ביקורת: דנקרק

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 5 באוגוסט 2017Posted in: ביקורות
נולאן לא מתעכב כדי להראות לכם תמונות של האישה והילדים ולספר לכם סיפורים מרגישים. פה זה מלחמה. יורים עליכם.
שם רשמי
דנקרק
שם לועזי
Dunkirk
בימוי
כריסטופר נולאן
תסריט
כריסטופר נולאן
שחקנים
טום הארדי
מארק ריילנס
קנת בראנה
לדף הסרט

אחד התיאורים החוזרים על עצמם בזכרונות חיילים ממלחמות מודרניות הוא "שדה הקרב הריק". ‏השורות הצפופות של חיילים בבגדים זוהרים נעלמו מזמן; הקבוצות הקטנות של חיילים במדים ‏המשתלבים עם הרקע עסוקות בהסתתרות בתוך שדה הקרב. במקרים רבים החייל איננו רואה ‏בכלל מי יורה עליו.‏

‏"דנקרק", המספר על הפינוי המפורסם של (בעיקר) חיילים בריטיים מצרפת המובסת במלחמת ‏העולם השניה, לוקח את הגישה הזו לקיצוניות. הוא סרט מלחמה בלי אויב; סרט גבורה בלי ניצחון; ‏וסרט על מאורע היסטורי בלי קו עלילה רציף. ‏

בעצם, "דנקרק" הוא במידה רבה סרט אסונות – אלא שאת אסונות הטבע מחליפים אסונות מעשי ‏ידי אדם. בכל הסרט לא נראה גרמני אחד. מטוסים גרמניים מופיעים פה ושם ומפילים את ‏פצצותיהם על המתפנים. ארטילריה נוחתת על הרציף. כדורי אקדח נורים על החיילים הבריטים. ‏אבל אויב אנושי – אין. ‏

הסרט מלהטט בין שלושה קווי עלילה מקבילים, כל אחד באורך שונה. הראשון, סיפורו של חייל ‏בריטי המנסה להימלט מדנקרק, נמשך שבוע. השני, סיפורו של צוות סירה קטנה השט לדנקרק ‏לחלץ חיילים – נמשך יום. והאחרון, סיפורה של שלישית מטוסי ספיטפייר בריטיים הטסים לעבר ‏דנקרק כדי לספק סיוע אווירי ולהפיל מטוסי אויב, נמשך שעה. כולם יחד מתמזגים בסרט לא ארוך, ‏בוודאי לא בקני המידה של אופוסים מלחמתיים.‏

המטרה הברורה של הסרט היא להעביר חוויה של פינוי והפסד, יחד עם ההצלה הלא ‏צפויה. בהתאם לכך, הוא מוותר כמעט לגמרי על פיתוח דמויות. אנחנו רואים חיילים תחת הפצצה; ‏אנחנו רואים חיילים נפצעים ונהרגים; אנחנו לא יודעים עליהם כלום מלבד, במקרה הטוב, לאיזו ‏יחידה הם משתייכים. רק על צוות הסירה אנחנו יודעים מעט יותר, אבל לא בהרבה – רק מה ‏שאפשר ללמוד מכמה קרעי שיחות בלי הרבה אקספוזיציה כפויה. אפילו אי אפשר לנחש מראש מי ‏ימות, ולא רק בגלל שאף אחד לא מראה לאחר תמונה של אשתו או ילדו הקטן שזה עתה נולד והוא ‏נורא מתגעגע אליו. בעצם, אף חייל בסרט לא שואף להראות אף תמונה למישהו. כולם שואפים ‏לצאת מהחוף ולהגיע בשלום, ולפעמים לא בוחלים באמצעים כדי לעשות את זה. הסרט מבוסס ‏במים, מילולית לגמרי, ומנסה להעביר את החוויה של הפחד, הייאוש וההצלה הלא-צפויה.‏

