הסרט הכי טוב של ביגלו לדעתי.Zeev123ב-30/11/2017 23:21
הסרט הכי טוב של ביגלו לדעתי.
Zeev123
פורסם נובמבר 30, 2017 ב 23:21
מותחן מעולה שלא מרפה לרגע, ולדעתי גם הרבה יותר מסעיר ומזעזע אותך כצופה מהקודמים שלה. בסופו של דבר כל אחד נפגש בשלב מסוים עם המשטרה ורואה אותה כל הזמן, לעומת זאת לא כל אחד יוצא להילחם בעיראק או משתתף במבצע של ה-FBI, ולכן מה שקרה שם תפס אותי הרבה יותר חזק.
בנייה מדהימה של מתח לחלק העיקרי של הסרט, שממשיך בדיוק עד הנקודה הנכונה ולא נמרח לרגע למרות ארוכו הארוך.
משחק מטורף של כולם לדעתי, זאת ללא ספק ההופעה הכי טובה של וויל פולטר שראיתי בעיקר בכמה סרטים בינוניים, אבל ג'ון בויגה גונב פה את ההצגה במיוחד בחצי השני של הסרט ברמה שאי אפשר לתאר. ראיתי אותו רק ב"מלחמת הכוכבים" ולא ידעתי שהוא מסוגל למשהו כזה.
עצוב לי שאי היה אפשר לראות את הסרט הזה בקולנוע בארץ.
קתרין בגילו, בשקט בשקט, מבססת את מעמדה כאחת מבמאיות האקשן הטובות שיש היום בעולם. לא ברצינות, היכולת שלה בסרט הזה, בתוך סיטואציה אחת, במקום קטן, עם כ"כ הרבה אנשים ופרצופים, ליצור מתח שעולה ועולה ככל שהזמן מתקדם, היא מדהימה.
הסרט מתאר את מהומות דטרויט ב1967, בה המתח הבין גזעי התפוצץ לחלוטין, ברמה שדטרויט נראתה באותם ימים כמו וייטנאם במהלך המלחמה ולא כמו עיר בארה"ב. הרס בכל מקום, שרפות, אלימות, חנויות ובניינים הרוסים, אנשים מדממים ורחובות מטונפים.
הסרט נפתח בסיקוונס אנימציה יפה למדי, המתאר עם לא מעט הסברים נצרכים את הסיטואציה אליה אנחנו נכנסים. אבל מהר מאוד אנחנו עוברים מאנימציה לראליזם מוחלט, שרק מדגיש עד כמה ביגלו רצתה שנרגיש שאמנם אנחנו רואים סרט, אך מדובר לגמרי במציאות.
העלילה עצמה נפתחת, באירוע שבעצם התחיל את אותם פרעות, כשאנשי המשטרה (הלבנים ברובם המוחלט) מפסיקים מסיבה בה כל הנוכחים הם אפרו אמריקאים, בימים בהם היה אסור לשתות אלכוהול במשיגן, ושלחה לתחנת המשטרה את כל החוגגים. האירוע הזה הצית גל של אלימות והרס מצד האפרו-אמריקאים, בהמשך לתקריות גזעניות שהתרחשו על בסיס קבוע נגדם, כשנמאס להם מהיחס המשפיל שקיבלו מהמשטרה. המהומות הללו נמשכו חמישה ימים נוראיים, שגבו בין היתר 43 נפשות, באחד מהאירועים האלימים שידעה ארה"ב.
לאחר אירוע פתיחה זה, הסרט מתמקד בסיטואציה אחת בה נמצאים אנשים שונים שבמקרה מצאו את עצמם באותו מקום בזמן הלא נכון.
בבית מלון צדדי בעיר, צעיר אפרו אמריקאי מחליט לירות ברובע צעצוע אל עבר כוחות המשטרה הנמצאים בקרבת המלון, בשביל הצחוק.
המעשה הזה מוביל את כוחות המשטרה באזור לפרוץ לתוך המבנה, לרוקן את החדרים מיושביהם ע"מ שיכולו למצוא את ה'צלף' הדמיוני. הבעיה העיקרית היא, שכוחות המשטרה מובלות ע"י שוטר גזען צעיר (וויל פולטר שמצוין כאן אפילו יותר מבד"כ), שרק לפני רגע רצח נער שחור ברחוב, שמחליט לשחק עם העצורים משחק נחמד שדרכו הוא יוכל למצוא את ה'צלף'.
וכך העצורים, המורכבים משלושה חברים, זמר צעיר ואמרגן הלהקה שלו, שתי בחורות לבנות המלוות בגבר אחד שחור, מוצמדים לקיר בלי יכולת לזוז, בזמן שהשוטרים מתעללים בהם גופנית ונפשית.
