ברור לי מה ג'יימס מנגולד רצה לעשות כשהוא ניגש ל"אנונימי לגמרי". הוא רצה ליצור מכתב אהבה מרגש לאמן שהוא אוהב ומעריך, כזה עם ניחוח איכותי שלא פוחד להציג גם צדדים לא יפים אבל כזה שנועד בעיקר לאפשר לחובבי דילן ליהנות בחברת האליל שלהם כפי שהם רוצים לזכור אותו: זמר פולק צעיר עם קול ייחודי ששינה את פני המוזיקה ושלא הקשיב לאף אחד. בלי החלקים המאוחרים והמסורבלים של הקריירה או של האישיות שלו – רק להיט אחר להיט. ברור לי גם מה טימותי שלמיי חיפש בסרט: מועמדות, ואולי זכייה, באוסקר. כלומר, בסדר, הוא גם כנראה מאוד אוהב את בוב דילן בעצמו אבל אין סיכוי ששחקן כלשהו נרשם לשחק דמות מוזיקלית בביוגרפיה בלי לדמיין שזה הכרטיס שלו לאוסקר.
דבר אחד, עם זאת, עדיין נשאר תעלומה בעיניי: מה בוב דילן רוצה?
כי "אנונימי לגמרי" הוא סרט לא קצר, ורובו מתמקד בדמותו של דילן – והסרט אמנם משקף כנראה נאמנה את דמותו של השמוק הזה, אבל בשום שלב בסרט לא נראה שדילן ממש רודף אחרי משהו. הוא מתגלגל כמו אבן במורד ההר ממקום למקום, כותב שירים, מבצע אותם, לא נחמד להמון אנשים אבל לא נראה שמשהו מניע אותו. הוא אוהב הצלחה, אבל זה לא ממש בוער בו בשום שלב. יותר חשוב לו להיות אדיש מאשר להצליח. על פי הסרט הוא סתם היה קצת פה ואז היה קצת שם, אבל שום דבר לא מניע אותו. תגידו מה שתגידו על יצירות שקל ללעוג להן כמו "ריי" או "הולך בדרכי", הן הצליחו לבטא את הדחף הגדול של הדמויות שלהן ליצירה – בין אם זה רגשות אשם, אגו שיצא משליטה, בריחה מהמציאות או כל דבר אחר. ל"אנונימי לגמרי", לעומת זאת, אין מושג מה מניע את דילן והוא גם לא טורח לברר.
זה היה יכול לעבוד אם "אנונימי לגמרי" היה שם את דילן כדמות משנית, כאשר דמויות מפתח אחרות בסצנות הפולק צריכות להתמודד עם ההצלחה שלו ועם הרוח המרדנית שלו ועם המסתורין הזה. אבל התחושה בצפייה ב"אנונימי לגמרי" היא כמו צפייה בספינאוף שעשו על דמות משנית מצליחה שעכשיו אמורה לסחוב את הסרט, בלי להבין שמה שהפך אותה למוצלחת היה מלכתחילה השוליות שלה.
הבחירה הזאת מצערת כפליים כי כמעט כל דמות משנה בסרט הזה מרתקת בהרבה – ומשוחקת פי כמה וכמה יותר טוב משלמיי-דילן. לאדוארד נורטון יש מוניטין של שמוק בלתי יתואר מאחורי הקלעים, אבל ההופעה שלו כפיט סיגר לא עובדת רק כי הוא מצליח לשכנע אותך שהוא נפש עדינה שלא הייתה פוגעת בזבוב, אלא כי סיגר הוא דמות מרתקת שהיא בו זמנית מעריץ, מורה ואנטגוניסט לדמותו של דילן. נורטון מצליח לא רק לשכנע בכל אחד מהתפקידים האלה, אלא גם לשכנע בסינרגיה שלהם כדמות אחת ובכך יוצר דמות בלתי נשכחת וסימפטית בהרבה מדילן.
גם צמד הנשים בחייו, שמגולמות על ידי אל פאנינג ומוניקה ברברו, מרתקות בהרבה ממושא האהבה שלהן. ברברו, שמגלמת את ג'ואן באאז, גם זוכה לדמות שיש לה טיפה יותר הגדרה עצמית ולא רק תלות בדילן (ולכן כנראה היא זאת שמועמדת לאוסקר ולא פאנינג). אם כי מכל הדמויות שמאוהבות בדילן, כנראה שהזוכה במקצה הוא בכלל בויד הולברוק שמגלם את ג'וני קאש שבאותה תקופה היה המעריץ מספר אחד של הבחור, וגם קצת פסיכי בלי קשר, והוא מכניס קצת לכלוך עממי לסרט שמתנהל בכלליות כמו סצנת הפולק אותה הוא מתאר: בעדינות וברכות.
