יוצא שמדי פעם אנחנו רוצים לכתוב על סרט כלשהו, והדבר מסתבך. זה יוצא ארוך מדי או מוזר מדי ומה שנשאר מכל העסק זו התחלה של ביקורת שמסתכלת עלייך בביקורתיות ממסמך הוורד הפתוח. ובכל זאת, היו כמה סרטים שיצאו בתקופה האחרונה שכן רציתי להגיד עליהם משהו, גם אם זה רק משהו קצר. אז הנה כמה מיני-ביקורות על סרטים מהחודש וקצת האחרונים.
יום אחד מישהו קם ואמר "היי, אל תיבהלו או משהו, אבל אולי אם סרטי האוסקר הרציניים שלנו יהיו כיפיים, אנשים ירצו לראות אותם". המישהו הזה כנראה לא היה מרטין סקורסזה, אבל "הזאב מוול סטריט" שלו היה החלוץ בראש המחנה. אחריו הגיעו עוד סרטים כמו "מכונת הכסף", "כלבי מלחמה", "תוצרת אמריקה", שכמוהו משתמשים בעריכה קצבית, להיטי פופ, הומור, שבירת הקיר הרביעי ונראטיב מורכב כדי לגולל סיפור אמיתי ובלתי ייאמן; משהו חשוב ורציני אבל לא מספיק חשוב ורציני כדי להיחשב ביוגרפיה הוליוודית קלאסית.
הפרשה המוזרה סביב טוניה הארדינג וננסי קריגן היא חומר קלאסי לסרט כזה – סיפור פוטוגני, מרתק וטראשי, מסוג הסיפורים שאפשר לספר רק בהסתייגות מסוימת. כדי לא לצאת צהוב, "אני, טוניה" מתנער לא פעם מחד משמעיות ומהרהר בשאלת האמת – האם אפשר לדעת מהי, האם היא בכלל קיימת וכו'. הסרט מגולל גרסה מועדפת ויחסית מחמיאה לטוניה של האירועים, אבל זה לא העיקר; הסרט שומט את השטיח מתחת לשחזור הדרמטי שהוא עצמו מציג, כשטוניה רודפת אחרי בעלה עם רובה טעון ואז עוצרת, מסתכלת ישירות למצלמה ואומרת "בחיים לא הייתי עושה כזה דבר".
האתגר האמיתי שהסרט לוקח על עצמו הוא לגרום לקהל לחבב את אחת הנשים המושמצות ביותר באמריקה ולהבין מאין היא באה ואיך כל זה קרה, בלי קשר לשאלה "שיתפה פעולה עם אלימות כלפי מתחרה: כן / לא". לקט של שירי פופ יפים מלווה סיפור עצוב ומצחיק על אישה שחיה מציאות יומיומית של אלימות וכאב, עד שאלה חלחלו והרסו גם את הדבר היחיד שהיא אהבה – הקריירה שלה כמחליקה על הקרח. טרגדיה ידועה מראש, שמציגה את התוקפנית לכאורה כקורבן של נסיבות חייה. וזה אתגר לא פשוט.
מזל של"אני, טוניה" יש אס כמו מרגו רובי, שהיא לא רק הכוכבת הראשית שלו אלא גם המפיקה. היא זו שמאפשרת לסרט להגיע לעוצמות הרגש הרצויות – ברגעים הקצרים שבהם הארדינג חווה הצלחה ואושר וגם בנפילות הכואבות שלה. מרגו רובי לא מאוד דומה לטוניה (מבחינת מראה, זואי קאזאן היא זאת שיותר מתאימה לתפקיד הזה), אבל היא מתאימה לה בול: מקסימה מחד, טראשית ומפחידה מאידך; כמו הארלי קווין עם מחליקיים. היא מעוררת בצופה אמפתיה ורחמים גם כשהיא הכי מביכה, ואפילו מידה של גאווה והתרגשות בסצנות ההחלקה המשלהבות (גם אם היה בהן קצת יותר מדי קאטים). גם שאר הקאסט הראשי מצוין: סבסטיאן סטאן כבן הזוג המכה והכלומניק, אליסון ג'ני כאמא המתעללת ופול וולטר האוזר בתור חברו הטוב של בן זוגה של הארדינג, אחת מהדמויות המדהימות של השנה.
ובסוף כל הטריקים האלה – העריכה, הקריינות, השירים והתוכי שמנשנש את האוזן של אליסון ג'ני בעוד היא מדברת למצלמה – עבדו. הם גרמו לאנשים לפרש את הסרט כמוצר כיפי ומגניב, כזה שהולכים לראות גם מי שהאוסקר ממש לא מזיז להם. וזה מעניין כי בבסיסו הסרט הרבה יותר עצוב ואפל מהמון סרטים "רציניים" בהרבה ממנו, והוא בכל זאת מתפרש כסרט הקליל והפופי יותר.
ל"אני, טוניה" הגיע לקבל את המקום העשירי ברשימת המועמדים לאוסקר, אבל האקדמיה לא פחות אליטיסטית מהשופטים בתחרויות ההחלקה שמיררו את החיים של הארדינג: למה להצביע לווייט-טראש עם הפוני המוזר כשיש "סרט חשוב ורציני" עם כוכב מוערך בחליפת שומן עם מבטא בריטי?
יכול להיות שאם "אגדת המלך שלמה", סרט האנימציה הישראלי החדש לילדים (מראה נדיר בהרבה מליקוי ירח), היה יוצא לפני עשור או שניים, הוא היה נהפך לקלאסיקה. יש לו לוק קלאסי, עם דמויות דו ממדיות שנראות קצת כמו מגזרות נייר, נעות בתיאטרליות ומדברות בעברית מליצית בשילוב מילות סלנג "גזעיות" בשביל הילדים, ואפילו מסר חמוד למען שלום וחיים משותפים של עמי האזור. אם כל זה היה מגיע בימי הרנסנס של דיסני או קצת אחריהם, עוד היה אפשר לסלוח לו על המגרעות ולהתרגש מההישג האמנותי הכביר. ואיך אמרה מירי רגב? יש במה להתגאות. אבל בימינו, בעיקר נותר להתבאס על זה שיחסית לסרט שמדבר על זה שיופי חיצוני זה לא הכל, עיקר ההצלחה שלו היא אסתטית.
