שמעתי הרבה על הסדרה הזו, אבל "אקשן ישראלי" מתקשר אצלי ל"מעפן". לא ידעתי מה אני מפסיד-לא סתם הסדרה נבחרה לאחרונה ע"י הניו יורק טיימס לאחת הסדרות הטובות בעולם.
הסדרה נוצרה ונכתבה ע"י אבי יששכרוף, כתב בטחוני ותיק שמתעסק בדיוק בחומר הזה כבר שנים. זה גרם לי לצפות למשהו כמו הסרט בית לחם-ריאליסטי, מינימליסטי, מרוסן. פחחחח.
פאודה שומרת מצד אחד על מספיק ריאליזם כדי להקנות לה אמינות ולשאוב אותך פנימה לעולם לא מוכר. מצד שני-בכל מה שקשור לדרמה, ולשיאים עלילתיים הגישה של היוצרים היא nothing held back. כל שתיים שלוש פרקים יש אירוע גדול, לפעמים הופך סדרה, שבסדרה אמריקאית טיפוסית היו שמים אחד כזה לקראת סוף העונה וכל העונה בונים לקראתו. בפאודה זה פשוט קורה ושתי פרקים אחר כך קורה משהו שמגמד אותו. העלילה פשוט לא עוצרת. באזור פרק 8 ניסיתי להזכר באירועים של שלוש פרקים לפני זה ונראה היה לי שזה קרה לפני שנים-כל כך הרבה התקדם והשתנה. אם "בית לחם" נראה כמו הסרטה של משהו שקראת פעם בעיתון, פאודה זה התרחיש המטורף הזה שאתה קורא בטורים של סוף השבוע כשהכתב הביטחוני מנסה להפחיד אותך, או אירוע שקורה פעם בכמה עשורים בהיסטוריה של מדינה, והופך לרגע מכונן בהיסטוריה שלה. כל זאת כשהיא שומרת בדיוק על רמת האמינות שמספיקה כדי לא להתדרדר לפנטזיית אקשן הוליוודית רגילה.
חסרונות-יש רגעים לא טובים של בימוי, פרק 2 משעמם, הפרקים האחרונים מתחילים להתקרב לגבול של סרט של סטיבן סיגל, הסוף מאכזב. עזבו שטויות, תראו את זה.
תכף נגמרים המבחנים ואני מבנבג' את העונה השניה. יש להם רף רציני לעמוד בו.
העונה שנייה מאכזבת בינתיים וקורה בה בדיוק מה שלא קורה בה בעונה הראשונה: היא פותחת בפרק ראשון מדהים וממנו די מדשדשת (ההשפעה ההוליוודית של נטפליקס ניכרת). היא עדיין ברמה ממש טובה, אך בהשוואה לעונה הראשונה בינתיים היא רמה מתחת.
שהיא מאוד השתפרה בפרקים האחרונים שלה אבל עדיין היא פחות טובה מהעונה הראשונה.
בעונה הראשונה העלילה הייתה מצוינת, הדמויות כולם היו מעניינות, הריאליזם שיחק בעיקר וניכר שהסדרה מנסה להיות ריאלסיטית ולא סתם אקשן מגניב (מה שכמובן גורם לכך שהאקשן טיפה פחות מלהיב, שזה לא דווקא רע). הסוף שלה לדעתי חלש מאוד והיה אפשר לעשות אותו טיפה פחות (אולי ספוילר קטנטן) בסטייל של "הגיבור עוד רגע מת ואז מצילים אותו בשנייה האחרונה" אבל בסך הכל העונה הראשונה היא עונה של סדרת מופת ישראלית ללא ספק.
