לינקלייטר הוא במאי "קטן". הסרטים שלו לא מכסים נושאים גדולים, לא נושאים מסרים חברתיים, לא אפוסים סוחפים ולא מתעניינים בתמונה הגדולה. אפילו הסרט הכי "גדול" שלו – התבגרות, התחמק מכל רגע שיכל לגרום לו להיות סרט בומבסטי ובעל דרמה. הקטנות הזאת יושבת עליו יפה, אגב – הוא יודע לעבוד נהדר עם סיפורים אישיים שאינם מייצגים מטאפורות מורכבות מאחוריהן, סיפורים אישיים שבהם אתה לא שופט אף אחד ופשוט מתאר את חייהם של אנשים באהבה רבה מאין כמותה. בסרטו החדש אהבת החיים הזאת מופנת אל אחת הקבוצות היותר שנואות שיש (בטח אצל ליברלים) – שחקני ספורט באחוות מכללה כלשהי.
התוצאה היא משהו שלא מעט מבקרים התרחקו ממנו, או חשו שהוא בעייתי – הן בביקורת בסריטה והן בוואלה הזכירו המבקרים את האמירות הסקסיסטיות של גיבורי הסרט ואת תפיסת עולמם הלא-משהו שלא זוכה לביקורת גדולה מדי בסרט. מכיוון שלינקלייטר אוהב אדם, הוא אוהב גם את הדושבאגים משחקי הבייסבול על שלל המגבלות שלהם. ואכן יצאתי מהסרט בתחושה אמביוולנטית לגבי היחס שלו לנשים, אבל זאת הייתה נקודה קטנה בתוך התחושה הכללית שחשתי והיא הייתה כיף טהור.
כי כולם רוצים את זה!! הוא קומדיה קטנה על חבורה מוזרה עם אפיוני אישיות קטנים ללא סיפור משמעותי שהולכים בתוך עולמם הקטן בהם הם מלכים שמתחרים אחד בשני. מה שכל כך היה חסר לי ב"יחי הקיסר!" נמצא בשפע בכולם רוצים את זה!! – דמויות שאתה מבין, מכיר ונהנה לצפות בהן כמה שניות אחרי שהפציעו על המסך ולמרות שקשה להבדיל בהתחלה בין כל הגברים הללו שנראים כמו כוכבי פורנו הומוסקסואלי אבל הסרט לוקח אותך ומראה לך את הדמויות השונות והנהדרות. כן, בנוסף להכל, זה סרט ממש הומואי. כלומר, אף בן לא מנשק בן בשום שלב – אבל כמות הגברים השריריים בחולצות מתוחות בתנוחות שונות גבוהה בצורה לא סבירה (וגם מכוונת, לפי דבריו של לינקלייטר). לינקלייטר השכיל לא למלא את הסרט הזה בשחקן מוכר אחד, ומעניין יהיה לראות מי מבין הקאסט הזה יצליח לפרוץ ולהתקדם הלאה ומי לא.
אז אומנם הסרט גורם לתחושת אי-נוחות לתקופה קרובה בהיסטוריה, אבל עם פסקול נהדר של שלל להיטי שנות ה70, משחק נהדר של קאסט מגובש, תסריט שבנוי מסיטואציות ודיאלוגים כנים, מעניינים ואמינים ובלי הרבה יומרה בכל התהליך הזה , לינקלייטר יצר את אחד הסרטים הכיפיים שמסתובבים על המסכים (שוודאי ייעלמו בקרוב).
קטע משעשע שבו הדמויות מציגות את עצמן דרך ראפ בסטייל אייטיזי.
לא מעט פספסו אותו, כי קטעי פוסט קרדיט מופיעים בדרך כלל בסרטי מארוול ולא בסרטים של הבמאי של "התבגרות", אבל למי שחיבב את הסרט והדמויות שווה להישאר עוד כמה דקות.
התגובה שלי לסרט חיובית בסך הכל, אך פושרת יותר ממה שנאמר כאן. הדמות הראשית חיוורת מאד והסקסיזם מציק. אבל מה אני יודע, גם מ"התבגרות" לא התלהבתי.