למרות השם שניתן לו, העלילה דומה יותר ל"אלאדין" מאשר לסיפורי התנ"ך: שלמה המלך (עודד מנשה) רוצה להשתחרר מהצל של מורשת אביו, אבל גם לא ממש סגור על החיים שלו, על סגנונו כמנהיג או אפילו על עם מי הוא רוצה להתחתן. יש לו סיידקיק חמוד בדמות שועל מדבר (אורי לייזרוביץ', הוא גדליה מ"שבאבניקים") ומשולש רומנטי עם שתי בנות אצולה: מלכת שבא העוקצנית (רות אסרסאי) והנסיכה יסמין, כלומר, נעמה העמונית (עדן הראל). כדי להפוך למלך אמיתי ולבחור לו מלכה ראויה (הליהוק הוא סוג של ספוילר), שלמה ייצא להרפתקה קסומה אבל גם עמוסה ודי מבלבלת.
אולי עוד כמה שנים התסריט ישוכתב והסרט ידובב מחדש, ואז אפשר יהיה לצפות בו בלי להתפדח. כרגע, יש בו הרבה בעיות – המשחק של המדבבים הוא רק חצי-כוח, יש בסרט יותר מדי משפטים עילגים או מוזרים ובדיחות שלא עובדות, ויש לו גם בעיה של דמויות מבאסות כמו השועל הלא-מספיק-מצחיק או מלכת שבא, שכתובה כפקאצה גולדיגרית חד מימדית. איך היא מנהלת ככה ממלכה? לעולם לא נדע. אפילו האפיון של המלך עצמו לא ממש עושה חשק לבלות איתו זמן, ואכן נראה שגם הסרט מכיר במגרעות שלו ולכן מעביר אותו מסע משנה אופי. הבעיה היא שהמסע הזה לא ממש משכנע או משפר את המצב.
כאמור, זה לא סרט אבוד לגמרי שאין טעם לצפות בו ובטח שאין בעיה להראות אותו לילדים. אבל אם במקרה יש לכם רעשן בבית, מומלץ להשתמש בו בסצנות של טובי השועל.
שמעתי אנשים מתארים את הסרט הזה כ"עדין". נאלץ לא להסכים. אני מסכימה שמרינה (דניאלה וגה המושלמת יואווו מה זה) היא אישה עדינה במהותה שמעדיפה לנהוג באצילות כשבן זוגה האהוב נפטר בפתאומיות – אבל אין לה ברירה, זה שאר העולם שלא משחרר ממנה. דווקא בימים הכל כך קשים האלה, נראה שכל המעורבים בדבר החליטו לשתף פעולה ולרדת לה לחיים: הרופאים שמטפלים בבעלה ומזעיקים משטרה כי יחד עם המטופל שלהם הגיעה טרנסג'נדרית צעירה, השוטרים שמשוכנעים שמשהו בקשר בין השניים היה לא כשורה ומחטטים הרבה מעבר למה שצריך או משפחתו של הנפטר שחבריה נעים בין "תודה רבה ולכי לשלום" לבין זעם על עצם קיומה של מרינה בעולם.
כאן נכנסת העדינות שמדברים עליה לתמונה: במקום מלודרמה מהסוג הכי מניפולטיבי, הבמאי סבסטיאן לליו מטפל בכל הסחלה הזה בהרבה רגישות ואהבה לדמות הראשית שלו. ובכל זאת, זה לא סרט עדין וגם הטריקים הקולנועיים שהוא נוקט אינם כאלה. הוא אינטנסיבי ומכעיס, כמו שסיפור כזה צריך להיות, אבל יש בו מידה של ריסון שמאפשרת לעבור את כל רכבת ההרים הרגשית הזו בלי להגיע לפיק רגשי שמנתק אותך באמצע הסרט. העדינות של מרינה מפצה עבורנו על הגסות והרוע שמפגינות הדמויות האחרות, והרגעים שבהם היא בוחרת באסרטיביות "גסה" בעצמה מספקים מאין כמוהם. רק בשביל להכיר אותה היה שווה לעבור את כל הטלטלות האלה.
אני דלוקה על רן דנקר. רגע, רן דנקר? באיזה שנה אנחנו?
סרט הביכורים של אלירן אליה קצת נדפק מהשיבוץ שלו לצד סרט בכורה אחר, "פיגומים", בפסטיבל ירושלים האחרון: שני הסרטים מבוססים על חוויותיו של היוצר ומציגים מפגש רגשי ומשנה חיים בין מורה לתלמיד. אבל הם שונים מאוד בגישה, בטון ובהתפתחות העלילה מנקודה זו והלאה, אז ההשוואה קצת דופקת את שניהם; שניהם מצוינים כל אחד בדרכו, אבל את "מוטלים בספק" אני אוהבת יותר, והייתי רוצה שהוא יקבל קצת יותר תשומת לב, עכשיו כשהגיע לאקרנים.
"מוטלים בספק" מספר על תסריטאי תל אביבי בשם אסי (דנקר במראה היפסטרי) שנשלח במסגרת עבודות שירות להעביר קורס קולנוע לנוער בסיכון בעיר פריפריאלית קשוחה כלשהי. הטיפוסים שמגיעים לשיעור שלו מחוספסים וחסרי סבלנות, אבל נראה שדווקא זה מושך אותו אל העולם שלהם. הוא מתחיל להתחבר אליהם בהדרגה, במיוחד לנער בשם עדן (אדר חזאזי גרש) ונראה שלהיות חבר שלהם מעניין אותו יותר מאשר לחנך אותם או לעזור להם. האם הוא בכלל יכול, ראוי או צריך "לעזור" להם? זה דיון לא קצר בפני עצמו, אבל בפועל כל צעד שהוא עושה לכיוונם מעמיד את שני הצדדים בסכנה הולכת וגדלה. כל סצנה טעונה רגשית יותר מקודמתה והסרט כמעט הופך למותחן שמקור המתח שלו הוא קשר אנושי. זה לא סטנדרטי, וזה מהפנט.
