'קוקו' הוא הסרט החדש של פיקסאר. בעבר זה היה אומר שהוא בא עם סט ציפיות עצום שכמעט אי אפשר לעמוד בו, אבל בימינו אנחנו חשדנים יותר בנוגע לפיקסאר וגם המעריצים השרופים ביותר שלהם יודעים שהאולפן יכול לספק אכזבות – לרוב בצורת מכוניות. אז תנו לי להרגיע אתכם ולהגיד ש'קוקו' הוא לא הסרט הגרוע ביותר של פיקסאר, ואף רחוק מכך. אבל הוא גם בהחלט לא הסרט הטוב ביותר של פיקסאר, וגם לא אחד מעשרת הטובים ביותר. הוא באמצע, נותן כיף ל'אמיצה' או משהו. לא רק שהוא באמצע של סרטי פיקסאר, הוא תמצית כל השטיקים, הטריקים והקונצים של פיקסאר בסרט אחד.
זה מעבר לאווירת ה"פיקסאר רוצה לגרום לך לבכות והיא תעשה את זה ויהי מה" שמרחפת מעל הסרט הזה. 'קוקו' מרגיש כמו אסופה של כל הדברים האחרים שהיו בסרטי פיקסאר מודבקים יחדיו לסרט בעולם מקסיקני – אותו מבנה עלילתי מוכר של "גיבור שהחברה אומרת לו שהוא לא יכול לעשות משהו יוצא למסע", אותם ביטים סיפוריים משלל סרטים אחרים ואותו חוש הומור פיקסארי שלאחר כמעט שני עשורים של יצירה מתחיל להיות נדוש בפני עצמו. כל הדברים האלה גורמים לסרט להרגיש כמו עוד מוצר מטעם פיקסאר במקום מוצר ייחודי ומלהיב – אולי זה לא אשמתו, אלא בגלל שהוא יצא אחרי כל כך הרבה סרטים. אולי אם היינו רואים את הסרט לפני עשור הוא היה מרגיש רענן ומקורי. בימינו, הוא לא. זה לא חטא גדול בפני עצמו, ולמעריצי פיקסאר זאת כנראה בשורה טובה, אבל מי שקיווה לקצת יותר עלול להתאכזב.
כי מה שנחמד בסרטים של פיקסאר זה שאפילו אם אתה לא אוהב אותם, אתה יכול להעריך את התעוזה שבהם. לא נפלתי מ'הקול בראש', אבל אין ספק שהיה בו גם משהו מאוד מקורי: כמה סצנות או רעיונות שהחברה לא נגעה בהם קודם בצורה כזאת או אחרת, ובעיקר, כמובן – בניית העולם. ב'קוקו' לעומת זאת, הייחוד היחיד על פני סרטי פיקסאר אחרים הוא שיש בו שירים. כן כן, פיקסאר נכנעה ועשתה את הדבר הכי קרוב שתעשה למחזמר (כנראה). וחבל, כי היה עדיף שלא. זה לא שהשירים גרועים, חס וחלילה – הם פשוט זניחים לחלוטין. למרות שגייסו לטובת הסרט את האנשים שכתבו את שירי 'לשבור את הקרח', גם אם תאיימו עליי אני לא אזכור מנגינה אחת מהסרט. כל השירים נשמעים כמו "משהו מקסיקני כללי כזה" ואפילו שיר הנושא ששרו אותו איזה חמש פעמים, "זכרי אותי", למרבה האירוניה נעלם בזכרון. בכל מקרה, הסרט.
הסרט מספר על קוקו, ילד מקסיקני ש- רגע, לילד לא קוראים קוקו? אה. אוקיי, הסרט מספר על ילד והכלב שלו קוקו שיוצאים להרפתקה ו- גם לכלב לא קוראים קוקו? מה? אוקיי, הסרט מספר על ילד והכלב שלו שיוצאים למסע בעולם המתים ופוגשים את קוקו ו- לאף אחד בעולם המתים לא קוראים קוקו? אז מי זה הקוקו הזה שעל שמו הסרט קרוי? הא? הסבתא-רבא של הדמות הראשית? שמופיעה לשלוש סצנות? מה? מי לעזאזל אחראי על בחירת השמות לסרטים שלכם, פיקסאר. טוב, לא אכפת לי מה"אגדה של זלדה" הזה. מעכשיו לכולם בסרט קוראים קוקו.
ובכן, קוקו, ילד מקסיקני, רוצה להיות מוסיקאי אבל המשפחה שלו נגד זה, כי סבא-רבא-רבא שלו עזב את המשפחה כדי להיות מוזיקאי, ולכן נשכח מהמיתולוגיה המשפחתית וקוקו לא יודע מיהו. הוא מחליט ללכת עם הלב שלו אחרי הכל, אבל אז הוא והכלב שלו, קוקו, נתקעים בעולם המתים, ושם בעזרת רוח מעולם המתים בשם קוקו הם מנסים להגיע לקוקו, דמות שקוקו גילה שהיא ככל הנראה הסבא-רבא-רבא שלו. אני חושב שצריך להסביר שנייה את הקונספט הזה של עולם המתים, אז: החיים שאחרי המוות בפולקלור של הסרט הם מעין מקום לא מוגדר שבו אתה חי בו כל עוד מישהו זוכר אותך, אבל יש חוקים מאוד נוקשים ואקראיים בנוגע למה זה "מישהו זוכר אותך", ואם אף אחד לא זוכר אותך אתה נשכח מהעולם. למשל, הדמות שמלווה את הילד בעולם המתים נמצאת בסכנה שישכחו אותה כי אף אחד לא שם תמונה שלו לזכרו,ולכן הוא רוצה שהילד ישים תמונה שלו בעולם האמיתי כדי שהוא לא ייעלם לנצח. כמו כן, פעם בשנה ב"יום המתים" אתה יכול לבוא ולבהות במשפחה החיה שלך בלי שהם ישימו לב שאתה שם, אבל זה רק בהנחה שהם הניחו את התמונה שלך במקדש קטן אחרת אתה יכול ללכת ולחפש את החברים שלך אבל לא אתה לא יכול כי הם מתים וכולם שכחו אותך וברגע שכולם שוכחים אותך אתה נעלם לחלוטין מהעולם. וואו, זה אפל.
עולם המתים הוא לכאורה הרגע בו כל מחלקת האנימציה של פיקסאר אמורה להדהים את הצופה עם המצאות ויזואליות חדשות ומדהימות – וזה לא המצב. שיא התחכום הוא שיש בעולם המתים מחשבים מאוד ישנים כי הם "טכנולוגיה שמתה". הבעיה העיקרית של פיקסאר לגבי עולם הסרט היא שכבר עשו אותו: לפני שלוש שנים יצא סרט אחר על עולם המתים המקסיקני, בשם 'ספר החיים'. הוא לא ממש צבר תאוצה (וחבל! הוא סרט חמוד ביותר!), ואם משווים בינהם, הייתי אומר ש'ספר החיים' הוא "מכוער בצורה מרהיבה". היה לסרט מראה בובתי מוזר, אבל הוא איפשר לאנימטורים להתפרע בכל הצורות הנכונות ולהגיע לשלל מקומות מבריקים שיצרו עולם מתים מרתק, אם כי קצת מכוער. לעומתו, 'קוקו' הוא יפה בצורה משעממת. שוב – אולי אלה הציפיות, אולי זו השוואה לא הוגנת, אבל העולם של 'קוקו' לא גרם לי פעם אחת לשמוט לסת. הוא יפה ולוקח השראה ממקורות מקסיקניים (כמו הציירת פרידה קאלו, שזוכה להופעת אורח שדי מבזה אותה בסרט הזה), אבל לא מתפרע אלא נשאר בגדר החמוד, ולכן בסופו של דבר מבחינת פיקסאר – מדובר בתוצר סטנדרטי לחלוטין בכל הנוגע לאנימציה.
אבל אם שמים בצד את כל הציפיות והסטנדרטים המוגבהים, אין מה לומר – 'קוקו' עומד, בסופו של דבר, בכל המטרות שהוא מציב לעצמו: להיות מוצר קליל ונחמד, מצליח להנגיש עולם מורבידי למדי לילדים בלי להפחיד אותם, ואז בסוף לרגש את כולם. כי למרות כל התלונות, הסרט באמת ריגש אותי. למרות שלתחושתי, זה לא היה הוגן: פיקסאר פשוט אלופים בעשיה של סצינות מרגשות. גם אם הסיפור לא מאוד סחף אותי, וגם אם ידעתי מראש מה עומד להתרחש – גם אני נמסתי עם כל הקהל. ושניה אחר כך קצת התעצבנתי ששימוש באמצעים כל כך זולים עובד עלי כל כך טוב. כמו בדיחה שאתה שומע בפעם המיליון, שמסופרת בצורה שעדיין מצליחה לעורר בך גיחוך – פיקסאר עדיין יודעים לגרום לאנשים לבכות. למי שנהנה מהז'אנר הפיקסארי אלה חדשות טובות, שכן מדובר בעוד מוצר שעומד ברמה הכללית שלהם. למי שרוצה לראות משהו שהוא פחות מוצר… טוב, גם אז, זה באמת לא סרט גרוע. בעיקר צפוי ומוכר בשלב הזה, ומחברה שהייתה מעוז החדשנות בעבר – זה קצת מאכזב.
