ביקורת: בת האמן

התיאור היבש של "בת האמן" כסרט תיעודי על במאית שמנסה לעשות סרט על אביה הצייר הוא תיאור מדויק, אך לא מעביר כמה מבריק הסרט הזה. מצד שני, הסבר של מה בדיוק מבריק ב"בת האמן" יחטא לרגש הבסיסי שבליבו – כי הסרט הוא יותר מאפקט הוואו שלו, ולצפות בסרט בציפייה לאותו וואו עלולה לשלוח צופים בכיוון ההפוך: זה לא סרט מתח עם טוויסטים ופיתולים כמו "המתחזה", אלא מסע רגשי של אישה שמנסה ליצור קשר עם אביה, ונתקלת שוב ושוב בחומה שלא נותנת לה אלא לתעד את היעדרו, כי בשלב הזה ההיעדרות נוכחת יותר מכל דבר אחר. 

"בת האמן" מתאר את מרגריטה לינטון (שגם ביימה את הסרט עם בן זוגה, יניב לינטון) שלאחר שתערוכה של אביה – אמן שחזר בתשובה ומאז פלוס מינוס ניתק איתה קשר – מוצגת היא מקבלת השראה לעשות סרט, ומנסה לגייס את אבא שלה לנושא. אבא שלה, בהתחלה, נשמע מאוד בעניין – אך ככל שהסרט מתקדם והזמן עובר, ברגע האמת הוא מסרב לפגוש אותה, מאילו סיבות שלא יהיו. 

כל העסק הזה ישמע מוכר לאנשים שראו סרט ישראלי תיעודי או שניים – הרי "סרטים על משפחת הבמאי/ת" הם הלחם, החמאה, החביתה, הסלט בצד, וגם המיץ של הקולנוע התיעודי הישראלי. לרגעים נדמה שלכל מי שיש מצלמה בארץ הזאת יש גם סבתא עם סוד, דוד שלא מדברים עליו, משפחה שנייה מצד האבא, משפחה שלישית מצד האימא ומשפחה רביעית מצד הכלב או עסק משפחתי שהוא מוסד בארץ ודרכו מנסים לספר את סיפורה של ישראל כולה. 

אני לא מזלזל בז'אנר – יצאו כמה סרטים מרגשים, חכמים ונהדרים בזכותו (גם בארה"ב, יש לציין) אבל בכולם יש ניסיון להשתמש במשפחה כדי לספר סיפור יותר מאשר לספר סיפור על המשפחה. היופי ב"בת האמן" זה שיותר משהוא סיפורו של האמן וישראל, הוא סיפור על אבא שלא היה שם והבת שעדיין לא יכולה אלא להעריך אותו. זה לא סיפור נדיר, וגם אנשים ממשפחות בריאות שלא ידעו שום צער יוכלו להעריך את הכמיהה הבסיסית בליבו לניסיון ליצור קשר עם אדם שפשוט לא שם. 

שנת 2022 הייתה עד כה שנה טובה מאוד לקולנוע הישראלי. לא מבחינת צופים – כמעט ואף אחד לא בא לראות את הסרטים שיצאו, לצערנו – אבל מבחינת איכות, כל שנה שיש בה רצף סרטים כמו "הנה אנחנו", "קולות רקע", "עולה לראש", "חומוס FULL טריילר", "אפריקה" ואוטוטו גם "סינמה סבאיא" היא שנה שיש להגיד עליה אמן (קצת טריוויה: בשל שיטת ההפצה הישראלית והקורונה, השנה הוקרנו זה לצד זה סרטים מפרסי אופיר 2019, 2020, 2021 ו-2022. גאווה ישראלית). 

"בת האמן", על כל 60 דקותיו, מנצח את כל החבורה הזאת. לא בקלות, כי חלק מהסרטים שצוינו גם הם יצירות מופת – אבל מנצח. זה סרט שהוא בו זמנית יצירה חכמה ומלאת רבדים שאי אפשר שלא להעריך, ויצירה מרגשת וסוחפת שאי אפשר שלא להישבות בה. והדבר המדהים הוא שהלב והראש, שלרוב עובדים בנפרד, משתפים פעולה כדי ליצור את יצירת המופת הקטנה הזאת. יודעים מה? עזבו את הקולנוע הישראלי – יכול להיות שזה הסרט הכי טוב שהוקרן עד כה השנה. 

הבאסה המשנית של הסרט זה שהשם שלו באנגלית ממש יותר טוב מהשם בעברית – במקום סתם "בת האמן", הוסיפו שם "שמן על בד" וזה מוסיף משהו לשם הסרט שקצת חסר בעברית. משהו שממסגר את הסרט כיצירה בפני עצמו ולא כעוד משהו בז'אנר "הזאת של ההוא" כמו "אשתו של שומר גן החיות" או "אשתו של הנוסע בזמן". הבאסה העיקרית עם הסרט זה שהוא מוקרן, נכון לעכשיו, בהקרנות ספורדיות בקולנוע לב פה ושם, ולא באופן קבוע. ובכן, אני ממליץ בחום לבדוק איפה ההקרנה הקרובה אליכם, וללכת – כי פשוט חבל לפספס יצירה שכזאת.