כמעט כל הסרט מתרחש באותו מסדרון בבית המלון. והסרט, שאורכו כשעתיים וחצי, עובר כ"כ מהר שזה מפחיד. מפחיד כמעט כמו הסיטואציה המתרחשת על המסך. ביגלו מביימת את התקרית הזאת בכישרון בלתי נגמר. המצלמה המופקדת בידי בארי אקרויד הנהדר (ששיתף איתה פעולה ב'מטען הכאב' וכבר ראינו את עבודתו התזיזתית והקופצת בסרטיו של פול גרינגראס 'קפטן פיליפס ו'ג'ייסון בורן') לא מפסיקה לזוז כשהיא מתקרבת ומתרחקת מהדמויות ומקיפה אותם ללא הפסקה. ההתרחשויות הן רבות, המקום הוא קטן, והמצלמה תופסת הכל במיומנות רבה ומכניסה לאווירה הדחוסה והמחניקה. הרגשתי כאילו גם אני מוצמד שם לקיר בלי יכולת לזוז או לראות משהו מעבר למה שלידי. זה מצמרר ומפחיד.
הדמויות שנמצאות באירוע, לא משחקות תפקיד משמעותי מידי.
ז"א יש את הזמר שרגע לפני פריצתו הגדולה כמעט נעצר והגיע למקום לגמרי במקרה, ואכן מתמקדים מעט בסיפור האישי שלו. יש את החייל לשעבר ששירת את המדינה ועכשיו נאלץ לקבל ממנה יחס משפיל בחזרה, את הבחורות הלבנות שסה"כ הסתובבו בחברת אנשים שחורים ולכן משלמות את המחיר, את השוטר השחור, האנושי, שהתגלגל למקום (ג'ון בויגה הוא שחקן מעולה, מסתבר) ומהווה את הדמות האנושית בסרט. כל אחד ואחת מהדמויות מקבלות את זמן המסך שלהם, אבל הם לא הגיבורים האמתיים כאן. כי אין כאן בכלל גיבורים, אין כאן מנצחים. אני בכלל לא בטוח שיש כאן יותר מידי בני אדם. 'דטרויט' הוא סרט על עיר. סרט על מקום. מקום שאיבד את עצמו לגמרי. (גם הדמויות הלבנות היו יכולות להיות כל אחד אחר)
השם של הסרט מסמל את העניין הזה יותר מכל.
למען האמת, הדבר הזה הזכיר לי מאוד סרט מלחמה אחר (ו'דטרויט' הוא חד משמעית סרט מלחמה) שיצא השנה, 'דנקרק' של כריסטופר נולאן. גם שם היו לא מעט דמויות, וגם שם הם היו סה"כ דוגמאות לאנשים שהיו יכולים להיות מוחלפים ע"י כל אחד מאיתנו. וגם במקרה הזה שם הסרט הוא כשם המקום בו מתרחש האירוע.
אך בשונה מ'דנקרק' שם הסרט נגמר במבצע ההצלה ההרואי ובמעין שביב של תקווה, ב'דטרויט' אין השלמה כזאת. נכון שגם הסרט הזה מתאר תקרית מלחיצה ומחניקה שהתרחשה בעבר, אך בפועל המשמעויות שלה, המלחמה אותה היא מתארת, כנראה נמשכת ותימשך עוד שנים רבות.
הסרט הזה הרגיש כמו סרט תיעודי, כמו צפייה במהודרת החדשות של הערב, (ואכן יש הרבה קטעי חדשות ותמונות אמתיות לגמרי במהלך הסרט) כמו מנת הדיכאון היומית כשאנחנו קוראים את העיתון בבוקר.
ולכן, הסרט הזה לא רק בא לתאר את המקרה הנוראי שקרה, תוצאותיו ההרסניות וההזויות והשלכותיו. אלא הוא ממש עוסק במה שקורה עכשיו, כל הזמן, ולכן הוא כ"כ חשוב. וגם לא פחות מטריד ומדכא.
אין לי מושג איך הסרט הזה לא הופץ בארץ, וגם די מבאס שלא הצליח לעשות קופה גדולה יותר מהמעט שהכניס. כי גם מעבר לחשיבותו ולרלוונטיות שלו לימינו, מדובר בסרט עשוי היטב, אפקטיבי, מותח מאוד, עם משחק יוצא מן הכלל של כמעט כולם וצריך לדבר עליו יותר. (אני לא יודע אם הוא בסרטי השנה שלי, אבל הוא לחלוטין מהטובים שיצאו השנה)
ובעיקר מופע של במאית מוכשרת שבהחלט מבססת את עצמה כאחת מיוצרי האקשן והמתח הטובים כיום, עם עוד סרט מצוין.
מה קרה לתאריך ההפצה בישראל?
(ל"ת)
הוא נעלם, כי לא נראה שהוא יוצא שבוע הבא ועצוב לי נורא
(ל"ת)
לפני כמה זמן ראיתי באתר של יונייטד
את דף הסרט של עם השם ״דטרויט *מבוטל*״, קצת אחרי הדף נמחק.