אני לא אומר את זה סתם, ואני לא היחיד שאומר את זה. יש משהו שהוא מעבר ל"מחפיץ גברים" בכלליות בסרט אל עבר ההומוסקסואלי. אני חושב שההבדל הוא הקירבה הפיזית שיש בין הגברים בסרט הזה.
זה לא "התבגרות" וזה גם לא "Dazed and Confuse", אבל זה מאוד כיף.
לינקלייטר הוא בין היוצרים האהובים עליי מאז גיל צעיר, היכולת שלו להביע תחושות ומחשבות אוניברסליות בצורה כה כנה ועקבית דרך הסיפורים הקטנים בטקסס הפחות סטראוטיפית היא ייחודית בעיניי.
התגובה הכלל של המבקרים והקהל ל"התבגרות" הייתה משתפכת. התבגרות סרט טוב עם סיפור עשייה מרתק אבל (ואני מחדד כאן את מה שקרקר אמר מעליי), לינקלייטר לא ממש יודע מה לעשות עם סיפורים גדולים שכאלו. כך שיצא סרט שהוא אמנם טוב, אבל לא כזה שאחזור לצפות בו יותר מפעם-פעמיים בעתיד הנראה לעין.
"כולם רוצים את זה!!" מרח לי חיוך על הפנים עם הפתיחה והחיוך נשאר ברובו לאורך השעתיים של הסרט. אפילו שליש דלי הפופקורן שהצלחתי לשפוך על מישהי לא פגם יותר מדי בתחושה החמימה שיצאתי עימה מהסרט. להגיד שהסרט יהיה מציאותי לא יהיה מדויק. רוב הסטודנטים בקולג' לא מפיקים מפיהם דברי חכמה על בסיס קבוע, בין אם הם שחקני בייסבול או סטודנטים לפילוסופיה. אבל להוציא הבגרות והנהירות האופיינית ללינקלייטר, שאר המרכיבים בסרט מרגישים נאמנים מאוד לאיך שלינקלייטר זוכר את התקופה.
לא חשבתי שהיה כאן יחס פוגע ממשי לאוכלוסייה כזו או אחרת ויהיה חבל אם צופים/צופות יתמקדו בגילום רוח התקופה במקום בשילוב המקסים בין תמימות, סקרנת, יומרה ופשטות שנפוץ כל-כך בסרטים של לינקלייטר.
מומלץ בחום למי שבמקרה בגיל של הדמויות בסרט, או במקבילתו הישראלית של גיל 21-22.
בליל אין סופי של דיאלוגים חסרי עניין או יחוד. יכול להיות שהיוצר ניסה לומר משהו על דימויים של גבריות והצלחה באמריקה- אבל קשה לשים אליהם לב מתחת לערימת הקיטש שהוא מעמיס פה במשך שעתיים. .
היחסים שלי עם ריצ'ארד לינקלייטר לא אחידים: אני מאוד אוהב את הסרטים שלו (רובם לפחות) אבל הם לא מעוררים בי במחשבה לאחור איזשהוא ניצוץ של התלהבות, של תחושה שהבמאי הזה גאון ומאוד כדאי לצפות לסרט הבא שלו, לא משנה כמה אהבתי את הסרט האחרון שלו.
יכול להיות שזה בגלל שלא הייתי קיים בשנות השמונים, אבל לא הרגשתי חיבור גדול ל'כולם רוצים את זה'. סרט מאוד אופטימי, חמוד ועם פסקול משובח ודמויות נהדרות אבל אין בו משהו שיילך איתי הלאה. היה לי נחמד להעביר איתו את הזמן אבל אני לא סופר את הימים לפרוייקט הבא של לינקלייטר.
סימני קריאה!!
