כשחושבים על סרטים של האחים כהן, נוטים להתעלם מכל מיני סרטי קצה או משחקי ז'אנר שלהם וחושבים לרוב על יצירות עמוקות באופן מפתיע על אנשים טיפשים שמסתבכים מעל הראש בפרשייה כזאת או אחרת. מאז הפיצול שלהם, אפשר לראות שסוג הסרטים האלה נבע מהשילוב של שני האחים: ג'ואל הלך לעשות את "הטרגדיה של מקבת", ונראה שהוא לקח את החלק של "עמוק" איתו, ואילו איתן עכשיו מציג לעולם את "סעי בובה" (זה אינו שם טוב) ומראה שהוא היה תמיד קצת יותר בצד של אנשים טיפשים שמסתבכים מעל הראש בפרשייה כזאת או אחרת, בין אם יש או אין עומק לכל הסיפור הזה.
אבל עוד דבר שמפריד בין איתן לאחיו הוא שאיתן לא נהנה לעבוד לבדו (חוץ מסרט תיעודי אחד שיצר, בסדר). ולכן גם הפרויקט הזה נוצר יחד עם אשתו, טרישה קוק. זה רעיון שהיה להם עוד מ-2007, אבל עכשיו שהיה לו לפתע זמן הוא החליט לעשות עוד שותפות שמזכירה את סגנון החלוקה שהיה לו ולאחיו בשנות התשעים: הוא טכנית הבמאי, היא טכנית העורכת, שניהם על התסריט ותכלס הם כנראה עשו את רוב העבודה יחדיו.
הסיפור שלנו מתמקד בצמד לסביות שלאחר שאחת מהן מועפת מהדירה שלה על ידי בת זוגה בעקבות התגלית שבגדה בה, הן יוצאות לעיירה קטנה בפלורידה. אין לאף אחת מהן רכב, אז הן שוכרות רכב בכיוון אחד. מה שהן לא יודעות זה שיש עוד כמה גורמים אחרים שרוצים להגיע לאותה עיירה עם מכונית מסוימת; ומכיוון שבעל שירות השכרת המכוניות פשוט שמע "טלהאסי, פלורידה" ונתן את המכונית לראשונות שבאו, הוא מסר את הרכב לצמד הלא נכון, ועכשיו גורמים לא נעימים רודפים אחרי צמד הגיבורות שלנו – עובדה שהן עיוורות לה לחלוטין בעודן מתכננות שלל עצירות בכל בר לסביות בדרך. או אולי יותר נכון לומר "מתכננת" – בעוד שמריאן (ג'רלדין ויסוואנתן) מנסה להתעקש שיעמדו בזמנים ויגיעו כבר ליעד, ג'יימי (מרגרט קוואלי) היא בעלת יכולת הריכוז של כלב שהכניסו אותו לחצר מלאה סנאים.
לכאורה, סרט "אחים כהן" קלאסי – שלל דמויות משנה אקסצנטריות, צמד גיבורים טמבלים, והרבה פריימים שמשהו בעצם ההעמדה שלהם מצחיק. אלא שכאמור, "סעי בובה" מכוון קצת נמוך מזה. אם בסרטים של האחים כהן יש תחושה כאוטית ובלתי צפויה של עולם בלי סדר טבעי או הוגן במיוחד, כאן יש משהו שמזכיר יותר חיקוי הוליוודי של האחים כהן. הדמויות טיפשות, אבל אף פעם לא באופן שהן משלמות על המעשים שלהן. דברים אקראיים קורים בעולם, אבל בניגוד לאחים כהן שהצליחו לגרום להם להרגיש כמו אקראיות שמתרחשת בתוך העולם, כאן היא מרגישה יותר כמו דאוס אקס מאכינה. ובעיקר, זה מרגיש קטן יותר וקליל יותר. זה לאו דווקא רע, ומדי פעם כל מה שאתה רוצה זה לביים סרט קטן וטיפשי – או לצפות באחד – אבל אין כאן את העומק המפתיע של מעשיות פשע אחרות כמו "בייבי אריזונה", "ביג לבובסקי" ואפילו "לקרוא ולשרוף".
ואולי זה היה פחות מציק אם הייתה תחושה שכתיבת הדמויות עומדת בשורה אחת עם אותן דמויות איקוניות שהאחים כהן כתבו לאורך השנים, אבל גם זה חסר. למרות שאיתן וטרישה הביאו שלל שחקנים מכובדים לקאסט כמו קולמן דומינגו, מאט דיימון ופדרו פסקל (שניהם תכלס בסרט לסצנה אחת בלבד) או דווקא שחקנים לא מוכרים אבל עם פרצופים שאי אפשר אלא לקרוא להם "אחים-כהן-יים" – אף אחד מהם לא נחקק בזכרון. יש בהם משהו שמפספס רגע לפני שהם באמת משתווים לגדולים מהדמויות ביצירות שלהם: קצת יותר מדי חד ממדיים, דיאלוגים שהם קצת פחות שנונים מהסטנדרט. זה לא רע, ויש במאים שהיו מתים לכתוב דמויות ככה – אבל כאשר באים לסרט עם שק ציפיות, טוב, הוא לא לחלוטין עומד בו.
אבל אם שופטים אותו לא כ"סרט של האח כהן" אלא כ"סרט הרפתקאות טיפשי וחמוד על צמד לסביות" – טוב, הוא עושה את העבודה. הוא טיפשי. הוא חמוד. נחמד וכיף לבלות עם הדמויות הללו, גם אם אף פעם לא מבריק, ונחמד וכיף זה לא עניין של מה בכך.
אחלה סרט
אהבתי את שני סרטי הסולו של האחים כהן. שמח שהם מתאחדים והייתי שמח גם אם הם היו נשארים כל אחד בקריירה משלו עצמו (וקצת מוזר לי לנסות להסיק איזה מסקנות מהם לפי סרט אחד – כמו לנסות להבין את הקריירה המשותפת שלהם לפי Blood Simple).
לגבי הסרט – הוא נורא מצחיק, ונורא ארנגטי ונורא קצר. וזה טוב. זה מרגיש כמו הסרט הכי סם ריימי-סטייל שלהם, מסוג הדברים שמזכיר שד כמה שמדובר ביוצרים שונים הוא והאחים עבדו ביחד כמה וכמה פעמים והיו חברים די קרובים.
מאוד סם ריימי!
ספציפית, מאוד "גל פשע" (Crimewave). חבל שלא מצאו תפקיד לברוס קמפבל.
אם כי גם בהשוואה הזאת – סרטי סם ריימי מנצחים את "סעי בובה".
וההסקת מסקנות היא כמובן רחוקה מלהיות רצינית ומוחלטת, אלא יותר הלצה/השערה.
מטופש מאוד ומהנה למדי
הרבה פחות טוב מכל סרט משותף של האחים שיצא לי לראות.
הפתעה מעולה
יש בו שילוב של שחרור וקלות דעת עם מקצוענות ודיוק, יש בו הופעות מצוינות לגמרי אבל בעיקר – זה סרט מצחיק באופן קונסיסטנטי במשך שעה וחצי, ואני אפילו לא זוכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי בקולנוע בסרט שאני יכול להגיד את זה עליו.
המערכה האחרונה קצת חלשה, דברים נסגרים יותר מדי בקלות, אבל זה עדיין חתיכת ממתק. אני מניח פה את ההימור שלי שההיסטוריה תהיה אדיבה אליו בהשוואה לקבלת הפנים המסויגת, קצת כמו שקרה ל-"לקרוא ולשרוף" או "הקפיצה הגדולה".
חמוד וכיפי, אבל לא יותר מזה
נהניתי ממנו, אבל הרגשתי במלא חלקים שאם הם היו מעדנים את השטויות קצת ונותנים לדברים קצת יותר זמן, אשכרה היה יוצא סרט שמשאיר אותך עם משהו מעבר לקצת כיף. יש שם בסיס טוב שלא פותח מספיק טוב לדעתי.
טלהסי היא לא ״עיירה בפלורידה״ זאת עיר הבירה
(ל"ת)
עם פחות תושבים מראשון לציון.
(ל"ת)
כופר בתזה – יותר מכל זה פרויקט של טרישה קוק – אשתו (הלסבית, לכל אחד מהם בת זוג נפרדת? אוקי) של איתן. זאת יותר חלטורה שהוא ביים מאשר סרט שמציג לנו מיהו איתן כהן.
לפי ראיון ראיון איתה
כן, זה די מה שהיא מספרת, לכל אחד מהם יש בת זוג נוספת מחוץ לנישואים המשותפים
חמוד אבל לא יותר מזה
בעיקר לא האמנתי לשנייה אחת שמרגרט קוואלי היא באמת הדמות שהיא מגלמת. משהו שם לא עבר אמין מספיק. זה הרגיש נורא משוחק ולא טבעי. הקטעים הכי מוצלחים בסרט היו של שני ה-Henchmen הלוזרים שרודפים אחריהן. הצטערתי שהם לא גיבורי הסרט, ולא נראה לי שזה עבד לטובתו שהם היו דמויות יותר מעניינות ומשעשעות מהגיבורות.
צפיתי בו היום
הלכתי לאחד המקומות היחידים שמקרינים אותו.
זה היה סרט מאוד גס שצפיתי בו עם סבא, ושני זוגות. היהמוזר