כשאומרים לרוב ש"סרט עבר מפה לאוזן" לא ממש מתכוונים לזה מילולית. מישהו כתב על זה משהו, מישהו המליץ על זה בכתב, מישהו רשם על זה משהו, יש מקום שאפשר להצביע עליו כנקודת ההתחלה. איזה ביקורת שגילתה אותו, איזה ערוץ שהריץ אותו, איזה משהו. חוץ מסרט אחד – "יורוטריפ". אין לי מושג ממי לראשונה שמעתי עליו, ויש לי פחות מושג איך לפתע כולם שמעו עליו, אבל שנתיים אחרי שהוא נחת בישראל בדי.וי.די הוא פשוט היה בכל מקום, כל זה למרות שעד היום יש עליו רק ביקורת אחת בעברית (מ-2016), וגם היא מבלוג קטן (באתר ההתייחסויות היחידות לסרט מופיעות בכמה דוחק"וים). במילים אחרות, "יורוטריפ" הוא באמת הסיפור של הסרט הקטן שהצליח. או ליתר דיוק, השיר הקטן שהצליח.
בטקס האוסקר לסרטי 2004, זכה סרט כלשהו בפרס השיר המקורי הטוב ביותר (ואם אתם מצליחים להיזכר בשיר ובסרט ממנו הוא בא, סחתיין) ובאותו הרגע מאט דיימון היה צריך להתפרץ לבמה, להגיד "מה. נראה. לכם.", לתת כאפה לאנשים על הבמה, לחטוף את האוסקר ולהביא אותו ללהקת Lustra על המנון הפופ-פאנק על בנות זוג לא נאמנות ובני זוג פתיים– "Scotty Doesn’t Know". שיר גס, בוטה, מטומטם, ואמרתי כבר שהוא גס? אבל לעזאזל כמה שהוא קליט. זה עוזר שהסרט משמיע אותו לכל אורכו בכל מיני גרסאות, אבל הסיפוק הבסיסי שיש בלשיר שוב ושוב "סקוטי לא יודע, סקוטי לא יודע" (המילים שמרכיבות את רוב השיר) עם המנגינה המקפיצה הן לבדן הסיבה שהוא הפך ללהיט. למען האמת, הוא כל כך סוחף שהוא גם בערך לבדו הסיבה ש"יורוטריפ" הפך ללהיט – אבל לא כל הסיבה. כי למרות שכאשר אומרים למישהו "יורוטריפ" הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה אותו השיר, יש גם מה להגיד על "יורוטריפ" חוץ מאותו השיר.
כמו לא מעט סרטי קומדיה, לסרט אין בדיוק עלילה. יהיה יותר מדויק להגיד שליורוטריפ יש חוט מקשר (נער אמריקאי מנסה להגיע לנערה אירופאית אותה הוא אוהב) בין מערכונים שמתרחשים ברחבי אירופה, עם הופעות אורח משעשעות. ולמרות שאף אחד לא יטען ש"יורוטריפ" הוא אחת מ-10 הקומדיות הכי טובות אי פעם, או שיש לסרט מסר חתרני או הומור פורץ דרך או כל דבר שהוא מעבר להנאה שטחית, יש סיבה שהסרט עבר מפה לאוזן: כיף לצפות בו, כיף לצפות בו שוב פעם, כיף לצפות בו שוב פעם עם חברים ובכלליות הוא פשוט אחלה. הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, מרשה לעצמו להשטות (אבל יודע גם להחביא בדיחות יותר מתוחכמות כשצריך), ויחסית לסרט שבא משום מקום עם אפס יומרות חוץ מ"בוא נצחיק אנשים", הוא מצליח לעשות את העבודה שלו בצורה מעולה.
עדות להצלחה שלו ניתן למצוא בשם שלו – "יורוטריפ" היה בזמנו סוג של הטעייה. הוא רומז על קשר לקומדיה המצליחה בזמנה (אם כי לאו דווקא מוצלחת) "רוד טריפ", למרות שאין ביניהם שום קשר. "רוד טריפ", שנולד בעקבות חוש ההומור האופייני ל"אמריקן פאי" (ולמרבה הצער, לא חוש הדרמה של אותו הסרט), גם הוא מספר על מסע של חבורת חברים (הפעם ברחבי אמריקה), אבל הוא נעלם מהתודעה כמעט לחלוטין, בניגוד ל"יורוטריפ", וזה למרות שלו הייתה את נקודת הפתיחה החזקה יותר (יותר שמות מוכרים, מסע פרסום יותר חזק, ועוד) – וכך עלה החיקוי על המקור, אפשר לומר.