לינקלייטר הוא במאי "קטן". הסרטים שלו לא מכסים נושאים גדולים, לא נושאים מסרים חברתיים, לא אפוסים סוחפים ולא מתעניינים בתמונה הגדולה. אפילו הסרט הכי "גדול" שלו – התבגרות, התחמק מכל רגע שיכל לגרום לו להיות סרט בומבסטי ובעל דרמה. הקטנות הזאת יושבת עליו יפה, אגב – הוא יודע לעבוד נהדר עם סיפורים אישיים שאינם מייצגים מטאפורות מורכבות מאחוריהן, סיפורים אישיים שבהם אתה לא שופט אף אחד ופשוט מתאר את חייהם של אנשים באהבה רבה מאין כמותה. בסרטו החדש אהבת החיים הזאת מופנת אל אחת הקבוצות היותר שנואות שיש (בטח אצל ליברלים) – שחקני ספורט באחוות מכללה כלשהי.
התוצאה היא משהו שלא מעט מבקרים התרחקו ממנו, או חשו שהוא בעייתי – הן בביקורת בסריטה והן בוואלה הזכירו המבקרים את האמירות הסקסיסטיות של גיבורי הסרט ואת תפיסת עולמם הלא-משהו שלא זוכה לביקורת גדולה מדי בסרט. מכיוון שלינקלייטר אוהב אדם, הוא אוהב גם את הדושבאגים משחקי הבייסבול על שלל המגבלות שלהם. ואכן יצאתי מהסרט בתחושה אמביוולנטית לגבי היחס שלו לנשים, אבל זאת הייתה נקודה קטנה בתוך התחושה הכללית שחשתי והיא הייתה כיף טהור.
כי כולם רוצים את זה!! הוא קומדיה קטנה על חבורה מוזרה עם אפיוני אישיות קטנים ללא סיפור משמעותי שהולכים בתוך עולמם הקטן בהם הם מלכים שמתחרים אחד בשני. מה שכל כך היה חסר לי ב"יחי הקיסר!" נמצא בשפע בכולם רוצים את זה!! – דמויות שאתה מבין, מכיר ונהנה לצפות בהן כמה שניות אחרי שהפציעו על המסך ולמרות שקשה להבדיל בהתחלה בין כל הגברים הללו שנראים כמו כוכבי פורנו הומוסקסואלי אבל הסרט לוקח אותך ומראה לך את הדמויות השונות והנהדרות. כן, בנוסף להכל, זה סרט ממש הומואי. כלומר, אף בן לא מנשק בן בשום שלב – אבל כמות הגברים השריריים בחולצות מתוחות בתנוחות שונות גבוהה בצורה לא סבירה (וגם מכוונת, לפי דבריו של לינקלייטר). לינקלייטר השכיל לא למלא את הסרט הזה בשחקן מוכר אחד, ומעניין יהיה לראות מי מבין הקאסט הזה יצליח לפרוץ ולהתקדם הלאה ומי לא.
אז אומנם הסרט גורם לתחושת אי-נוחות לתקופה קרובה בהיסטוריה, אבל עם פסקול נהדר של שלל להיטי שנות ה70, משחק נהדר של קאסט מגובש, תסריט שבנוי מסיטואציות ודיאלוגים כנים, מעניינים ואמינים ובלי הרבה יומרה בכל התהליך הזה , לינקלייטר יצר את אחד הסרטים הכיפיים שמסתובבים על המסכים (שוודאי ייעלמו בקרוב).
את הקטע על הכותרות ראית?
(ל"ת)
מכיוון שאני לא בטוח על מה אתה מדבר
אני אניח שלא
יש קטע על הכותרות
קטע משעשע שבו הדמויות מציגות את עצמן דרך ראפ בסטייל אייטיזי.
לא מעט פספסו אותו, כי קטעי פוסט קרדיט מופיעים בדרך כלל בסרטי מארוול ולא בסרטים של הבמאי של "התבגרות", אבל למי שחיבב את הסרט והדמויות שווה להישאר עוד כמה דקות.
התגובה שלי לסרט חיובית בסך הכל, אך פושרת יותר ממה שנאמר כאן. הדמות הראשית חיוורת מאד והסקסיזם מציק. אבל מה אני יודע, גם מ"התבגרות" לא התלהבתי.
גם אני לא התלהבתי מ'התבגרות'
לא בטוח שזה תנאי לאהוב את הסרט הזה או להיפך.
