ביקורת: קריד 3

קרוב לחמישה עשורים של סרטי "רוקי" הכילו מנות גדושות של האחד שקוראים לו רוקי, עניין הגיוני לאור העובדה שהסרטים האלה נקראים "רוקי", אך גם בסרטי "קריד" הקודמים – סרטים שלמיטב ידיעתי לא נקראים "רוקי" – נותר המתאגרף המפורסם רוקי בלבואה בסביבה על תקן הורה מלווה.

אלא שבחייו של כל ילד מגיע השלב שבו הוא רוצה להיות עצמאי, והשלב הזה מגיע עכשיו – "קריד 3" לא צריך שום רוקי. "קריד 3" יעשה דברים בדרך שלו. והפלא ופלא, "קריד 3" מצליח. אבל הוא היה מצליח יותר אם במקום לעזוב בטריקת דלת את האבא שהוליד ולימד אותו את כל מה שהוא יודע, הוא לכל הפחות היה מתעניין בשלומו.

אדוניס קריד (מייקל בי ג'ורדן) הוא אלוף העולם באגרוף ובקריקט (היי, לא אומרים במפורש בסרט שהוא לא אלוף העולם בקריקט). לאחר קריירה ענפה ומרובת ניצחונות מחליט אדוניס לתלות את המגבת ולרדת מהזירה לצמיתות. אלא שבניגוד לקלישאת הספורט העתיקה, אדוניס לא סובל בחיי הפנסיה המוקדמים שכפה על עצמו; כעת יש לו זמן להתמקד באשתו המוזיקאית ביאנקה (טסה תומפסון) וללבוש חליפת דינוזאור למסיבות תה שמארגנת בתם הצעירה ולקוית השמיעה אמארה. וכאשר הוא לא מוזג תה דמיוני, אדוניס עוזר לטפח דור חדש של מתאגרפים.

הבעיה היא שזה עתה השתחרר מהקלבוש, אחרי 18 שנים, דמיאן "דיים" אנדרסון (ג'ונתן מייג'ורס): חבר ילדוּת של אדוניס מהימים שלו כפרחח פוחז בשכונות. למעשה, בזמנו, דיים היה פסע מקריירת אגרוף מבטיחה כשאדוניס יוּעד להיות החבר-של, אלא שלגורל (שהוא בית המשפט בלוס אנג'לס) היו תוכניות אחרות: בעוד דיים נמק בין סורג ובריח, אדוניס צבר תהילת עולם והקים משפחה שלא חוקי כמה שהיא יפה וחיננית.

דיים, כפי שאפשר להבין בין השורות, לא מתכוון לשבת בשקט. הוא מבוגר במונחי עולם הספורט, חסר ניסיון ואת שני העשורים האחרונים הוא בילה בין פושעים, כך שאת חגורת האליפות שעליה חלם כל השנים האלה הוא מתכנן לקחת באמצעים שהקשר בינם ובין מוסר קלוש כמו הקשר ביני ובין חגורת אלוף העולם במשקל כבד.

סרטי "רוקי" הצטיינו מאז ומתמיד בסיפורים על האנדרדוג: לא משנה מי היו יריביו של רוקי ואדוניס, עודדנו את הגיבורים שלנו כי הם היו בעמדת נחיתות, ושלב-אחר-שלב ראינו כיצד הם מתגברים על היריב החדש: יהי זה אלוף עולם יהיר ושחצן או מכונת סטרואידים סובייטית. "קריד 3" משנה את הנוסחה כי דיים הוא האנדרדוג, ואומנם אדוניס לא יהיר ושחצן אבל, בואו נודה, קשה לרחם עליו כשהוא בוכה על מר גורלו באחוזה מפוארת שמשקיפה על לוס אנג'לס.

"קריד 3" מזכיר במובן הזה את "רוקי 3", סרט ובו מי שהיה (בסרטים שלפני כן) הגיבור האנדרדוג האהוב עלינו נקרא לחזור בו מפרישה שתכנן בגלל יריב חדש ועצבני שמגיע מלמטה. אך בעוד קלאבר לאנג (מיסטר טי) היה זר עבור רוקי וחסר כל אישיות שאותה ניתן להגדיר כמעניינת, דיים הוא צל מהעבר של אדוניס, חבר קרוב (שלא לומר אח) שרוצה את מה שיש לאדוניס כי אלה החיים שהיו אמורים להיות לו עצמו. ומי אנחנו, תכלס, שלא נרצה שהוא יקבל את זה?

כפי שניתן להבין, ג'ונתן מייג'ורס הוא הכוכב האמיתי של הסרט. לאורך כל השליש הראשון דיים הוא סיר לחץ מבעבע שממתין להתפרץ, והנוכחות שלו לבדה – גם מחוץ לזירת האיגרוף – גרמה לי לקמץ אגרופים. ולמרות האישיות הגבולית והשיטות המפוקפקות שבהן נקט, מצאתי את עצמי לא אחת מעודד את דיים; הוא כאוטי ולא צפוי אך ניתן להבין מניין הזעם שלו מגיע, וההופעה של מייג'ורס בסרט מכניסה אותו לרשימת היריבים הגדולים ביותר שידעה סדרת "רוקי" מעודה. אני יודע שהרף לא כזה גבוה, ובכל זאת הוא הרוויח את מקומו.