אני מניח אבל שהוא לא נעלם לחלוטין, ויחזור בתקופת האוסקר בהתאם לבאזז.
הסרט הכי טוב של ביגלו לדעתי.
מותחן מעולה שלא מרפה לרגע, ולדעתי גם הרבה יותר מסעיר ומזעזע אותך כצופה מהקודמים שלה. בסופו של דבר כל אחד נפגש בשלב מסוים עם המשטרה ורואה אותה כל הזמן, לעומת זאת לא כל אחד יוצא להילחם בעיראק או משתתף במבצע של ה-FBI, ולכן מה שקרה שם תפס אותי הרבה יותר חזק.
בנייה מדהימה של מתח לחלק העיקרי של הסרט, שממשיך בדיוק עד הנקודה הנכונה ולא נמרח לרגע למרות ארוכו הארוך.
משחק מטורף של כולם לדעתי, זאת ללא ספק ההופעה הכי טובה של וויל פולטר שראיתי בעיקר בכמה סרטים בינוניים, אבל ג'ון בויגה גונב פה את ההצגה במיוחד בחצי השני של הסרט ברמה שאי אפשר לתאר. ראיתי אותו רק ב"מלחמת הכוכבים" ולא ידעתי שהוא מסוגל למשהו כזה.
עצוב לי שאי היה אפשר לראות את הסרט הזה בקולנוע בארץ.
זה בוודאי המקום
-אולי מכיל ספויילר קטן ל'דנקרק' של נולאן-
קתרין בגילו, בשקט בשקט, מבססת את מעמדה כאחת מבמאיות האקשן הטובות שיש היום בעולם. לא ברצינות, היכולת שלה בסרט הזה, בתוך סיטואציה אחת, במקום קטן, עם כ"כ הרבה אנשים ופרצופים, ליצור מתח שעולה ועולה ככל שהזמן מתקדם, היא מדהימה.
הסרט מתאר את מהומות דטרויט ב1967, בה המתח הבין גזעי התפוצץ לחלוטין, ברמה שדטרויט נראתה באותם ימים כמו וייטנאם במהלך המלחמה ולא כמו עיר בארה"ב. הרס בכל מקום, שרפות, אלימות, חנויות ובניינים הרוסים, אנשים מדממים ורחובות מטונפים.
הסרט נפתח בסיקוונס אנימציה יפה למדי, המתאר עם לא מעט הסברים נצרכים את הסיטואציה אליה אנחנו נכנסים. אבל מהר מאוד אנחנו עוברים מאנימציה לראליזם מוחלט, שרק מדגיש עד כמה ביגלו רצתה שנרגיש שאמנם אנחנו רואים סרט, אך מדובר לגמרי במציאות.
העלילה עצמה נפתחת, באירוע שבעצם התחיל את אותם פרעות, כשאנשי המשטרה (הלבנים ברובם המוחלט) מפסיקים מסיבה בה כל הנוכחים הם אפרו אמריקאים, בימים בהם היה אסור לשתות אלכוהול במשיגן, ושלחה לתחנת המשטרה את כל החוגגים. האירוע הזה הצית גל של אלימות והרס מצד האפרו-אמריקאים, בהמשך לתקריות גזעניות שהתרחשו על בסיס קבוע נגדם, כשנמאס להם מהיחס המשפיל שקיבלו מהמשטרה. המהומות הללו נמשכו חמישה ימים נוראיים, שגבו בין היתר 43 נפשות, באחד מהאירועים האלימים שידעה ארה"ב.
לאחר אירוע פתיחה זה, הסרט מתמקד בסיטואציה אחת בה נמצאים אנשים שונים שבמקרה מצאו את עצמם באותו מקום בזמן הלא נכון.
בבית מלון צדדי בעיר, צעיר אפרו אמריקאי מחליט לירות ברובע צעצוע אל עבר כוחות המשטרה הנמצאים בקרבת המלון, בשביל הצחוק.
המעשה הזה מוביל את כוחות המשטרה באזור לפרוץ לתוך המבנה, לרוקן את החדרים מיושביהם ע"מ שיכולו למצוא את ה'צלף' הדמיוני. הבעיה העיקרית היא, שכוחות המשטרה מובלות ע"י שוטר גזען צעיר (וויל פולטר שמצוין כאן אפילו יותר מבד"כ), שרק לפני רגע רצח נער שחור ברחוב, שמחליט לשחק עם העצורים משחק נחמד שדרכו הוא יוכל למצוא את ה'צלף'.
וכך העצורים, המורכבים משלושה חברים, זמר צעיר ואמרגן הלהקה שלו, שתי בחורות לבנות המלוות בגבר אחד שחור, מוצמדים לקיר בלי יכולת לזוז, בזמן שהשוטרים מתעללים בהם גופנית ונפשית.