לדעתי היה מאכזב
הסרט הזה הוא אחד מהמקרים בו הטיזר היה טוב מהסרט :(
אני מהאנשים שלעולם לא יפסיקו לצפות מפיקסאר לוואו.
ברגע שנגמר הסרט חשבתי שהיה דווקא אחלה והילדים שלי הסכימו איתי
אבל אחרי יום שלם אמרתי-רגע, זה היה סתם סרט נחמד. לא שירים שאני אזכור,לא דמויות נורא משמעותיות, גיבור שלא הצלחתי היום להיזכר בשמו..(וזה למרות שאכן היה רגע מרגש שגם העלה לי דמעות)
בעיקר הרגשתי שיש פה מין מוצר שהיו חייבים לייצר בגלל סיבות מסחריות -כי יש אנשים שצריכים להביא לחם הביתה וזה…
שום הרגשה שמי שעומד מאחורי היצירה הזאת עשה את זה עם תשוקה בעיניים.
בנוסף יצור אחד בסרט היה מפחיד מאוד לילדים קטנים ומיותר לחלוטין.
אני מבינה את זה שילדים קטנים יפחדו מכל סרט שהוא כי תמיד יש רע כלשהו. אבל בסרט שהוא יחסית בסדר (למרות עולם המתים) זה הרגיש כאילו דחפו אותו בכח-החלטה קצת לא ברורה.
וגם-מה הקטע עם הסרטון של פרוזן בהתחלה? סרטון חגמולדי כזה…משעמם ומלא שירים. באולם שלנו כמה הורים יצאו וממש צרחו על הסדרנים ההמומים שניסו להסביר ש"ככה הסרט מגיע"
היה אפשר להגיד שהסרט רלוונטי לזמננו
אם פיקסאר לא היו משתמשים בטריק הזה כל סרט שלישי בערך.
זה היה יכול להיות נכון, אלמלא הכותרת שלו היתה לגבי ״רלוונטי לזמננו״
וב״זמננו״, מה שקורה זה שקריירות של כוכבים אהובים מתפוצצות להם ולנו בפנים. לא ש״אנשים פתאום מסתברים כדו פרצופיים״. זה באמת משהו שנכון לחיים באופן כללי.
![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
הקלישאה מהחיים, המימוש – מהסרטים
יש הבדל בין החומרים הקלאסיים שיוצרים דרמה מעניינת לאופן שבו אוהבים להפוך אותה ליותר מעניינת… אומנם ענית למיקה, אבל השתמשת בדוגמאות שלי; אם הזכרתי רומן, בחיים האמיתיים מעולם לא נתקלתי בכ"כ הרבה "אהבה ממבט ראשון" אבל בקולנוע היא רווחת עד מאוד, כמובן. כך גם הבגידה לרוב דרמטית יותר, הרשעים מרושעים ומאיימים יותר וכו'. אפילו בסרטים ריאליסטיים שמבוססים על אירועים אמיתיים נוטים לא פעם להקצין את המצב כדי להעצים את הדרמה (ע"ע ארגו, למשל).
לגבי קלישאות על דמויות רעות, צריך לזכור שסרטים באופן כללי לא בהכרח מבוססים על דמות "רשע" כלשהי, וזו מלכתחילה תבנית שמאפיינת סרטי ריגול, גיבורי על, פנטזיה, אגדות וכו' (ובאופן לא מפתיע, גם דיסני) וכשיש דמות רעה, היא אכן בד"כ מאוד רעה ולא ככה בקטנה. מהבחינה הזאת הסרטים האלה (ולא רק של פיקסאר) נוטים להיות הרבה יותר שחור-לבן ופחות אפור מציאותי.
כפי שכבר כתבתי (לא לגבי הנקודה המסוימת הזאת) הסוגיה בעיניי אינה עצם השימוש בקלישאה אלא מה עושים איתה. אני חשבתי שהקלישאות בסרט יושמו באופן מעניין ולכן לא הפריעו לי תמות שחוקות בתוך סיפור שסופר נהדר, מעניין ומרגש, חגיגה לעיניים וכיף לאוזניים.
התכוונתי בעיקר ביחס לביקורת
כלומר, לא חושבת שהיה מישהו שחזה את המפולת של ״גםאני״, אלא שכותב הביקורת התעלם מההקבלה הזו.
בכל מקרה, בעיני הביקורת של טריליאן בתגובה היא הרבה יותר מייצגת. ולא בגלל שהיא אהבה את הסרט וגם אני אהבתי אותו. בגלל שלדעתי היו לה טיעונים ונימוקים טובים יותר לאיף היא הגיעה למסקנות שאליהם היא הגיעה.
כותב הביקורת התעלם מההקבלה הזאת
כי היא ספוילר, ואין דרך לדבר עליה בלי לרמוז לספוילר.
אה, ו
מכיוון שבביקורת עצמה אני מתייחס לסרט אחר על התרבות הזאת, לייצוג של ציירת מפורסמת בתרבות הזאת וזה לפני דברים אחרים שביני ובין המקסיקנים – תודה, אני מבין מספיק בתרבות הזאת. סרט נשכח הוא סרט נשכח לא משנה באיזה תרבות עושים אותו, ואולי עצם זה שהוא בתרבות כלשהי גורם לתרבות כלשהי לאמץ אותו יותר קרוב לליבה אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב.
איזה הורים מגעילים
(ל"ת)
אני דווקא התלהבתי
אני נורא נורא נורא אהבתי
נכון, מי שראה כמה וכמה סרטים של פיקסאר יראה פה דבר או שניים מקילומטרים. ובכל זאת, למרות שידעתי מראש מה הולך להגיע, הסרט כן הצליח לרגש ויותר מפעם אחת, האנימציה משגעת והחלקים המוזיקאלים הקטנים כיפיים נורא.
אהבתי מאוד
לא ראתי אף טריילר ולא ידעתי כלום על הסרט (מלבד שהוא של פיקסאר…) כך שלא ידעתי למה לצפות, אבל לא התאכזבתי. את הביקורת הראשונית (והקצרה) שלי פרסמתי כבר בדף הסרט ולכן לא אחזור עליה כאן, רק אציין שאני ממש לא מסכימה עם הביקורת לעיל. בעיניי הסרט לגמרי בעשירייה של פיקסאר (אולי דווקא כי אני לא מהאוהדים השרופים, כפי שכבר ציינתי שם).
גם אני תהיתי במהלך הסרט למה בעצם קוראים לו "קוקו" אבל בסוף זה הסתדר לי לגמרי, וממש לא אכפת לי. לעומת זאת הציניות שנטפה מהפסקה הנ"ל ממש לא נעמה לי.
עולם המתים ובעיקר המתים עצמם, העיצוב והצבעוניות של הסרט היו מרהיבים בעיניי. הם לא המצאה מקורית מאחר שהם נשענים כמובן על המסורת המקסיקנית, אבל הם עושים בה שימוש הולם, תאווה לעיניים. לאחרונה ביקרתי בעיר העתיקה של סן דייגו שמעוצבת בדומה לשכנה מעבר לגבול. אומנם הכול מסרי מאוד, אבל צבעוני ויפהפה, והסרט היטיב להעביר את האווירה המקסיקנית הזו.
אבל יותר מכל לא ברור לי איך אפשר לומר "כן כן, פיקסאר נכנעה ועשתה את הדבר הכי קרוב שתעשה למחזמר (כנראה). וחבל, כי היה עדיף שלא". כלומר היה עדיף ליצור סרט על מוזיקה בלי מוזיקה? אנשים יחזיקו כלי נגינה ולא ישמעו דבר? תהיה הופעה בימתית וכולם רק יעשו עם השפתיים? הדמות תפתח את פיה לשיר ואז יהיה קאט לסצינה אחרת? אני באמת לא מצליחה להבין את הנקודה. כלומר, אפשר לעשות סרט אחר, נגיד, לא על ילד שחולם להיות מוזיקאי אלא ספורטאי, אבל זה היה יוצר חיבור רגשי אחר שמתאים לעלילה אחרת ובעיקר לסרט אחר. הסרט הזה על מוזיקה ולכן הוא מחייב מוזיקה. בשונה מרוב המחזמרים שבהם פשוט שרים במקום לדבר, כאן כל השירים הם חלק בלתי נפרד מהעלילה, כי הדמויות באמת שרות (כפי שכבר כתבתי בדף הסרט).