ומי שעוזר למייג'ורס לתעל את האנרגיה הזו הוא מייקל בי ג'ורדן, שלראשונה בחייו יושב על כס הבמאי. ניכר שסגנון הבימוי של ג'ורדן הושפע מזה של ריאן קוגלר, במאי "קריד" הראשון שעבד עם ג'ורדן במגוון סרטים נוספים. אומנם יש לג'ורדן עוד מה ללמוד מקוגלר, אבל אי אפשר שלא להעריך את הבחירות האומנותיות והמקוריות שהשחקן/במאי הצעיר הביא אל הסט.

מייקל בי ג'ורדן אמר בראיונות, לא אחת, ש"קריד 3" מושפע מסדרות אנימה, ולאחר שצפיתי בסרט אני בהחלט יכול להבין לְמה הוא התכוון: בין אם זה שימוש מוגזם בהילוך איטי ובזוויות צילום לא שגרתיות ובין אם אלה הומאז'ים לרגעים מפורסמים מסדרות אנימה כמו "דרגון בול זי" ואחרות, קשה לטעון ש"קריד 3" וסרטי "רוקי" הם בכלל מאותה משפחה. לא כולם ודאי יסכימו עם חלק מהבחירות האומנותיות של ג'ורדן אבל אי אפשר שלא להעריך את המקוריות. ראיתי הרבה סרטי אגרוף לאורך השנים, חלקם יפים יותר מ"קריד 3", אבל אף לא אחד מהם לא נראה כמו "קריד 3", ורק על כך ג'ורדן יכול לטפוח לעצמו על השכם. יש לו עתיד מזהיר גם מאחורי המצלמה.

עם זאת, יש גם כמה בחירות פחות מוצלחות: למשל, ההתנתקות הכמעט-מוחלטת של "קריד 3" מהמוזיקה האייקונית של סרטי "רוקי" (שכיכבה גם בסרטי "קריד" האחרים). אפילו "Gonna Fly Now", נעימת מונטאז' האימונים המפורסמת בעולם (ובצדק), הוחלפה בנעימה גנרית, מהסוג שבו משתמשים סרטי ספורט שאסור להם להשתמש ב"Gonna Fly Now" מפאת זכויות יוצרים ולכן הם מלחינים משהו דומה. כאמור, יש בסרט אנרגיה שמנסה להתנער לחלוטין מהאבא שלו – השם "רוקי" נאמר בסרט רק פעם אחת בהערת אגב, מה שתמוה אם חושבים על זה כי היה מצופה שרוקי, לכל הפחות, ירים טלפון למי שהיה עד לא מזמן החניך שלו. אני מבין את הרצון של מייקל בי ג'ורדן לנתק את עצמו עד כמה שאפשר מרוקי, הן מוזיקלית והן עלילתית כעת כשהוא הגיבור הבלעדי – אבל למה לעשות דווקא?

במיוחד כשללא רוקי בסביבה, והעקיצות ההדדיות והיחסים המיוחדים שפיתחו אדוניס וסוס ההרבעה האיטלקי, אדוניס קריד מתגלה כבחור, לא נעים להודות, מעניין כמו חסה, וספציפית מאלה הלא מעניינות. לא יודע, אני לא מבין בחסות. רק דיים או אשתו ביאנקה מוציאים ממנו רגשות והבעות פנים שמעניינות כמו חסה שהיא יותר מעניינת (בכל זאת, אי אפשר להיות אדישים כשג'ונתן מייג'ורס או טסה תומפסון לידכם) וגם זה קורה לאחר מאמצים כבירים מצדם.

בעיה נוספת שממנה סובל הסרט היא שאריות עלילה שכנראה נותרו על רצפת חדר העריכה וחלקים מהן הסתננו בטעות אל התוצר הסופי, המעניינת ביותר מביניהן היא הדייט המפתיע בין האגרוף של אמארה לפרצוף של בת כיתתה, מה שמוביל לוויכוח בין אדוניס ואשתו על דרך החינוך של בתם. לא ברור מדוע הסרט פתח את קו העלילה הזה אם בתוך דקות ספורות כולם שכחו ממנו. וזו לא הפעם היחידה שזה קורה, כי לאורך העלילה ניכרת תחושה שלפיה בתוך "קריד 3" הדי-סבבה מסתתר סרט הרבה יותר ארוך והרבה יותר מוצלח. אם "רוקי 4" זכה לגרסת במאי אני מקווה שהסרט הזה יזכה לאותו מזל.

ולמרות מגרעותיו, "קריד 3" הוא סרט טוב, בעיקר אם אתם חובבי ז'אנר סרטי אגרוף או רוצים לראות הופעה מוצלחת של ג'ונתן מייג'ורס, כי השד יודע שלא תקבלו אחת כזו ב"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה". אם שיעורי הבית מרתיעים אתכם, אין מה לחשוש כי על אף ה"3" שבכותרת אין חובה להכיר את סרטי "קריד" הקודמים (לא להתבלבל בין "אין חובה" ל"אני לא ממליץ" כי "קריד" הראשון הוא עדיין הטוב בטרילוגיה), והדבר נכון שבעתיים לגבי סדרת סרטי "רוקי" שכבודה במקומה מונח, ואת פערי המידע החסרים (והתכלס זוטרים) הסרט ממילא משלים לבדו (ואם אתם מחפשים קיצור דרך, מוזמנים לקרוא את סקירת כל סרטי "רוקי" ו"קריד" שכתבתי בזמנו: חלק א', חלק ב'). הגיעה העת לתת לדור החדש לפרוח – ובינתיים הדור הזה עושה עבודה לא רעה בכלל. רק, להבא, אם אפשר, לא לשכוח מאיפה באת.