[ספויילרים לשובר שורות]
חברים טובים היינו, "שובר שורות" ואני. כל כך טובים שאפילו הכרתי אותה לחברים ולמשפחה. אך כמו שנ"צ טוב או ביסלי בצל, יש דברים טובים שלא נועדו להימשך, וכך נפרדו דרכינו ונותרתי עם הזיכרונות (אני עדיין מתראה עם אחותה הקטנה "סול". סיפור ארוך, אל תשאלו). למרות הכיף שעברנו לא היה לי כל צורך לדעת מה עבר עליה בשנים האחרונות, ואם היינו נפגשים ברחוב הייתי כנראה אומר "איזה קטע לפגוש אותך פה, חייבים לשבת מתישהו על בירה" – אבל לא באמת הייתי מתכוון לזה.
בסוף השבוע האחרון היא הופיעה על מפתן דלתי עם שישיית בירה. מה, אני אגיד לה לא?
טרם הצפייה תהיתי לא מעט כיצד עשוי בכלל להיראות המשך של "שובר שורות": האם זה יהיה מרדף כמו "הנמלט"? מסע בדרכים א-לה "תלמה ולואיז"? אולי בכלל שוד מתוחכם סטייל "אושן 11"? בכל התרחישים שדמיינתי, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה משחק קווסט. אמנם האביר הגיבור הוחלף בבשלן קריסטל מת', האוצר האגדי הוא כסף שחור, המכשף האפל הוא חבר כנופייה והיער הקסום הוא מחסן עם פעילות מפוקפקת, אבל כל שאר האלמנטים פה: ג'סי הולך בסרט מנקודה א' ל-ב' כדי להשיג את X אך מגלה שעליו לדבר קודם עם Y בנקודה אחרת, וחוזר חלילה. "אל קמינו" ("הדרך" בספרדית) לא שאפתני במיוחד מבחינה גיאוגרפית כי המסלול של ג'סי פינקמן הוא, ברובו, באלבקרקי רבתי.
"אל קמינו" (זמין בנטפליקס הקרוב לביתכם) עוקב אחרי ג'סי ואחרי ג'סי בלבד. לא ג'סי הצעיר, המקלל והמתלהב ממגנטים של פעם, אלא ג'סי פגוע ומצולק (נפשית ופיזית) – וחדור מטרה. הבחור כבר ראה ואיבד הכל ועד לאחרונה הוא היה צ'יוואווה של ניאו-נאצים וגר בכלוב (שבתל אביב היו גובים עבורו 3,500 ₪ שכירות). עם תחליף אב שכעת בר-מינן וילד שיצא מכלל סכנה, ג'סי רוצה לשרוד למען עצמו, וג'סי שכזה הוא הג'סי הכי מסוכן והכי מעניין. הוא רק צריך, בקטנה ככה, להתחמק ממאות שוטרים, בלשים וסוכנים שתרים אחריו כי היה שותף באימפריית סמים. אין, קטעים עם הג'סי הזה.
"אל קמינו" עוסק בבסיסו ברעיון די פשוט: בעודו מוכה פוסט-טראומה (ולא מהסוג שיכירו לו בביטוח לאומי) ג'סי מנסה לברוח כמה שיותר רחוק, ולְשֵם כך הוא זקוק לכסף. הרבה כסף. על-מנת להשיג את מבוקשו, ג'סי לא רוקם תכנית מופרכת שכוללת מגנטים, מקררים או שוד רכבת. למעשה, רגע האקשן הכי מרהיב בסרט הוא פיצוץ גנרי ודי חסר הצדקה עלילתית (כנראה נשאר עודף בתקציב). ג'סי כבר יודע איפה מוחבאים המזומנים והוא רק צריך להגיע לשם. זה הכל.