ובכל זאת, כשאני מנסה לפרק את הסרט לגורמים, הוא מרגיש לי קטן מעוצמת החוויה הכוללת. ההצלחה הכי גדולה כאן (שוב, כמו ב"פיגומים", באסה) הוא הקאסט הצעיר של נון-אקטורז שלא רק שהם מעבירים את "השכונה הקשה" עבור המצקצק הממוצע בקהל, הם גם מצליחים לשכנע אותם בצ'ארם שמושך את אסי לתוך המציאות הזו. בסוף הם, ובעיקר חזאזי גרש, מתעלים עליו – דמותו של אסי היא בסופו של דבר לא רובין וויליאמס אלא צעיר קצת מלא מעצמו שהוא לא בדיוק סמכות חינוכית, ולכן קל הרבה יותר לחבב אותם מאשר אותו. זה לא אומר שהסצנות או האלמנטים הבודדים לא טובים, להפך – יש בו הרבה רגעים חזקים, אבל גם רגעים "יעילים" תסריטאית שמשאירים פחות אימפקט, וחבל.
בעוד אמריקה נכבשת ע"י נוסטלגיית נעורים דביקה, גרטה גרוויג כתבה סרט התבגרות עם אלמנטים אוטוביוגרפיים בלי לנג'ס או להתרפק על סממני התקופה; סרט שמהדהד חוויות של מתבגרי שנות האלפיים המוקדמות, אבל גם היה יכול להתרחש עכשיו, בשנות התשעים או אפילו קודם בלי יותר מדי שינויים. בצורה דומה, זה סרט שהוא סיפור ספציפי של מתבגרת ספציפית כמו שהוא סיפור אוניברסלי על "להיות מתבגר": גם אם לא אימצתם שם ממש דבילי בגיל 16 או ניסיתם לאמץ זהות חדשה ושיקרתם את דרככם אליה, כנראה שתהיו מסוגלים להתחבר לסנטימנט שממנו הפעולות של ליידי בירד (סירשה רונן מושלמת כרגיל) נובעות. מעל כל זה מרחפת תחושה של נוסטלגיה אמיתית, והנוסטלגיה האמיתית היא תחושה די מחורבנת. תחושת הקלה ואהבה גדולה שמהולים בגעגוע וכאב כמעט בלתי נתפסים. לא פעם זה געגוע למשהו שבזמן אמת לא ידעת שאתה אוהב עד כדי כך, כמו הפרבר המבאס ששעמם אותך כל הילדות, או הבית שכל מה שעשית בו היה להתפלל לחיים חדשים.
מה שהופך את הסרט לכל כך מקסים בעיניי הוא בניית הדמות לא רק על בסיס הפעולות האופייניות לה, אלא הדברים הקטנים ששונים מ"האפיון" שלה, למשל כשאימא שלה נוזפת בה על שהשתמשה בשתי מגבות, היא מיד מתנצלת ומחזירה אחת למקום. וכך, מי שנחשדת בתחילה כדמות המילניאלית המפונקת הסטנדרטית שכבר למדנו להשתעמם ממנה מתגלה בהמשך כדמות אמינה מאוד של נערה מתבגרת, לא חשוב מאיזה דור: היא אוהבת לבהות בטלוויזיה ולא ממש אוהבת ללמוד אבל היא גם יודעת שכדי להשיג דברים צריך לעבוד קשה, אבל אולי לא כרגע. היא יכולה להיות בלתי נסבלת והיא עושה המון טעויות, אבל בסוף היא תמיד עושה את הדבר הנכון, גם אם באיחור – היא הרי לא אדם רע, היא פשוט עוד לא יודעת את כל הדברים.
ובגלל זה ברור שהיא תהיה בסדר, גם כשהיא בשיא הבלבול והפניקה, ומצד שני אפילו ברגעי שיא של אושר והשלמה, ברור שתהיה עוד נפילה, אולי אפילו מחר. ויותר מכל, יש כאן ההבנה שכל זה דרמטי ומשמעותי אבל לא בהכרח חשוב, הדברים שקרו לנו בתקופה הזאת אומנם עיצבו אותנו אבל הם היו רק תחנה בדרך למה שהפכנו להיות.
באופן מעניין, סיפור ההתבגרות של הגיבורה שזור בשורה של סיפורים ומשברים של דמויות אחרות שלא נמצאים שם כדי להשליך עליה או להדהד את הקשיים שלה. לליידי בירד קורים דברים מחורבנים, אבל לא נראה לי שיש דמות בסרט שלא קורה לה משהו רע או קשה בסרט, וכולן גם זוכות למידת של אמפתיה, הבנה ונחמה מאחרים. אולי הם שם בגלל שתהליך התבגרות כולל בהכרח את היכולת לראות מחוץ לעצמך ולטראומות הפרטיות שלך, או אולי בגלל שהפרבר כולו חשוב לסיפור לא פחות מהנערה האחת שחיה בו. וזה עובד כי התסריט ריאליסטי במובן הלא מעיק של המילה, והשחקנים שקיבלו אותו לידיהם עושים עבודה די מושלמת, מהתפקידים הכי קטנים ועד המועמדת המוצדקת לאוסקר לורי מטקאלף בתפקיד האימא או ביני פלדשטיין (אהלן, האחות הקטנה של ג'ונה היל) בתור החברה הטובה.
אגדת המלך שלמה.
דבר ראשון: מסכים עם כל מילה בביקורת.
הפחד הגדול שלי מהסרט המאוד בעייתי הזה, הוא שאנשים יפספסו מה הסיבה שהוא לא עובד. וכרגע חלק מהביקורת די מאוששות את הפחד הזה (אבל לא הביקורת הזו).
הסיבה שהסרט הזה לא עובד היא שנראה שתהליכי ההפקה המוקדמים שלו (ספציפית, ובמיוחד, פיתוח התסריט) היה מאוד עקום. אין שום סיכוי שהתסריט הזה היה עובר אור ירוק (בלי דרישה לשיכתוב) בכל בית הפקה או קרן נורמאלית.
אבל, ופה הנקודה הדי פסיכית לגבי הסרט: בכמעט כל פרמטר של הפקה בפועל של סרט אנימציה (הדברים הקשים באמת) הסרט הזה הוא הישג די מרשים: העיצוב ואנימציה שברובה היא אפקטיבית, וכולה, למעשה, נעשתה בארץ.
