"קולוסאל" הוא אחד הסרטים האלה שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני שרואים אותם בקולנוע. אפילו מקריאת ביקורות עדיף להימנע. אז, התקציר של הביקורת הזאת היא שזה סרט טוב וכדאי לכם לראות אותו. אמנם שאר הביקורת לא תהרוס נקודות עלילה משמעותית, ובכל זאת, עדיף לקרוא אותה רק אחרי שראיתם את הסרט, בעיקר כי כדאי לכם לראות את הסרט.
"קולוסאל" מספר על גלוריה (אן האתאווי), מובטלת אלכוהוליסטית שחוזרת מניו יורק לעיר הולדתה בעקבות פרידה מהחבר שלה. שם היא פוגשת ידיד מהילדות, והם מתחברים מחדש – אבל לפני שכולכם מתחילים לזמזם לעצמכם שירי להקות אינדי אופנתיות ומדמיינים בתפקיד הראשי כוכב הוליוודי שמנסה להוכיח שהוא שחקן רציני, צריך להבהיר שזה לא סוג הסרט הזה. במקום שיחות נפש על גג של בית ההורים ומציאת הכוח לחזור חזרה לחיים ולעמוד על הרגליים או משהו כזה, בסרט הזה מתרחש משהו שלוקח אותו למקום שונה. המשהו הזה הוא מפלצת.
מה שקורה זה שלאחר עוד לילה של שכרות ובילויים, אן האתאווי מתעוררת ומגלה שאתמול סיאול, עיר הבירה הדרום קוריאנית, סבלה מהתקפה של מפלצת ענק: באמצע העיר הופיעה מפלצת ענקית משום מקום, הרסה בניינים, דרכה על אנשים ונעלמה. והדבר הזה, שקורה בקצה השני של העולם, משפיע עליה קשות. כמו שהוא היה משפיע על כולנו, אם זה היה קורה במציאות. זה אמנם לא העיקר של הסרט, אבל הסרט מציג את הרגע הזה, שבו משהו היסטורי קורה רחוק ממך אבל משפיע עליך ישירות, בצורה נהדרת. בעת הצפייה של הדמויות בסרטונים של המפלצת נזכרתי בחווית הצפייה האישית שלי במגדלי התאומים: זאת בדיוק ההרגשה של צפיה בהיסטוריה מתרחשת בזמן אמת. וגלוריה, שבכל מקרה לא נמצאת במצב הנפשי הטוב ביותר, לוקחת את זה קשה במיוחד, ומתחילה לעקוב אחרי המקרה באדיקות. ואז, בזמן צפייה בסרטונים של המפלצת, היא שמה לב שלה ולמפלצת יש כמה דברים משותפים, באופן מפתיע. ולאט לאט היא מבינה שהמפלצת והיא קשורות זו לזו, אם כי לא לחלוטין ברור למה ואיך. לאחר הגילוי הזה… טוב, כאן עדיף לעצור עם תיאורי העלילה, לא רק מחמת ספויילרים אלא גם מחמת "זה נהיה מסובך מדי להסביר את זה וייקח את כל הטקסט".
לסרטי מפלצות יש מסורת ארוכה למתוח ביקורת על האדם ויצר ההרס שלו: "גודזילה" הראשון כולו עסק בנזקי פצצות הגרעין שהוטלו על יפן, וקינג קונג, למרות שהיה מפלצת, גרם לנו להרגיש אשמים, כי האדם לא היה אמור להוציא אותו מהיער מלכתחילה. אבל לרוב, הסרטים האלה עוסקים בפרספקטיבה רחבה של נזקי האנושות שמאפשרת את הנזק של המפלצת, ונותנים תקווה לאנושות באמצעות הלוחמים האמיצים הקטנים וסיפוריהם האישיים. משהו בסגנון "הצבא הוא חרא, אבל החייל הוא טוב". "קולוסאל" לוקח את הדיון על ההרס ומפנה אותו דווקא כלפי האזרח הקטן. גלוריה, בלא ידיעתה, גרמה בעקיפין למוות והרס בעקבות ההתנהגות שלה. זאת מטאפורה די פשוטה וקלה – המפלצת היא גלוריה, וגלוריה צריכה לשלוט בעצמה כדי למנוע הרס על אנשים. היא כל כך קלה שברגע שהצופים מבינים את הקטע, הסרט מחליט שזה בכלל לא העניין שהוא רוצה לדון בו. המפלצת בסיאול היא לא דימוי למצבה של גלוריה ולא רק אלגוריה קולנועית לשליטה עצמית, למרות שזה כל כך מתבקש, אלא כלי למהלך גדול יותר שסביבו נסוב הסרט, ושעליו אי אפשר לדבר כאן בגלל – שוב – הספוילרים.
משום שהסרט עושה כמה טוויסטים ופניות ומדבר על כל כך הרבה דברים, צריך שחקנים מיומנים שידעו לגלם דמויות רבות רבדים ואמינות לכל אורך הסרט. אן האתאווי היא, כידוע, שחקנית מצוינת, וגם כאן היא עושה חיל בתפקיד לא פשוט. אם הרושם האחרון שלכם ממנה הוא "עלובי החיים", תשכחו מזה. לא תמצאו אותה במצב הבוכה-עד-דמעות ומשחק מלודרמטי, אלא משהו יותר מחוכם – דמות שקטה יותר שעוברת הרבה ומדברת יותר במצמוצים מאשר במילים. אבל ההפתעה האמיתית של הסרט היא ג'ייסון סודייקס ("איך להיפטר מהבוס", "אנחנו המילרים") שמגלם את אוסקר, ידיד הילדות של האתאווי בעיירה, שעוזר לה להתאקלם מחדש. לפני הסרט הרושם שלי לגביו היה שהוא שחקן קומי חמוד אבל לא מדהים שהדבר הכי טוב שעשה היה קליפ ל"מאמפרד ובניו". ב"קולוסאל" הוא הצליח להפתיע אותי לחלוטין. זה לא רק שהוא עושה תפקיד דרמטי טוב מאוד יחסית לשחקן קומי, זה שהוא יוצר את אחת ההופעות הדרמטיות הטובות שראיתי עד כה השנה – דמות מלאה, עגולה ומעניינת שגם אם אתה לא תמיד אוהב אותה, אתה תמיד מסוגל להאמין ולהבין בדיוק מה מניע אותה.
כפי שאפשר להבין, "קולוסאל" הוא סרט מוזר. הוא לא בדיוק קומדיה – לא קומדיית אינדי, לא קומדיית ביזאר ובטח שלא קומדיה רומנטית. הוא גם לא סרט מפלצות, למרות שיש בו מפלצת. הוא סרט שמתווה לעצמו את הז'אנר של עצמו, וזה בא עם היתרונות והחסרונות של סרטים שכאלו: כמו כל סרט עם רעיון הזוי שכזה, הוא מעלה יותר שאלות משהוא יכול לענות עליהן בזמן המוקצב שלו, והוא לא תמיד הגיוני עד הסוף (הייתי רוצה להאמין שאם מפלצת ענקית הייתה מופיעה בירושלים, למחרת הייתי עובר כבר למצפה רמון, ולא נשאר בעיר כדי לראות מה יקרה, כמו שתושבי סיאול בסרט הנ"ל עושים, משום מה). אבל בניגוד לכל מיני סרטים שמבוססים על רעיונות מוזרים רק בשביל המוזרות, או כתירוץ לעשות סצינות מגניבות, "קולוסאל" משתמש ברעיון הקיצוני שלו בשביל להציג ולשקף את הדמויות האנושיות שבו ואת הרעיונות בהן הוא עוסק. זה, בנוסף לאחד הסיומים היותר מוצלחים שנראו לאחרונה בקולנוע, הופך אותו לסרט מעניין, מפתיע, מצחיק, מרגש ו.. טוב, תראו אם לא השתכנעתם עוד מ"אן האתאווי מגלה שהיא מפלצת ענקית בסיאול", יש מצב שזה פשוט לא הסרט בשבילכם.
מסכים מאוד עם התגובה של derazne.
(ל"ת)
*סצנה
ל"ת
די התאכזבתי מהסרט
יכול להיות שזה כי הגעתי אליו בציפיות גבוהות, בזכות השיחות כאן ובמקומות אחרים. ודווקא חשבתי שהשחקנים היו ממש טובים (הראשיים, השאר היו די פואנטה בעיני).
הבעיה הכי גדולה לדעתי זה שהסרט לא החליו מה בא לו להיות. לא מבחינת ז'אנר, לא מבחינת עלילה ולא מבחינת טון. הרעיון שלו ממש מגניב והפרמיס מאוד סקרן אותי, אבל בסופו של דבר הרגיש לי כמו פוטנציאל מבוזבז. התחלתי אותו מעוניינת, המשכתי מסוקרנת ובסוף סיימתי אותו רק בשביל לדעת מה קורה, אבל כבר לא מאוד היה אכפת לי.
*כבר כותבת פירוט בתגובה הבאה, אבל רציתי שתהיה תגובה נטולת ספויילרים
ספוילר עצבני למועדון קרב מעלי
(ל"ת)
סבבה.קיבלתי.
אלימות שנובעת מצורך בשליטה שנובע מהרגשה של קטנות וחוסר ערך
אוקי עכשיו השתכנעתי סופית מהקטע של השליטה
ובעיקר ממשפט המפתח כשהיא אמרה לטים: "כשאתה זרקת אותי מהדירה שלך אמרת לי שיצאתי משליטה ושאתה לא יכול לעזור לי במצב הזה. טוב, חבר, כרגע אני מחוסרת-שליטה יותר מאי-פעם".
אם נניח בצד את הניתוח הפסיכולוגי של הסרט , מדובר באחד הסרטים הגרועים שיצא לי לראות
לא מובן לי איך אן האתוואי הסכימה להשתתף בסרט כזה … מסרים של פמיניזם הרס עצמי והשלכות חברתיות לא מגמדים את העובדה שמדובר בסרט לא אפוי עם עלילה מקושקשת והזויה.
לדעתי זה באמת אחד המקרים שנכון להגיד עליהם בזבוז זמן מוחלט
אני חושב שזה סרט המפלצות הכי טוב שראיתי אי פעם.
כתיבה מעולה, משחק מעולה (אף פעם לא ידעתי שג'ייסון סודיקיס יכול לתת הופעה כזו מפחידה) מצד כל הצדדים המעורבים, סצינה אחת שאומרת המון מבלי אף שורת דיאלוג (הפלאשבק ל"איך זה קרה בעצם"),. הוציא ממני קשת של רגשות – פחד, שמחה, התרגשות, דיכאון. וכמה רגעים קומיים מבריקים (הביט האחרון בסצינה האחרונה, למשל). היו כמה פעמים שהצלחתי לחזות את השורה הבאה שכל דמות תאמר, אבל ברמת העלילה הגדולה, המהלכים הסופיים? הייתי המום מהאומץ שהיה לסרט להלך בנתיבים כל כך אפלים.
סרט ענק. תרתי משמע.
המפלצת בסיאול הזכירה לי את החייזרים מהאלמנט החמישי. לא המונדושוואן, אלא הסוג השני – הרעים שעבדו עם זורג. וסודיקיס עצמו נראה כמו שילוב בין בן אפלק ל… אה… דביר זוהאן.