בעונה השנייה העלילה נשארת מעניינת, רוב הדמויות עדיין מעניינות (למרות שהדמות של עידן עמדי פשוט מיותרת והוא לא עושה שום דבר חוץ מלא להצליח להדליק מצית), והאקשן נהיה הרבה יותר מרהיב. וכאן גם הבעיה שלה: בעונה השנייה הכל מתנפח ומתרחק קצת מהרעיון המקורי של הסדרה, כבר לא מספיק שהמחבל יהיה חמסניק והוא הופך להיות דאע"ש שזה כבר השלב הבא של ארגון טרור רצחני, כבר לא מספיק לעשות אקשן ריאלי והכל הופך לפיצוצים גרנדיוזיים שגורמים לך לשמוט את הלסת – מה שיוצא מעולה בסרטים כמו מהיר ועצבני, אבל נראה ממש רע בסדרה ששואפת לריאליזם.
בעקבות הדברים שהזכרתי בפסקה הקודמת קורה הדבר שהכי הפריע לי בעונה השנייה: העומק שבו הוצג הסכסוך בעונה הראשונה וכל כך תרם לסדרה, פשוט נעלם. ממלחמה בין שני עמים, המלחמה בפאודה הפכה למאבק בין שני אויבים שהמניעים שלהם הם נקמה טהורה ובמקרה לעמים שלהם גם יש סכסוך. הריאליזם נפגע ולקח איתו גם את העומק.
מצד שני העונה השנייה הייתה מאוד מהנה והסוף שלה יותר טוב מזה של הראשונה והצליח להפתיע קצת. האקשן טוב (למרות שזה גורם לבעיה שכתבתי למעלה זה עדיין מהנה), העלילה מצוינת, והסדרה מוכנה לוותר על חלק מהדמויות החשובות בה כשצריך.
בקיצור העונה השנייה טובה ומהנה מאוד ומומלצת בחום (וגם העונה הראשונה למי שלא ראה). זאת עדיין סדרה מצוינת ואחת מהטובות שעשו כאן אבל זאת כבר לא סדרת המופת של העונה הראשונה.
הצד הפלסטינאי שלה עשוי מצויין: דמויות אמינות, עם התנהלות אמינה וקבלת החלטות טובה תחת לחץ ובתנאי נחיתות ברורים מול הצד הישראלי. גם תיאור היחסים בין הרשות הפלסטינאית שנהנית משיתוף הפעולה עם ישראל, והמתח שבין הגורמים הרדיקליים והמתונים (גם, למשל, בתוך החמאס) הוא טוב מאוד. אמנם יש ניפוח לא קטן של היכולות והאיום הפלסטיני של השנים האחרונות – אבל זה לחלוטין נסבל: פיגוע דקירה עם פצוע בינוני הוא לא חומר לסדרת אקשן מהסוג הזה.
בצד הישראלי – בלאגן מוחלט. דיאלוגים איומים, יחידת עלית שמתנהגת כמו כנופיה שכמעט כל החברים שלה היו צריכים לעוף על סירוב פקודה ממזמן. קבלת החלטות טיפשית, חוסר ניצול של הייתרון המובנה הישראלי (ברירת המחדל היא לפרוץ לבניין בלבוש אזרחי עם נשק קל במקום להביא יחידה צה"לית נורמלית). היחיד שמציל את המצב זה קפטן איוב מהשב"כ, שמנהל יחסי מקל וגזר מרתקים עם בעלי הברית/משתפי הפעולה/נחקרים שלו מהצד הפלסטינאי.
במיוחד עם החלק השני.
זה מרגיש לפעמים שליאור רז יצר את הסדרה רק כדי שהוא יוכל ללהק את עצמו בתור *גברררר* זאב בודד שעושה רק מה שנראה לו, גם אם אין לו באמת סיבה טובה.
ואני לא מבין איך בדיוק הם עדיין 'מסתערבים' אם בערך כל ילד בגדה ראה אותם פורקים מהרכב עם נשקים שלופים, תמיד עם פנים גלויות.
העונה הראשונה מעולה.
