גאי ריצ'י הוא במאי מאד פורה, וטוב שכך, כי בגדול הוא במאי מצוין. כן, יש לו שטיקים קבועים שהם אלו שפרסמו אותו מלכתחילה, ואני מבין מי שיגיד לי שנמאס לו מהשטיקים הללו, אבל מבט זריז על העשור האחרון יגלה משהו שמשום מה עדיין נחשב להפתעה: ריצ'י ממש מאתגר את עצמו, יוצא מאזור הנוחות שלו שוב ושוב ומראה שליטה לא רעה בכלל גם בסרטים שלא כוללים פושעים בריטיים ומשחקים עם פלאשבקים. "אלאדין" היה סרט הרפתקאות מוצלח ביותר, "קינג ארתור" היה אפוס היסטורי שנכשל אבל שאפו על הניסיון, ו"שומר טינה" בכלל היה כל כך טוב מצד אחד וכל כך לא ריצ'י מצד שני שלי אישית לקח הרבה זמן להתאושש מכמה שהוא מוצלח.
כנראה שריצ'י עצמו קצת אשם בחוסר ההכרה ביכולת שלו, כי בין כל הסרטים האלה הוא מקפיד באופן עקבי לעשות עוד כיף ממזרי בסגנון אליו הורגלנו. כך לפני "שומר טינה" קיבלנו את "הג'נטלמנים", ולפני הסרט שלשמו התכנסנו כרגע את "מבצע פורצ'ן". שורה תחתונה: ראיתי תלונות באינטרנט על כך שגאי ריצ'י לא עשה מה שמצופה ממנו, והדבר היחיד שיש לי לומר על זה הוא "ממתי במאי שמגלה שליטה במגוון סגנונות זה דבר רע?"
כי בחיי, ריצ'י כבמאי מגיע לשיא של דרמה בסרט החדש שלו, ושליטה כזו במדיום – ועוד במסגרת סיפור די צפוי – היא כמעט פנומנלית. זאת בעצם התפתחות של ריצ'י מ"שומר טינה", שעדיין נשאר הסרט הטוב מבין השניים כי הסיפור שלו הרבה יותר טוב אבל בחיי, לראות מול העיניים אבולוציה כל כך יעילה של במאי זה לא משהו שקורה כל יום. או עשור.
הסיפור, כאמור, צפוי: זאת דרמת מלחמה על ג'ון קינלי, קצין אמריקאי באפגניסטן (ג'ייק ג'ילנהול), שחייו ניצלו על ידי המתורגמן שלו אחמד אין-שם-משפחה (דאר סלים), וכעת הוא רוצה להחזיר לו טובה. זהו, באמת שאין מה עוד להאריך.
אבל ריצ'י לוקח את הפרמיס הפשוט הזה ועושה כל מה שהוא יכול כדי לגרום לצופה להיסחף לתוך הסיפור הפשוט ולהרגיש כל דקה ודקה ממנו. הוא מתחיל בלהיות ישיר: הסצנה הראשונה זורקת אותנו ביעילות ממצה לתוך הכאוס הגיהנומי שהיא אפגניסטן ב-2018, בלי לבזבז דקה, וזה ממשיך לתקתק משם בסצנות שנתפרו היטב זו על גבי זו כדי שנרגיש את הלחץ מצד אחד ונבין גם מה מוטל על הכף מצד שני. לא תמצאו אותי מגן על הקלישאות של המשפחה בבית ואובדן החברים לנשק, אבל כמאמר הקלישאה, קלישאות הן כאלו כי הן עובדות, ופה הן עובדות היטב.
הבימוי הענייני מדגיש את השליטה של ריצ'י בכל אספקט של העשיה הקולנועית כאן, ומכניס את הצופים לאווירה המלוכלכת של המקום הזה. וכעת, אחרי שהתחלנו להילחץ, אנחנו אמנם יודעים מה עומד לקרות ובכל זאת הסרט מצליח למתוח את החבל בצורה לא רעה וקצת להפתיע בכמה סצנות שלא נגמרות איך שחשבנו. כך לבסוף, כשהגיהנום נפתח על ג'ון וחבריו, זה החזיק אותי היטב על קצה הכיסא בזכות אקשן משובח.
והוא משובח. הנופים המדבריים של אפגניסטן נראים סטטיים וזהים לחלוטין זה לזה, אבל ריצ'י מוודא שנבין איפה הרעים ואיפה הטובים, כמה נשק ואיזה יש לכל צד ומה הסיכוי בכל רגע שהם או הם יצאו מזה בחיים. אלו סצנות מעולות מכל בחינה, מותחות ואפקטיביות.
השלב הבא כמובן הוא סיקוונס ההישרדות הארוך של ג'ון ואחמד. למיטב זכרוני ריצ'י לא עשה משהו דומה לו בעבר – והוא עושה את זה נפלא. הצופים יודעים איך זה נגמר, אבל זה לא מונע ממה שקורה על המסך להיות מותח וסוחף בלי הפסקה, בזכות אתגרים קטנים שקורים בדרך, צילום פשוט נהדר, מוזיקה מלחיצה (המלחין, כריסטופר בנסטד שזכה באוסקר על מיקס סאונד ל"כוח משיכה", עובד עם ריצ'י כבר כמה סרטים ובלט לטובה בעיבודים המחודשים לשירי אלאדין מזה, ובפסקול המצמרר של שומר טינה מזה), ומעל הכל – משחק משובח ביותר של דאר סלים שפשוט מדהים בתפקיד.
