אחד התיאורים החוזרים על עצמם בזכרונות חיילים ממלחמות מודרניות הוא "שדה הקרב הריק". השורות הצפופות של חיילים בבגדים זוהרים נעלמו מזמן; הקבוצות הקטנות של חיילים במדים המשתלבים עם הרקע עסוקות בהסתתרות בתוך שדה הקרב. במקרים רבים החייל איננו רואה בכלל מי יורה עליו.
"דנקרק", המספר על הפינוי המפורסם של (בעיקר) חיילים בריטיים מצרפת המובסת במלחמת העולם השניה, לוקח את הגישה הזו לקיצוניות. הוא סרט מלחמה בלי אויב; סרט גבורה בלי ניצחון; וסרט על מאורע היסטורי בלי קו עלילה רציף.
בעצם, "דנקרק" הוא במידה רבה סרט אסונות – אלא שאת אסונות הטבע מחליפים אסונות מעשי ידי אדם. בכל הסרט לא נראה גרמני אחד. מטוסים גרמניים מופיעים פה ושם ומפילים את פצצותיהם על המתפנים. ארטילריה נוחתת על הרציף. כדורי אקדח נורים על החיילים הבריטים. אבל אויב אנושי – אין.
הסרט מלהטט בין שלושה קווי עלילה מקבילים, כל אחד באורך שונה. הראשון, סיפורו של חייל בריטי המנסה להימלט מדנקרק, נמשך שבוע. השני, סיפורו של צוות סירה קטנה השט לדנקרק לחלץ חיילים – נמשך יום. והאחרון, סיפורה של שלישית מטוסי ספיטפייר בריטיים הטסים לעבר דנקרק כדי לספק סיוע אווירי ולהפיל מטוסי אויב, נמשך שעה. כולם יחד מתמזגים בסרט לא ארוך, בוודאי לא בקני המידה של אופוסים מלחמתיים.
המטרה הברורה של הסרט היא להעביר חוויה של פינוי והפסד, יחד עם ההצלה הלא צפויה. בהתאם לכך, הוא מוותר כמעט לגמרי על פיתוח דמויות. אנחנו רואים חיילים תחת הפצצה; אנחנו רואים חיילים נפצעים ונהרגים; אנחנו לא יודעים עליהם כלום מלבד, במקרה הטוב, לאיזו יחידה הם משתייכים. רק על צוות הסירה אנחנו יודעים מעט יותר, אבל לא בהרבה – רק מה שאפשר ללמוד מכמה קרעי שיחות בלי הרבה אקספוזיציה כפויה. אפילו אי אפשר לנחש מראש מי ימות, ולא רק בגלל שאף אחד לא מראה לאחר תמונה של אשתו או ילדו הקטן שזה עתה נולד והוא נורא מתגעגע אליו. בעצם, אף חייל בסרט לא שואף להראות אף תמונה למישהו. כולם שואפים לצאת מהחוף ולהגיע בשלום, ולפעמים לא בוחלים באמצעים כדי לעשות את זה. הסרט מבוסס במים, מילולית לגמרי, ומנסה להעביר את החוויה של הפחד, הייאוש וההצלה הלא-צפויה.
ואיזו חוויה. "דנקרק" לא מרחם עליכם ולא נותן לכם להרגיש נח, הוא רוצה שתרגישו שאתם בתוך שדה הקרב. יורים עליכם. מעט מאוד סרטים ניסו להכניס את הצופה לתוך שדה הקרב בצורה כזו. "להציל את טוראי ראיין" הוא כמובן הדוגמה הבולטת – אבל הוא עשה זאת לתוך נקודת שיא: הגזרה הגרועה ביותר בחוף הגרוע ביותר ביום הנחיתה בנורמנדי, ואחרי סצנת הפתיחה התמקד בקבוצת לוחמים קטנה וסיפר סיפור מסע. "דנקרק" מספר סיפורים קטועים, של מי שמנסה לצאת מהחוף ושל מי שמנסה להגיע אליו, ומקפץ ביניהם כל הזמן.
הקפיצה הזו מקשה על ההזדהות עם הדמויות, והרגשתי שהתפירה של שלושת הסיפורים יחד לקראת סוף הסרט קצת מאולצת מדי, אבל היא תורמת לחוויה של המלחמה. במקום שהסרט ייבנה לקראת סצנת שיא אחת ברורה, הוא מורכב מרצף של התמודדויות: להגיע לחוף, לשרוד הפצצת צלילה, לעלות על ספינה; לרדוף אחרי מפציץ גרמני; להחליט אם להסתובב; לשרוד הפגזה; וכן הלאה, ושוב, ושוב, ושוב. ואם עזבנו את אחת הדמויות במצב ביש – הסרט ישבור למי שמנסה להגיע לדנקרק כדי להוציא אותה משם, אבל כשנחזור לדמות קרוב לוודאי שהיא עדיין תהיה במצב ביש.