אני גם לא מסכימה שהשירים " פשוט זניחים לחלוטין", ולראיה, גם אחרי 48 שעות אני זוכרת את "זכרי אותי", כבר כמה שעות אני מזמזמת לי אותו (ולא האזנתי לו מחוץ לקולנוע). במהלך הסרט נהניתי מאוד מהמוזיקה הלטינית הסוחפת, ובמיוחד מ"פוקו לוקו" (קצת משוגע) שסחף אותי בזמן אמת בקצב פלמנקו משגע. כ"כ התגעגעתי אליו שהערב שמתי לעצמי אותו ביוטיוב כמה פעמים ברצף (בגרסאות שונות; זו שב-100% ספרדית ניצחה) בזמן שעמדתי במטבח וחתכתי סלט.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
כבר כתבתי בעבר על "אוואטר" שלא אכפת לי שהמוטיבים שחוקים ונדושים, אכפת לי שעברתי חוויה קולנועית מהנה, סוחפת, מיוחדת. שף מוכשר יכול לקחת את הרכיבים הכי בנאליים בעולם ולרקוח מהם מטעמים, וזה נכון גם כאן. גם אילולא הזלתי דמעה (מה שבד"כ לא קורה לי בסרטי פיקסאר, הדביקות הזאת ממש לא עושה לי את זה) זה לא משנה, כי פשוט נהניתי מהדרך. היא התחילה ברגל שמאל אבל מהר מאוד עלתה על דרך המלך. זו הייתה חוויה קולנועית מכל הבחינות – עלילתית, רגשית, חזותית, מוזיקלית… מה עוד צריך? בעיניי לא צריך להיות הסרט הכי טוב של פיקסאר ואני גם לא רואה טעם להשוות; זה סרט שעומד בפני עצמו ועושה בעיניי עבודה מצוינת. כן ירבו.
לא מצליחה להתחבר - אבל לגמרי
מסכימה עם כל מילה. לגמרי בעשירייה שלי.
האפשרות שהילד בכלל לא חולם להיות מוזיקאי
סרט על מוזיקה ללא מוזיקה אכן היה יוצא מוזר.
כלומר האפשרות שזה יהיה סרט אחר לחלוטין...
אכן, זו תמיד אפשרות.
כן, נו
מכיוון שהשירים לא עבדו מבחינתי אני רק יודע שהיה אפשר לוותר עליהם בקלות. מין הסתם זה היה משנה את הסרט למרות ש.. כלומר, יש אחד בדיוק מהם משמש נקודה עלילתית (אז נניח, אפשר לשמור עליו וזה כבר היה יותר תואם לרוח של פיקסאר שמרשים מדי פעם שיר אחד) – כל השאר היו יכולים להפוך לדברים אחרים (הופעות פנטומימה, סטנד-אפ, כל דבר אחר שקשור לאומנות).
לא מסכימה. עלילת הסרט קשורה ישירות למוזיקה
לא כל דבר ש"קשור לאומנות" הוא כמו מוזיקה, ולא לחינם מוזיקה היא גם הפופולרית ביותר. לא לחינם לא רואים אותה כמות אנשים במוזאונים, בהופעות מחול (וקל וחומר בפנטומימה) כמו שיש בהופעות מזיקה. לא לחינם יש אין ספור תוכניות שירה בטלוויזיה אבל הרבה פחות תוכניות ריקודים (ואפס תחרויות פנטומימה…).
מוזיקה היא לא רק חוט מקשר בין הדמויות אלא גם בינן לבין הקהל. יש סיבה שמחזמרים כ"כ פופולריים, וסרטים מוזיקליים, ושירים של דיסני… ומה כ"כ רע שיהיו גם בפיקסאר? אני באמת לא מבינה. אין ספק, אפשר לספר סיפור על ילד עם חלום אחר (והיו וודאי גם יהיו אין ספור סרטים כאלה) אבל הם לא יהיו הסרט הזה. יש הרבה יותר משיר אחד חיוני לעלילת הסרט.
מי שלא אוהב שירים בסרטים מוזמן לדלג על סרטים שעלילתם עוסקת במוזיקה, כפי שאני מדלגת ללא רגשות אשם על סרטים שעוסקים במאפיה. אבל נראה לי תמיד מוזר לקטר על אלמנט מהותי בסרט שהיה ידוע מראש. בסרט הזה אין תחליף למוזיקה, להשפעה הרגשית שלה, לקשר בין הדמויות (מהרבה בחינות), לאופן שבו היא מדרבנת אותן לפעול, והיא חלק בלתי נפרד מהעלילה.
אני ממש חובב מחזות זמר
פשוט כשהם טובים.
הטיעון שלך הוא אחר משלי: את אומרת שהסרט צריך להיות על מוזיקה כי זה הכי פופולארי אבל אני אומר שמבחינת העלילה עניין הפופולאריות הוא היינו הך (הילד לא מדבר על הרצון להיות פופולארי, אלא על הרצון ליצור). אני מסכם ש"מהות הסרט" הייתה משתנה בין סרט על פסל לזמר כמו שסרט זומבים שבו מחליפים את האנשים בפרות היה משתנה, אבל עלילת הסרט הייתה נשארת אותו הדבר.
אז כן, כשאני אומר שאולי היה עדיף ש"קוקו" היה בלי מוזיקה, אני מתכוון לכך שאולי היה עדיף שהוא לא היה מנסה להתעסק בזה מלכתחילה או לחלופין – שהם פשוט היו חוזרים עד שהם היו מוציאים שירים באמת טובים. (למרות שזה ברור, נשמע כמו מקום טוב להוסיף בו "לדעתי").
לא. אני לא אומרת מה הסרט צריך להיות
אני טוענת שמוזיקה פופולרית יותר כי היא נוגעת באנשים יותר מאומנויות אחרות. מוזיקה יוצרת חיבור מידי. היא מעוררת כ"כ הרבה רגשות עזים (לחיוב ולשלילה) בין הדמויות (וכמובן גם ביניהן לבין הקהל). לכן אתה לא יכול לקחת את האלמנט הזה ולטעון ש"עלילת הסרט הייתה נשארת אותו הדבר" כשכל העלילה למעשה תלויה בה.
דוגמאות (ספוילרים):
(ההצגה הראשונית של בית ללא מוזיקה; הגיטרה שהילד בנה לעצמו מקרשים וממסמרים; השבירה שלה ע"י הסבתא, ששוברת אותו רגשית; המרדף אחרי גיטרה חלופית (פעמיים!); הזיהוי של הגיטרה מהתמונה והגנבה שלה; הגניבה של השירים ממחברם, השיר שהאב חיבר לבתו הקטנה ועכשיו הנין יכול לשיר אותו לסבתא גם כשהיא גוססת בעיניים עצומות והיא יכולה להצטרף אליו בשירה…).
כל זה לא היה עובד עם אומנות אחרת, וגם לו היית מחבר סרט סביב חלום אחר (ונעשו אין ספור סרטים כאלה, כמובן) הייתה מתקבלת עלילה אחרת. העלילה המסוימת הזאת תפורה סביב המוזיקה.
אם סתם לא נהנית מהשירים זו כבר נקודה אחרת, על טעם וריח וכו'. אני נהניתי מהם מאוד, אבל לא כולם מתחברים לסגנון. לו הביקורת המוזיקלית הייתה מסתכמת ב"לא התחברתי לשירים" לא הייתי טורחת להגיב, כי זה באמת אישי. אבל לטעון שהם "זניחים" או ש"אפשר היה לוותר עליהם בקלות" אלה כבר אמירות אובייקטיביות יותר שלהן אני לא מסכימה.
מה ההבדל בין "זניחים" ל"לא התחברתי", בעצם?
שניהם מדברים על איכות השירים והחיבור שלי אליהם. מין הסתם מישהו שנפעם מהם יטען שהם לא זניחים, אבל זניח אומר שהם לא ממש חשובים או עיקריים לסרט או בפני עצמם, ואני עומד מאחורי זה. אני מסכים שאולי עם ההגדרה של "לסרט" אפשר להסתבך אבל "בפני עצמם" די שווה ערך ל"לא התחברתי", לא?
לגבי עלילת הסרט – שוב, את מדברת על האפקט על הקהל אבל לא על האפקט על הדמויות או הסיפור. ישנו שיר אחד ויחיד שיהיה קשה להחליף אותו במשהו שהוא אינו שיר וזה "זכרי אותי" שמופיע כמה פעמים, בכמה סיטואציות. כל שאר הדוגמאות אומנם נבנו סביב מוזיקה אבל היה יכולות להתחלף בלי יותר אקרובטיקה מחשבתית. שאר השירים היו יכולים להיות מונולוגים או ציורים כאלה ואחרים, הגיטרה הייתה יכולה להיות כלי אומנות – לא מדובר בשינויים באמת קריטיים. זה היה משנה קצת את טעם הסרט ובוודאי את ההשפעה שלו על הקהל, כן – אבל לא המהות של הסיפור שלו (בשונה מהמהות של הסרט).
