ביקורת: בית המזימות

הנה תעלומה בשבילכם: איך סתם סרט כמו "בית המזימות", שבאנגליה וארה"ב הסתפק בהפצה דיגיטלית וטלווזיונית, הגיע למסכי הקולנוע בישראל? האם הקהל הישראלי ממש ממש אוהב את אגתה כריסטי? או את גלן קלוז? או סרטים תקופתיים במבטא בריטי? או את הבן של ג'רמי איירונס? מה יש בסרט הזה שגרם לאנשים להמר עליו כחומר שיוציא אנשים מהבית? והאם זה עבד להם?

אוקיי, זה נשמע כאילו יש לי משהו נגד הסרט הזה, עיבוד טרי שכתב ג'וליאן פלואס (יוצר "דאונטון אבי") לספר של כריסטי שנקרא בעברית "מסתורי בית שלושת הגגות" ותכלס, לא ממש. סרט בסדר כזה, סתם. היה לי די בסדר לצפות בו, אבל אני לא חושבת שמשהו ממנו יישאר איתי גם ל-2019. כן יש לו תכונה אחת שמשדרגת אותו קצת – קאמפ. מהחדרים הצבעוניים והגדושים באביזרים דרך התלבושות והשיער ועד המשחק, הכל בסרט קצת מוגזם מדי, עד לרמת המטופש. כאילו הסרט הופץ בישראל כדי להרים ללהקות של דראגיסטיות שרוצות לחגוג את שבוע הגאווה בסינמה סיטי. אני לא במאה אחוז בטוחה שזה בכוונה, אבל אני בעד. הגיע הזמן לעיבודי כריסטי פחות מעונבים וכבדים. סבבה, סופרת קלאסית והכל, אבל תחשבו איזה כיף יהיה אפשר לעשות עם כל זה.

העלילה היא כזאת: פטריארך זקן ועשיר, אריסטיד לאונידיס, נרצח, והשאיר אחריו בית מלא באנשים עלובים יותר ופחות. היחידות ששוות משהו הן הנכדות סופיה (סטפני מרטיני), שממהרת לגייס בלש שיפתור את התעלומה, וג'וזפין הצעירה (הונור קניפסי), אחותה של סופיה. ישנם גם גיסתו של ליאונידיס, ליידי אידית' דה האבילנד (גלן קלוז), שני בניו המבוגרים, נשותיהם וילדיהם, המורה והמטפלת של הנכדים ואשתו השנייה של הנרצח (כריסטינה הנדריקס מ"מד מן"), צעירה שהגיעה לאחוזה המפוארת ממועדון בלאס וגאס. את הבלש (מקס איירונס. כאמור, הבן של) אני מציינת אחרון כי הוא הדמות הכי פחות מעניינת בסרט, בפער גדול. הוא גרוע למדי בעבודה שלו ומצליח שוב ושוב להבין מה קורה רק באיחור ניכר לאחר הצופה. תפקידו האמיתי בסיפור הוא לנהל מערכת יחסים מבולבלת עם סופיה, בספר ארוסתו ובסרט האקסית שלו, אותה הוא מקווה לכבוש מחדש. שניהם יפים אז גנטית אני מאחלת להם בהצלחה.

למרות שהוא מתרחש בסוף שנות הארבעים בספר המקורי (בסרט הקפיצו את ההתרחשויות לשנות החמישים), "בית המזימות" מרגיש הרבה יותר מודרני מהסיפורים הקלאסיים שכריסטי מזוהה איתם, סטייל "רצח באוריינט אקספרס" או "מוות על הנילוס", שהתרחשו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. פחות מעשרים שנה מפרידות ביניהם, אבל זו הייתה תקופה מהותית. מלחמת העולם השנייה שינתה לחלוטין את העולם המערבי, לרבות חיי האצילים האירופאיים שכריסטי אוהבת לשסות אחד בשני. זה ניכר בעלילת הסרט החדש, שבו משפחה עשירה להכעיס היא הריקבון המוסרי בהתגלמותו. הם שונאים אחד את השני ואפילו יותר את כל מי ששונה מהם, ומתעניינים רק בעצמם ובבעיות הקטנות והעצובות שלהם. הצעירים יותר פתוחים לרעיונות חדשים כמו מוזיקת רוקנרול ועבודה לצרכי פרנסה, אבל המבוגרים מעדיפים להתקטנן אחד עם השני ולריב על הירושה.

עיקר העניין בסרט הוא התככים בין בני המשפחה, התחבולות שהם מערימים האחד על השני וההתנהגות הפאקינג מוזרה של כל אחד מהם: גיליאן אנדרסון מגלמת שחקנית תיאטרון מגוכחת במיוחד שנורא רוצה להראות כמו קליאופטרה אבל יצא לה מורה במתנ"ס; אמנדה אבינגטון היא מומחית לרעלים שגרה בחדר דמוי בית מרקחת ומאופרת כמו זומבי; האח הקטן של סופיה גובל בפסיכופתיות ואחותה רוצה להיות בלרינה אבל מסתפקת בלשחק אותה בלשית. הכל קצת Off ועמוס מדי בהכנה לשיא דרמטי, מה שהופך הכל לדי מגוחך, אבל לא מספיק. כל הפוטנציאל הקאמפי כבר כאן, אבל לסרט יש יומרות של סרט איכותי ורציני, אז הוא לא יכול להיות חגיגת השפע המופרכת והדוחה שהוא אמור להיות. אם הסרט היה קצת יותר קומי הוא היה משתפר פלאים, אבל עוד צעד וחצי לכיוון המלודרמה המוגזמת כבר הייתה הופכת אותו למושלם.