כל רצף הופעות המשנה האלה לא משפר במעט סרט בינוני, אלא בעיקר יוצר תסכול מתמשך כי כמעט כל סצנה גורמת לך לחשוב על הסרט שהיה יכול להיות לו הסרט לא היה כל כך מאוהב בדילן. והאהבה הזאת הייתה מוצדקת אם הסרט היה מצליח להלהיב במוזיקה שלו כמו ש"רפסודיה בוהמית" הלהיב בביצועיו ללהיטי קווין, אבל הביצועים פה של טימותי דילן גם לא טובים כמו המקור (ניחא), וגם אף פעם לא מצליחים לסחוף כאילו זאת הפעם הראשונה. לקהל שמאוהב בדילן, אפשרי שעצם השמיעה של שיריו היא מספיקה. למי שלא, אני לא בטוח שהסרט יספק טיעון משכנע למה דווקא דילן מכל האמנים שיש אי שם.
יש גם את העניין השולי הזה ש"אנונימי לגמרי" פשוט קצת מביך כי הרי כבר יש ביופיק שסתם את הגולל על הצורך בעוד ביוגרפיות קולנועיות של דילן – "אני לא שם". סרט שבאמת צלל לנפש האמן, פירק אותה משלל כיוונים שונים והצליח להראות שמדובר במישהו שעשה הרבה יותר מרק לנגן כמה שירים יפים בגיטרה ובמפוחית. "אני לא שם" היה כל כך מלא ברבדים שונים של המיתולוגיה של דילן, שקשה שלא לחשוב על "אנונימי לגמרי" כשנמוך עבור אנשים שאוהבים את דילן, וב"אוהבים את דילן" הכוונה היא שהם אוהבים את החמישה-שישה שירים שלו שמשמיעים ברדיו.
לכן, כנראה, "אנונימי לגמרי" פשוט מרגיש מיותר. לא רע, וכאמור יש בו מספיק הופעות טובות כך שמי שיבוא אליו בזווית ההסתכלות הזאת יצא מרוצה – אבל כאשר הדמות הראשית שלך הולכת ממקום למקום בלי סיבה, נראית משועממת ממה שקורה וניכר שהיא מעדיפה להיות במקום אחר, קשה שלא לחוש הזדהות איתה.
אני מקווה שמנחוס כפול זה מפסיק כפרה בשביל ג׳יימס מנגולד.
אם סוואמפ ת׳ינג שלו גם יהיה גרוע אני לא אוכל לשאת בזה.
אני לא מעריצה של דילן. ונהניתי בטירוף. מזמן לא נבניתי כך מסרט. הנשחק של טימוטי היה מדהים. שיחק את דילן מצוין. ולא הבנתי כל כך מאיפה המבקר/ת מסיקים למה הוא החליט לקחת את התפקיד. בכל מקרה, ממליצה ממש על הסרט. כל הסרט חייכתי מעונג. הביצועים של השירים היו מעולים. בקיצור. תענוג. מומלץ
עוד לא צפיתי,אך כמעריצה של דילן והתקופה בטוח שאלך.מדוע עין הדג כ"כ ביקורתי עד כדי מיאוס.לא כל סרט חייב ביקורת של 2 עמודים.כנרטה שצריך להצדיק את הטור.תקליל.שבת שלום
-מעריצה של דילן
-חושבת שטקסטים צריכים להיות קצרים
בחרי אחד
יחסית לזוכי נובל אחרים
לספרות, הטקסטים שלו דוקא קצרים למדי.
אנמי לגמרי
אין לי מושג מה הסרט הזה רצה לומר או להיות, אז אני פשוט אניח להגנתו שהוא מלכתחילה לא התכוון להגיד שום דבר. סתם להעניק בילוי של למעלה משעתיים במחיצתו של בוב דילן מרכיב משקפי שמש ומסיר אותם בדרמטיות.
דילן הדמות הכי פחות מעניינת בסרט. זאת אפילו לא אשמתו של שאלאמה, שצריך לשחק דמות שמלכתחילה נכתבה בלי שום קו עלילה, מניע או אופי, מלבד היותו דוש. זה ליהוק טוב אבל קשה לומר שמשחק טוב, סתם כי אין כל כך מה לשחק.