שאלה לא אותן מילים והמשמעויות שונות לחלוטין
"זניחים" = חסרי חשיבות, שאפשר לוותר עליהם אובייקטיבית, מבחינת עלילת הסרט, ולא מבחינתך האישית כי הם לא מצאו חן בעיניך והיה מתאים לך פשוט לדלג עליהם או להריץ ב-FF. על הטענה הזאת אני חולקת, ולא על הטעם האישי שלך (על טעם וריח אין טעם להתווכח).
כלי אומנות (פלאסטית?) הוא הבדל קריטי. אומנות פלאסטית (חזותית) אינה אומנות במה ולכן השינוי הרבה יותר גדול מכפי שאתה מתאר בנפנוף יד אגבי. היא גם לרוב אישית (יש יוצר אחד, אין מבצע) ויש הבדלים נוספים (ויהיו גם בדוגמאות אחרות שתביא, מבטיחה לך). הנקודה שלי פשוטה: זה לא היה משנה קצת את הטעם של הסרט, זה היה משנה הרבה. זה היה פשוט סרט אחר.
זה דיון היפוטתי מדי כדי שבאמת ננהל אותו
בייחוד שאפשרי שההגדרה שלנו לכמה זה דומה או שונה יכולה להיות שונה בהרבה.
ומכיוון שהדיון השני מתקשר לדיון הראשון, אני מניח שכאן אנחנו עוצרים.
מה היפותטי בזה?
ההגדרה המילונית היא ש"זניח" = חסר חשיבות, שאפשר להזניח. אין לזה שום קשר לאיכות. פרט זניח בעלילה הוא פרט חסר חשיבות שלא משפיע עליה, גם אם הוא עשוי באופן מקסים וחבל לוותר עליו (זו הסיבה שלא פעם נשארים בסרטים רקעים וקטעים קסומים שאינם מהותיים לעלילה). שירים בסרט שמדבר על מוזיקה אינם דבר זניח (בין אם הם מוצלחים יותר או פחות) כי הם חלק בלתי נפרד מהעלילה.
"לא התחברתי" הוא אמירה סובייקטיבית לחלוטין שקשורה לטעם האישי ולא לזניחות. אפשר גם לא להתחבר לגיבור הראשי בסרט, ועדיין יהיה קשה לטעון שהוא "זניח" (בסרט שבו הוא הגיבור הראשי).
ההיפותטי מתקשר לדיון השני, לא לראשון
לדמיין כיצד נראה סרט שבו מחליפים את הנגינה בדבר אחר מתחיל להיות דמיוני מדי, וזה לפני שנכנסים לשאלה של "מה אומר שדבר נשאר אותו הדבר ומה לא" (שמתקשר לדיון ההוא בזמנו על בונד).
מכיוון שלא נסכים על השאלה מה קריטי לסיפור ומשאיר אותו אותו הדבר ומה זניח בו, לדון על השאלה האם השירים זניחים תהיה מאתגרת. לצורך העניין אני חושב שיש רק שיר אחד שאולי קריטי לעלילה ("זכרי אותי") מכיוון שיהיה קשה לשחזר את ההשפעה שלו בכל הפעמים שהופיעה אבל כל שאר השירים ניתן בהחלט להחליף במשהו אחר ושום דבר לא הולך לאיבוד בחווית הסרט – את "פוקו לוקו" והשיר בספרדית אפשר להחליף בכל סוג של הופעה מלהיבה שלי כי זאת הפונקציה העלילתית היחידה שלו, ואת השיר על הבחורה שהוא שר לחבר שלו אפשר להחליף גם כן במחווה רגשית כזאת או אחרת שלא חייבת לכלול שירה.
אני מניח שאת מתנגדת להגדרות הללו, ואומנם נוכל להיכנס ממש לתוך הדבר, אבל אני חושב שעצם המחלוקת נטועה בדיון ההוא (האם ניתן להחליף את המוזיקה במשהו אחר) ושנגיע בסופו של דבר לאותה מסקנה כאן.
שוב, אפשר להחליף אותם בסרט שבו לא מדובר במוזיקה
ואפשר גם להחליף את מקסיקו במקום אחר, שהרי גם לילדים אחרים בעולם יש חלומות, אבל אז זה לא יהיה יום המתים… אפשר לשנות בסרט הרבה פרטים והוא יהיה סרט אחר. אולי עם מסרים ורעיונות דומים (כאמור, אלה תמות די שחוקות) אבל זה לא יהיה הסרט הזה. לעומת זאת אם תחליף את הכלב בחיה אחרת, זה פרט שההשפעה שלו על העלילה תהיה זניחה למדי, לדוגמה. גם שינוי המגדר של מיגל לילדה במקום לילד לא היה משנה הרבה. הוצאת המוזיקה מסרט שכולו סביב מוזיקה, כן. הפיכת סרט על מוזיקה לסרט על מחול, כן (ו"בילי אליוט" היה סרט נפלא, אבל סרט אחר, ולא רק כי הוא מתרחש באנגליה בשנות השמונים).
כן, אבל אני לא מסכים עם השורה התחתונה שלך.
(ל"ת)
אסכם בקצרה: ברגע שיש שיר אחד קריטי לעלילה
הרי שהסכמנו שהעלילה נסבה סביב מוזיקה. מכאן ואילך ברור שיהיו שירים נוספים, שהרי לא סביר שילד שחולם להיות מוזיקאי יעלה לבמה במופע פנטומימה. אפשר אכן להחליף את החלום ולהשאיר חלק מאלמנטים פרט לאלה שלא… וזה משחק שאפשר להתחיל לשחק בכל סרט, ואז יתקבל סרט דומה (פחות או יותר) אבל אחר.
השורה התחתונה שלי היא שפיקסאר רצו ועשו סרט על מוזיקה ולא על פנטומימה או כדורגל (וזו עובדה, לא דעה). מכאן נובע שיהיו בו שירים (ולא קטעי פנטומימה או הקפצות כדור). זה שונה מסרטי דיסני שרוב המקרים השירים בהם הם שירי-מחזמר (כלומר הדמויות לא באמת שרות כחלק מהעלילה) ודומה בכך למחזמר כמו "ויקטור ויקטוריה". לגבי איכות השירים, עניין של טעם; אתה לא אהבת אותם, אני כן.
יש לך כמה הנחות לא ברורות מאליו
אפשר לעשות שיר על מוזיקאים ולשים בו רק שיר אחד. זה יהיה (אולי) מוזר, אבל זה לא יהיה בלתי ניתן למחשבה או ליישום.
ושוב, ההגדרות שלנו לדומה ואחר שונות.
אפשר מה שרוצים, אבל כן, זה יהיה מוזר ולא ממש הגיוני
לבחור בתמה ואז לא להשתמש בה. למשל לתת לילד לחלום על מוזיקה ולדמיין שהוא מופיע אבל מראש לא לאפשר לו לממש את החלום. אפילו די אנטי-קליימקס, הייתי אומרת. אז כן, זה יהיה סרט אחר (אובייקטיבית, בלי שום קשר אליי).
אנחנו יורדים כאן לחור מחילה ענקי שיוצא מפירוש מאוד נוקשה למשפט
"השירים זניחים". אז בוא נלך שנייה אחורה לפני שאני אבלע כולי לתוך החור.
עקרונית, המטרה העקרונית של המשפט לא הייתה אף פעם "הרעיון שעצם זה שיש שירים זה רע" – כמו שאמרתי, אני סבבה עם מחזמר, ואני לא צמא במיוחד לגרסת "קוקו נטולת שירים". אני חושב שהוא יכול לעבוד, כמו שאמרתי לאורך הדיון הזה, בלי לשנות הרבה ממה שעושה את "קוקו" "קוקו" אבל זה לא הייתה הנקודה של המשפט מלכתחילה. הנקודה הייתה שהשירים הספציפיים שיש בסרט הזה הם שכיחים ולא חשובים – לא כנקודות עלילה שניתן להחליף בדברים אחרים, אלא כתור מה שהם – שירים. כלומר זה לא "המקומות שבהם השירים מופיעים בסרט הם זניחים" אלא "השירים עצמם הם זניחים". וזה למען האמת אפילו יותר נכון כלפי התחושות שלי כלפיהן – אני זוכר בצורה די טובה כל נקודה שבה הופיעה שיר, אבל בכלל לא את השירים עצמם – מה שלדעתי, הופך אותם לזניחים, גם אם הם מופיעים במעטפת שלכאורה מחייבת אותם. בעיקר מה שזה אומר זה שהיו צריכים להשיג לסרט הזה שירים יותר טובים
הבעיה העיקרית היא ש"זניחים" ≠ "לא קליטים"
אלה שני תארים שונים, ונדמה לי שבמקום לומר "אוקיי, ניסוח לא מוצלח, פשוט לא התחברתי אליהם" (כאמור, טענה שאין לי שום רצון או יכולת לחלוק עליה) ניסית להגן על טענה אחרת שכלל לא התכוונת אליה מלכתחילה…
חיבור למוזיקה הוא סובייקטיבי לחלוטין ובהחלט משפיע על היכולת לזכור אותה. אני דווקא לא מאלה שמזמזים שירים אחרי מחזמר, ואת "זכרי אותי" (בלדה דביקה מדי לטעמי) לא כ"כ אהבתי, ולמרות זאת זכרתי… בעיניי זה מעיד שהם הצליחו במשימתם (אין ספק שזה לא גורף לגבי כולם).
