מתיו מקונוהיי ניצח. אנחנו עדיין לא יודעים אם הוא יזכה באוסקר על תפקידו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" (אם כי כל ההימורים נוטים לטובתו), אבל אפילו אם הוא יפסיד, הוא ניצח. איכשהו, השחקן שנכנס ל-2013 ככוכב של קומדיות רומנטיות צ'יזיות, שסימן ההיכר שלו היה הופעה ללא חולצה ועצם מראה פניו גורם לריח קלוש של וזלין לעלות באף, יצא ממנה שחקן איכותי מהשורה הראשונה, עם ים של שבחים ואוסקר – כאמור – כמעט בכיס. ההופעה שלו ב"הסיפור של מאד", בחלק הרחוק של השנה, עשתה הרבה כדי לרכך את המבקרים ולשכנע אותם שאולי מדובר פה בכל זאת באדם ששווה לשים עליו עין, אבל זה היה "מועדון הלקוחות של דאלאס" שסגר את העסק. מקונוהיי נותן כאן את הופעת חייו, חד משמעית. לא משנה עם איזה דעות קדומות הגעתם עליו בכניסה לסרט, אי אפשר להתכחש לכך שהמשחק שלו פה הוא מהגדולים.
מקונוהיי מגלם את רון וודרוף, קאובוי, גבר-גבר, תושב טקסס שמתפרס מאלקטרוניקה, הימורים ורמאויות קטנות ומתעניין בסקס, סמים ורודיאו, עד שיום אחד הוא מגיע לבית חולים. מתברר שמה שהורג אותו הוא לא מכת החשמל שקיבל ולא הכמויות המרשימות של סמים שהוא צורך: הוא חולה. ולא סתם חולה, אלא בדבר החדש והמוזר הזה, איידס. התקופה היא תחילת שנות השמונים, ובאותו זמן אם שמעת על איידס בכלל, שמעת עליה כ"מחלה של הומואים". לכן וודרוף משוכנע שנפלה טעות: הוא הרי לא מתרומם. להיפך, הוא מקפיד להיות צר-אופק והומופוב, וזה בטח אמור להקנות לו חסינות מפני מחלות מין, לא? אבל, בין אם הוא יודה בכך או לא, הגוף שלו הולך ומתמוטט, והרופאים טוענים שנשארו לו 30 יום לחיות. וודרוף הולך לאן שאנשים נואשים הולכים: למקסיקו. שם הוא מגלה שאם רק חוצים את גבול ארצות הברית ניתן להניח את הידיים על אוצר של תרופות שלא אושרו על ידי מנהל התרופות האמריקאי, ושחולים רבים כמוהו מוכנים לשלם כסף טוב עבור התרופות האלה. בזמן השאול שנותר לו על פני האדמה הוא מקים עסק מצליח לייבוא של סמים, לא ממש מסוכנים, אבל גם לא לגמרי חוקיים.
מבחינה פיזית, נראה שמקונוהיי עשה כאן את "תרגיל כריסטיאן בייל" הידוע: לצורך התפקיד הוא פשוט הפסיק לאכול במשך כמה חודשים. במקום מסת השרירים הרגילה שלו הוא נראה כאן כמו דמות-מקל מורכבת ממרפקים וורידים בלבד. אבל הרעבה עצמית זה לא הכל: זה האופן שבו מקונוהיי נעלם לגמרי בתוך הטיפוס העצבני והמעצבן הזה. הוא מתחיל בתור רדנק – "ערס" מהדרום האמריקאי, ששונא את כל מה ששונה ממנו, ומתפתח בהדרגה לרדנק שנאלץ לקבל את מה ששונה ממנו, גם אם הוא עדיין לא מת על זה.
