יש איזה עלילה מדהימה, לפחות פה אין קטעים מגעילים שנראה שנהפכו לסטנדרט. מה שנקרא סרט פיל גוד
לא ראינו מספיק על המירוץ לחלל בעשור האחרון?
נטו מהזיכרון שלי:
First Man
For All Mankind
Hidden Figures
Apollo 10 1/2
וזה לא כולל אינסוף דוקומנטריים
אני מת על הסדר הרנדומלי שבו שמות השחקנים מופיעים בעמודי הסרט
גורם לי לקוות שהקומדיה הרומנטית על אסטרונאוטים אמנם תכלול קמיאו של סקרלט ג'והנסון וצ' אנינג טייטום, אבל תתמקד בדמות של ג'ים ראש.
הסדר עצמו הוא לא רנדומלי
הסדר הוא לפי הא-ב אבל על פי השם הפרטי.
היה טוב, היה יכול להיות הרבה יותר טוב
רגע, לא פרסמתי הודעה עם אותה כותרת בדיוק בדף של "מתוקה רצח"? מה לעזאזל הקשר בין סאגת האיברים השפוכים של הסרט ההוא לאווירה הרומנטית-קומית של הסרט הנדון פה? ובכן, כמו שאפשר להבין מהכותרת, שני הסרטים מראים הרבה פוטנציאל, שרובו נותר לא ממומש.
שלא יהיו אי-הבנות: "קח אותי לירח" הוא סרט מאוד נחמד. יש משהו מרענן בלצפות בקומדיה שכמעט כל (בעצם, בסופו של הסרט, ממש כל) הדמויות סימפטיות מאוד והדמות היחידה שיכולה להיחשב לחולירע לא נראית על המסך (אבל היא יושבת בבית הלבן) ובנוסף, ההומור לא נודד אף פעם לטריטוריית ההפרשות ונוזלי הגוף.
הצד הבעייתי של כל זה הוא ש-"קח אותי לירח" הוא גם סרט די חסר-שיניים. הוא נוגע בפרקטיקות הבעייתיות של עולם הפרסום והשיווק האמריקאיים, אבל לא מתקרב אפילו להעברת ביקורת אמיתית על העולם הזה. הוא מציג את הביקורת על תכנית החלל האמריקאית ומיליארדי הדולרים שהיא עולה למשלם המיסים, אבל לא ממש נכנס לדקויות של הביקורת הזו. הוא מספר לנו ש-1968 היתה בסך הכל שנה איומה באמריקה, אבל לאורך כל הסרט אנחנו לא ממש מרגישים את זה – מה שאנחנו רואים ברקע זה בעיקר אנשים מבלים בחופי פלורידה.
כל הדברים האלה לא היו מהווים בעיה אם הם לא היו פוגעים בסרט במקום הכי חשוב – ההצחקות. הסרט שומר על מינון סביר של סיטואציות מצחיקות, אבל אף פעם לא מנחית פאנצ'ים של ממש. סדרה של צחוקים משועשעים במקום משהו שבאמת היה גורם לצופים להתגלגל מצחוק חסר-שליטה באולם.
עוד בעיה קשורה: כל הזהירות המופלגת הזו של יוצר הסרט גורמת לו לגמרי ללכת לאיבוד בכל הנוגע למסר שהוא מנסה להעביר. זה לא יפה לשקר. אבל זה כיף! אבל אסור לעשות זה. אבל לפעמים צריך! הסרט לא מצליח להתאפס על עצמו, עד כתוביות הסיום, בכל הנוגע לאיזו גישה לחיים היא הגישה הנכונה – זו של צ'אנינג טייטום (ליהוק מוצלח מאוד אגב – מאז שוורצנגר ב-"שליחות קטלנית" לא נכתבה כנראה דמות כל כך הולמת לשחקן עם מאגר כל כך דליל של הבעות פנים) או זו של סקרלט ג'והנסן.
בחירה טובה מאוד למי שמחפש סרט פיל-גוד, שאני חושד שעד סוף השנה לא יותר מדי אנשים יזכרו אותו.
טייטום תעשה לי טוסט
צ׳אנינג הוא הסיבה היחידה שראיתי את הסרט ולהגיד עליו שהוא מוגבל בהבעות פנים זה לא רציני.
בדדפול האחרון הוא גנב את ההצגה בדקה וחצי שהיה על המסך, חושב שהוא מוגבל ברמה ממוצעת לכוכב הוליוודי ופושט הכימיה שלו עם סקלרט החמודה לא הכי עבדה וגם התסריט די מגוכך.
בכל מקרה היה כיף להעביר שעתיים רגועות עם שחקנים חמודים, זה לא שבשאר הסרטים יש איזה עלילה מדהימה, לפחות פה אין קטעים מגעילים שנראה שנהפכו לסטנדרט. מה שנקרא סרט פיל גוד