אז למה? אולי זה כי הומור הסקס-גיחי-גיחי של "יורוטריפ", שבהחלט אפשר לקרוא כבדיחות שמביישות נערים על החיפוש האינסופי שלהם למין ורואות ברוב הנשים (אם כי לא כולן) אובייקט מיני, נטמעות בתוך בדיחות מעניינות בהרבה על הבדלי התרבות בין האמריקאים ושלל המדינות האירופאיות השונות, בצורה שמלגלגת הן על האירופאים והן על האמריקאים בצורה כמעט שיוויונית. כשנוסע ברכבת מתקרב עוד ועוד בצורה לא נוחה אל חבורת הנערים, מה שמצחיק זה לא "הוא הומו!" אלא "מי סקוזי, מי סקוזי" – אותה התנצלות לא ברורה שמקשה להבין מה ממש עובר בראש שלו. כשביקור במועדון הופך להיכרות זריזה עם עולם הסאדו-מאזו, הבדיחה היא לא "חה חה הוא חשב שיקבל מין אבל מתעללים בו" אלא "הולנדית זאת שפה מסובכת". השילוב של הבדיחות האלה אחת בשנייה עוזר לשכוח את הטעם הרע שנותן הקצה האחד שלהן ולהתענג על הצד השני. הולנדית, הרי, זאת באמת שפה מסובכת (למרות שאני הייתי כנראה בוחר בצרפתית או אירית לאותה הבדיחה, או כל שפה אחרת בה לא מבטאים חצי מהאותיות הכתובות). ואולי זה גם בגלל שלמרות כמה סצנות בולטות, הרבה מהסרט בכלל לא נשען על הומור גיחי-גיחי-מין, אלא על דברים כמו הסתבכות עם חוליגנים שנגמרת בשירת שיר מומצא, העובדה שזה שהבת בחבורה חושבת על לצאת למסע רומנטי בספינה עם בחור זה קצת "גיי" ודברים שפשוט מצחיקים.
אולי זה גם בגלל שכל הדמויות בסרט הזה כל כך סימפטיות. הגיבורים ב"אמריקן פאי" או "רוד טריפ" ואפילו סרטים שיבואו לאחר מכן כמו "סופרבאד" הם חבורה של נערים גסים, מעצבנים, חסרי אמפתיה ובכלליות דמויות שהטייטל "גיבור" גדול עליהם. הדמויות ב"יורוטריפ" לא מאופיינות בצורה עמוקה (קומדיה טיפשית אמרנו?), אבל אף אחת מהן לא מרושעת במידה כזאת שהייתה, נגיד, מכניסה דברים למשקאות של אנשים אחרים (היי, "אמריקן פאי") או מנסה לגרום למישהו להשתכר מספיק כדי שתשכב איתו (היי, "סופרבאד"). אפילו הדמות ה"חרמנית-מצחיקולית-תחמנית" היא די חביבה, בסך הכל, ונראה שהבחור באמת דואג לגיבור הראשי ולמסע שלו ולא סתם מנצל אותו למטרות האישיות שלו.
יהיה מה שיהיה, "יורוטריפ" היה בשנות ה-2000, ואולי גם עדיין בימינו – תופעה. לא מספיק בשביל ליצור הקרנות קאלט חודשיות, לא מספיק בשביל להזניק את הקריירה של השחקנים שלו, אבל מספיק בשביל שדור שלם של אנשים שקורא את זה יזמזם לעצמו עכשיו "סקוטי דוסנט נו, סקוטי דוסנט נו סקוטי דוסנט נווווו", ומספיק בשביל להצדיק צפייה לילית בבית כשאין משהו יותר טוב לעשות, אפילו אם ראית את הסרט כבר פעם או פעמיים, ובעדיפות עם כמה חברים. וזה הרבה יותר ממה שרוב הסרטים האחרים הצליחו להשיג.