שמעתי הרבה על הסדרה הזו, אבל "אקשן ישראלי" מתקשר אצלי ל"מעפן". לא ידעתי מה אני מפסיד-לא סתם הסדרה נבחרה לאחרונה ע"י הניו יורק טיימס לאחת הסדרות הטובות בעולם.
הסדרה נוצרה ונכתבה ע"י אבי יששכרוף, כתב בטחוני ותיק שמתעסק בדיוק בחומר הזה כבר שנים. זה גרם לי לצפות למשהו כמו הסרט בית לחם-ריאליסטי, מינימליסטי, מרוסן. פחחחח.
פאודה שומרת מצד אחד על מספיק ריאליזם כדי להקנות לה אמינות ולשאוב אותך פנימה לעולם לא מוכר. מצד שני-בכל מה שקשור לדרמה, ולשיאים עלילתיים הגישה של היוצרים היא nothing held back. כל שתיים שלוש פרקים יש אירוע גדול, לפעמים הופך סדרה, שבסדרה אמריקאית טיפוסית היו שמים אחד כזה לקראת סוף העונה וכל העונה בונים לקראתו. בפאודה זה פשוט קורה ושתי פרקים אחר כך קורה משהו שמגמד אותו. העלילה פשוט לא עוצרת. באזור פרק 8 ניסיתי להזכר באירועים של שלוש פרקים לפני זה ונראה היה לי שזה קרה לפני שנים-כל כך הרבה התקדם והשתנה. אם "בית לחם" נראה כמו הסרטה של משהו שקראת פעם בעיתון, פאודה זה התרחיש המטורף הזה שאתה קורא בטורים של סוף השבוע כשהכתב הביטחוני מנסה להפחיד אותך, או אירוע שקורה פעם בכמה עשורים בהיסטוריה של מדינה, והופך לרגע מכונן בהיסטוריה שלה. כל זאת כשהיא שומרת בדיוק על רמת האמינות שמספיקה כדי לא להתדרדר לפנטזיית אקשן הוליוודית רגילה.
חסרונות-יש רגעים לא טובים של בימוי, פרק 2 משעמם, הפרקים האחרונים מתחילים להתקרב לגבול של סרט של סטיבן סיגל, הסוף מאכזב. עזבו שטויות, תראו את זה.
תכף נגמרים המבחנים ואני מבנבג' את העונה השניה. יש להם רף רציני לעמוד בו.
נכון לתגובה זו...
העונה שנייה מאכזבת בינתיים וקורה בה בדיוק מה שלא קורה בה בעונה הראשונה: היא פותחת בפרק ראשון מדהים וממנו די מדשדשת (ההשפעה ההוליוודית של נטפליקס ניכרת). היא עדיין ברמה ממש טובה, אך בהשוואה לעונה הראשונה בינתיים היא רמה מתחת.
ועם סיום העונה אפשר להגיד
שהיא מאוד השתפרה בפרקים האחרונים שלה אבל עדיין היא פחות טובה מהעונה הראשונה.
בעונה הראשונה העלילה הייתה מצוינת, הדמויות כולם היו מעניינות, הריאליזם שיחק בעיקר וניכר שהסדרה מנסה להיות ריאלסיטית ולא סתם אקשן מגניב (מה שכמובן גורם לכך שהאקשן טיפה פחות מלהיב, שזה לא דווקא רע). הסוף שלה לדעתי חלש מאוד והיה אפשר לעשות אותו טיפה פחות (אולי ספוילר קטנטן) בסטייל של "הגיבור עוד רגע מת ואז מצילים אותו בשנייה האחרונה" אבל בסך הכל העונה הראשונה היא עונה של סדרת מופת ישראלית ללא ספק.