למרבה הפלא, למקונוהיי יש פה תחרות קשה על תואר השחקן הטוב ביותר בסרט הזה. השותף שלו הוא ג'ארד לטו, המגלם את ריאון, טרנסג'נדרית שהופכת לשותפתו של וודרוף לעסקים. כמו שיטת ה"הפחת משקל מיד, קבל אוסקר ביד", גם גילום דמות בעלת מיניות שונה מזו של השחקן יכול להיחשב לשיטה בדוקה וקלה לקבל הכרה ופרסים, וג'ארד לטו ממילא היה מאז ומתמיד יפהפיה. אבל זה יותר מעניין האיפור: ההופעה שלו לטו היא יותר מעבודת איפור טובה. העדות הטובה ביותר לכך היא דווקא הסצינה הבודדה בסרט שבה הוא מופיע בבגדי גבר – חליפה ועניבה, ופשוט לא נראה שייך לשם. ריאון אמנם מהלכת קרוב מאוד לקצה הסטראוטיפ ההומוסקסואלי/טרנג'נדרי ה"פאבולוס", אבל עד סוף הסרט היא מצליחה לשכנע כדמות מקסימה בפני עצמה.
שני השחקנים האלה הם שתי סיבות מספיקות לראות את הסרט – וטוב שכך, כי שאר הסרט לא ברמה שלהם. הוא טוב, אבל הוא רק לא טוב ברמה של מקונוהיי. החלק המוצלח של הסרט – החלק הפרוע, המשוגע, ההולך-למות-ממילא-אז-לעזאזל-הכל – הוא חצי השעה הראשונה שלו, שבה וודרוף מידרדר לאשפתות. בהמשך הגיבור הופך לשפוי יותר, ואיתו הסרט. ואלה חדשות מצוינות, כמובן, לגיבור, אבל פחות מזה לסרט, שהופך לפחות מעניין. הוא נופל למלכודת של הרבה סרטים מבוססי-סיפור-אמיתי: להלל יותר מדי את הגיבורים האמיתים שלהם, ולהפוך את היריבים בסיפור לנבלים מובהקים מדי. להיות חולה איידס בתחילת האייטיז היה ממש לא כיף, כמובן (גם היום זה לא פיקניק), אבל על פי הסרט, נראה שהבעיה העיקרית של אותם חולים לא היתה גופם שלהם שבגד בהם וניסה להרוג אותם, אלא חברות התרופות המרושעות שהחליטו לזרז את התהליך. וודרוף, לעומת זאת, מוצג כאוסקר שינדלר של טקסס; מהרגע שהוא עושה את המהפך, הוא קדוש. מן הסתם יש הרבה אמת בסיפור, אבל קשה להאמין שהכל היה כל כך שחור ולבן גם בחיים.
הסרט מתארך קצת יותר מדי, מתעסק בביורוקרטיה ונהלי יבוא תרופות טיפה מעבר לגבול המאפשר להם להישאר מעניינים, וכל מה שאינו זוג השחקנים הראשיים הוא לא מבריק. כך, למשל, ג'ניפר גארנר, בתפקיד רופאה שמתיידדת עם וודרוף. בדרך כלל גארנר היא שחקנית חביבה, אבל כאן היא נראית מונוטונית ומעצבנת – אולי פשוט משום שהיא לא בליגה של השחקנים שלידה. לראות אותה כאן באותה הסצינה עם מקונוהיי זה כמו לראות ילד משחק כדורסל אחד על אחד מול מייקל ג'ורדן. אם הייתם מספרים לי לפני שנה שאשווה את מקונוהיי לג'רודן הייתי טוען שאתם צריכים תרופות. צריכים תרופות? כי יש.
פורסם במקור בוואלה
קטע רביעי, שורה 7-8,
השתבש שם משהו.
ובמקביל בטלוויזיה...
יש לומר שמקונוהיי עושה במקביל גם חיל על גבי המסך הקטן: המשחק שלו ב"בלש אמיתי", אנתולוגיה חדשה של HBO, מאוד מרשים. גם כאן זוהי לא דמות טיפוסית שהייתם משדכים לו – בלש צעיר, רדוף שדים, טיפוס משונה ומתבודד שנע בין שתיקה למונולוגים ארוכים בקול מיואש של פילוסופיות מדכאות ונבואות זעם.