ראיתי את הסרט שוב שנה שעברה
אחרי שנים שלא ראיתי אותו (כי כמו שיהונתן אמר, השיר זה מה שהחזיק, בין אם בפליליסטים ייעודים לזאנר והתקופה ובין אם במסיבות נינטיז)
והסרט הזה הוא קצת משונה, מצד אחד, המון דברים בסרט התיישנו, הדברים הפוגענים נראים היום פוגענים יותר וה"ילדודס" האמריקאים בני ה20 שראו איתי את הסרט לא כ"כ הבינו את ההתלהבות.
מצד שני כל האירופאים שצפו בסרט (בכל טווח גילאי ה20) הם גם מי שהכיר את הסרט קודם וצחקו מהבדיחות ונהנו בגדול.
* הלכתי לבדוק, ב2004 זכה השיר משר הטבעות באוסקר, באמת חצי מחדל.
זה האוסקר לסרטי 2003, ואין לי מילה רעה על השיר של "שר הטבעות"
אני מדבר על שנה לאחר מכן.
כמובן |מבוייש|
א. אין לי שום דבר רע להגיד על השיר של שר הטבעות, אם כי סקוטי עדיין יותר כיפי ממנו
ב. הזוכה ב2005 הוא שיר זה מסרט שלא ראיתי. אז.. אני רק יכולה להניח שהוא פחות כיפי מסקוטי
אני מעריך מאוד את הסרט הזה על הבדיחה הלא מכוונת הטובה אי פעם.
אני מדבר כמובן על סצינת חוליגני-הכדורגל המפורסמת, עם ויני ג'ונס. החוליגנים בסצינה הם קבוצת אוהדי מנצ'סטר יונייטד, דבר די מוזר בהתחשב בזה שהסצינה מתרחשת בלונדון. אז עכשיו, ההסבר ההגיוני לבלבול הזה הוא שמצד אחד האמריקאי הממוצע לא מכיר שום עיר אנגלית חוץ מלונדון, וכנראה לא שמע על שום קבוצת כדורגל אנגלית חוץ מיונייטד, וזה לא שלמישהו שם אכפת מהספורט הזה יותר מדי כדי לשים לב לטעות.
אבל אם אתה צופה אנגלי, אז הטעות הזאת יוצרת במקרה בדיחה היסטרית שמנציחה את אחד הסטריאוטיפים המוכרים ביותר על אוהדי יונייטד: העובדה שהם סתם אוהדי הצלחות שקפצו על העגלה בעקבות הזכיות הרבות של יונייטד באליפויות באותם שנים (רצף שהגיע אחרי 30 שנה של כלום ושום דבר), ורובם אפילו לא באמת ממנצ'סטר. ספציפית באמת יש בדיחות רבות על זה שבלונדון יש יותר אוהדי מנצ'סטר עאלק-אותנטיים מאשר אוהדים של קבוצות שהן אשכרה לונדוניות, כמו ארסנל או צ'לסי (טוטנהאם? מי אלה תזכירו לי?). הברקה במקרה.
אולי פשוט היה משחק חוץ של יונייטד בלונדון? :)
ג'ונס אומר שזה בר אקסלוסיבי לאוהדי יונייטד
וכל המקום מקושט בצבעי הקבוצה. לא סביר שהם סוגרים אותו באופן פרטי ליום אחד בשני.
נחשפתי כמי שראה את הסרט פעם אחת לפני שנים רבות
יש פאבים לאוהדי מנצסטר
שלום פאבים של קבוצות אוהדים של מנצ'סטר , ליברפול ואפילו ניו קאסטל יש בכל רחבי לונדון.
למרות שבלונדון משחקות צ'לסי , ארסנל ווסטהאם , לונדון זו גם העיר הגדולה אליה עברו הרבה מתושבי הערים האחרות.
שדך אגב אני ראיתי פעם אחרונה לפני שנה ביחד עם עוד 3 זוגות של בני גילי שחיפשנו מה לראות וזה הסרט שכולנו רצינו לראות בפעם המי יודע כמה
אתה מוכר את הסרט הזה קצת בזול
מדובר ביצירה של ג'ף שייפר, דייוויד מנדל ואלק ברג (רק שייפר חתום על הבימוי למרות ששלושתם ביימו וכתבו את הסרט). שלושתם היו תסריטאים ב'סיינפלד', וסף הזכיות הכולל של שלושתם עד היום הוא שבעה פרסי אמי. אם המספר הזה לא מספיק מרשים, אלק ברג לבדו היו מועמד ללא פחות מ-16 פרסי אמי, בין היתר גם על כתיבת 'תרגיע' ו'סיליקון ואלי' לאחר מכן.