בעונה השנייה העלילה נשארת מעניינת, רוב הדמויות עדיין מעניינות (למרות שהדמות של עידן עמדי פשוט מיותרת והוא לא עושה שום דבר חוץ מלא להצליח להדליק מצית), והאקשן נהיה הרבה יותר מרהיב. וכאן גם הבעיה שלה: בעונה השנייה הכל מתנפח ומתרחק קצת מהרעיון המקורי של הסדרה, כבר לא מספיק שהמחבל יהיה חמסניק והוא הופך להיות דאע"ש שזה כבר השלב הבא של ארגון טרור רצחני, כבר לא מספיק לעשות אקשן ריאלי והכל הופך לפיצוצים גרנדיוזיים שגורמים לך לשמוט את הלסת – מה שיוצא מעולה בסרטים כמו מהיר ועצבני, אבל נראה ממש רע בסדרה ששואפת לריאליזם.
בעקבות הדברים שהזכרתי בפסקה הקודמת קורה הדבר שהכי הפריע לי בעונה השנייה: העומק שבו הוצג הסכסוך בעונה הראשונה וכל כך תרם לסדרה, פשוט נעלם. ממלחמה בין שני עמים, המלחמה בפאודה הפכה למאבק בין שני אויבים שהמניעים שלהם הם נקמה טהורה ובמקרה לעמים שלהם גם יש סכסוך. הריאליזם נפגע ולקח איתו גם את העומק.
מצד שני העונה השנייה הייתה מאוד מהנה והסוף שלה יותר טוב מזה של הראשונה והצליח להפתיע קצת. האקשן טוב (למרות שזה גורם לבעיה שכתבתי למעלה זה עדיין מהנה), העלילה מצוינת, והסדרה מוכנה לוותר על חלק מהדמויות החשובות בה כשצריך.
בקיצור העונה השנייה טובה ומהנה מאוד ומומלצת בחום (וגם העונה הראשונה למי שלא ראה). זאת עדיין סדרה מצוינת ואחת מהטובות שעשו כאן אבל זאת כבר לא סדרת המופת של העונה הראשונה.
מותחת ומלאת אירועים, אבל ממש ממש לא אמינה.
הצד הפלסטינאי שלה עשוי מצויין: דמויות אמינות, עם התנהלות אמינה וקבלת החלטות טובה תחת לחץ ובתנאי נחיתות ברורים מול הצד הישראלי. גם תיאור היחסים בין הרשות הפלסטינאית שנהנית משיתוף הפעולה עם ישראל, והמתח שבין הגורמים הרדיקליים והמתונים (גם, למשל, בתוך החמאס) הוא טוב מאוד. אמנם יש ניפוח לא קטן של היכולות והאיום הפלסטיני של השנים האחרונות – אבל זה לחלוטין נסבל: פיגוע דקירה עם פצוע בינוני הוא לא חומר לסדרת אקשן מהסוג הזה.
בצד הישראלי – בלאגן מוחלט. דיאלוגים איומים, יחידת עלית שמתנהגת כמו כנופיה שכמעט כל החברים שלה היו צריכים לעוף על סירוב פקודה ממזמן. קבלת החלטות טיפשית, חוסר ניצול של הייתרון המובנה הישראלי (ברירת המחדל היא לפרוץ לבניין בלבוש אזרחי עם נשק קל במקום להביא יחידה צה"לית נורמלית). היחיד שמציל את המצב זה קפטן איוב מהשב"כ, שמנהל יחסי מקל וגזר מרתקים עם בעלי הברית/משתפי הפעולה/נחקרים שלו מהצד הפלסטינאי.
מסכים כל כך
במיוחד עם החלק השני.
זה מרגיש לפעמים שליאור רז יצר את הסדרה רק כדי שהוא יוכל ללהק את עצמו בתור *גברררר* זאב בודד שעושה רק מה שנראה לו, גם אם אין לו באמת סיבה טובה.
ואני לא מבין איך בדיוק הם עדיין 'מסתערבים' אם בערך כל ילד בגדה ראה אותם פורקים מהרכב עם נשקים שלופים, תמיד עם פנים גלויות.