במקום שהסרט ילווה גיבור, הוא מלווה מלחמה. והוא עושה את זה בצורה מרשימה מאוד. יש בו סצנות קרב רבות – אם אפשר לקרוא 'סצנת קרב' למשהו שלא פעם רואים רק את התוצאה שלו: טורפדו במים מטביע ספינה, אנשים נופלים מירי בלתי נראה. רק קרבות האויר, שבהם יש שני צדדים, דומים לקרבות אויר כפי שהם מופיעים בסרטים. ובבימוי הקרבות והצילום הסרט ממשיך וגורף את הצופה פנימה. נולאן לא הסתפק בפעלולי מחשב, אלא גייס לסרט ספינות ומטוסים מימי מלחמת העולם השניה, וכשאלה לא היו זמינים – מודלים מעופפים או מטוסים שעברו שינוי צורה כדי שייראו מתאים. כתוצאה מכך, הכל נראה אמין מאוד; רק חובבים מובהקים של מטוסי מלחמת העולם השניה עשויים לשים לב לכמה אי דיוקים טכניים, וספק אם הם יפריעו להם. הצילום יוצא מן הכלל, גם אם הוא מוותר על דיוק היסטורי לטובת דרמטיזציה (למשל, מזג האוויר האמיתי על החופים היה טוב להפתיע, לא קודר כפי שהוא מוצג בחלק מהסרט). קרבות האוויר יפהפיים – אבל הצילום לא רק 'יפה'; הוא משרת היטב את הסרט. כשהמתרחש קודר, הצילום קודר; כשהסצנה מאיימת, הצילום תורם לזה; כשהסצנות מתרחשות באוויר ובמים – הסרט קופץ אנה ואנה בצורה אמינה מאוד, אבל לא בשיטת המצלמה חולת הפרקינסון שמונעת להבין מה קורה פה בכלל: בכל רגע אפשר להבין מי נגד מי ומה קורה, עד לסצנת הטיס הסוריאליסטית-כמעט והמרהיבה לקראת הסוף.
המוזיקה עצמה יכולה להיות מעיקה. יש כאלה שיחשבו שהיא מעיקה בצורה נכונה: אחרי הכל הסרט הזה לא מנסה לגרום לנו להרגשה נעימה. אני התרשמתי שהרעיון המרכזי מאחורי פס הקול קיבל השראה מצופר של מפציץ צלילה גרמני, וזה אכן מעיק, גם אם פחות ממה שהצפירות העיקו על כל מי שאיתרע מזלו להיות בסביבה כאשר צללו עליו מטוסים גרמניים. זה לא שהמוזיקה בונה מתח לקראת שיא: בכל רגע בסרט משהו יכול להתפוצץ, ובדרך כלל אכן מתפוצץ, והמוזיקה עושה את עבודתה בשמירת הצופה מרוט-עצבים במידה מתאימה.
למרות הריאליסטיות ודיוק רב בשחזור הטכני, מי שבא לסרט כדי לחפש דיוק היסטורי יקבל את מבוקשו רק בצורה חלקית. נולאן אמנם מתבסס על המאורעות האמיתיים, אולם לוקח לעצמו חופש נרחב. אי אפשר להבין מהסרט כמה תרמו הצרפתים להגנת דנקרק בזמן הפינוי, גם אם ההגנה הצרפתית מוזכרת בהתחלה, אולם לעומת זאת יש סצנה שבה מונעים מצרפתים לעלות על ספינות, בטענה שיעלו על הספינות הצרפתיות – סצנה שכמה כמוה אכן התקיימו, אולם במציאות פונו המוני חיילים צרפתיים בספינות בריטיות, שלא לדבר על חוף הפינוי הצרפתי. לפעמים דמויות מבוססות באופן הדוק על דמויות היסטוריות (כך למשל, ימאי צעיר בספינה מבוסס לגמרי על הביוגרפיה של ימאי צעיר בריטי אמיתי, הרולד פוטר, כולל האופי) ויש תשומת לב רבה לפרטים קטנים-כביכול, כגון הדגש החוזר ונשנה על כמות הדלק במטוסים הבריטיים, שבמציאות אכן סבלו מטווח קצר ולכן לא יכולים היו להיות זמן רב מעל לחופים. אולם מבחינת העלילה הסרט לא מרגיש צורך להיצמד בצורה מדוייקת לכל פרט. הוא גם, באופן מודע, לא עוסק כמעט בכלל בשיקולים המדיניים מאחורי ההתרחשויות, למעט דרך שיחות קצרות של שני קצינים בריטיים. היטלר איננו קיים בסרט; צ'רצ'יל מופיע רק כאשר מישהו מקריא את אחד מנאומיו המפורסמים (לתשומת לב סרט הביוגרפיה הקרוב של צ'רצ'יל: הטקסט הרבה יותר אפקטיבי כשלא מנסים לצרוח אותו).