אני לא אתפלא אם "בלש אמיתי" יביא לו גם פרס אמי בספטמבר. גלובוס הזהב, SAG, אוסקר ואמי בשנה אחת… אם הוא גם מופיע באיזה מחזה ומסדר לעצמו פרס טוני אפשר לסכם שזאת אחת השנים הכי טובות שהיו לשחקן כלשהו… אי פעם.
על בלש אמיתי מגיע לו נובל
הוא מצליח להחזיק דמות אמינה ומעניינת למרות הטקסטים המזעזעים באובר ספרותיות המוגזמת להחריד שלהם. בכלל, אף פעם לא שמתי לב כמה הוא דומה לוודי הארלסון.
אם היה פרס נובל למשחק,
בהחלט ייתכן שהוא היה בין המועמדים. בינתיים, הוא בהחלט יוכל להסתפק בכמה גלובוסי זהב או אמי. אני מסכים שזה מגיע לו על התפקיד הזה.
למען הסדר הטוב
אני מקווה שזה ברור שאני לא חושבת שיש פרסי נובל על סרטים ותוכניות טלויזיה. אני פשוט חושבת שהתסריט של בלש אמיתי מחורבן.
"וג'ארד לטו ממילא היה מאז ומתמיד יפהפיה" - צחקתי בקול
(ל"ת)
שלא לדבר
על ההופעה הקטנה-גדולה של מקונוהיי ב'הזאב מוול סטריט'.
מקונוהיי תמיד היה שחקן טוב מאוד
עם יכולת קומית ודרמטית לא מבוטלת. החל מ"בלבול נעורים" ולכל אורך הקריירה שלו הוא מספק הופעות טובות וטובות מאוד, אפילו בסרטים לא מוצלחים במיוחד. נראה לי שהוא מסוג השחקנים שההצטיינות שלהם בתחום המראה החיצוני דווקא פגעה בהם (לא שצריך לרחם עליו יותר מדי).
מקונוהים עשה גם תפקידים מצויינים לפני הסרטים האלה
"עת להרוג", "קונטקט" , "קילר ג'ו". לא חסר.
אני אהבתי אותו ב- Larger Than Life
אני אהבתי אותו ב- Larger Than Life
הוא גם שיחק נחמד בסרט "ברני"
והיה נקודת האור היחידה של הסרט למרות שהיה בתפקיד משני…
המשחק היפה שלו הפתיע אותי, ומאז התחלתי לסמוך עליו כשחקן מן השורה הראשונה.
גארנר היא יותר מסתם שחקנית חביבה
הזכרתי כבר את "פתאום 30" וגם בסדרה שלה "זהות בדויה" היא נתנה הופעת משחק גבוהה.
לא מבין למה עדיין מלהקים את ג'ניפר גארנר.
מה יש לה לתרום חוץ מגומות חן?
משעשע 2 התגובות האחרונות האלו
"גארנר היא יותר מסתם שחקנית חביבה"
ואז:
"לא מבין למה עדיין מלהקים את ג'ניפר גארנר"
יאללה, תתחילו להתווכח.
"חד שמעי" – במקום חד משמעית (או חד משמעי, אם תתעקש, למרות שנדמה לי שזו שגיאה), ו"מתפרס" במקום מתפרנס, אני מניחה.
וסליחה, פשוט על ההתחלה שתי שגיאות הקלדה כאלה, עד שאני אגיע לסוף אני אשכח אותן, וחבל.
(הודעה זו היתה משמידה את עצמה לאחר הקריאה שלה בידי מנהלי האתר, אבל מאחר ואין לי גישה לכזו טכנולוגיה – בבקשה תמחקו אותה אתם. אם אתם רוצים)
סרט נחמד
הסרט נשען בעיקר על ההופעה של מתיו מקונוהי (וכך גם כמעט כול הביקורות ומה שקראתי על הסרט). הוא אכן משחק נהדר בסרט אבל ההופעה שלו לא הרגישה לי עוצמתית מספיק. אין רגעים בסרט שגרמו לי להגיד 'וואו, איזה משחק'. כך גם שאר הסרט, הוא לא רע. השחקנים בו נהדרים והעלילה טובה, אבל משהו בבימוי של הסרט עושה אותו די יבש ונטול שיאים גדולים או משהו שנשאר אחרי הסרט. הוא נחמד, לא יותר מזה.