כלומר, יצרו אותו שלושה גאונים קומיים עם קבלות, שהתאחדו חד פעמית לפרויקט קולנועי אחד ולצער כולנו טרם עשו זאת שוב עד היום. זו הייתה הנגיעה היחידה שלהם בקולנוע, ולאחר מכן המשיכו לביים בנפרד פרקים בסדרות שהוזכרו לעיל וגם ב'ויפ', הווה אומר, מעורבות ישירה של שלושתם בסדרות הקומיות הטובות ביותר של השנים האחרונות, פלוס 'סיינפלד' שעל מקומה בפנתיאון ההיסטורי של הקומדיה כבר נאמרו מספיק מילים.
כך שאם לסכם, למכור את הסרט הזה כאילו מדובר בהצלחה מפתיעה שעבדה כנגד כל הסיכויים, זה לא פחות ממצג שווא. מדובר בקומדיה מוצלחת, שנוצרה על ידי אנשים מוכשרים, והאהדה שהיא זוכה לה הייתה על הקיר כבר ברגע שהשלושה האלה נפגשו והתחילו לעבוד יחד על פרויקט.
מה שבאמת הפתיע אותי היה הפדיגרי המשובח של היוצרים - הסרט עצמו 3/10 (במקרה הטוב)
העובדה שהם לא שבו לקולנוע היא אולי עדות לקצת טעם טוב (שלא לומר חוש בושה) שכל-כך חסרים בסרט עצמו…
כן, איכשהו "קומדיה מאנשים שהיו בחדר התסריטים של סיינפלד"
לא נשמע הכי מרשים, ולא נקודת מכירה חזקה מדי בעיני הקהל (ההפצה הלכה עם "מהמפיקים של Old School וRoad Trip).
כמו כן, אתה מערבב פה הרבה נתונים:
כמעט כל המועמדויות והזכיות של החבורה הזאת באו כקבוצה – לא הישג יחידני של כתיבת משהו או בימוי משהו (לצורך העניין: לדייוויד מנדל יש 4 מועמדויות יחידניות [ על בימוי וכתיבה 2 פרקים ב"ויפ"], לאלק ברג יש 7 [ רובן על "עמק הסיליקון", יש אחד גם על "בארי"]) אלא הפקה או הפקה בפועל או הפקה ייחודית או הפקהאינעלדינאק של סדרה כלשהי. זה כולל את שתי הזכיות של דייויד מנדל (שהן הזכיות היחידות באמי של מישהו מהחבורה) על היותו חלק מצוות הפקה (בתפקיד כלשהו) בVEEP.
אז, 2 זכיות לשלושה בסך הכל ביחד, רוב המועמדויות הן קבוצתיות, וכמובן, בעיקר – העובדה שמישהו עבד בסדרה כלשהי לא נותן לו גושפנקת איכות לכל דבר שהוא עושה. אתה מוזמן לבוא למישהו ולהגיד "רוצה לראות את הקומדיה משלישיית אנשים שזכו ב2 אמי על מעורבותם מאחורי הקלעים בכל מיני סדרות" ולראות מה תהיה רמת ההתלהבות שלו. בסך הכל מדובר ביוצרי טלוויזיה (עם רזומה לא רע), אבל זה לא אומר מיידית שכאשר שהם מתגייסים לקולנוע הציפיות בשמיים או למישהו הולך להיות אכפת. אני לא רומז (וגם לא רמזתי בביקורת) שהם לא מוכשרים, אבל הם ודאי לא מוכרים מספיק או בעלי ניסיון מספיק מוכח קולנועית כדי להגיד שהפרוייקט הזה הגיע עם רמת ציפיות כלשהי.