זה מעבר ללא קליטים, כמובן
יש הרבה שירים טובים או חשובים שאינם קליטים. זניחים זה שילוב של הרבה דברים שאין בהם שגורם להם להיות זניחים (שכמובן, ליד כולם יש "לדעתי"): הם לא טובים, לא קליטים, לא מעניינים, לא חשובים ולא בולטים. זניחים כאלה.
נראה לי ש"סתמיים" הוא התואר שאתה חותר אליו
(ל"ת)
לא, אני חותר ל"זניח"
אחרת הייתי משתמש ב"סתמי". אני כן מודע למילה הזאת![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא לפי המשמעות השונה שאתה בוחר להעניק לו
כמובן, אתה יכול להשתמש בתארים בצורה מקורית או מבלבלת, אבל הנחתי שאתה מעוניין להשתמש בשפה כדי הלעביר את הביקורת שלך באופן בהיר ומובן לכול.
המשמעויות שנתתי למילה לא תקפות ל"סתמי" אלא ל"זניח"
סתמי זה מתרגם לי בראש בעיקר לאפשרות המילונית של "ללא סיבה", ואני דווקא יודע מה הסיבה שיש את השירים האלה. זניח לעומתו מתרגם לי בראש לאפשרות המילונית של "פחות ערך". (על רגל אחת)
"ללא סיבה" = שרירותי.
מה שכתבת נכון לגבי אחד השימושים במילה "סתם". כשאומרים על שיר שהוא "סתמי" מתכוונים לאוסף התכונות שציינת (לא מעניין, משעמם, לא משאיר רושם). "זניח", כאמור, הוא משהו שניתן להזניח, חסר חשיבות. השירים בסרט העוסק במוזיקה אינם זניחים (אפילו הגענו להסכמה מסוימת בנקודה, כמדומני).
אני לא יודעת איך המילים האלה מיתרגמות בראש שלך כי אני לא בתוך הראש שלך, כמו גם שאר הקוראים… וזו אחת הסיבות שכותבים נעזרים בעורכים לשוניים, כדי לקבל משוב ראשוני מאדם שלא נמצא בתוך ראשם![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
וזה קורה לכולם. פעמים רבות אני לא מבינה את הכוונה או מבינה משהו שונה, ואחרי ההסבר יכולה להציע מילים מדויקות יותר (ופעמים רבות אפשר ואף רצוי להשתמש בהסבר, פשוט לכתוב אותו, ואז הכוונה ברורה).
לסיכום, לתחושתי אפשר לסגור את הדיון בבחירת מילה מבלבלת בהקשר במקום לנהל דיון על טענה שלא התכוונת לטעון רק כדי להצדיק בחירת מילה מסוימת (שאולי מבחינתך היא המדויקת ביותר, אבל במבחן התוצאה, בתור קוראת שלך, החמצתי את כוונתך. הבנתי אותה כי במהלך הדיון השתמשת במילים מוצלחות בהרבה שאכן הבהירו אותה טוב יותר, ולכן אני חושבת שמוטב לבחור בהן).
שוב, כשאומרים על שיר שהוא סתמי או זניח מתכוונים לאחד מיני הפירושים שלו
ואצל כל אחד זה מתפרש שונה – זה קורה כשיש למילים משמעויות שונות כמו לשתי המילים הללו. אני מקבל שאצלך יש למילים הללו משמעויות שונות משיש אצלי, ולכן הבלבול, אבל אני לא בטוח שזה כך אצל הקהל הרחב.
אבל כן, בהחלט אפשר לסיים את הדיון :)
בד"כ לא אומרים על שיר שהוא זניח
זו אינה קולוקציה או תואר שמרבים להשתמש בו בהתייחסות לשירים, כך שאני לא יודעת למה הכוונה ה"כללית" ב"שיר זניח"; אני כן יודעת למה הכוונה הכללית ב"זניח", והמשמעות (שכתבתי) לא חופפת להסבר שלך. זו לא פרשנות אישית שלי, זו הפרשנות הכללית של המילה ולכן באופן לא מפתיע היא גם המשמעות המתועדת במילונים. באופן כללי אם רוצים לכתוב בצורה ברורה לכלל קהל הקוראים מוטב להימנע ממילים רב-משמעיות או כאלה שאין להן משמעות מדויקת בהקשר. תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
המשמעות של זניח מהמילון
מכאן :
אני מסכים שמילים רב-משמעותיות יכולות פוטנציאלית לבלבל קוראים כמו שקרה כאן. נראה מה נעשה עם זה.
חשוב לזכור שרשימת המשמעויות הנ"ל נטולת הקשר
והן לא נרדפות בכל מצב. אני מבינה למה התכוונת, אבל המשמעות שאתה מתייחס אליה לא מתאימה להקשר ולהסבר שנתת בהמשך.
וסתם שתדע, מילוג הוא מילון חופשי שלא ברור מי עומד מאחוריו וכבר מצאנו בו אי-דיוקים. אני מעדיפה מילונים רשמיים שנכתבו ע"י מילונאים (ובהם גם בדקתי) כמו מילון ההווה/ספיר או רב מילים (אם כי גם הם לא בהכרח מושלמים).
טוב, להיכנס למילונים זה כבר באמת אוף טופיק.
אני בכל מקרה מתפתה אם לא למחוק את הפתילפלצת שנוצר פה ממילא.
אני לא יודעת מה זה "על מוזיקה"; גם "אמדאוס" לא מכיל "שירים"
אבל הוא כן מכיל מוזיקה של מוצרט (כולל אריות). כלומר בסרט על מוזיקה יש מוזיקה שרלוונטית לעלילת הסרט, זו הנקודה.
אני חושבת שהאפשרות של מוזיקה כלית עלתה בדיון ונמחקה עם השרשור, אבל זה לא באמת משנה… אפשר היה לשנות את הסרט לילד שחולם לנגן בכינור, למשל, בלי יותר מדי שינויים, ואז היו קטעי כינור במקום שירים, שזה קצת פחות מדבר לקהל ובפרט לילדים ולא בהכרח אומר שמי שלא נהנה מהשירים היה נהנה יותר מהקטעים הכליים (וכינור גם פחות מתחבר לתרבות המקסיקנית, אני חושבת).
יש קצת הבדל בין סרטי ילדים לסרטי מבוגרים ובחירת השמות שלהם
וזה סבבה עם פיקסאר רוצים ללכת בדרך לכאורה אומנתית ולהגיד כאילו הסרט הוא בעצם על הסבתא (הוא לא. היא בקושי משמשת מקגאפין) אבל פשוט שלא יופתעו שכמו שלל סרטים או מוצרים אחרים לילדים שרצו לשחק אותה כאלה, גם הם ימצאו אלפי ילדים שקוראים למיגל או דנטה "קוקו", כי מי בכלל זוכר שהסבתא הזאת הייתה בסרט.
כמו שבני בן התשע אמר:
הסרט הכי דיסני של פיקסאר. סוף.
מבינה למה, אבל בכנות? אני לא עושה את ההפרדה הזאת
אני יודעת שפיקסאר נחשבים לסוג של "יהלום" ולערבב ביניהם זה אולי בחזקת "חילול הקודש", אבל אני מעולם לא הייתי מהסוגדים, כאמור. מבחינתי "בולט" הוא לא פחות סרט פיקסאר (למעשה בשעתו הופתעתי לגלות שהוא לא) ו"מוצאים את נמו" הוא לא פחות דיסני (ואפשר לחשוב על דוגמאות נוספות). כיום הם בלאו הכי תחת אותה מטרייה ונראה לי שזה בעיקר עניין של מיתוג (והעובדה שפיקסאר לא עושים סרטים שלמים באנימציה מסורתית).