שאולי בתפקיד חייו
הסרט היה בהחלט טוב, אבל החל מסצינת ה"מה אני גייז?" (אני מניח שזה לא ממש ספוילר כי זה חלק מהבסיס לעלילה) לא יכולתי להפסיק לראות את שאולי לאורך כמעט כל הסרט.
סרט מצוין, מקונהיי ולטו גדולים מהחיים והאמת שגם את גארנר חיבבתי
(תמיד חיבבתי אותה)
אבל גם לי הפריעה הצגת הדברים בשחור-לבן בסרט. תקנות מנהל התרופות האמריקאי (וזה אפילו נאמר במפורש בסרט, גם אם בהערת שוליים) נועדו בסופו של דבר להגן על אנשים חולים, גם אם קל מאוד לנצל אותן לרעה – ואני בהחלט מוכן להאמין שמנצלים אותן לרעה כפי שמציגים את זה בסרט, אם לא יותר גרוע. מצד שני, ואת זה לא הזכירו בסרט בכלל, גם אם הדמות שמקונהיי מגלם בסרט אכן היתה צדיק בסדום במציאות, הרי שבאותה מציאות על כל צדיק כזה יש הרבה מאוד נוכלים ושרלטנים קטנים שמנצלים לרעה את המצוקה של אנשים חולים לא פחות מאנשי חברות התרופות הגדולות.
אגב, אחד הדברים שהכי נגעו ללבי בסרט הוא דווקא השיקופית שהופיעה בסופו והבהירה שתרופות שניתנות לחולי איידס כיום מכילות מינון קטן מאותו מרכיב שהושמץ פחות או יותר לאורך כל הסרט, ושהתרופות האלה נחשבות לבטוחות לחלוטין. מן הסתם, יוצרי הסרט לא רצו להסתבך בתביעות, אבל אני מאמין שהם גם לא רצו שחולי איידס יתחילו לזרוק לפח תרופות שמסייעות להם. אני מוכן להאמין שאצל אנשים שעשו סרט כמו "מועדון הלקוחות של דאלאס" הכוונות הטובות נמצאות בראש סדר העדיפויות.
התרופה הזו היא עד היום המרכיב העיקרי של קוקטיל התרופות
AZT היא הסיבה שאנשים לא מתים מאיידס בקצב כל כך מהיר ולמעשה מאפשרת לחיות עם המחלה לאורך שנים.
זה לא קשור לתביעה זו המציאות בלי AZT או בשמה החדש זידובדין שבעצם מונעת את שיכפול הוירוס חולי HIV היו נופלים מהר מאוד ולא מצליחים לשרוד עם המחלה 30 שנה ויותר.
אותי הדהים בסרט מבחינת הפן הרפואי שבהתחלה דיברו על פיתרון מהיר ואז על תרופה שתרפא את המחלה ומדהים שעברו כמעט 30 שנה מאז ועדין אין ריפוי באופק רק תרופות תחזוקה.
אני זוכרת שבתור ילדה HIV היתה המחלה הכי מדוברת בתקשורת ועכשיו כנראה שעם השרידות של החולים העניין קצת ירד כבר לא מדברים על תרופה מדברים על פיתרון כרוני כמו על סרטן. מענין
נאמר כבר הכול: משחק טוב של שני השחקים הראשיים, סרט מעט מייגע וארוך מדי
בסה"כ לא רע, אבל עבר לי קצת לאט ומצאתי את עצמי משתעממת לא פעם. את מקונוהיי לא הייתי מזהה אלמלא אמרו לי… אין ספק שכל שחקן נאה חייב לכער את עצמו (רצוי גם להשמין או לרזות בצורה קיצונית) לצורך תפקיד כדי להפוך לשחקן מוערך (אם כי מעולם לא היה לי חוסר הערכה כלפיו).
מסקנות: אל תעשו סמים, אל תשתו את עצמכם לדעת, אל תגדלו שפם.