על פי התגובה הזו, אני מסיק שאתה מחשיב את "בלייזר" למגזין לסבי
(ל"ת)
אני יודע שזאת בדיחה אבל
אני לא אומר את זה סתם, ואני לא היחיד שאומר את זה. יש משהו שהוא מעבר ל"מחפיץ גברים" בכלליות בסרט אל עבר ההומוסקסואלי. אני חושב שההבדל הוא הקירבה הפיזית שיש בין הגברים בסרט הזה.
טוב, לא ראיתי את הסרט. פשוט בתגובה הראשונה שלך זה יצא מצחיק קצת.
(ל"ת)
כיף.
זה לא "התבגרות" וזה גם לא "Dazed and Confuse", אבל זה מאוד כיף.
לינקלייטר הוא בין היוצרים האהובים עליי מאז גיל צעיר, היכולת שלו להביע תחושות ומחשבות אוניברסליות בצורה כה כנה ועקבית דרך הסיפורים הקטנים בטקסס הפחות סטראוטיפית היא ייחודית בעיניי.
התגובה הכלל של המבקרים והקהל ל"התבגרות" הייתה משתפכת. התבגרות סרט טוב עם סיפור עשייה מרתק אבל (ואני מחדד כאן את מה שקרקר אמר מעליי), לינקלייטר לא ממש יודע מה לעשות עם סיפורים גדולים שכאלו. כך שיצא סרט שהוא אמנם טוב, אבל לא כזה שאחזור לצפות בו יותר מפעם-פעמיים בעתיד הנראה לעין.
"כולם רוצים את זה!!" מרח לי חיוך על הפנים עם הפתיחה והחיוך נשאר ברובו לאורך השעתיים של הסרט. אפילו שליש דלי הפופקורן שהצלחתי לשפוך על מישהי לא פגם יותר מדי בתחושה החמימה שיצאתי עימה מהסרט. להגיד שהסרט יהיה מציאותי לא יהיה מדויק. רוב הסטודנטים בקולג' לא מפיקים מפיהם דברי חכמה על בסיס קבוע, בין אם הם שחקני בייסבול או סטודנטים לפילוסופיה. אבל להוציא הבגרות והנהירות האופיינית ללינקלייטר, שאר המרכיבים בסרט מרגישים נאמנים מאוד לאיך שלינקלייטר זוכר את התקופה.
לא חשבתי שהיה כאן יחס פוגע ממשי לאוכלוסייה כזו או אחרת ויהיה חבל אם צופים/צופות יתמקדו בגילום רוח התקופה במקום בשילוב המקסים בין תמימות, סקרנת, יומרה ופשטות שנפוץ כל-כך בסרטים של לינקלייטר.
מומלץ בחום למי שבמקרה בגיל של הדמויות בסרט, או במקבילתו הישראלית של גיל 21-22.
נ.ב.
באמת סליחה על גשם הפופקורן.
ואוו אני בעמדת מיעוט- סרט משמים וזניח
בליל אין סופי של דיאלוגים חסרי עניין או יחוד. יכול להיות שהיוצר ניסה לומר משהו על דימויים של גבריות והצלחה באמריקה- אבל קשה לשים אליהם לב מתחת לערימת הקיטש שהוא מעמיס פה במשך שעתיים. .
חמוד מאוד ולא יותר מזה
היחסים שלי עם ריצ'ארד לינקלייטר לא אחידים: אני מאוד אוהב את הסרטים שלו (רובם לפחות) אבל הם לא מעוררים בי במחשבה לאחור איזשהוא ניצוץ של התלהבות, של תחושה שהבמאי הזה גאון ומאוד כדאי לצפות לסרט הבא שלו, לא משנה כמה אהבתי את הסרט האחרון שלו.
יכול להיות שזה בגלל שלא הייתי קיים בשנות השמונים, אבל לא הרגשתי חיבור גדול ל'כולם רוצים את זה'. סרט מאוד אופטימי, חמוד ועם פסקול משובח ודמויות נהדרות אבל אין בו משהו שיילך איתי הלאה. היה לי נחמד להעביר איתו את הזמן אבל אני לא סופר את הימים לפרוייקט הבא של לינקלייטר.
נ.ב. יש קליפ ממש חמוד בסוף הקרדיטים. שווה להישאר.