השוואה עם דיסני משונה בעיניי, ספציפית אנחנו מדברים על תקציבים של בערך פי 30 בהפקה של סרט בדיסני. העובדה שבכלל מדברים על השוואה כזאת היא הישג מדהים בעיני.
אז כן, הסרט לא עובד, בגלל שהתסריט שלו נוראי פחות או יותר בכל רמה (יש גם כמה סיבות מינוריות של החלטות בימוי, פסקול, ופוסט). הפחד הגדול שהיה לי כשראיתי את הסרט לפני היה שהמסקנה שתתקבל בתעשיית הקולנוע בארץ היא שאי אפשר לעשות סרט אנימציה בישראל שיהיה תחרותי – ואם הסרט הזה מוכיח משהו זה שזה אפשרי בהחלט.
רק צריך תסריט טוב. ובמאי טוב.
אז, ליידי בירד
אני.. אני לא אוהב את ליידי בירד. לא הסרט – הדמות. וזה מוזר, כי לרוב הדיסוננס של "סרט טוב/ דמות ראשית שאני שונא" מופיע עם סרטים יותר קיצוניים על אנשים שפורצים במסעות הרג ומה לא, וכאן מה עשתה הנערה? בחרה שם מעצבן? הייתה קצת מעיקה? ובכל זאת, היא מבין הדמויות הראשיות שהכי פחות הייתי רוצה לבלות בחברתן של השנה האחרונה (למרות שהיא מראה סימני התאוששות לקראת סוף הסרט).
וזה בעיה, כי היא כלואה בסרט ממש טוב. לא נהדר לחלוטין, והוא היה יכול להיעזר בקצת יותר פוקוס (או לחלופין, קצת פחות פוקוס) אבל כמעט בכל פינה של הסרט שלא קשורה ב"ליידי בירד", אני מרגיש את האהבה שלי אליו גדלה רק בשביל לנבול כשהיא מופיעה שוב על המסך. וזה לא שיש לי תלונות על סירשה רונאן או משהו – היא באמת עושה את התפקיד הזה בגדולה. רק למה תפקיד… כזה?
אני מניח שזה מסוג הסרטים שיכולים להתהדר בביקורת של "מי שלא מבין אותו לעולם לא היה בגיל 16", ולא יודע, אולי באמת לא הייתי אף פעם בגיל 16? אולי צריכה להיות לי יותר אמפתיה כלפי ליידי בירד? אני רק יודע שאין לי, וזה מצער, כי אני חושב שאחרת אני והסרט הזה היינו יכולים ממש להסתדר טוב. הוא אפילו שם את Reel Big Fish בפסקול שלו!
(בנוגע לשני הסרטים האחרים ברשימה שראיתי – את "אני טוניה" אני ממש ממש שונא וחושב שהוא רעיל, אבל אני רוצה לצפות בו עוד פעם לפני שאני דבק בעמדה הזאת, ו"אישה פנטסטית" כשמו כן הוא, פנטסטית. כלומר, פנטסטי. מקווה להשלים בקרוב את "מוטלים בספק". כנראה שאת "אגדת המלך שלמה" כבר לא אשלים. )
מוטלים בספק
אני לא יודעת אם זו הנוסטלגיה או העייפות, אבל התיאור של מוטלים בספק הזכיר לי בעיקר את "החופש האחרון" עם צעירי תל אביב…
כל אחת מהביקורות האלו
מצדיקה דף ביקורת משל עצמה. כשקראתי את הפתיח חשבתי שאלו באמת יהיו כמה blurbs קצרים ולא יותר, אבל אלו ביקורות מנומקות, לא קצרות במיוחד, ומעניינות מאוד לקריאה.
לא שאני מתלוננת, כן? אני אקח בשמחה חמש ביקורות בדף אחד, אני רק לא סגורה על מה עושה אותן פחות ראויות לדף מלא משל עצמן מכל ביקורת אחרת באתר.
בכל אופן, עשית לי בהחלט חשק לראות את ליידי בירד ואת אישה פנטסטית. את אני, טוניה כבר ראיתי והוא אכן היה כיפי וטראשי בצורה מענגת לחלוטין.
במקרה יצא שלימדתי השנה קולנוע לכיתה בתיכון
אמנם לא בבאר שבע, אבל בעיר עם מצב חברתי-כלכלי דומה. הצפייה ב"מוטלים בספק" הרגישה לי בעיקר כמו שיטוט בפרופיל אינסטגרם – ברור שיש כאן גרעין מסוים של אמת (בכל זאת, מבוסס על חוויותיו האישיות של הבמאי) אבל זה מרגיש מיופיף. זה מרגיש מאוד סלקטיבי ולא תמיד אמין .
אני מדבר בעיקר על התהליך שהתלמידים עוברים עם המורה ותחום הקולנוע. לא ברור מה תופס אותם בכריזמה הסהרורית – בינונית של הגיבור (שבמקום מסוים דומה לשלי) ומה מושך אותם ממש לקולנוע, שעל פי הסרט גם נראה שלא ממש היה זמן ללמד בין כל הבלגנים
(התלמידים שלי בעיקר נהנו לצלם את עצמם, וכשניסיתי למשוך אותם לכיוון אחר בעיקר בהו בי בחוסר עניין)
הרגע שמייצג בעיניי הכי טוב את מה שאני מנסה להגיד, היא הסצנה שבה התלמידים יושבים מרותקים לסרט של דה סיקה ולא מוכנים שיפריעו להם, בעוד אני נזכר בתלמידים שלי שנרדמו מול טרנטינו, או אולי הרגעים שבהם התלמידים חוזרים על הגיגים שקשורים בקיום האנושי (שאגב, נזרקים אליהם כבדרך אגב ללא שום תיוון), בעוד התלמידים שלי בקושי הצליחו לזכור מה זה מדיום שוט. (אותן תופעות אגב, היו גם במגמת הקונלוע שאני למדתי, בעיר במרכז בהרכב אוכלוסיה שונה למדי,אז אולי אלה פשוט בני 16)
וזה מבאס, כי הסרט נורא מנסה להתלות על עץ הריאליזם (הנון-אקטורס, הצילום הכאילו-דוקומנטרי וכאמור המחוות לדה סיקה) והדיסוננס הזה גורם לסרט ליפול כל פעם מחדש (וסליחה על ההשוואה, אבל זה באמת באותן נקודות שבהן "פיגומים" הצליח מעל ומעבר)
*ובכל זאת, כמו בכל פרופיל אינסטגרם טוב, יש את הקול השני שאומר "אולי זה באמת ככה" ו"זה שהחיים שלך בינונים, לא אומר שכולם ככה", אז לא יודע..