חזרתי לסרט הזה מוקדם יותר השבוע - וחבל שכך
באתר Uproxx התפרסמה לפני שבועיים כתבה על הסיפור של אותו שיר מדובר, והיא הביאה לי חשק לחזור ולהציץ (בין היתר בגלל שנזכרתי שיש שם סצנה אחת שבה האחות הקטנה של באפי מנסה להתפשט בחוף נודיסטים או משהו בנוסח. ו- כן, אני זקן מלוכלך, למה שאלתם?). אז ראיתי – וזה רע. זה התחיל כבר תוך כדי סצנת הפתיחה עם השיר המדובר (שדי עמד בציפיות); כאשר דיימון מלאפסנק ברקע (והחברה של סופרבוי נמרחת עליו מכל הכיוונים), החבר עם הפרצוף-דורש-הסטירה האולטימטיבי מתחמן בלונדינית שופעת להוריד את החולצה ולמשש את עצמה במשך כ-2 דקות ארוכות-מהנצח בחיפוש אחר כתם לכלוך לא-קיים – מהדברים היותר אייייחחחחס! שראיתי. וזה רק הידרדר משם. כמו שכתבתי כאן בתגובה לפנטלימון – היוצרים של הסרט הזה הם אנשים שעשו אחר כך דברים טובים, אבל they most definitely should have known better!
מצד שני: אני מהאנשים שלא מצליחים לסיים פרק של "המשרד" בגלל ה-cringe factor, אז אולי אני באמת לא קהל היעד.
למיטב זכרוני היתה לו גרסה מצונזרת
אבל לא יודע לומר לך מה היו ההבדלים
סתם הערה לא קשורה - אם אתה מדבר על המשרד האמריקאי
אז הקרינג' מתחלף אחרי עונה וחצי בהמון אהבת אדם. ברגע שנגמרו להם התסריטים הבריטיים לעבוד איתם הסדרה השתפרה פלאים.
חייב לנטפק...
עלילת "קלאב ואן-דר סקס" והנסיכה הלוחמת מתרחשת באמסטרדם, ולכן הבדיחה היא ש*הולנדית* היא השפה המסובכת. לא גרמנית (שכבודה במקומה מונח).
הצדק עימך.
יתוקן בקרוב.
אני לא מאמין שלא הזכרתם את התאומים
שהחזיקו בתואר "Worst twins ever !" עד שהגיעו סרסיי וג'יימי לאניסטר
ומשהו טכני
פסקה שלישית צ"ל "להשתטות" ולא "להשטתות"
יש תחרות לא קטנה על תואר התאומים הגרועים בעולם
אני חושב שאני אישית הולך על ג'רמי איירונס וג'רמי איירונס מdead ringers, אבל אני צריך לשקול את העניין עד הסוף.
אתה רציני?
בשביל לראות את דון בביקיני יש אינטרנט, לא צריך לסבול את כל הסרט המגעיל והמרושע הזה. מ"סקוטי לא יודע" שבז ולועג לגיבור הסרט דרך החבר הדושבג הסוטה והסטיפלרי שאיכשהו זוכה בליבה של הבחורה היפה ביותר בסרט בניגוד לכל היגיון וכלה ב"נו טוב, לפחות יש בסרט אלמנטים גרמניים בלי שום בדיחות על הנאצים… אוי שיט בעצם כן יש", הסרט הזה מבייש את כותבי סיינפלד שיצרו אותו. עם הסרטים של סשה ברון-כהן, ברג מנדל ושפר כבר ילמדו איך לכתוב קומדיות שהן גם וולגריות גם סאטיריות וגם מעוררות יותר אהדה לגיבורים שלהם, איכשהו (גם בוראט וגם הדיקטטור הם סרטים על הגירה ושנאת זרים ולא רק על הומור אסלות, לשם הדוגמה המובנת מאליה.) נניח שכיף לזהות שהאיטלקי הסוטה ברכבת זה פרד ארמיסן הגאון מפורטלנדיה, אבל גם זה בקושי. לקראת סוף העשור הקודם טרנד הסרטים המגעילים האלה כבר נעצר והתחלף בסרטי נעורים יותר מתחשבים, יותר דרמות קומיות רגישות (או דרמות נטו) במקום קומדיות גסות ומגעילות. ככה זכינו לחזות בנוער שוליים ובבאה בקלות ובבריון ברשת ובאמון בשעה שסרטים כמו יורוטריפ מגיעים אל הפינות הנידחות של IMDb, שם מקומם. (ניינטיז?! 2004 זה ניינטיז?! אם העזת להגיד ב-2004 שאתה עדיין שומע גארבג', הסתכלו עליך כמו על זקן מנותק.)