ואיזו חוויה. "דנקרק" לא מרחם עליכם ולא נותן לכם להרגיש נח, הוא רוצה שתרגישו שאתם בתוך ‏שדה הקרב. יורים עליכם. מעט מאוד סרטים ניסו להכניס את הצופה לתוך שדה הקרב בצורה כזו. ‏ ‏‏"להציל את טוראי ראיין" הוא כמובן הדוגמה הבולטת – אבל הוא עשה זאת לתוך נקודת שיא: ‏הגזרה הגרועה ביותר בחוף הגרוע ביותר ביום הנחיתה בנורמנדי, ואחרי סצנת הפתיחה התמקד ‏בקבוצת לוחמים קטנה וסיפר סיפור מסע. "דנקרק" מספר סיפורים קטועים, של מי שמנסה לצאת ‏מהחוף ושל מי שמנסה להגיע אליו, ומקפץ ביניהם כל הזמן.‏

הקפיצה הזו מקשה על ההזדהות עם הדמויות, והרגשתי שהתפירה של שלושת הסיפורים יחד ‏לקראת סוף הסרט קצת מאולצת מדי, אבל היא תורמת לחוויה של המלחמה. במקום שהסרט ‏ייבנה לקראת סצנת שיא אחת ברורה, הוא מורכב מרצף של התמודדויות: להגיע לחוף, לשרוד ‏הפצצת צלילה, לעלות על ספינה; לרדוף אחרי מפציץ גרמני; להחליט אם להסתובב; לשרוד ‏הפגזה; וכן הלאה, ושוב, ושוב, ושוב. ואם עזבנו את אחת הדמויות במצב ביש – הסרט ישבור למי ‏שמנסה להגיע לדנקרק כדי להוציא אותה משם, אבל כשנחזור לדמות קרוב לוודאי שהיא עדיין ‏תהיה במצב ביש. ‏
‏
במקום שהסרט ילווה גיבור, הוא מלווה מלחמה. והוא עושה את זה בצורה מרשימה מאוד. יש בו ‏סצנות קרב רבות – אם אפשר לקרוא 'סצנת קרב' למשהו שלא פעם רואים רק את התוצאה שלו: ‏טורפדו במים מטביע ספינה, אנשים נופלים מירי בלתי נראה. רק קרבות האויר, שבהם יש שני ‏צדדים, דומים לקרבות אויר כפי שהם מופיעים בסרטים. ובבימוי הקרבות והצילום הסרט ממשיך ‏וגורף את הצופה פנימה. נולאן לא הסתפק בפעלולי מחשב, אלא גייס לסרט ספינות ומטוסים מימי ‏מלחמת העולם השניה, וכשאלה לא היו זמינים – מודלים מעופפים או מטוסים שעברו שינוי צורה ‏כדי שייראו מתאים. כתוצאה מכך, הכל נראה אמין מאוד; רק חובבים מובהקים של מטוסי מלחמת ‏העולם השניה עשויים לשים לב לכמה אי דיוקים טכניים, וספק אם הם יפריעו להם. הצילום יוצא מן ‏הכלל, גם אם הוא מוותר על דיוק היסטורי לטובת דרמטיזציה (למשל, מזג האוויר האמיתי על ‏החופים היה טוב להפתיע, לא קודר כפי שהוא מוצג בחלק מהסרט). קרבות האוויר יפהפיים – אבל ‏הצילום לא רק 'יפה'; הוא משרת היטב את הסרט. כשהמתרחש קודר, הצילום קודר; כשהסצנה ‏מאיימת, הצילום תורם לזה; כשהסצנות מתרחשות באוויר ובמים – הסרט קופץ אנה ואנה בצורה ‏אמינה מאוד, אבל לא בשיטת המצלמה חולת הפרקינסון שמונעת להבין מה קורה פה בכלל: בכל ‏רגע אפשר להבין מי נגד מי ומה קורה, עד לסצנת הטיס הסוריאליסטית-כמעט והמרהיבה לקראת ‏הסוף.‏