המלצות
התקופה האחרונה והנוכחית בקולנוע די חלשה, חוץ מסרט פה ('להתראות שם למעלה') סרט שם ('מקום שקט') ובין פה לשם ('פדינגטון 2') אין יותר מידי סרטים מעניינים חדשים לראות בקולנוע.
ולכן קצת יצא לי לראות סרטים מהתקופה האחרונה שלא הגיעו לקולנוע בארץ בכלל ואני חושב שכדי לשמוע עליהם ולראות אותם (גם אם אחד מהם קצת מאכזב)
בכל מקרה מדובר באחלה של סרטים: מערבון אחד, אנימה אחת ושני סרטי מתח.
'הבלדה על לפטי בראון' (The Ballad of Lefty Brown)
מערבון שמתרחש ב1889, כשמסילות הברזל התחילו להבנות בכל רחבי ארה"ב, אך עוד לא הגיעו למונטנה, שבמדבריה מתרחשת רוב העלילה.
לפטי בראון הוא אדם מבוגר הרוכב 40 שנה ברחבי ארה"ב ושומר על הסדר והחוק. לפטי בראון הוא הסבא החביב שאוהב לדבר הרבה ולהתרפק על העבר, שכוחו כבר מזמן לא במותניו, הולך בצליעה ממקום למקום, מדבר בחביבות וקצת מעורר רחמים.
לפטי בראון הוא סיידקיק. הוא לא יכול להסתדר לבד ותמיד צריך מישהו שיחפה עליו, עקב כך שנורא קשה לו לקבל החלטות. גישה שאמנם נובעת ממקום מאוד רגיש וכנה, אבל גישה שעלולה לעלות לו בחייו.
לפטי בראון הוא גם ה'אדם הכי נאמן שמתהלך בעולם'. או לפחות כך נוהג להגיד עליו שותפו.
הסרט נפתח עם לא מעט סטראוטיפים מערבונים קלאסיים. בר, יריות, ריינג'רים, תליה ומדבר ארוך וצהוב. לפטי בראון ושותפו הבכיר, אדאורד ג'ונסון, רוכבים אחרי עוד לילה של שמירה על החוק, כשהשני נרצח בירייה מרחוק מול עיניו ההמומות של לפטי.
לא רק שחברו הטוב ביותר נרצח מול עיניו, אשתו של אדוארד, לאורה (קייטי בייקר) מאשימה את לפטי ההססן באותו רצח, כולם מתנכלים אליו ולא רוצים בחברתו כשהוא נשבע, ולא משנה כמה זה יעלה, לנקום את מותו של חברו הטוב ביותר.
וכך, בצליעה, בהרבה דיבורים, אבל על חברו הטוב, יוצא לפטי להתמודד עם מקרה הרצח הבלתי מפוענח הזה, שבסופו של דבר הוא יוצא להתמודד בעיקר עם עצמו.
לפטי מוצא עת עצמו בתוך תרמית רחבה המכילה לא מעט דמויות, שקרים, בגידות, דם ודמעות ויחד עם נער צעיר הוא מבין שהסיפור הרבה יותר גדול משנדמה היה מלכתחילה.
ביל פולמן (לנצח בשבילי נשיא ארה"ב מ'היום השלישי') נכנס היטב לנעליו הפשוטות של בראון. הוא משחק באמינות רבה וממכרת את האיש השברירי והמזדקן ומעורר אמפתיה בלי סוף.
הסרט לוקח את המושג שכה מאפיין את לפטי, 'נאמנות', ומפרק אותו לגורמים. נאמנות היא אולי דבר מבורך, אבל כאן מקבלת משמעות נוספת בתור מגבלה העלולה לעלות לאדם בכל מה שיקר לו.
לא מדובר בסרט ענק, אבל כן מדובר ביופי של מערבון, שמחווה רבות למערבונים הגדולים ביותר, תוך כדי סיפור, שיר, בלדה, על אדם שכולנו אוהבים להיות בחברתו, שכיף שיש כזה בסביבה (לטוב ולרע) אך לא להיות הוא עצמו לגמרי.
והוא עושה את זה בצורה טובה ומספקת.
'מרי ופרח המכשפות' (Mary and the Witch's Flower)
מבית מדרשו של הירומשה יונוביישי, הבמאי שהביא לנו את 'הלקחנים' הנהדר ואת 'כשמראני הייתה שם' האדיר, חוזר עם סרט חדש שנראה כמו המשך ישיר של עבודותיו לצד מאייזאקי בג'יבילי.
האנימציה נראית אותו דבר. הדמויות, היצורים, הצבעים, המוזיקה, הכל נראה מוכר וטוב.
לכן היה מאוד מפתיע לא לראות את טוטורו הכחלחל בתחילת הסרט ולהבין שג'יבלי לא אחראים על הסרט החדש של הבמאי היפני, אלא סטודיו חדש העונה לשם 'פונוק'.
אבל יונוביישי, לפחות אותי, הרשים מאוד בשתי היצירות הקודמות שלו, ולכן הציפיות מהסרט הזה היו גדולות.
הסרט הוא עיבוד לספרה של מרי סטיוארט 'המטאטא הקטן'.
עלילתו עוקבת אחר מרי, ילדה צעירה וחסרת ביטחון, שבדיוק עברה דירה אל בית דודתה המזדקנת, שכל דבר בו היא נוגעת עתיד להישבר שקצת מבואסת שהגיעה למקום משעמם וחסר עניין.