לפחות דמויות המשנה כתובות ומשוחקות טוב יותר, ואדוארד נורטון נהדר ממש. אם ההישג של שאלאמה מחוויר עוד יותר כשמבחינים כמה הוא בעצם שאלאמה עושה שאלאמה, הרי שהתפקיד של נורטון רק הופך להישג מרשים יותר בכך שהוא נורטון לגמרי לא נורטון (אני מתייחס כמובן לדמויות שהם משחקים בקביעות, אין לי מושג בנוגע לשחקנים כבני אדם). מצליח ליצור דמות כל כך אבהית, יציבה, ומעוררת אמון ועניין.
זה אפילו לא סרט גרוע, סתם סרט חסר משקל. במובנים מסויימים זה הרבה יותר עלוב.
בתור מעריץ גדול של דילן שגם בקיע בכל הדמויות והתרחישים המתוארים בסרט לפי דעתי הסרט עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות, הביקורת שלך קצת לא רלוונטית כשאתה אומר שהדמות ״לא רודפת אחרי משהו״ כי זה בדיוק מה שדילן, עכביש מסתורי שאין שום טעם להסביר אלא רק להביט וללמוד.
לעומת פרדי מרקורי או ג׳וני קאש או כל אחד מהסרטים הביוגרפים אין שום צורך להסביר את דילן, כל ניסיון יהפוך את הסרט למטעה ומביך.
במקום זאת הם הציגו את עלייתו המהירה להצלחה ועל אירועי התקופה.
לדעתי אם מחפשים מסר לסרט (מה שכנראה לא כדאי) הייתי אומר שזה הצגת החדשנות לעומת המסורתיות במוזיקה, וכיצד מתבצע תהליך של חידוש בתוך עולם האמנות.
אני מאד נהנתי, ממליץ.
מרגיש מוזר להתווכח על טעם כלומר על ביקורת
אבל אני כן מצטרפת פה למה שנכתב לפני ואומרת שלצד זה שמאוד אהבתי את הסרט ואני מאוד אוהבת את דילן (אבל באמת שקשה לי להפריד בין הדברים אז זה לא העניין) – אני חושבת שאפשר להבין את הניסיון להראות את דילן כמו שראו אותו אנשי התקופה, דמות מסתורית שאף אחד לא יודע מאיפה היא באה (הוא שיקר אז בראיונות בכל התקופה כי לא היה גוגל והוא היה יכול למכור את זה בלי שאף אחד יבדוק) וכל הזמן ממשיכה קדימה לאיזשהו יעד הבא שבו לא מצפים ממנו להיות משהו, ומפחד מאוד להיות סמל של משהו תוך כדי שהוא סמל של משהו.
אני מבינה את הבחירה הזו וגם לפחות אישית מעריכה אותה, כי לעשות ביופיק "קלאסי" של דילן מילדותו הכנראה די יהודית במינוסטה ועד שנות ה-90 או משהו זה חומר לסדרה ולא לסרט אבל חוץ מזה גם פשוט לא מתאים לכל ההתנהלות של דילן עצמו כל חייו, עד היום, סביב הביוגרפיה האישית שלו. אנקדוטה: הוא שיקר גם באוטוביוגרפיה שלו שנכתבה ב-2004.
דווקא אהבתי את החפירה
תודה רבה על התגובה המפורטת! היה מעניין לקרוא.
זה אחלה סרט.
דילן בלתי נסבל ושאלמה משחק אותו טוב מדי, וגם שר לא רע. נכון, זה לא טוב כמו המקור אבל אני מעדיף את זה בהרבה מאשר מישהו כמו רמי מאלק שלא שר את התפקיד (הביאו את הסולן מהמחווה הרשמית של קווין שיעשה ליפ סינקינג, ברח לי השם שלו, משהו מרטל).
אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא בכלל ג׳יימס מנגולד שהביא את כל האלמנטים השונים (צילום, עיצוב תלבושות, תפאורה) לשחזור תקופתי יפהפה ומלא באווירה שלוקח את הצופה למקום ותקופה אחרת.
סך הכל זה סרט שמתפקד כמשהו חביב למעריצים הכבדים ומשהו קצת מעבר לצופה היותר ממוצע. בסך הכל שעתיים ועשרים מאד מהנות.