החצי הראשון של הסרט כל כך טוב, שהוא פשוט יכול לעמוד בפני עצמו כסיפור הישרדות מעורר השראה. אבל אחרי הנחיתה, לסרט יש גם חצי שני, שנופל מקודמו – למרות שהוא עדיין לא רע.
כמו שהתקציר והטריילר מספרים, ג'ון מעוניין להחזיר טובה לאחמד שהציל את חייו, אבל הדברים מסתבכים. ומכיוון שהסיפור ממשיך להיות צפוי אבל האתגר בסרט עצמו לא מגיע לרמת האינטנסיביות של האתגר המקביל מהחצי הראשון, המתח פחות מטפס והיעילות פחות בולטת. זה עדיין מאד מוצלח, והבימוי של ריצ'י בסצנות האקשן עדיין מופתי, אבל לעומת השעה הראשונה ירידת האדרנלין מורגשת, והסרט הופך מ"סרט מלחמה ממש טוב" לסתם סרט טוב, כזה שבו בסצנת השיא זוכים לקתרזיס צפוי ולא מפתיע. מצד שני, זה עדיין קתרזיס בנוי היטב ומהנה מספיק כדי לפרוק את הלחץ. עוזרת גם הופעה קצרה וחביבה של אנתוני סטאר שמסייע לסגור את הסיפור.
אפרופו הופעות בחצי השני, זה גם המקום שבו גילנהול – שחקן מעולה לכל הדעות – מתאמץ קצת יותר מהחלק הראשון שבו הוא או קצין צבא נחוש או פצוע אנוש שסובל מהזיות, ובכל מקרה קצת מחוויר ליד העבודה של דאר סלים. בשעה הזו הוא יותר פורח, ויש גם מונולוג סביר איפשהו באמצע; אם כי יש להודות שזה מרגיש קצת מפוספס וניכר שהשחקן והבמאי היו שמחים שזה ישאיר יותר רושם. ועדיין, זאת הופעה בסדר גמור.
אז כן, צריך לתאם ציפיות, אבל לכל מי שרוצה לראות את גאי ריצ'י יוצא שוב מאזור הנוחות שלו ומוכיח יכולת כבמאי בתחומים נוספים – גם אם כתסריטאי הוא עדיין בפיגור ביחס לכישוריו מאחורי המצלמה – כדאי לבדוק את הדרמה המלחמתית המצויינת הזו. היא לא מחדשת כלום, אבל היא פשוט ממש טובה במה שהיא עושה.
100%, מקבל את התיקון.
(ל"ת)
אז אחרי שהסתיימה ההקרנה
אני והחבר שאיתו הלכתי לראות את הסרט הגענו למסקנה שבשנים האחרונות יש הרבה במאים שהיינו רגילים לראות מהם סרטים יותר קלילים וכיפיים וכיום הם כביכול מתבגרים ומתפתחים ועושים דברים שונים ממה שהם עשו בעבר. גאי ריצ'י הוא כמובן דוגמה לכך, עם הסרט הזה ושומר טינה שאכן שונים ממה שהיינו רגילים לראות ממנו.
גם אדגר רייט עם אתמול בלילה בסוהו, עשה סרט אימה/מותחן פסיכולוגי טהור, אמנם הסגנון שלו עדיין ניכר בסרט אבל הוא בוודאי לא קומי כמו הסרטים הקודמים שלו.
גם אדם מקיי עבר מלעשות שטויות עם וויל פארל ללעשות דרמות קומיות סאטיריות שמקבלות מועמדויות לאוסקר.
גם את היו זמנים בהוליווד אפשר להחשיב למשהו דומה, סרט יותר בוגר ממה שהיינו רגילים לראות מטרנטינו (למרות שלדעתי אפשר למצוא את הבגרות הזו גם בג'קי בראון).
חוץ מהם גם פיטר פארלי עבר מלעשות קומדיות גסות לסרט זוכה אוסקרים, דמיאן שאזל עשה את ההפך עם בבילון, ונראה שגם נולאן לוקח כיוון חדש עם אופנהיימר. ואני בטוח שאפשר למצוא עוד דוגמאות.
התסריט של הסרט די מונע מכל העסק הזה להתרומם.
אבל ניחא התסריט והדמויות השטוחות, גם האקשן מבוים בצורה מאד סטטית וחסרת מעוף. בעיקר אם משווים את זה למשהו כמו בלאק הוק דאון, למשל.
סרט מוצלח
תודה על הביקורת. כמו שאמרת, לא ממציא את הגלגל, אבל עושה טוב את מה שהוא עושה.
דאר סלים ממש מעולה, וג'ילנהול שרוב הזמן פשוט עושה את העבודה בלי להתבלט פשוט זורח באמצע בסצנה שבה הוא מנסה להוציא לאחמד ויזה ונתקל באטימות בירוקרטית. בסצנה הזו הבנתי למה בחרו דווקא אותו לשחק.
ושאלה טכנית קטנה: לא הבנתי מה קורה בחלק האחרון. הוא פשוט שוכר את שירותיה של היחידה הצבאית בכסף? אם כן – זה באמת אפשרי תיאורטית?