המוזיקה עצמה יכולה להיות מעיקה. יש כאלה שיחשבו שהיא מעיקה בצורה נכונה: אחרי הכל ‏הסרט הזה לא מנסה לגרום לנו להרגשה נעימה. אני התרשמתי שהרעיון המרכזי מאחורי פס הקול ‏קיבל השראה מצופר של מפציץ צלילה גרמני, וזה אכן מעיק, גם אם פחות ממה שהצפירות העיקו ‏על כל מי שאיתרע מזלו להיות בסביבה כאשר צללו עליו מטוסים גרמניים. זה לא שהמוזיקה בונה ‏מתח לקראת שיא: בכל רגע בסרט משהו יכול להתפוצץ, ובדרך כלל אכן מתפוצץ, והמוזיקה עושה ‏את עבודתה בשמירת הצופה מרוט-עצבים במידה מתאימה.‏

למרות הריאליסטיות ודיוק רב בשחזור הטכני, מי שבא לסרט כדי לחפש דיוק היסטורי יקבל את ‏מבוקשו רק בצורה חלקית. נולאן אמנם מתבסס על המאורעות האמיתיים, אולם לוקח לעצמו חופש ‏נרחב. אי אפשר להבין מהסרט כמה תרמו הצרפתים להגנת דנקרק בזמן הפינוי, גם אם ההגנה ‏הצרפתית מוזכרת בהתחלה, אולם לעומת זאת יש סצנה שבה מונעים מצרפתים לעלות על ‏ספינות, בטענה שיעלו על הספינות הצרפתיות – סצנה שכמה כמוה אכן התקיימו, אולם במציאות ‏פונו המוני חיילים צרפתיים בספינות בריטיות, שלא לדבר על חוף הפינוי הצרפתי. לפעמים דמויות ‏מבוססות באופן הדוק על דמויות היסטוריות (כך למשל, ימאי צעיר בספינה מבוסס לגמרי על ‏הביוגרפיה של ימאי צעיר בריטי אמיתי, הרולד פוטר, כולל האופי) ויש תשומת לב רבה לפרטים ‏קטנים-כביכול, כגון הדגש החוזר ונשנה על כמות הדלק במטוסים הבריטיים, שבמציאות אכן סבלו ‏מטווח קצר ולכן לא יכולים היו להיות זמן רב מעל לחופים. אולם מבחינת העלילה הסרט לא מרגיש ‏צורך להיצמד בצורה מדוייקת לכל פרט. הוא גם, באופן מודע, לא עוסק כמעט בכלל בשיקולים ‏המדיניים מאחורי ההתרחשויות, למעט דרך שיחות קצרות של שני קצינים בריטיים. היטלר איננו ‏קיים בסרט; צ'רצ'יל מופיע רק כאשר מישהו מקריא את אחד מנאומיו המפורסמים (לתשומת לב ‏סרט הביוגרפיה הקרוב של צ'רצ'יל: הטקסט הרבה יותר אפקטיבי כשלא מנסים לצרוח אותו). ‏

אבל כאמור, זה לא המוקד. 'דנקרק' הוא סרט על חוויית החייל. על האימה וחוסר האונים בפני ‏המוות שנגרם על ידי אויב חסר פנים; על הניסיון לשרוד בכל מחיר; על חיים ומוות במלחמה, בלי ‏הגיון עלילתי הקובע מי ישרוד ומי ימות, ועל כישלון – ואפילו העובדה שאנחנו יודעים איך הסיפור ‏נגמר לא מהווה הפי-אנד. ובתור סרט חוויה, סרט אסונות מלחמתי, שבו המוקד איננו החייל הבודד ‏אלא האסונות וההתמודדות איתם, ויותר מכל – המלחמה, מכבש גדול וקטלני שמתגלגל וסוחף ‏איתו המונים, אין הרבה סרטים המשתווים ל'דנקרק'. בעצם, אין הרבה שניסו. לטוב ולרע, כל ‏השאר משני לחוויה. העלילה, הסיפור, ההיסטוריה – לא בשביל אלה כדאי לראות את הסרט. כדאי ‏לראות אותו בגלל החווייה, גם אם היא מתישה לפעמים, של החייל תחת אש, כמעט חסר פנים ‏בתוך המון חיילים כמוהו, מובסים ועייפים שכולם רק רוצים לשרוד.‏

תגיות: