ביקורת: סעי בובה

כיף, חמוד, קצר - "סעי בובה" אף פעם לא מתעלה לשיאים של האחים כהן, אבל הוא מספיק מהנה בפני עצמו.

כשחושבים על סרטים של האחים כהן, נוטים להתעלם מכל מיני סרטי קצה או משחקי ז'אנר שלהם וחושבים לרוב על יצירות עמוקות באופן מפתיע על אנשים טיפשים שמסתבכים מעל הראש בפרשייה כזאת או אחרת. מאז הפיצול שלהם, אפשר לראות שסוג הסרטים האלה נבע מהשילוב של שני האחים: ג'ואל הלך לעשות את "הטרגדיה של מקבת", ונראה שהוא לקח את החלק של "עמוק" איתו, ואילו איתן עכשיו מציג לעולם את "סעי בובה" (זה אינו שם טוב) ומראה שהוא היה תמיד קצת יותר בצד של אנשים טיפשים שמסתבכים מעל הראש בפרשייה כזאת או אחרת, בין אם יש או אין עומק לכל הסיפור הזה.

אבל עוד דבר שמפריד בין איתן לאחיו הוא שאיתן לא נהנה לעבוד לבדו (חוץ מסרט תיעודי אחד שיצר, בסדר). ולכן גם הפרויקט הזה נוצר יחד עם אשתו, טרישה קוק. זה רעיון שהיה להם עוד מ-2007, אבל עכשיו שהיה לו לפתע זמן הוא החליט לעשות עוד שותפות שמזכירה את סגנון החלוקה שהיה לו ולאחיו בשנות התשעים: הוא טכנית הבמאי, היא טכנית העורכת, שניהם על התסריט ותכלס הם כנראה עשו את רוב העבודה יחדיו.

הסיפור שלנו מתמקד בצמד לסביות שלאחר שאחת מהן מועפת מהדירה שלה על ידי בת זוגה בעקבות התגלית שבגדה בה, הן יוצאות לעיירה קטנה בפלורידה. אין לאף אחת מהן רכב, אז הן שוכרות רכב בכיוון אחד. מה שהן לא יודעות זה שיש עוד כמה גורמים אחרים שרוצים להגיע לאותה עיירה עם מכונית מסוימת; ומכיוון שבעל שירות השכרת המכוניות פשוט שמע "טלהאסי, פלורידה" ונתן את המכונית לראשונות שבאו, הוא מסר את הרכב לצמד הלא נכון, ועכשיו גורמים לא נעימים רודפים אחרי צמד הגיבורות שלנו – עובדה שהן עיוורות לה לחלוטין בעודן מתכננות שלל עצירות בכל בר לסביות בדרך. או אולי יותר נכון לומר "מתכננת" – בעוד שמריאן (ג'רלדין ויסוואנתן) מנסה להתעקש שיעמדו בזמנים ויגיעו כבר ליעד, ג'יימי (מרגרט קוואלי) היא בעלת יכולת הריכוז של כלב שהכניסו אותו לחצר מלאה סנאים.

לכאורה, סרט "אחים כהן" קלאסי – שלל דמויות משנה אקסצנטריות, צמד גיבורים טמבלים, והרבה פריימים שמשהו בעצם ההעמדה שלהם מצחיק. אלא שכאמור, "סעי בובה" מכוון קצת נמוך מזה. אם בסרטים של האחים כהן יש תחושה כאוטית ובלתי צפויה של עולם בלי סדר טבעי או הוגן במיוחד, כאן יש משהו שמזכיר יותר חיקוי הוליוודי של האחים כהן. הדמויות טיפשות, אבל אף פעם לא באופן שהן משלמות על המעשים שלהן. דברים אקראיים קורים בעולם, אבל בניגוד לאחים כהן שהצליחו לגרום להם להרגיש כמו אקראיות שמתרחשת בתוך העולם, כאן היא מרגישה יותר כמו דאוס אקס מאכינה. ובעיקר, זה מרגיש קטן יותר וקליל יותר. זה לאו דווקא רע, ומדי פעם כל מה שאתה רוצה זה לביים סרט קטן וטיפשי – או לצפות באחד – אבל אין כאן את העומק המפתיע של מעשיות פשע אחרות כמו "בייבי אריזונה", "ביג לבובסקי" ואפילו "לקרוא ולשרוף".

ואולי זה היה פחות מציק אם הייתה תחושה שכתיבת הדמויות עומדת בשורה אחת עם אותן דמויות איקוניות שהאחים כהן כתבו לאורך השנים, אבל גם זה חסר. למרות שאיתן וטרישה הביאו שלל שחקנים מכובדים לקאסט כמו קולמן דומינגו, מאט דיימון ופדרו פסקל (שניהם תכלס בסרט לסצנה אחת בלבד) או דווקא שחקנים לא מוכרים אבל עם פרצופים שאי אפשר אלא לקרוא להם "אחים-כהן-יים" – אף אחד מהם לא נחקק בזכרון. יש בהם משהו שמפספס רגע לפני שהם באמת משתווים לגדולים מהדמויות ביצירות שלהם: קצת יותר מדי חד ממדיים, דיאלוגים שהם קצת פחות שנונים מהסטנדרט. זה לא רע, ויש במאים שהיו מתים לכתוב דמויות ככה – אבל כאשר באים לסרט עם שק ציפיות, טוב, הוא לא לחלוטין עומד בו.

אבל אם שופטים אותו לא כ"סרט של האח כהן" אלא כ"סרט הרפתקאות טיפשי וחמוד על צמד לסביות" – טוב, הוא עושה את העבודה. הוא טיפשי. הוא חמוד. נחמד וכיף לבלות עם הדמויות הללו, גם אם אף פעם לא מבריק, ונחמד וכיף זה לא עניין של מה בכך.