לא. אבל מה אתה באמת חושב?
שחבל שמישל טרכטנברג לא בת הזוג שלי. אבל זה באמת לא קשור לנושא.
(ל"ת)
"בריון ברשת"?
אתה מתכוון לCyberbully הזה?
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Cyberbully_(2011_film)
או זה?
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Cyberbully_(2015_film)
הראשון.
(ל"ת)
אבל זה סרט כזה איום ונורא.
משחק גרוע, כתיבה מזעזעת, שימוש בשיר מסויים שכבר צריך בשלב הזה להיות תעודת פטירה לכל במאי שמשתמש בו, חוסר הבנה מזעזע של איך בני נוער מדברים ומתנהגים ומסר שלא רק שנדחף בגרון, אלא שהוא גם מסר מסוכן וקה"שי לאנשים טיפשים. אפילו "מייגן נעדרת" עדיף על החרא הזה.
https://m.youtube.com/watch?v=hjQGudiXKT8
איזה שיר ומה זה קה״שי?
כמו כן, רק כי אתה או אני או אתה לא הכרנו בני נוער שמתנהגים ככה לא אומר שזה לא אמין. לא אתה ולא אני למדנו בתיכונים אמריקאיים לצערנו (או לשמחתנו? בזמן האחרון התיכונים שם נראים יותר מדי כמו איזה סרט של ואן סאנט על פילים.)
Here are some fun facts
(כותרת התגובה היא, כמובן, עאלק מחווה עאלק לא מספיילרת לאחת השורות המפורסמות מהסרט)
* מישהו ציין פעם את החור הכי גדול ובסיסי בעלילה של הסרט – אם מיקה חסמה את כתובת הדוא"ל של סקוטי, למה הוא פשוט לא עשה את הדבר ההגיוני ושלח לה הודעה מכתובת אחרת?
* הנה תחילת המכתב של מיקה לסקוטי, שגרם לאחרון לכתוב לה (או בעצם לו, מבחינתו) שתעזוב את איזור החלציים שלו:
"Lieber Scott, Ich war ein sehr trauriges Mädchen, als ich hörte, dass deine Freundin Fiona dir den Laufpass gab."
המילה Mädchen (נערה/girl) היא אחת המילים הראשונות שלומדים בגרמנית, ולא הגיוני בעליל שמישהו שמסוגל להבין את שאר הטקסט (המורכב יחסית, לפחות עבור מתחיל), לא יבין שהכותבת מתייחסת לעצמה כאל בחורה. כפי שאחיו של סקוטי אומר לו, אפילו בקורס "מבוא לגרמנית" לומדים את עניין ה- Mädchen.
* למקרה שמישהו חושב שליוצרים לא היו גבולות בעניין ההומור בסרט, אז מתברר שהיו, ונכללה בתסריט המקורי סצינה שלא צולמה בסופו של דבר, שבמהלכה קופר טועה לחשוב שבית אנה פרנק היא מועדון מהסוג שהגיע אליו בסופו של דבר בסרט. פרטים נוספים, כאן.
* לסרט היה סוף אלטרנטיבי שאף צולם, והוא הרבה הרבה יותר מציאותי, אבל הטון שלו לא מתאים לשאר הסרט ולכן ברור למה לא נכנס בסופו של דבר לתוצר המוגמר.
one more fun fact
במהדורה הלא מצונזרת של הסרט בDVD יש אופציה לראות את הסרט עם הקדמה של היוצרים בו הם מסבירים שהם כל כך רגילים לראות גרסאות בוטלג של הסרט למכירה מחוץ לבתי קולנוע, שהדבר היחיד שהיה הגיוני מבחינתם הוא לעשות בוטלג בוטלגים, ואז מתחיל סרט כפי שצולם במצלמה בתוך אולם קולנוע. משעשע.
אכן, משעשע מאד
יש לי (איפשהו) את ה- DVD של הסרט. אבדוק את העניין.
כל כך אוהב את הביקורות האלה לסרטים ישנים
מקוה שתמשיכו עם המסורת המשובחת.
ואחלה סרט, מסמל את הנעורים ואת הכיף, כשעוד יכלתי לראות סרט בלי לנתח אותו למוות ולהשוות למיליון סרטים אחרים שכבר ראיתי