פעם כשהיינו הולכים לסרט של פיקסר
ידענו שאנחנו הולכים לרכבת הרים חזותית – אבל יותר חשוב – סיפורית. היכולת שלהם למצות רעיון עד תום, ובאותה נשימה לעשות למח הצופה פליפ- פלאפ תסריטאי משולש. למעלה היה כזה. וול-אי גם. וקצת גם הכל בראש. זה הולך ונמוג – וקוקו הוא דוגמא קלאסית לזה. יפה ורגיש – אבל פארווה….
אני מעולם לא ידעתי זאת ולא הרגשתי כך
כשהלכתי לסרטים של פיקסאר ידעתי שתהיה אנימציה מסוג מסוים ולרוב גם עלילה טובה שתצדיק אותה. לא עשו לי שום "פליפ פלאפ" למוח. "וול-אי" ו"הקול בראש" היו שתי דוגמאות מיוחדות מתוך הרבה סרטים אחרים שהיו הרבה פחות מיוחדים, כך שבעיניי הם לא הסטנדרט אלא הקצה. אני לא חושבת שקוקו נופל מסרטים כמו "מוצאים את נמו" או "מפלצות בע"מ".
יהיה נחמד
אם מישהו יסביר בצורה ברורה מה הופך סרט לשל דיסני ומה לשל פיקסאר.
אם לדרג את הסרט הוא כמו למעלה בלי ההתחלה
(ל"ת)
למעלה (למעט ההתחלה) היה סרט הרפתקאות ילדותי ומטופש
שלא ממש קשור להתחלה שלו, אני חושבת ש"קוקו" הרבה יותר מגובש וקוהרנטי (וגם מוצלח יותר מכל בחינה).
מהצד ההפוך אומר
שלמעלה-שאחרי-ההתחלה הוא אנדרייטד וסרט נהדר , בהחלט יותר טוב מ"קוקו" (שבעיניי דווקא היה אחלה).
אני מסכים עם חלקים בביקורת שלך
אבל דווקא שם הסרט הוא הברקה שהובנה לי רק לקראת בסצנות הסיום של הסרט. יש מספיק סרטים שקרויים על שם הגיבור כשאין לזה שום משמעות.
(אה, ונמר צבעוני ענק מעופף)
סרט סתמי למדי
מהסרטים המעצבנים האלה שלא מעוררים בי רגשות לכאן או לכאן, אני פשוט יושב מולם עם הבעה אדישה. הביטים שלו היו צפויים, הוא לא היה מעניין או מצחיק במיוחד והקטע עם השירים עצבן אותי. סרט, או שאתה full-on מיוזיקל או שתוותר על זה. כי בסוף קיבלנו תוצר-כלאיים עם שירים ששוכחים כבר למחרת, כמו שכתבת. גם באמת לא היה שום שימוש יצירתי בעובדה שהם בעולם המתים(!!!) חוץ מהופעות אורח משעממות ובדיחת שלד שמופיעה ליטרלי בדקה הראשונה של "ת'ור: רגנארוק". הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא יפה ויזואלית, אבל זה משהו שמצפים לו כשבאים לסרט של פיקסאר.
אבל הבעיה הכי גדולה שלי היא שזה פשוט סרט ילדים. מישהו כתב למעלה "הסרט הכי דיסני של פיקסאר" ואני מבין למה הכוונה אבל אפילו זה כבר לא נכון. "זוטרופוליס" הוא לא רק מסרטי האנימציה הטובים של דיסני, אלא גם אולי זה עם המסרים הכי חשובים. מה המסרים ב"קוקו"? לעקוב אחרי החלומות ולהעריך את המשפחה שלך? Been there, done that. יכול מאוד להיות שהאחיין בן ה-8 שלי מאוד יאהב את הסרט, אבל הרגשתי שאין לו שום ערך כלפי בתור צופה. והוא גם לא כזה מרגש! היו סרטים יותר מרגשים השנה, ועוד בלי שהם ניסו באופן ברור לשחק לקהל על הרגשות.
בקיצור, סרט יפה ויזואלית. לא משהו מעבר.
מודה שאני לא זוכר כלום מהסעיף הראשון שלך.במה בדיוק מדובר?קורה לי לפעמים (כמו ב"תברח")שאני מפספס פרטים חשובים, אבל הפעם אני מרשה לעצמי להאשים את הסרט שהיה לא מעניין.מן הסתם זה משהו ששמעתי לב אליו וכבר הספיק לפרוח מזכרוני.
לגבי הסעיף השני,תיארתי לעצמי שאני לא מדייק בקשר ביניהם, אבל באמת שלא טרחתי להתאמץ כדי להיזכר מהו
בשני המקרים מדובר בפרטים שהעלילה דווקא מדגישה מאוד
הפרחים הם חלק בלתי נפרד ממנהגי החג, ולפי המסורת "קוראים אליהם את רוחות המתים" (ויקיפדיה). מסבירים זאת למיגל כשמבקשים ממנו להקפיד על פיזור שבילי עלי כותרת בחצר הבית. רואים את הפרחים גם סביב קברים ומצבות אחרות, הסרט מוצף בהם. הגשר שמחבר בין עולם החיים לעולם המתים כולו מלא בעלי הכותרת שלהם והתמה הזאת מופיעה כמעט בכל הכזרות והתמונות מהסרט (המצע הכתום הבוהק):
https://tuftsdaily.com/wp-content/uploads/2017/11/r_coco_header_09cd3d07.jpeg
וגם בשלל תמונות מתוך הסרט (שלא חיפשתי במיוחד, רובן כאלה, כאמור):
לפספס מוטיב כ"כ בולט שהסרט לא הפסיק לפמפם זה כמעט מעליב…
הקשר ביניהם היה מהותי לעלילה ודיברו עליו כל הזמן, מהדקה הראשונה בסרט ועד סופו. נראה לי ברור שלא ממש התחברת לסרט.
אוקיי אז לא הבנתי אותך נכון.
זכרתי מצוין את החשיבות של בעלי כותרת של הפרחים בעלילה,אבל לא זכרתי שמדובר בעלי כותרת של פרחים מפני שלכל לא היתה חשיבות. הם היו יכולים להיות גם נוצות או מאווררים או שיניים של ירצול.העיקר היה לדעת מה התפקיד שלהם בעלילה,ולכן הבלבול שלי בין דברים דומים כמו עלי כותרת ונוצות נראה לי כמו טעות סבירה(בניגוד לויכוח שלך עם קרקר כפול על כך שהיתה חשיבות ספציפית לבחירה במוזיקה ושם נטיתי יותר לכיוון שלך.
לגבי הקשר המשפחתי, באמת שאין סיבה שאזכור את כל המשפחתולוגיה של סרט שלא אהבתי(היא היתה די נרחבת)
זה אכן יכול להיות כל דבר בשני המקרים, אבל לא בסיפור הזה...
א. לפרחים האלה יש חשיבות סמלית מבחינת יום המתים והיכולת לעבור בין עולם המתים לעולם החיים. זו לא משמעות שהומצאה בסרט (השימוש עצמו כן, למיטב הבנתי).
ב. לא צריך לזכור את כל ה"משפחתולוגיה" מאחר שלא מדובר בעץ מסועף אלא בקו ישר של דורות. הסרט מתחיל בהסבר על הקו הזה (לא אהבתי את האופן שבו הוצג אבל זה מוזכר ומובהר לכל אורכו), החל במאמא אימלדה – אישה חזקה שלא אמרה נואש כשבעלה עזב אותה לטובת המוזיקה – וכלה במיגל, גיבורנו. אני לא מאלה שמבינים דברים כאלה בסרטים, ואם לא היה לי כל קושי לעקוב זה כנראה לא היה מסובך… הדורות הם:
אימלדה
קוקו
סבתא
אימא
מיגל
לאחר שהאב נטש, אימלדה החזיקה את הבית, הדירה את המוזיקה, למדה מקצוע חדש והקימה עסק משפחתי משגשג. היא זו שבעצם יצרה את המציאות המייסרת ואת הקונפליקט של מיגל (היא גם זו שאת מסגרת התמונה שלה הוא שבר ולקח איתו, ולכן היא לא יכלה לצאת מעולם המתים, כלומר חצי מהדברים שמניעים את העלילה קשורים ישירות בה). בקיצור, גם בהמשך היא משחקת דמות מפתח בסרט (לכל אורכו ועד סופו) כך שלפספס את העובדה שהיא אמה של קוקו (הסבתא רבה שעל שמה קרוי הסרט, כן?) ושהיא זאת שהייתה נשואה למוזיקאי הנוטש וכו', זה חת'כת פספוס.
א.מה המשמעות הסמלית?לא נראה לי שהייתי צריך לחקור על התרבות המקסיקנית לפני הסרט הזה.