אך למרות זאת, כשעוד לא הספיקה לפרוק את כל חפציה, מרי מטיילת ביער ומוצאת פרחים כחולים וזוהרים. ביום למחרת, בקרבת מקום, היא מוצאת מטאטא, כשהיא נוגעת במטאטא, הוא מתעורר לחיים ולוקח אותה לעולם אחר, להרפתקה שמתפרשת על פני עשרות שנים.
נסו לדמיין מיקס של 'המסע המופלא', 'שירות המשלוחים של קיקי' ו'הארי פוטר' ביחד, וזה בערך מה שנותנים לנו בשעה הראשונה של 'מרי ופרח המכשפות'. ילדה שלא מבסוטה מכך שעברה דירה, טסה על מטאטא שלוקח אותה לעולם אותו לא הכירה, בו יש בית ספר ענק לקסמים מלא בגרמי מדרגות.
זה נשמע כמו עלילה טובה מידי.
ולמרות שיש כמה סצנות נהדרות בסרט הזה, בסופו של דבר ולמרות שהוא אחלה לגמרי, הוא די מאכזב.
מרי מגיעה לבית הספר ופוגשת את מנהליו, שמתרגשים ממנה כאילו היא הארי פוטר בכבודו ובעצמו. הילדה מעולם לא עשתה קסם, אבל מתברר שיש לה כוחות אדירים. לאחר סיור מרהיב ביותר בכל הכיתות בבית הספר, מרי ואנחנו הצופים אומרים לו ולכל התלמידים המאכלסים אותו שלום, כי לא נראה ממנו ומהם יותר כלום במהלכו.
מרי מתרגשת לא פחות מהמנהלים, היא רוצה ללמוד, היא רוצה להיות מכשפה. אך בפועל מגלה שמתחת לפני השטח בית הספר עוסק בניסויים מוזרים.
בניית העולם של הסרט היא נהדרת, אבל מרגישה כאילו היא תלושה מקו העלילה הראשי מה שמקנה לכל הרקע הבדיוני, העשיר והנהדר הזה, ריקנות ממשית.
שלא כמו בסרטי ג'יבלי בהן הרקע לעלילה היא הסיפור עצמו, כאן הרגיש שהעלילה קצת הולכת לאיבוד בתוך עצמה ולא מצליחה להגיד משהו מעניין יותר מגיבורה גנרית מתנגדת לנבל גנרי בתוך עולם שעבדנו כ"כ הרבה כדי להראות אותו אך בפועל לא השתמשנו בו בכלל.
וזה חבל, כי יונוביישי הוכיח שלגמרי יש לו את זה. גם ב'הלקחנים' ובעיקר ב'כשמארני הייתה שם' שם הוא פירק אותי לרסיסים, הוא הצליח לספר סיפור נהדר ולהגיד כ"כ הרבה.
אבל 'מרי ופרח המכשפות' נותר סרט ילדים טוב ומהנה בסה"כ, עם סצנות אקשן טובות וכמה רגעים מרגשים לקראת סופו, אך בלי שום ערך מוסף או משהו שאזכור ממנו הלאה, חוץ מהעיצוב, המוזיקה והאנימציה המדהימים כתמיד. (אצל ג'יבלי. זה סרט הביכורים של פונוק)
וזה מבאס.
'פשע בעיירה קטנה' (Small Town Crime)
ג'ון הוקס בעיקר זכור לי מתפקיד נהדר ב'קר עד העצם' הסרט בו ג'ניפר לורנס הייתה שחקנית עולה ונהדרת.
מאז אני זוכר אותו בעיקר בתפקידים קצרים כמו ב'אוורסט', 'שלושה שלטים…', 'לינקולן' ולא מעט נוספים.
הפעם הוא סוף-סוף מגלם את התפקיד הראשי, בסרט פשע מותח ומהנה מאוד בסה"כ.
הוא מגלם את מייק קנדל, שוטר לשעבר, אלכוהוליסט בעבר ובהווה, שמאוד מתגעגע למשטרה, לא מוצא את עצמו, לא מוצא עבודה. מה שהוא כן מוצא, זאת גופה של נערה בצד הכביש.
קנדל מרגיש שהגופה הזאת היא הדרך חזרה שלו לחיות חיים ראויים והוא נעשה אובססיבי לגבי מציאת הרוצחים של אותה נערה.
על הדרך הוא נפגש עם סבא משוגע, מוכר סמים הזוי כשהשותף שלו מהמשטרה, יחד עם השותף החדש, מבקשים ממנו לרדת מהמקרה ולתת למשטרה לעשות את עבדותה.
קנדל מוצא את עצמו בתור פרשיה עמוסה, בה הגופות מתחילות להיערם כשהוא מכניס את אחותו החורגת (אוקטביה ספנסר) וכל משפחתה לסכנה גדולה.
התפקיד מתאים להוקס כמו כפפה ליד והוא עושה אותו מצוין, אוקטביה ספנסר לשם שינוי לא מדברת הרבה יותר מידי ולא מנסה לגנוב את הסצנה בכל אחת בה היא מופיעה, גם היא ממש אחלה.
ובכללי, הסרט הזה עובד.
קנדל מחפש סוג של גאולה מעולם שממש לא מעוניין לתת לו אחת כזאת. מכל מקום זורקים אותו והוא מכריח את עצמו, כל פעם מחדש, לפתור מקרה כשאין לו כל קשר אליו אבל לפחות נותן לו סיבה לקום בבוקר.
הסרט מותח, מעניין, גם אין בו שום דבר מחדש או מיוחד, פשוט אחלה של סרט.
'sweet virginia'
ומשחקן משנה אחד לאחר. רק הפעם שחקן שאני הרבה יותר אוהב.
ג'ון ברנטל הוא שחקן נהדר. וכל תפקיד משנה, גם הקצר ביותר, הוא פשוט עושה יופי של עבודה. אם זה 'בייבי דרייבר', 'הזאב מוול סטריט' 'סיקאריו' או 'רוחות קרות', האיש מאוד מגוון ומאוד מוכשר.
הפעם תורו לגלם את הדמות הראשית, בדמות מאוד מפתיעה שקצת יוצאת מהטייפים הקולנועיים שהוא גילם עד עכשיו, אבל גם אותה הוא עושה מצוין.
הסרט נפתח בזירת רצח שבה צעיר נכנס למסעדה ורצח את שלושת האנשים המנהלים את המקום.
מקרה רצח מזעזע, המשאיר שלושה משפחות באבל גדול, אך לאט-לאט מתברר שרצח היא לא הדרך היחידה להיות בנאדם מפוקפק, כשאף אחד בסרט לא מצליח לברוח מהתדמית הזאת.
סם רוסי (ברנטל), רוכב שוורים מאוד מוצלח בעבר, מנהל מלון דרכים קטן העונה לשם הסרט בהווה.
כנראה שהוא סוחב פציעה (פיזית ונפשית) מימיו כרוכב שוורים מצטיין, מה שמקנה לו אישיות מאוד שברירית שלא כ"כ מתאימה לגודלו ולמראהו החיצוני.
הוא אמנם מנסה לנהל את המלון ביד קשה כשלא פעם יצורים מפוקפקים מגיעים אליה, אך גם כשהוא מנסה, הוא לא כ"כ מצליח וממנהל הופך למנוהל.
לסם יש רומן עם ברני (רוזמרי דוויט, רייצ'ל מ'רייצ'ל מתחתנת' ולאחרונה גם תפקיד קטן ב'לה לה לנד'). ברני היא אחת האלמנות מהרצח המשולש מתחילת הסרט.
הסיטואציה עבור השניים קשה מאוד. רגשות אשמה ואבלות מצד אחד, אך הרצון לממש את הקשר בניהם מצד שני. הבלבול חוגג.
העובדה שאותו צעיר שרצח את שלושת האנשים, מתארח במלון של סם ואף מתיידד ומשוחח עמו רבות, תורמות מאוד לבלבול הגדול שעובר בין כל הדמויות.
הסרט מציג עולם די שחור ואפל. כל דמות בו, בין אם אתה אוהב או שונא אותה, מעוררת אמפתיה בצורה כזו או אחרת. לכל אדם יש שני צדדים. אין טוב מוחלט, אין 'טוב' בכלל. או לפחות ההגדרה של 'טוב' מקבלת כאן חבטות על ימין ועל שמאל.
כולם קשורים, כל דבר מלוכלך נובע מדבר מלוכלך קודם כשאי אפשר לחתוך את כורי העכביש האלו שמאיימים לחנוק את כולם.
הקאסט המפתיע והמרשים של הסרט (אל ברנטל ודוויט מצטרפת אימוג'ן פוטס הנהדרת כאחת האלמנות וכריסטופר אבוט המבעית כרוצח הצעיר) עושה עבודה נהדרת.
האווירה האפלה והקודרת של הסרט נכנסת לוורידים ויוצרת סרט מתח קטן, חכם ומרתק.
אהבתי מאוד.
ומצטרף לקרקר להמלצה על 'קולמבוס' של קוגונדה, שהוא חד משמעית אחד הסרטים הטובים, המרגשים והיפים ביותר של 2017 ונקווה שלא כמו בשנה שעברה, נצליח להכניס אותו לסקר השנה.
מילוש פורמן מת
היה אחד הגדולים.
אחראי, בין היתר, על 'איש על הירח', 'שיער' ו'קן הקוקיה' המעולים.
ומעל הכל ל'אמדאוס' שהוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם.
עצוב.
הופתעתי שרק עכשיו היה על זה ידיעה באתר שמתיימר להיות
מקום ישראלי שאפשר לדון בו על קולנוע. מילוש פורמן ענק ומגיע לו כבוד רב. כמובן גם שום מילה על פסטיבל קאן סאגת נטליקס-קאן הבלתי נגמרת שעוסקת בל לבו של חווית הקולנוע. במקום זה בוא נדבר עוד פעם על הפנתר השחור או סרט מארוול אחר. מבאס..
אתה מוזמן לדון על מה שמתחשק לך
ברצינות, מי מפריע לך? אם אתה רוצה לדון על משהו שעדיין לא עלתה כתבה לגביו, אתה מוזמן לפתוח על זה דיון בתגובות, כמו התגובה לה הגבת. הרבה תגובות כאן מתפתחות לשרשורים מרתקים, למרות שאין כתבה על הנושא. לפעמים עולים פוסטים לנושאים ספציפיים, לפעמים מקבצים חדשות מהתקופה האחרונה בפוסט "קצרצרים". זה אולי יפתיע אותך, אבל לכותבים באתר יש גם חיים מחוצה לו. אנחנו לא יושבים מול המחשב ומחכים לפרסם פה עדכונים מעולם הקולנוע. בין הסקרים, הביקורות ודפי הסרטים והסדרות החדשים (שרובם לא עוסקים במארוול), לא יוצא לנו להתייחס לכל אירוע בדיוק ביום בו הוא קורה, מה לעשות. תגובות פאסיב-אגרסיביות שכאלו בהחלט לא עוזרות לאף אחד.
היה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם
כמו כן, שני הנושאים יעלו בקצרצרים הבא שיעלה בקרוב לאתר.
בכלל היה ידוע כאתר ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע (נצל"ש הביאוס)
(משהו כזה).
זה לא פוטוגני להתבכיין, אבל לא יכולתי שלא לנצל את השרשור הזה. לא יודעת גם אם זה נצל"ש מוצדק או לא – בכל זאת באמת מדובר בבמאי גדול (שאני גם מאוד אוהבת סרטים שלו). פשוט הצירוף "באתר שמתיימר" הביא לי אסוציאציות מסוימות, ותזכורת למחשבות שעלו לי פה ושם. וזו בהחלט התראה מראש לאופי הפוסט למי שאין לו/לה, דיי בצדק, סבלנות לעוד שליליות ותלונות. כי ת'כלס, חוץ ממי שבמקרה מרגיש דומה, מי אוהב לקרוא את זה? ואין לזה בדיוק טעם פרקטי.
אך מה לעשות, זו כן הזדמנות שנקרתה בדרכי פשוט לבטא בקצרה (יחסית אליי) תחושת ביאוס כללית שלי, על כך שהרבה יותר התחברתי לדיונים – וגם קצת יותר לביקורות – באתר פעם, למרות שאז כמעט ובכלל לא השתתפתי (וחבל!). למרות אי הסכמות רבות עם ביקורות ותגובות שונות, יותר אהבתי את האווירה, שחוויתי אותה אישית כיותר משוחררת, וסה"כ גאה בשלל סוגי ההנאות והצפיות. בלי צורך, שאני מרגישה לפעמים שקיים כאן היום, להוכיח משהו. טעם איכותי, ידע קולנועי, ידע בקולנוע איכותי, וכד'. להרגשתי, היה הרבה יותר אנטי מופגן לכל גילוי של אליטיזם לשמו, לאיזו התיימרות. אבל באופן טבעי הקהל משתנה, ואולי גם מתבגר, ואולי אני פחות.
אז אחתוך כאן, בלי הפירוט המפותל, הדוגמאות, וגם ההתנצלויות/ההסתייגויות הנוספות על כתיבת הפוסט (כי אני מבינה למה הוא יכול להתפרש ככפיות טובה). לסיכום בעיניי קצת מבאס ,כאמור, שלפעמים האתר מרגיש – וזה ספציפית מתייחס יותר לאווירה בתגובות, ופחות לביקורות עצמן – כמו אתר שהוא "יותר ביקורות קולנוע" מביקורות הקולנוע, מאשר התג ההוא מאז.
היי, אני יודע שזה לא היה מכוון ישירות אליי, ובכל זאת
רק רציתי להגיד שאם אני אי פעם גרמתי לך או למישהו אחר להתבייש (או להיות פחות גאה) בכך שהוא נהנה או לא נהנה מסרט כלשהו, אני מצטער עמוקות.
לא הייתי בטוחה אם זה נאמר ברצינות
אבל אם כן, אז תודה רבה, אני מעריכה את זה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אכן ברצינות.
(ל"ת)
חייב לומר שאף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מ"שיער".
השירים לא משהו (אני יכול למנות אולי שיר אחד שאהבתי, ובכלל, בשנות השישים נולד ז'אנר מוזיקלי הרבה יותר טוב – הרוק המתקדם), והסרט עצמו חותר תחת האהבה שהוא מביע לדור הפרחים כשהוא מציג את ההיפים כאנשים שלא עושים כלום חוץ מלעשן סמים, לקיים יחסי מין מזדמנים ולרוץ להורים – שמהם הם מתעלמים כדבר שבשגרה – כשהם צריכים קצת כסף, כי ברור שאין להם כסף משלהם, זה לא שהם עובדים או משהו. הדבר הכי מקומם בסרט היה בסצינה בה אשתו הזנוחה של הבחור השחור בחבורה מגיעה כדי להוכיח אותו על שנטש אותה ואת בנם המשותף בשיר נפלא (משהו עם ההמונים המדממים). יכול להיות שבעצם הסרט מסביר שלא במתכוון מדוע דור הפרחים נכשל ברצון שלו לשנות את העולם: הוא פשוט לא היה מעשי מספיק.
אני לא חושבת שאפשר להשוות בין מחזמר לפרוג רוק
אלו יקומים שונים מהיסוד: מחזמרים וסרטים מוזיקליים מנסים לתפוס קהל, יש בהם hooks בצורה של פזמון או שורה קליטה, ופרוג רוק עושה בדיוק ההפך. כחובבת פרוג רוק, ברור לי שמדובר בנישה נישתית מאוד.
לדוגמה, רוב האנשים יודעים להגיד שפינק פלויד היו בין ענקי הפרוג רוק, אבל רוב האנשים מכירים את החומה שיש בו שירים מאוד קליטים, או את wish you were here שהוא הכי שיר פופ, הרבה פחות אנשים מכירים את הפרוג שלהם.
אני חושבת ששיער תפס את רוח התקופה ונתן כמה יצוגים שלא כל כך קיבלו במת מיינסטרים קודם. מלחמת ויאטנם גם היתה סיפור גדול, גייסו את כולם וזו מלחמה שבדיעבד יש עליה בעיקר חרטות (לפחות בתרבות הפופולרית האמריקאית), ולמיטב ידיעתי זו היצירה הראשונה שיצאה נגד המלחמה. בשילוב השירים הממש קליטים, והעובדה שהסיפור המרכזי הוא דרמה טרגית מהסוג שתמיד יעבוד אם התסריט מספיק טוב, לא מפתיע שזה מחזמר שתפס.
אני מסכימה איתך שבדיעבד מאוד קל לבקר את ילדי הפרחים עם התפיסה הנאיבית-ילדותית שלהם, וברור שזו היתה מחאה של ילדים ממעמד הביניים או הגבוה (שזה גם משהו שאפשר להגיד על מחאות עדכניות, כמו מחאת הקוטג' או מחאת האוהלים ברוטשילד).
הסרט ממש לא עשה לי את זה, מעולם לא עלה בדעתי ללכת למחזמר בתיאטרון, אבל השירים ממש אחלה. יש יותר משיר טוב אחד.
"שלא במתכוון"?
"שיער" הוא לא שיר הלל על דור הפרחים – הוא אומנם ביקורתי *יותר* כלפי מלחמת וייטנאם, אבל גם כלפי ההיפים יש לסרט (ואני מניח שגם למחזמר) לא מעט מילים קשות להגיד.
המחזמר נכתב ב1967, ובשנה הזאת הרוק המתקדם עדיין לא נולד.
לא בדיוק.
האלבום הראשון של פינק פלויד יצא באותה שנה, למרות שהוא היה פסיכדלי יותר מפרוגרסיבי, אפשר לראות בו אלבום פרוג-למחצה, וכן days of future passed (לא, לא הסרט![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
) של המודי בלוז נחשב לפרוטו-פרוג ויצא באותה השנה.
אני מוכן לשמוע את הטענה (לשמוע, לא לקבל) שהחלילן הוא אלבום פרוג רק בהסתכלות רטרוספקטיבית. כשהוא יצא לא היה אפשר להבדיל בינו לבין הרוק המסטולי הכללי שחגג אז. כמו פרוטו פרוג, שהשם שלו בעצמו מעיד על רטרוספקטיבה.
ברור, הרי לסגנון הזה לא ניתן בכלל שם אלא כשהוא היה
בתהליכי דעיכה, מאמצע שנות השבעים בערך.