על הנרטיב הדל יחסית מחפים פלאשבקים: בעיקר זיכרונות טראומתיים מחייו מלאי התמורות של ג'סי, ובעיקר מתקופת השבי. רציתי להתלונן על מה שהרגיש לפרקים כמו מצעד נוסטלגיה, אבל אני לא מסוגל להתלונן על דקות יקרות בחברתם של באדג'ר, סקיני פיט (הייתם מתים לחבר כמוהו) וחבר'ה נוספים שמסתבר כי התגעגעתי לפרצוף שלהם. מודה שהיה לי קשה עם זה שחלק מהשחקנים ממש לא נראים כפי שנראו לפני 6 שנים, עת הסתיימה הסדרה אותה "אל קמינו" ממשיך. למזלנו, אהרון פול בן ה-40 הוא זה שאנחנו מבלים איתו הכי הרבה זמן, ובזכות הבייבי-פייס שלו וההתעללות הפיזית שהדמות שלו עברה, לא קשה להאמין שג'סי עדיין בן 25. שחקנים אחרים, לעומת זאת, לא זכו בגנים המשובחים של אהרון פול ועל כן המראֶה שלהם קצת פחות אמין. מי מכם שיראו את הסרט מיד אחרי פרק הסיום של "שובר שורות" צפויים להרים גבה, שתיים או ארבע.
בתור מופע של איש אחד, אהרון פול דופק פה את הופעת חייו. אהרון פול, שלא בדיוק נסק אחרי סוף הסדרה, מזכיר לא רק כמה הוא מוצלח בתור ג'סי "ידעתם ששמו האמצעי הוא ברוס?" פינקמן, אלא מביא את הדמות לשיאים אמוציונליים חדשים: אין שחקנים רבים שמסוגלים להביע בו-זמנית כעס, פחד וחרדה ועדיין לשכנע אותנו שזה קורה לילדון מפוחד שרק חיפש כל חייו טפיחה על השכם ואהבה בלתי מותנית. בנוסף, "אל קמינו" הוא הפעם ראשונה בתולדות הפרנצ'ייז שבו ג'סי הוא "האחד שדופק" – ופול מצליח להראות בדיוק איך דבר שכזה נראה. מבחינתי, תנו לבחור עוד פסלון אמי (או אוסקר? איך זה עובד פה?).
עבור הקוראים שמסתקרנים מ"אל קמינו" אבל לא צפו ב"שובר שורות", אין לי עבורכם בשורות משמחות: הסרט לא עומד בפני עצמו ועל מנת להבין ולהינות ממנו צריך לצפות קודם בסדרה. עבור אלו שצפו בסופה של הסדרה לפני שש שנים, אני ממליץ למצוא ריקאפ קצר ביוטיוב כדי להיזכר מי מה ומו (או יותר טוב: תנו לאהרון פול בכבודו ובעצמו להזכיר לכם מה קרה). סדרת הפריקוול "סמוך על סול" פחות רלוונטית פה, אך מומלצת בפני עצמה.
לא רציתי סרט המשך של "שובר שורות", אך אני שמח שהוא פה. הוא לא גורע מהסוף של "שובר שורות" ולא מעמיס עליו עודף אינפורמציה – הוא הסיום שלא ידעתי שאנו זקוקים לו. מלבד סגירה של קצוות פרומים (שאני מקווה שתשתיק סוף סוף יוטיוברים חובבי קונספירציות), "אל קמינו" הוא גם סגירת מעגל עבור גיבור שעבר את המהפך הגדול בסדרה אך לא זכה לאפילוג ראוי. החשש העיקרי שלי היה שנקבל סיבוב נוסף של פורנו עינויים, אבל נראה כי גם גיליגאן לא היה מעוניין לבחון כמה נמוך עוד אפשר להוריד את המסכן. לא שאין פה רגעים לא פשוטים לעיכול – כאלה שבסופם תרצו לחבק את ג'סי ולומר לו "ששש יהיה בסדר חמוד. בוא, רוצה פיצה?" – אך "אל קמינו" הוא ברובו סרט העֲצָמה. להבא אדע לסמוך על וינס גיליגאן, ואם הוא יחליט שאנחנו זקוקים למיני-סדרה על וולט ג'וניור וניסיונותיו להיגמל מדגני בוקר – לא אפקפק ברעיון. אולי אפילו אביא את הבירות בעצמי, ביץ'.