ב.אני שוב אומר שלא היה לי עניין לזכור פרטים.מן הסתם,לא נזכרתי על השניה הראשונה מה הקשר המשפחתי בין אימלדה למיגל כך שהכינוי "דודה" היה כינוי כולל לקרובת משפחה.אני מבטיח לך שבזמן הסרט זכרתי את הייחוס ביניהם.לאחריו?לא שינה לי במיוחד
א. כתבתי אותה... והיא גם מוסברת בסרט, כאמור.
את ה"מחקר" (לקרוא בוויקיפדיה…) עשיתי אחרי הסרט מתוך סקרנות, ואז גיליתי שזו משמעות שהם לא המציאו אלא היא חלק מהמסורת, כאמור.
ב. גם לי אין עניין לזכור, זה פשוט קורה… (דווקא כשיש לי עניין זה בד"כ לא קורה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).
א.בסדר,עדיין זה היה יכול להיות גם נוצות ולא פרחים.
ב.מן הסתם זה סובייקטיבי(סמיילי)
הכול היה יכול להיות. זה גם היה יכול להיות סרט אחר
והגיבור הראשי היה יכול להיות ילדה ולא ילד, אבל לו היית כותב שהוא ילדה היו מתקנים אותך, מן הסתם, כי זה לא מה שהוצג בסרט. אנחנו דנים בסרט מסוים שמציג סיפור מסוים, ובמקרה הזה מדובר במשמעות סמלית שקיימת הן בסרט והן במציאות, ובמציאות שבה אנחנו חיים זו לא יכולה הייתה להיות נוצה, כי ככה זה אצל המקסיקנים.
אני בסה"כ תיקנתי כדי להעמיד דברים על דיוקם, ובעיקר הופתעתי מחוסר הדיוק על פרטים שהוצגו כ"כ הרבה בסרט, כי קיבלתי את הרושם שאם פספסת מוטיבים שהודגשו לכל אורכו לא היית מרוכז בו. הבנתי שמבחינתך זה חוסר אכפתיות ולא חוסר ריכוז.
א. כתבתי אותה... והיא גם מוסברת בסרט, כאמור.
את ה"מחקר" (לקרוא בוויקיפדיה…) עשיתי אחרי הסרט מתוך סקרנות, ואז גיליתי שזו משמעות שהם לא המציאו אלא היא חלק מהמסורת, כאמור.
ב. גם לי אין עניין לזכור, זה פשוט קורה… (דווקא כשיש לי עניין זה בד"כ לא קורה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).
לא ראיתי את הסרט
אבל במבט ראשון הזכיר לי את the corps bride של טים ברטון שראיתי אולי 15 פעם
'קוקו' הרבה פחות קריפי.
את 'חתונת הרפאים' לא הייתי מראה לאחותי הקטנה,
ל'קוקו' הלכנו ביחד לקולנוע ונהננו.
מאיה
כן.חוץ מזה שהייתה שם דמות אחת ממש מפחידה לילדים. הקטן שלי ממש עצם עיניים חזק ואמר שזה מפחיד מאוד. וחברה שבאה איתי נאלצה לצאת בגלל הבת שלה(בת 7)
את יכולה לפרט עם אזהרת ספוילר?
(ל"ת)
וואו וואו וואו.
על איזה דמות את מדברת ? ראיתי עם אחי הקטן את הסרט והוא לא פחד משום סצנה.
אכן, סרט לא מאוד מוצלח, אבל צריך לציין את ההברקה של צירוף ה-21 דקות של 'הנה בא תיכף עוד סרט לשבור את הקרח'.
הסרטון בכיכובו של אולף היה כל-כך לא מוצלח, שבהשוואה אליו, 'קוקו' רק משתפר.
(מה שכן, המסר של הסרטון? אני תמה אם דיסני באמת התכוונו אליו:
מסורת היא חיונית, בלי מסורת אי אפשר לשמוח, ואי אפשר להמציא מסורת או ללקט מסורות מפה ומשם).
בהחלט היה צריך להזכיר את זה.
אם רק מישהו היה כותב שתיים שלוש מילים על זה, זה כל מה שחסר.
בדרך לקולנוע חברתי סיפרה לי שלא "נזכה" לצפות ב"סרטון" הנ"ל
והתמרמרתי, אבל היא הרגיעה אותי שהביקורות גרועות ורק עושים לנו טובה. לא לגמרי הסכמתי איתה (כי באמת, מי הם המפיצים שיחליטו עבורי?!) אבל הספקתי לשכוח מכל העניין עד שישבנו בקולנוע והסרט פשוט התחיל כרגיל. נזכרתי בכך שוב כשקראתי כאן טרוניות בנושא, אבל מכיוון שבאמת עשו לנו טובה, אני מברכת את המפיצים על בחירתם ה"אמיצה" וזורמת איתה בחדווה. הייתי צופה בכיף באיזה סרטון על הרפתקאות אנה ואלזה (אפילו עשרים דקות, אם הוא טוב) אבל מזמורי חג המולד של אולף (דמות שלא אהבתי גם בסרט המקורי) מעניינים לי ת'***.
אבל יש רגש
קוקו אכן מכיל בלי סוף קלישאות ותפניות עלילתיות ילדותיות שמצויות רבות בסרטים הקודמים של פיקסאר. העלילה שלו לא מדהימה בצורה יוצאת דופן, הרעיונות שבו טובים אבל מועברים בצורה ילדותית. למרות התפניות העלילתיות, מצאתי אותו די צפוי ובכללי הסרט הזה לא מגיע לגבהים גבוהים יותר מידי, כמו ש'הקול בראש' הגיע. (ושלושת רבעי מהסרטים בעולם לא מגיעים לגבהים של 'הקול בראש')
אבל מה שכן נמצא בקוקו, והוא נמצא בכמויות בלתי נגמרות, זה רגש.
מיגל הוא דמות די שטוחה שמוקפת בדמויות די שטוחות שעושים דברים די שטוחים וברורים.
אבל בים הסרטים הממוחזרים, המבוססים על אירועים אמתיים, גיבורי על והמשכים, מגיע סרט מקורי לגמרי שמעלה נושאים מרתקים ומצליח לגעת ולרגש באמת. נכון שהוא לא עושה את זה בדרך הטובה ביותר ולא פעם מלמלתי לעצמי 'קל מידי', 'צפוי מידי' במהלך הצפייה.
אבל איכשהו, למרות שהדרך בה הוצגו הדברים לא הייתה הדבר הכי טוב שראיתי על המסך השנה, ביחד עם השירים שהיו בסדר גמור, האנימציה המצוינת ועיצוב העולם (כרגיל) יפיפה, הסרט הזה עבד עליי ונהניתי ממנו מתחילתו ועד סופו. פיקסאר ממשיכים להיות אינטליגנטיים ומקוריים, ומה שבעיקר מדהים אותי, זה שגם בסרט פחות טוב שלהם, הם מצליחים לרגש ולגרום לי להיות קצת אופטימי בנוגע לדברים שבד"כ מדכאים אותי מאוד.
זה לא סרט האנימציה של השנה, אבל זה בהחלט סרט טוב.
זה כל כך לא פייר שלא הקרינו את לשבור את הקרח
לפני הגרסה באנגלית. אני מעריץ כבד של אנה ואלזה וזה ממש אכזב ברמות. הפיתרון היחידי זה ללכת שוב לקוקו בעברית וזה מבאס, כי הדיבוב בעברית גרוע ביותר.
אוקיי, יש עוד אפשרויות לראות את הסרטון
הזה, אתה יודע.
אני חלילה לא ממליץ לאף אחד לעבור על החוק, רק מציין עובדה.
ובתור מישהו שראה את הקדימון של אולף
אני חלילה לא ממליץ לאף אחד לראות אותו…. רק מציין עובדה
עם זה אין לי ויכוח
(ל"ת)
זה הפתרון שלך? לשלם שוב ולראות הכול בעברית?
יש פתרונות נוספים…
ובכל מקרה אנה ואלזה לא מופיעות הרבה בסרט, הוא מתמקד באולף.
;-( אתם לא מבינים....
הייתי עכשיו ביס פלאנט איילון לפני ההקרנה בדיבוב לעברית, ושאלתי אם תהיה הקרנה ללשבור את הקרח לפני, והם אמרו לי שבדיוק לפני יומיים המפיצים הורידו את זה גם מההקרנות בעברית.
איך מררתי בבכי. בדיעבד היה ממש משתלם לי ביום הקולנוע ללכת רק להקרנה בעברית, לשלם 10 ש"ח על 21 דק', לצאת ולהיכנס אחרי זה להקרנה באנגלית.
אני חושב שאם דיסנו החליטו שזה יהיה לפני הסרט, אז צריך לכבד את זה. עכשיו כל המעריצים של אנה ואלזה צריכים לחכות עד 2019 ללשבור את הקרח 2. אין צדק.