אבל כאמור, זה לא המוקד. 'דנקרק' הוא סרט על חוויית החייל. על האימה וחוסר האונים בפני המוות שנגרם על ידי אויב חסר פנים; על הניסיון לשרוד בכל מחיר; על חיים ומוות במלחמה, בלי הגיון עלילתי הקובע מי ישרוד ומי ימות, ועל כישלון – ואפילו העובדה שאנחנו יודעים איך הסיפור נגמר לא מהווה הפי-אנד. ובתור סרט חוויה, סרט אסונות מלחמתי, שבו המוקד איננו החייל הבודד אלא האסונות וההתמודדות איתם, ויותר מכל – המלחמה, מכבש גדול וקטלני שמתגלגל וסוחף איתו המונים, אין הרבה סרטים המשתווים ל'דנקרק'. בעצם, אין הרבה שניסו. לטוב ולרע, כל השאר משני לחוויה. העלילה, הסיפור, ההיסטוריה – לא בשביל אלה כדאי לראות את הסרט. כדאי לראות אותו בגלל החווייה, גם אם היא מתישה לפעמים, של החייל תחת אש, כמעט חסר פנים בתוך המון חיילים כמוהו, מובסים ועייפים שכולם רק רוצים לשרוד.
קודם כל - איזה כיף שגם אם זה חד פעמי, יש לנו פה כתבה של אחת מאגדות האתר הישן.
(באופן אירוני, בדיוק באותו יום שבו בכתבה אחרת התחיל כאן פסטיבל "אהה פעם היה יותר פה טוב").
שנית, אני מסכים עם הביקורת פחות או יותר במאה אחוז ואין לי משהו חכם להוסיף לה. דעתי היא פחות או יותר קופי פסט, להוציא אולי את הפסקה לגבי המוזיקה (אני מסכים שהוא לא משהו, אבל שמתי לב לאחרונה לאחרונה שבעוד שפסקול מוצלח תמיד משפר סרט, פסקול לא מוצלח… לא ממש מזיק. לא זוכר אף פעם סרט שהמוזיקה בו הפריעה לי. אפילו לא בירדמן).
אבל מה שכן – "אין הרבה סרטים המשתווים ל'דנקרק'. בעצם, אין הרבה שניסו", דווקא צריך לומר שזה לא הכי נכון. יש את "ג'ארהד" שבו האויב לא נראה לרגע אחד, אם כי שם כל הפואנטה של הסרט היא שמדובר בסרט מלחמה בלי מלחמה, וכמובן שיש את "בופור" שבמקרה שלו ההחלטה לא להראות שום חייל אוייב גררה קצת ביקורות משונות פה ושם. וכשאני אומר משונות, אני מתכוון לאורי ברייטמן. אם מדובר בשני סרטי מלחמה מודרנית בעוד שטווידלדי כנראה דיבר על סרטים היסטוריים*, ואז כן, דנקרק די בודד במערכה כאן. סה"כ בז'אנר המצומצם של "סרט מלחמה מינימליסטי" דנקרק בהחלט עומד בגאון כאחד הטובים שבו.
* תכלס אני לא אתפלא אם מתישהו בקרוב יהיה איזה סרט ווייטנאם שלוקח את הסגנון הזה ויציג סה"כ עלילה פשוטה של מחלקה אמריקאית המפטרלת בג'ונגל ועל העצבים הנמרטים לאט לאט מהפראנויה שצ'ארלי יכול להסתתר מאחורי כל עץ ואבן.
תודה!
ג'ארהד הוא סרט על כלום, כפי שכתבתי בביקורת עליו. ב'דנקרק' יש (בג'ארהד דווקא רואים כמה עיראקים, כולל בסצנת מפתח). בופור באמת פרח מזכרוני.
ואכן, סביר שהרעיון להפוך את המלחמה לגיבורת הסיפור בלי אוייב מן הסתם לא יתמצה ב'דנקרק'.
מה שכן, נדמה לי שגם ב'הקו האדום הדק' לא רואים ממש אוייב.
(ל"ת)
ב"קו האדום הדק" לא מעט דקות מסך מנקודת מבט יפנית.
(ל"ת)
תודה. לא זכרתי.
(ל"ת)
יש לי שאלה אליך, כהסטוריון צבאי, שמסקרנת אותי מזה זמן רב.
(לא מצאתי מקום אחר לזרוק לתוכו את השאלה הזו, אז בסרט מלחמה… זה מרגיש לי רלוונטי)
אני קורא המון הסטוריה של העולם העתיק (יוון ורומא והעולם ההלניסטי). ויש דבר אחד שאף פעם לא הצלחתי להבין – זה איך כיבוש של ארץ באמת עובד. אלכסנדר הגדול, למשל, כבש את יוון, האימפריה הפרסית וחלקים נרחבים מהודו עם צבא של פחות מ-40,000 איש. איך זה מתקבל על הדעת בכלל? אם מביאים בחשבון אבידות בקרב, וטרנים שצריכים להשתחרר, עריקים, חילות מצב שצריך להשאיר בכל מיני מצודות וערים, איך זה כוח מספיק כדי להחזיק בשטחים עצומים כל כך? לא ברור לי. ולפעמים צבא מכלה את זמנו במצור על ערים ספציפיות (כמו המצור על צור ועזה, שנמשכו חודשים ארוכים). ומדובר כאן בעיר אחת מתוך מאות ערים וכפרים, אם לא אלפים. איך מצביא מחליט על איזו עיר שווה לצור ועל איזו לא? כי ברור שלנצח את הצבא היריב בקרב אחד מכריע זה לא מספיק. אחרי גאוגמילה אלכסנדר היה צריך להיאבק בעוד שבטים, צבאות ועמים כדי להשיג שלטון מוחלט. ולכבוש ארץ שלמה – אפילו ארץ קטנה כמו ארץ ישראל – לוקח הרבה זמן (ההשתלטות של אנטיוכוס השלישי למשל על ארץ ישראל, למשל, מתוארת בפרוטרוט – גליל, גולן, מישור החוף, הנגב. וזו סטרפיה קטנטנה מתוך הממלכה של תלמי הרביעי). תמהני.
מאוד מאוד בקיצור: לא אפשרי אלא אם מגייסים מקומיים
ז"א, אפילו אלכסנדר היה צריך מקומיים כדי לשלוט בשטחים שכבש, וגם הוא לקח לאשה אחת מבנותיו של דרייווש לטובת הלגיטימציה המקומית. כמו כן, "שמו הולך לפניו" עוזר בחלק מהדברים, והוא אכן השאיר חילות מצב אבל קטנים; אחרי שמקום מסויים נכנע ושילבת את האצילים, לא צריך יותר מדי חיל מצב. זה עדיין סיפור מההפטרה, ואלכסנדר היה מקרה חריג מאוד, מאוד במהירות (כמה שנים, ובכל זאת מאוד מהר).
רק הערה אחת; בזמנים עברו בהחלט היה מספיק לנצח את הצבא בקרב אחד כדי לנצח את המלחמה.
המצב השתנה פחות או יותר בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשלראשונה בהיסטוריה היו לאומות את כוח האדם הנדרש כדי לשלוח מאות אלפים לקרב פעם אחר פעם. אבל בתקופות קדומות יותר צבאות היו באים בכל הכח בבת אחת והצבא שהיה מפסיד היה נשאר בלי מספיק אנשים חיים וכשירים בשביל עוד קרב ולמעשה היה נכנע. זו אחת הקונספציות שהובילו במלחמת העולם הראשונה לכל כך הרבה קרבות קטנים שבהם צבא מסויים ניסה להקיז כמה שיותר דם בצבא האחר במטרה לשבור אותו, אבל זה לא צלח (הקרב על הסום, הקרב על לוס, ורדן, ועוד).
סליחה, לא יכולה להתאפק: כשאתה מנצח את הצבא, הצבא מנוצח
אבל המלחמה אינה "מנוצחת" אלא האויב, ולכן אפשר רק לנצח בה. או בקיצור: לנצח את הצבא במלחמה (וכן לנצח את היריב במשחק, לנצח את המתחרה בתחרות וכיו"ב).
כן, שמתי לב לזה בקריאה חוזרת אבל אין אפשרות עריכה.
(ל"ת)
סרט מלחמה נוסף ללא אויב
למיטב זכרוני גם ב"כיפור" של עמוס גיתאי אין אויב בפריים. וגם שם מזג האוויר הוחלף, כדי לאפשר לחיילים לבוסס בבוץ למרות שבמציאות רמת הגולן היתה יבשה בסתיו 1973.
כמה נקודות כלליות
בניגוד לשנאוצר, המוזיקה *מאוד* הפריעה לי בסרט. היא צרמה באופן מלאכותי ולא הייתה מסונכרנת לרגע, עד כדי כך שעדיף היה עבורי בלעדיה (והכי טוב היה עם שימוש נבון במוזיקה מקורית).
שנית, אפילו שלא אהבתי את הסרט, הניתוח של דוגו גרם לי להעריך אותו מחדש. ממליץ בחום.
שלישית, משהו שהתחיל להפריע לי בביקורות ומאוד בלט לי הפעם – יש איזושהי ירידה לפרטים שלדעתי לא משרתת את המטרה של הביקורת. בעיני אחדים (כמוני) היא גם מספיילרת, אבל אני מאמין שמהבחינה הזו אני בדעת מיעוט קיצוני. אני מתכוון לדוגמאות שהבאת כחיזוק לכל טענה – זה הגיוני אם אתה כותב מאמר או ניתוח, אבל די מאריך את הביקורת שלא לצורך, שהרי הקורא הממוצע מנסה פשוט להבין אם כדאי לו לצפות או לא, ואין לו צורך מיוחד בפירוט.
מבקש להוסיף שאני מעריך את ההשקעה שלך בכתיבה, ונהניתי מהביקורת באופן כללי.
ולבסוף, סרטון שמפרט את אי-הדיוקים ההיסטוריים ב'דנקירק', לרבות סוגיית הדלק במטוסים (מה שכתוב בביקורת אינו מדויק, לפי הסרטון). שני הפרטים שתפסו אותי נוגעים לחלקם האמיתי של סירות ההצלה האזרחיות, ולגורלם של הצרפתים.
הסרטון צודק וטועה בעניין הדלק.
הוא צודק בכך שספיטפייר שממריא מחופי אנגליה לא יתקשה להגיע לדנקרק ולחזור. הוא גם צודק בזה שאם הם המריאו עם דלק מלא לא אמורה להיות להם בעיה להסתובב 40 דקות עם דלק מעל דנקרק, כמו שגם נאמר בסרט. הוא טועה בשני דברים:
1. טועה באורך המסלול – המסלול של 55 מייל שהוא מציין היה מסוכן כי היה ממוקש, חלק מהספינות נסעו במסלול של בערך 90 מייל.
2. מניח שהמטוסים המריאו ממש מהחוף. אבל חלק מבסיסי הספיטפייר היו מרוחקים יותר, ובבלגן של מאי-יוני 1940 נשלחו גם מטוסים די קצרים בדלק. למשל, אם הספיטפייר המריא מבסיס דוקספורד או הורשאם סט' פיית', בקו אווירי לדנקרק זה פחות או יותר 200 ק"מ אם המריא מהורנצ'רץ' או מביגין היל – 160 ק"מ פלוס מינוס. בשלושת המקרים עוד לפני שהגיע לחוף זה 75-90 ק"מ של טיסה לכל כיוון; בהורשאם סט. פיית' רוב הטיסה היא מעל לים, אבל חלק ניכר לפני שתגיע לאחד מצירי הפינוי.
לגבי הפירוט – אני לא חושב שמישהו יצליח להבין מהביקורת את העלילה חוץ ממה שאנחנו יודעים מראש, ולגבי הדוגמאות – הבעיה שאם לא הייתי מפרט יש לי תחושה שהיה קשה להבין.
רייף פיינס לא מופיע בדנקרק. פספסתי בדיחה?
(ל"ת)
וואלה? טעות שלי, אם כן
הקצין שמדבר עם קנת בראנה ממש דומה לו… (ולחשוב שרק לאחרונה החלפתי משקפיים)
אני דווקא חשבתי (או חשדתי) שזה בנדיקט קמברבאץ'...
(ל"ת)
המוסיקה
הפסקול הספציפי הזה של זימר הוא בעיני אחד הטובים שלו (לאיש יש משהו כמו 150 סרטים שהוא היה אחראי על הלחנתם) ומי שישים לב ימצא שם מוטיבים מובהקים מאינספשן ואינטרסטלר שגם שם זימר ונולאן שיתפו פעולה.
לגבי מה ששנאוצר כתב למעלה – ראיתי כאלו שטוענים שדנקרק הוא אחד הסרטים הבודדים שיהיה הבדל תהומי (עד כדי יצירת מופת מצד אחד ל"'נו שוין" מצד שני) בין צפיה עם הפסקול לבין צפיה במיוט, אני באופן אישי מסכים עם הקביעה הזו במאה אחוז – לכאורה סרט אמור להיות "טוב" קודם כל בפני עצמו ורק אחר כך אפשר להוסיף עוד ועוד עם אמצעים שונים (פסקול, אפקטים וכו') אבל כאן – הפסקול סוחב על הגב שלו את הסרט ואת כל מה שהוא מנסה להעביר לצופה (מתח הולך וגובר, חרדה, מועקה) ועושה זאת בהצלחה מרובה.
נ.ב. אני מוכן לסכן את כל הוני (שזו לא חכמה גדולה) ולומר שזימר העתיק במודע ושיכלל את Standing in Motion של יאני, לאורך רגעים ארוכים מהסרט הרגשתי שיאני עומד מאחורי המסך עם השיער והשפם המפורסמים שלו ועושה תנועות ניצוח – בפרט ברצועה שנקראת Supermarine שזה פשוט אחד לאחד.
ביקורת נוראית חרפה - הסרט נדיר אחד מסרטי המלחמה הטובים
הביקורת לוקה לגמרי, מחטיאה, מפספסת וגורמת נזק.
הסרט אדיר בכל קנה מידה, חייבים לראות אותו. רק חבל שבאיימקס כבר אין אותו.הצפייה בקולנוע חובה.
שעה וחצי של כניסה למלחמה. אין צורך להכביר במילים. פשוט רוצו לצפות
תגובה נוראית חרפה - הביקורת נדירה אחת מהביקורות הטובות
התגובה לוקה לגמרי, מחטיאה, מפספסת וגורמת נזק.
…
כאילו ברצינות, אתה בטוח שקראת את הביקורת? היא חיובית מאוד.
ביקורת יפה וקולעת
ראינו אתמול את הסרט ונהננו מאד. סרט מלחמה לא שגרתי. מחזיק במתח לכל אורכו. ממליצה.
סרט רע
ביקורת מעניינת אבל חושש שאני לא מסכים. אין לי הרבה להוסיף מעבר למה שכבר כתבתי בדף הסרט. זה סרט רע, מהגרועים של השנה, נטול כל רגש ועניין והוא הולך ומתפוגג מזכרוני עם כל יום שעובר. אפילו לא התקרב ללגרום לי להרגיש במלחמה.
אחד הדברים שהציקו לי זה שוט אחד ממש בהתחלה של הסרט של כמה חיילים בריטים מוטלים דוממים על החוף. אני מניח שהסרט רצה שנחשוב שהם מתים, אבל לזכרוני לא היה בשוט הזה שום איבר פנימי או אפילו כתם דם אחד, איזה שהוא סימן לכך שהפציצו אותם הרגע. אז יצא שבמקום חיילים מתים זה נראה כמו כמה חיילים שהחליטו לתפוס שנ"צ על החוף עד שהספינות יגיעו. או כמה ניצבים שהניחו את הראש קצת בין טייקים. באמת שהתאפקתי לא לפרוץ בצחוק באולם. אני מניח שהסרט לא דורג R משיקולים כאלה ואחרים, אבל זה פשוט מוזר לראות בסרט מלחמה שוט של מוות כל-כך "נקי".
אתה צריך בדיקת ראייה. זה באמת הוא.
(ל"ת)
דאם. ועוד עשיתי ניתוח לייזר, שלא תגיד.
אולי הגיל המופלג מתחיל להשפיע…
יש בסרט כמה דברים שהערכתי
אבל בסופו של דבר הוא לא ממש טוב.2017 ממשיכה לנפק אכזבות מבחינתי.מקווה שאמא והצורה של מים יצילו את המצב.
אז כן,יש כאן מסר יפה ולא מובן מאליו בסרטי מלחמה,ומבחינה קולנועית יש כאן המון רגעים מרשימים ועוצמתיים שממש לא היו בכל הסרטים הקודמים של נולאן.הויזואליה די מרהיבה.וגם שוט הסיום מצוין.
אבל למרות זאת,המבנה של הסרט,שלושת המישורים שבהם הוא מתרחש,היה מאוד מלאה.מצאתי את עצמי משועמם בלא מעט חלקים.זה,וגם היעדר הדמויות,יצרו סרט שלעיתים,ברגעים הפחות מוצלחים שלו,הרגיש כמו נצח.
עוד משהו שהפריע זה שלפעמים בגלל היעדר הדם הרגשתי כאילו אני צופה בסרט אקשן ולא בסרט מלחמה(בעיקר בקרבות האוויריים שבהם היתה פחות תחושת אימה).
ועוד דבר,השימוש של נולאן במוזיקה רועמת יחד עם עריכה צולבת מתחיל להיות תמוה.בהחלט היה אפשר להסתדר בלי זה בסרט הנוכחי.זה פשוט נראה שהוא לא מסוגל ליצור דרמה בלי השילוב של השניים האלה.
לסיכום,לא גרוע כמו אינטרסטלר אבל גם ממש לא מדהים.
סרט השנה שלי עד כה.
אור ירח,זאת אומרת.
סרט נהדר, והזכיר לי סרט אחר...
כתבה של אורי קליין כשהסרט יצא ציינה את ייחודו לעומת סרטי מלחמה מסורתיים. הכל נכון, אבל קליין שכח סרט אחד שהלך באותו כיוון כמעט באותה קיצוניות, ויצא כבר לפני חמישים וחמש שנה: "היום הארוך ביותר". הוא פחות קיצוני כי הוא מספר סיפור שבסופו ניצחון (הנחיתה בנורמנדי), והוא מראה גם גרמנים. אבל הדמיון: גם "היום הארוך ביותר" מציג את המלחמה בעיקר כאימה, ההרואיות היא "בקטן" והיא לא זוכה ליותר התמקדות ממיתות אקראיות וטפשיות. אין בו גיבורים שמתמקדים בהם, וגם ההצלחה לבסוף אין בה קתרזיס. בתוספות של הדי וי די מופיע ראיון עם יוזם הסרט (כנראה המפיק דריל זאנוק, לא זוכר) שסיפר שהוא קיווה שהסרט הזה יוציא לאנשים את החשק למלחמות; בין השורות אפשר היה לשמוע את התיעוב שהוא חש כלפי סרטי מלחמה הרואיים.
מעניין שגם "היום הארוך ביותר" וגם "דנקרק", למרות שהם חתרו נגד מה שפופולרי בסרטי מלחמה, ואולי נגד מה שאוהבים בסרטים בכלל, שברו קופות.
'היום הארוך ביותר' הוא שונה מאוד.
הוא מבוסס כמעט אחד לאחד על ספרו של קורנליוס ראיין (לכן הוא גם נמשך שלוש שעות בערך; כל שנה יוצא לי לראות אותו עם תלמידים, נראה לי שאני כבר יכול לישון, להתעורר אקראית ולהמשיך את הדיאלוגים) והוא מסתיים בהצלחה; אין אמנם גיבור מרכזי אחד, אבל יש כמה וכמה משניים (אמיתיים) עם דיאלוגים ופאנצ'ים (אמיתיים). בשליפה – הסיפור של טדי רוזוולט הבן.
'היום הארוך ביותר' בא לספר את *סיפור* הפלישה; 'דנקירק' מנסה להעביר את *חוויית* הפינוי, והרבה פחות מספר סיפור.
אגב, לפני כמה זמן יצא לי לנהל ויכוח עם חבר, תסריטאי. הוא הביא את 'היום הארוך ביותר' כדוגמה לסרט שבו המלחמה צודקת וחיובית, מול לטענתו 'גשר אחד רחוק מדי' (המבוסס גם הוא על ספר של ראיין) שהוא סיפור כישלון שלדעתו הושפע מהאנטי-מלחמתיות של וייטנאם…
מסקנות מצפייה שנייה
אתמול ראיתי את הסרט שוב, הפעם בטלוויזיה בבלו ריי (אחרי צפייה ראשונה באיימקס. לא לדאוג ) ובאופן ממש מפתיע הסרט מצליח עדיין למתוח, לרגש (במובן של ריגוש) ולספק עשייה קולנועית יוצאת מן הכלל גם על המסך הקטן. קטעי המתח וה'אומייגד מטוס מתקרב אלינו!' אומנם טיפונת מאבדים מהאפקטיביות שלהם עכשיו כשאני יודע איך הם נגמרים אבל הם עדיין מותחים.
דווקא מי שנותן את תצוגת המשחק הכי טובה בסרט הוא קיליאן מרפי בתפקיד חייל מוכה טראומה שחושב שראה הכול אבל בעצם הוא לא ראה כלום. דמותו היא בעצם הקורבן הכי גדול של המלחמה בסרט: אדם שהמלחמה שרטה אותו עמוק ולא בטוח שיישאר אותו הדבר ביום למחרת.
העריכה, הסאונד ועריכת הסאונד בסרט פשוט פנטסטיים. אני לא אבכה אם הסרט יפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר אבל אני כן אבכה אם הוא יפסיד את פרסי העריכה והסאונד. העבודה בתחומים אלה ב'דנקרק' פשוט מושלמת.
אין ספק שנולאן התקין פה סרט מלחמה לא שגרתי שבו המטרה היא לא לנצח את האויב אלא לשרוד עם כמה שפחות אבדות בנפש. לא כולם יאהבו את זה (אבא שלי, שהוא פריק של סרטי מלחמה, התאכזב קשות מהסרט) אבל אני התמוגגתי מכול דקה של 'דנקרק'. קולנוע משובח שכמוהו נדיר לראות, בטח בעונת הקיץ עמוסת גיבורי העל וה-CGI הנבוב.
יצא?
יצא הבלו ריי?
גם אבא שלי פריק של סרטי מלחמה וגם הוא התאכזב קשות.
כמעט בגופו הוא ניסה למנוע ממני לצפות בסרט הזה.
אז באתי מראש מרוסן ציפיות (כי "אין מצב שאני מפספס סרט של נולאן"), ועדיין התאכזבתי.
אולם אחרי שקראתי את הביקורת הזו, הסרט נצבע לי באור אחר ואני מעריך אותו יותר.
אכן יוצר הסרט הצליח להעביר לי את תחושת החיילים בים באוויר וביבשה של דנקרק:
"איפה הפואנטה, איך אני שורד ומתי החרא הזה ייגמר כבר".
כי לפעמים פישלייק פשוט לא מספיק
(ל"ת)
פעם ראשונה שהתאכזבתי מסרט של נולאן
רצינו ללכת בקולנוע ופספסנו ולכן הסתפקנו בצפייה ביתית. הבנזוג חובב היסטוריה בכלל וסרטי מלחמה בפרט; אני אוהדת מושבעת של נולאן; חיכינו לו, משוכנעים שיספק את הסחורה, אבל שנינו יצאנו מאוכזבים. לא שלא היו בסרט רגעים טובים, אבל נולאן נכשל בו כמעט בכל החזיתות. על הנייר זה נשמע נהדר, במבחן התוצאה הרבה פחות.
עריכתית: כל ההסברים על עלילות משתלבות שכל אחת אורכת פרק זמן שונה נשמע אקדמי ויפה, אבל לא הכי ברור לצופה. עבר זמן עד שקלטנו שהעלילה לא לינארית והצלחנו להבין מי-מה-מו, אבל את השבוע-יום-שעה בכלל לא קלטנו, הייתי צריכה לקרוא על כך בוויקיפדיה. מזכיר לי את הקקפוניה (המכונה בטעות "דודקפוניה") של שונברג: רעיון אקדמי מעניין על הנייר, אבל אין סיכוי להבין אותו משמיעה, והתוצר הוא מפח אוזן. ובחזרה לנמשל: אם הסרט מנסה עליי תעלולים תסריטאיים שאני לא מסוגלת להבין לבד בצפייה, ורק מקשים עליי להתחבר אליו, מבחינתי הוא נכשל.
תסריטאית: גם הרעיון למעט בדיאלוגים או לא ליצור הזדהות עם הדמויות הוא נועז, מעניין, מיוחד, ובעצם, למה לא? רק שהתוצר, מה לעשות, היה בלתי מעניין ברובו. השתעממנו קשות במהלך שעה הראשונה, וזה לא ממש משהו שמצפים לו מסרט מלחמה או מסרט של נולאן (או בכלל, מסרט…).
חזותית: די, דיי, דייייי, דיינו! חלאס! נמאס כבר מהפילטר הטורקיז-כתמתם הזה! איך סרט שאמור להיות כ"כ חדשני ומיוחד נופל לכזאת קלישאה? ארררררג. *אנחה*
מוזיקלית: אוי, כמה שזה היה מעיק. מה, עלילתית זה לא מספיק? בעיניי יש בזה חוסר ביטחון, לא לסמוך על הסרט שיביא את הצופים למקום החווייתי והרגשי הנכון (בלי לדפוק להם פסקול של פטיש 5 קילו על הראש). כאילו אם לא ארגיש שמנסרים לי את המוח אולי בטעות אחשוב שמלחמה זה נעים/נחמד/נוח. המוזיקה טמטמה אותנו ברמות שהתקשינו לצפות. איבדתי ריכוז ואת הרצון להמשיך לראות. המלחמה הפכה להיות המאבק לצלוח את הסרט עד סופו, האויב הוא המלחין (הוא גרמני, זה אפילו מתאים). זה בעצם "גיבושון", מי יישבר ראשון? הישארו עמנו וגלו: האם הדמויות ישרדו את המלחמה? האם הצופים ישרדו את הסרט? בשלב מסוים חלפה במוחי המחשבה "לרמות": פשוט ללחוץ על MUTE, גם ככה לא מדברים הרבה ויש כתוביות…
בשורה התחתונה, מבחינתי מדובר בהחמצה. חבל, כי דווקא היו בסרט רגעים יפים ורעיונות טובים, ליהקו השחקנים לא רעים (לא קיליאן מרפי. לא אוהבת אותו), ניכר שהשקיעו בשחזור היסטורי ובצילומי החופים… אבל הם היו עטופים, לתחושתי, ביותר מדי תרגילים אקדמיים מתוחכמים. אם התקשיתי לעקוב ולהתרכז, שלא לומר השתעממתי והתחרפנתי מהמוזיקה, מבחינתי זה לא יכול להיות סרט טוב. כניסיון קולנועי זה מעניין ונועז, אבל אותי הוא איבד כצופה (בסרט הזה; אל דאגה, אני לא נוטרת טינה).
רק צלליות. אף אחד לא בפוקוס ולא עם פנים.
(ל"ת)
נהנתי
למעט איזה מונולוג קיטש אחד, הסיפורים התחברו בצורה מוצלחת ויחד עם הצילום והפסקול יצרו סרט אווירה מוצלח. מבחינתי הוא אפילו היה מוצלח במיוחד כי הוא לא היה מאוד גרפי ויכולתי לצפותו כמעט בכולו (בטלוויזיה, כן? בקולנוע לבטח הייתי מתעלפת 7 פעמים).
מה שכן, קשה לי לקרוא לו סרט מלחמה. מי שמגיע חסך בהיסטוריה לא יכול להבין מהסרט את ההקשר. את השנה לא מציינים (הופתעתי לגלות שהסרט מתרחש ב-1940, כל כך מוקדם במלחמה). מזל שיש לי טייס והיסטוריון צמוד. נדמה לי שאפילו לא מציינים מיהו האויב.
מצד אחד נולאן מספר מצויין את סיפור ה"פינוי", מעביר באופן יעיל מאוד את החויה, והבחירה בנקודות המבט השונות בהחלט תורמת לקצב ולעניין. מצד שני, זה כל הסיפור. בשבילי זה הספיק.