לא בדיוק סרט, אבל כיף
בזמן הצפייה עצמה מאוד נהניתי. אולי זה באמת היה הנוסטלגיה והתחושה שאני רואה "שובר שורות" שוב פעם, אבל אני לא חושב – הרבה מהסרט הזה עובד. ארון פול נהדר (גם אם אני לא בטוח שההופעה שלו כאן היא דווקא שיאה של הדמות), סצנות המתח והאקשן נהדרות ובכלליות השעתיים עוברות בעניין.
רק כשקראתי שחבר שלי מתייחס לסרט כסרט, התחלתי לשקול את העניין. כי כסרט – דבר עצמאי בפני עצמו שמספר סיפור רחב ומספק – "אל קמינו" עובד פחות. אין כאן ממש פיתוח דמות, או מסע של דמות או העמקה יוצאת דופן. אני לא גיליתי או הבנתי משהו חדש על ג'סי, והאופטימיות (בנוגע לדמותו) שבה נגמרה הסדרה מעט דהתה למציאות (ההגיונית) שחיכתה לפינקמן בחוץ.
זה פינאלה מרהיב לסדרה, אין ספק – ונהניתי ואני ממליץ אותו לכל צופה של "שובר שורות" (למרות שראיתי לא מעט מאוכזבים ברשת). אבל פשוט "כסרט", דבר שהוא מתעקש להיות ותוקע את העניין בשם שלו – זה עובד פחות.
זה לא סרט ולדעתי אפילו לא פינאלה.
זה פשוט אפילוג לסיפור. לגמרי אפשר בלעדיו, אבל זה נחמד שהוא קיים.
אמי, לא?
זה נחשב סרט טלוויזיה?
הוא יצא בקולנועים
אז אני חושב שטכנית הוא יכול את שניהם. מאמין שנטפליקס יכוונו אותו לאמי.
זו בינתיים הביקורת שאני הכי מסכים איתה כאן.
הסרט מבחינתי הרגיש כמו פרק ארוך ולא רע, אבל גם לא טוב במיוחד, של הסדרה.
תיארת בדיוק את הסרט שחששתי ממנו
ובדיוק את הסיבה שאהבתי כל כך את הסרט שבסופו של דבר קיבלנו – סרט דמות, שנותן לנו את ג'סי שנותר פתאום לבדו וזקוק להכוונה עצמית ללא שום דמות מנטור, וסרט שלא מנסה להיות סיקוול בכוח עם טוויסטים מאולצים בדיעבד או סגירת קצוות שאף אחד לא חיפש. הנוכחות של וולט שם רק הייתה מעיבה על הסיפור של ג'סי, ושובר שורות מעולם לא הייתה סדרה שרודפת אחרי העלילה אלא נותנת לדמויות להתנהל לבד, ולסיפור לנבוע מהן.
אני שמחה שלא קראתי ביקורות כמו זו לפני הצפיה
כי הייתי מופתעת מכל דבר שקרה בסרט (שהוא יותר כמו פרק ארוך) ואני חושבת שהביקורת שלך מקלקלת חלק מההפתעות, אע"פ שלא הפלגת בספוילרים או משהו. פשוט אין שם הרבה התרחשויות.
אחרי גילוי הנאות הזה, הכי התחברתי לביקורת של חן חדד בהארץ, שאומרת דברים דומים גם לביקורת כאן: עשוי מצויין, כרגיל, היה נחמד לצפות, אבל יכולתי לחיות גם בלי זה. וכמובן שהסרט יתאים רק למי שצפה בשובר שורות.
הציון השולט בימד"ב הוא 7-8 (אני מתעלמת מ1 ו-10 כי אלו הנודניקים המתלהבים שעם הזמן מיטשטשים). ציון מאוד מוצדק בעיני.
חביב
אני מסכים עם מה שכתבו כאן. בתור סרט הדבר הזה לא ממש עובד. הרבה מהזמן ההתרחשות אטית ברמות שזה אחלה לפרק ארוך בסדרה. ככזה נהניתי מאוד. אין הרבה התרחשויות אבל הרבה מהדברים הטובים של הסדרה כאן. הדמויות. זוויות הצילום. הפסקות המעולה וכמובן הנופים של אלבקרקרי. מי שאהב את הסדרה מומלץ ביותר אבל אין מה לצפות למשהו מלהיב יותר מדי .
לגבי הפלאשבקים. לדעתי היו קצת יותר מדי ספציפית יותר מדי עם דמות ספציפית שלא אהבתי בסדרה ולא אהבתי לראות אותה כל כך הרבה בסרט עכשיו.
מרשים
מצד אחד, אני מבין את אלו שחושבים שלא מדובר בסרט חיוני. הסדרה עומדת בפני עצמה מצוין, והסרט הזה לא עומד אפילו דקה בלי הסדרה.
מצד שני, הסדרה לא סגרה את הסיפור של ג'סי. יש לכך שלל סיבות מוצדקות, אבל בפועל, תחושות המסוגלות והעצמאות והשליטה בחיים של ג'סי – אחד העניינים החשובים ביותר בדמות שלו, ואחד המוטיבים החשובים בסדרה בכלל – לא הגיעה לסוף מספק.
וזה מרשים בגלל שגיליגאן מצליח לייצר כאן מוצר משולש – סיפור זורם והגיוני שבלבו אוסף של משימות שג'סי צריך להשלים, אבל משימות שכל אחת מהן סוגרת או מהדהדת מעגלים שנפתחו במהלך הסדרה (עלילתית או רגשית) ומאפשרת לנו להכיר יותר טוב את ג'סי, וחשוב מכך, לג'סי להכיר יותר טוב את עצמו.
במלים אחרות, המשימות של ג'סי לא רנדומליות: כל אחת מהן מלמדת אותו לקח ומאפשרת לו לצעוד את הצעד האחרון במגוון של נתיבים שהוא התחיל ללכת בהם מזמן. וזה מאוד יפה.
ומי שחשב ששובר שורות אובר רייטד?
הבעיה שלי הגדולה גם הסדרה הייתה, הרבה זמן מת, אולי יש לי אנטי מסויים לאווירה דיכאונית אובר. אבל יש הרבה סצינות מונולוגים וטייקים של מצלמה כל כך מיותרים, שזה ממש חבל. לא אשקר לפעמים זה עבד, אבל רק לפעמים. בגדול אני מרגיש שיש לסדרה הזו סימפטום דומה להרבה סדרות שמלאות בעצמן. מתחילות עם עונה ראשונה מוצלחת אבל אז מאבדות את זה. רמת העניין שלהם, ביחס למה שהם מציגים ולאן שהעלילה הולכת הוא לא נכון, הוא מעייף ומטיש. מזכיר לי את ווסטוורלד וליגיון, שתי סדרות שהתחילו מצויין והקצב הרגיש נכון. אבל אז מגיע עונה השניה שמרגישה שסובבת סביב עצמה, מלאה בעצמה ושוכחת שיש צופים. שובר שורות לא מתרסקת באותה מהירות והיא לפעמים חוזרת לעצמה, כי הסיפור בסוף הוא בייסיק. ויכול להיות זו הסיבה שהיא עבדה – היא על החיים עצמם. אבל גם היא ניסתה לתת יותר נופח ולנפח ללא ערך מוסף. הבנו שהדמויות והסיפור גדול מהחיים, לא צריך למרוח את זה. דוגמה לסדרה שכמעט לא נפלה לזה רק מידי פעם ולכן היא סדרה הכי פופולרית היא "משחקי הכס", היו לה גם פרקים פה ושם מרוחים אבל כמעט ואף פעם לא הרגיש לי שהדמויות מדברות את עצמן לריק, הם תמיד פותחו אבל במקביל זה היה חופף עם תמונה גדולה. שוטים של מצלמה? יש סיבה לבנות אווירה לתפאורה שלא מחיי היום יום שלנו. אני לא רואה סיבה לעשות שוט על מכונית 10 דקות מגובה 3 מטרים, ממרחק של הבית של השכן, נכנס יוצא מהמכונית, פותח חלון, סוגר דלת חוזר למכונית, רק בשביל לעשות קלוז אפ לרגע שהוא טרוד ומבואס. אני מודע לזה שהוא טרוד ומבואס כל הסדרה על זה כל הפרק מרוח על הרעיון הזה. חשבתם שאני לא ארגיש מספיק אווירה של חוסר חשק רק בגלל שלא ראיתי את השוט המבוזבז הזה?! כי רציתי סדרה "איכותית אומנותית" זה מה שיש לנו להציע. שוטים מעייפים לדברים רנדומליים שחס וחלילה הקצב לא יהיה איכותי או רגיל כי אנחנו לא סדרה רגילה. זה מזכיר לי שניסיתי לראות עם אבי את רומא ללא הפסקה. זה מוגזם! מחורטט ופלצני.
זו הסיבה שהפסקתי לראות ליגיון 3, כנראה לא אחזור לווסטוורלד 3 וויתרתי על סמוך על סול באמצע העונה השניה. זו האמת מבחינתי, שובר שורות אובר מוערכת בשם האומנות, למרות שהיצירה עצמה פגומה.
הזמנים עם ג'סי היו יותר מוצלחים וזכור לי עם פחות זמנים מתים. נשאלת השאלה מה הקצב של הסרט והאם הוא יותר נוח מהסדרה? כי אני לא מתכוון לבזבז את זמני על "שוטים של אווירה" שמשמימים את הסיפור ולא מוסיפים לו.
אני אפילו לא יודע איך להתחיל לענות על מה שרשמת כאן
יש בעיות ב"שובר שורות", בכיף, אבל זה שלוקחים רגע או שתיים להיות עם הדמויות זה לחלוטין לא אחת מהן.
בכל מקרה, מהתיאור הכללי של הגישה שלך, אני לא חשוב ש"אל קמינו" בשבילך.
לגיטימי שלא תדע לענות, אם לא חשת אותו הדבר
"זה שלוקחים רגע או שתיים להיות עם הדמויות", הלוואי וזה היה רגע, שתיים ואפילו שלוש. מהחוויה שלך לחלוטין אין את הבעייה הזו. בחוויה שלי היא האם ובגדול.
אני גם לא יודע למה אתה משתמש במילה "גישה" כאילו באתי בגישה בעייתית. זו החוויה שלי מהעריכה של הסדרה, הקצב לדעתי לא עובד. לא באתי אנטי לסדרה הזו וראיתי את כולה בגלל הרגעים שכן עובדים. אבל זה פגם ממשי בבסיס שלה ולכן לדעתי היא אובר מוערכת, כמו שהזכרתי לגבי זוכה האוסקר רומא. זה קצב מגוחך שכבר לא קשור לדמויות ויותר מרצון היוצר להביא טייק סופר ריאליסטי שכביכול אנחנו רואים מה הדמויות עוברות בכל רגע נתון. כמו שאמרתי מלאה בעצמה.
למרות על הגישה שלך לחוויה שלי תודה על העצה, שאכן הסרט לא בשבילי אם הוא שומר על אותו קצב בעייתי.