אני באמת לא מבינה... ולא יודעת איך לנסח בלי להישמע מתנשאת
אבל בכנות, זו תגובה שהייתי מצפה לה מילד קטן ולא מאדם מבוגר שמכיר בקיומה של המרשתת (כלומר האינטרנט). בשיא הרצינות, מאחלת לך שאלה יהיו הצרות שלך ותמיד תבכה רק על מצבים כאלה.
אני אוהב את החוויה שבצפייה בקולנוע
זו גם הסיבה שכשסרט מוצא חן בעיניי אני הולך פעמיים אפילו.
אני לא ראיתי את זה כהתנשאות חלילה, אני בטוח שלא רק לך זה נשמע הזוי ולא בוגר.
אני פשוט מעריץ כבד (אלזה היא מושא להערצה בעיניי), ושדיברתי עם מעריצים אחרים של לשבור את הקרח, הם הגיבו בצורה יותר דרמטית ממני.
פסססט הסרט הקצר כבר באינטרנט באיכות גבוהה.
(ל"ת)
לא ייתכן. הוא גרוע גם בקולנוע.
(ל"ת)
אני אהבתי את ריבוי ההתרחשויות, נתנו קצב ועניין לסרט
ההתחלה קצת גרמה לי לחשוש כי הסרט התחיל לאט ועוד עם הסיפור של הילד ועל אנימציה של גזירי נייר, ממש לא אהבתי את זה, אקספוזיציה ארוכה מדי לטעמי (באופן שבו היא הוצגה). אני מבינה שניסו לעשות זאת יותר מיוחד דווקא כדי שזה לא יהיה באנימציה רגילה, אבל לא אהבתי, וחששתי שהגעתי לסרט על עסק משפחתי חלילה (לא ידעתי על מה הסרט…) וגם ההמשך היה קצת בנאלי. כשהוא סוף סוף "התניע" ועבר להילוך גבוה המצב השתפר משמעותית.
גזירי הנייר מאוד מצאו חן בעיני
במיוחד בקטעים שהם יותר תלת ממדיים.
אני חושב שזה שבר יפה את הטרחנות שקיימת בכל אקספוזיציה.
אצלי להפך, אין לי בעיה עקרונית עם אקספוזיציות
אבל זו הייתה טרחנית ומעיקה במיוחד בגלל האופן שבו נעשתה. הייתי מעדיפה שיציגו את הסיפור בצורה נורמלית, כך שלפחות אוכל ליהנות ממנו, בפרט שהוא לא הסתיים אחרי דקה (לא יודעת כמה כי לא מדדתי, אבל מבחינתי זה היה נצח).
אני דווקא אהבתי
גילוי נאות, לא אהבתי את "הכל בראש" ודי תמהתי על כל החגיגה שהייתה סביבו.
פה, לעומת זאת, אני בהחלט נזכר מחדש בקסם הפיקסארי.
* הקול בראש
(ל"ת)
לסרט הזה, אין ספק, מגיע פרס ממשרד איכות הסביבה
וואו, כמה שהוא ממחזר. אני לא מדבר על המיחזור של מרכיבים מסרטים קודמים של האולפן – דווקא כלפי זה אני סלחן הרבה יותר, לפיקסאר יש סגנון משלהם גם ברמה הסיפורית וזה שאפשר לזהות אצלם תבניות אחרי צפיה בלא-מעט סרטים שלהם זה לא משהו חמור בעיני (עדיין, אני די בטוח שאם פיטר דוקטר או בראד בירד היו מופקדים על הסרט הזה, הם היו יכולים לגרום לטוויסט הגדול שלו להיות קצת פחות צפוי).
אז מבחינת היותו סרט של פיקסאר, הוא מספק את הסחורה. הדמויות כובשות, הסיפור האנושי מרגש בלי להיות דביק, העלילה מעניינת, הצד החזותי מרהיב כצפוי והחידוש הגדול מצוי בתחום המוסיקלי דווקא – דומני כי זה הסרט הראשון של פיקסאר שבו המוסיקה תופסת מקום כל-כך דומיננטי.
אבל כאן מסתיים החידוש שבסרט הזה. כאמור, אין לי טענות כלי השימוש החוזר בדפוסים הסיפוריים/עלילתיים הבסיסיים של האולפן – פשוט התאכזבתי מאיך שהפעם האולפן הלביש על הדפוסים האלה דברים שכבר עשו לפניו, ועשו יותר טוב. עלילת ה-"ללכת לאיבוד בעולם של שדים ורוחות" הופיעה בכמה וכמה סרטי אנימציה מאז תחילת המילניום הנוכחי, ולזכותו של "קוקו" יאמר שהוא לא מתעלם מהם, נהפוך הוא, הוא מרפרר אליהם* על ימין ועל שמאל: מ-"המסע המופלא" דרך "חתונת רפאים" עבור ב-"פאראנורמן" (סרט שאהבתי פחות מ-"קוקו", ועדיין) ועד ל-"קובו". הבעיה: כשמרפררים לסרטים האלה, זה גורר השוואות לא מחמיאות. בכולם היה משהו קודר יותר, אפילו קצת כבד, תזכורת לעובדה שמוות הוא לא דבר שמח. ב-"קוקו" כמעט ואין את זה להוציא כמה סצנות קצרות מדי. עולם המתים מוצג בסרט רוב הזמן בתור סוג של דיסנילנד.
אני מבין שאין מה לצפות מפיקסאר – כאמור, אולפן שיש לו סגנון וגישה מובחנים – להגיע לאדג'יות שאליה מגיעים מיאזאקי, או ברטון, או לייקה. ובכל זאת, גם אם מתעלמים ממי שעשו את זה קודם, נראה שפיקסאר לקחו כאן בסיס מאוד מריר ושפכו עליו טונה של סוכר במקום לתת לו טיפול מורכב יותר ("צעצוע של סיפור 3" – של הבמאי של "קוקו" וגם "הכל בראש" מהווים דוגמה טובה לאיך מציגים את הצדדים הפחות נעימים של החיים בצורה קצת יותר אינטליגנטית).
אז כאמור, הסרט טוב – אבל קשה לומר שהוא מחדש.
* אגב, הסרט הזה מלא ברפרורים נוספים – חלקם כיפיים מאוד (טוטורו מקפץ בתור מדריך-רוחות) אחרים קצת תמוהים (הבאטל קאט מ-"הי-מן ושליטי היקום"? מה לעזאזל? אולי בגלל שהדמות של סקלטור בסדרה ההיא היה גם שלד מהלך? לא יודע).
זכה בגלובוס הזהב
לא נראה לי שצריך לפרט יותר מזה. קצת הופתעתי, האמת. מניחה שאנשים ממש אהבו את הסרט.
או שיש שנה ממש חלשה בתחום האנימציה.
(ל"ת)
בכל זאת,
יצא אימוג'י הסרט. אני מניחה שהסטנדרט הוא לא כזה גבוה.
צפיתי בסרט באיחור קטן, ומאוד נהניתי.
רק התייחסות לטענה שעלתה פה על ידי אחד המגיבים – שלילדים אין מסר מעניין שאפשר לקחת מהסרט הזה. זו בעיניי טענה לא נכונה. הנושא שמרתק לחשוב עליו בעקבות הסרט, לדעתי, זה חשיבות הזיכרון, והזיכרון יכול להיות משפחתי, תרבותי או אפילו אישי. התרבות העכשווית מזלזלת בערך הזיכרון, ובכלל במה שקשור לעבר. כשטווח ההכרה וההתייחסות שלנו מוגבלים למתרחש בכאן והעכשיו בלבד, אנחנו שוכחים את החשיבות של שורשים משפחתיים, סיפורים אישיים, תכנים תרבותיים וכן הלאה. הסרט לא סתם מראה שכדאי היה לילד לעמוד על שלו ולהתעקש להיות מוזיקאי, אלא גם שלפעמים הדרך שלנו לממש את עצמנו עוברת כבוד והכרה כלפי מה שהתרחש לפנינו. אפילו במובן האמנותי בלבד – יצירה שמכירה רק את ההווה, סביר שתהיה יצירה שטחית יותר.
בנוסף, במובן קצת יותר עמוק, הסרט מראה בצורה מעניינת איך טראומות (משפחתיות ואישיות) שמקורן בעבר, יכולות למצוא פתרון (או לפחות – הקלה) על ידי מודעות וחשיפה מלאה יותר אליו, וזאת בשונה מהימנעות, יצירת איסורים ופיתוח פוביות שנולדות מתוך הפחד מהישנות של הטראומה. זהו כמובן עיקרון טיפולי חשוב שניתן ליישם בחיי רבים מאיתנו, ואפילו במובן הלאומי.