כמעט כל הסרט מתרחש באותו מסדרון בבית המלון. והסרט, שאורכו כשעתיים וחצי, עובר כ"כ מהר שזה מפחיד. מפחיד כמעט כמו הסיטואציה המתרחשת על המסך. ביגלו מביימת את התקרית הזאת בכישרון בלתי נגמר. המצלמה המופקדת בידי בארי אקרויד הנהדר (ששיתף איתה פעולה ב'מטען הכאב' וכבר ראינו את עבודתו התזיזתית והקופצת בסרטיו של פול גרינגראס 'קפטן פיליפס ו'ג'ייסון בורן') לא מפסיקה לזוז כשהיא מתקרבת ומתרחקת מהדמויות ומקיפה אותם ללא הפסקה. ההתרחשויות הן רבות, המקום הוא קטן, והמצלמה תופסת הכל במיומנות רבה ומכניסה לאווירה הדחוסה והמחניקה. הרגשתי כאילו גם אני מוצמד שם לקיר בלי יכולת לזוז או לראות משהו מעבר למה שלידי. זה מצמרר ומפחיד.
הדמויות שנמצאות באירוע, לא משחקות תפקיד משמעותי מידי.
ז"א יש את הזמר שרגע לפני פריצתו הגדולה כמעט נעצר והגיע למקום לגמרי במקרה, ואכן מתמקדים מעט בסיפור האישי שלו. יש את החייל לשעבר ששירת את המדינה ועכשיו נאלץ לקבל ממנה יחס משפיל בחזרה, את הבחורות הלבנות שסה"כ הסתובבו בחברת אנשים שחורים ולכן משלמות את המחיר, את השוטר השחור, האנושי, שהתגלגל למקום (ג'ון בויגה הוא שחקן מעולה, מסתבר) ומהווה את הדמות האנושית בסרט. כל אחד ואחת מהדמויות מקבלות את זמן המסך שלהם, אבל הם לא הגיבורים האמתיים כאן. כי אין כאן בכלל גיבורים, אין כאן מנצחים. אני בכלל לא בטוח שיש כאן יותר מידי בני אדם. 'דטרויט' הוא סרט על עיר. סרט על מקום. מקום שאיבד את עצמו לגמרי. (גם הדמויות הלבנות היו יכולות להיות כל אחד אחר)
השם של הסרט מסמל את העניין הזה יותר מכל.
למען האמת, הדבר הזה הזכיר לי מאוד סרט מלחמה אחר (ו'דטרויט' הוא חד משמעית סרט מלחמה) שיצא השנה, 'דנקרק' של כריסטופר נולאן. גם שם היו לא מעט דמויות, וגם שם הם היו סה"כ דוגמאות לאנשים שהיו יכולים להיות מוחלפים ע"י כל אחד מאיתנו. וגם במקרה הזה שם הסרט הוא כשם המקום בו מתרחש האירוע.
אך בשונה מ'דנקרק' שם הסרט נגמר במבצע ההצלה ההרואי ובמעין שביב של תקווה, ב'דטרויט' אין השלמה כזאת. נכון שגם הסרט הזה מתאר תקרית מלחיצה ומחניקה שהתרחשה בעבר, אך בפועל המשמעויות שלה, המלחמה אותה היא מתארת, כנראה נמשכת ותימשך עוד שנים רבות.
הסרט הזה הרגיש כמו סרט תיעודי, כמו צפייה במהודרת החדשות של הערב, (ואכן יש הרבה קטעי חדשות ותמונות אמתיות לגמרי במהלך הסרט) כמו מנת הדיכאון היומית כשאנחנו קוראים את העיתון בבוקר.
ולכן, הסרט הזה לא רק בא לתאר את המקרה הנוראי שקרה, תוצאותיו ההרסניות וההזויות והשלכותיו. אלא הוא ממש עוסק במה שקורה עכשיו, כל הזמן, ולכן הוא כ"כ חשוב. וגם לא פחות מטריד ומדכא.
אין לי מושג איך הסרט הזה לא הופץ בארץ, וגם די מבאס שלא הצליח לעשות קופה גדולה יותר מהמעט שהכניס. כי גם מעבר לחשיבותו ולרלוונטיות שלו לימינו, מדובר בסרט עשוי היטב, אפקטיבי, מותח מאוד, עם משחק יוצא מן הכלל של כמעט כולם וצריך לדבר עליו יותר. (אני לא יודע אם הוא בסרטי השנה שלי, אבל הוא לחלוטין מהטובים שיצאו השנה)
ובעיקר מופע של במאית מוכשרת שבהחלט מבססת את עצמה כאחת מיוצרי האקשן והמתח הטובים כיום, עם עוד סרט מצוין.