ביקורת: התפוז המכני

סטיבן פינקר, פסיכולוג:

לאדם חמישה "שדים פנימיים" המובילים אותו לחמישה סוגים של אלימות: תועלתנית, לשם השגת מטרה; אלימות לשם שליטה וצבירת כוח; נקמה, אלימות שנתפסת כאקט מוסרי; סדיזם, ההנאה מהסבל של האחר; אידיאולוגיה, פעילות אלימה לשם מטרה טובה, לרוב קולקטיבית, לרוב שיפור חברתי לקראת אוטופיה.

אנת'וני בורג'ס, סופר:

אני חושב שאבנה דמות סביב כל אחד מסוגי האלימות האלה, עם התמקדות בסדיזם, כוח ותועלתנות, דרך הדמות והקול של אלכס, הגיבור המספר. לא, זה קל מדי – זה גם יהיה בדיאלקט שאמציא בשם נאדסאט שהוא אנגלית עם השפעה רוסית חזקה. וחמישים שנה לפני פינקר.

סטנלי קובריק, במאי:

הרשו לי להדגים.

"התפוז המכני", גם הספר מ-1962 וגם הסרט מ-1972, לא ידועים כיצירות מעודנות. זה נכון קודם כל לגבי התוכן שלהן: הן עוסקות באלימות קשה, הן של אלכס וחבורתו, שמסתובבים בעולם במטרה להרוס, להכות, לאנוס ולהשתולל – ולעשות את זה בסטייל; והן של הרשויות, שלא בוחלות באמצעים כדי לטפל בחבורה ולמנוע את כל האלימות המזוויעה הזאת. שתי היצירות רוויות בדם, עירום ועינויים. 

אבל זה נכון גם לגבי האמצעים האמנותיים שבהם בורג'ס וקובריק נוקטים. כל אחד בדרכו – מילים, דמויות, תמונות, פסקול – תוקף את הקוראים והצופים בכל הכוח וכמעט בלי להרפות. במקרה של בורג'ס, השימוש בשפה לא לגמרי מובנת והסגנון השוטף והמסוגנן והכמעט מהפנט של אלכס בגוף ראשון מושכים אותך פנימה וחונקים אותך בו בזמן, כמו טביעה בתוך דבש. במקרה של קובריק, עומס הפרטים בעולם הדיסטופי מועבר בעיצוב, באיפור, בצבעים, בתלבושות (הו, התלבושות) ובעיקר בניגוד בין האלימות על המסך לבין תנועת מצלמה איטית או אפילו סטטית, עם פרצים של טירוף מוחלט גם בצד הצילום מדי פעם. הגודש עצום, אבל, בגלל שבורג'ס וקובריק מאסטרים בתחומם, הוא גם נשלט ומחושב.

כשראיתי את הסרט לראשונה בתור נער המסקנה מכל זה הייתה פשוטה: זהו הסרט הטוב ביותר שנעשה מעולם. גם גיבור כריזמטי בטירוף, גם תשומת לב שלא תאמן לפרטים, גם עיסוק ממשי בשאלות פילוסופיות, גם שבירת גבולות וגם ציצים? כן בבקשה.

מצפייה חוזרת בסרט יצאתי הרבה פחות בטוח. מצד אחד, למרות שהבימוי של קובריק נוקשה לעתים, הוא גם מבריק לפרקים ויעיל כל הזמן, העיצוב של הסרט נפלא לחלוטין, הפסקול חזק וזה עיבוד ספרותי מרשים מאוד בכל מובן – עם נאמנות למילוליות של המקור באמצעות הקריינות של אלכס, אבל גם הבנה שמדובר במדיום אחר לגמרי. חוץ מזה, אי אפשר להוריד את העיניים ממלקולם מקדאוול, שהחיוך שלו מקסים וקטלני במידה שווה. 

מצד שני, הסרט מרגיש כמו אוסף של סצנות שלא מתחברות לסינרגיה גדולה יותר, הקצב שלו מוזר, ההומור האפל שלו לא תמיד עובד, ובעיקר, ניכר שהוא מנסה ממש לערער את הצופה. בימינו, הרבה מהניסיונות האלה מרגישים שחוקים – למרות שאת חלקם הסרט המציא, אבל מה לעשות, זה היה מזמן. מה שעבד עליי כנער מרגיש היום לפעמים כמו מניפולציה.

אבל למרות שהערך הקולנועי שלו, לפחות עבורי, נחלש, מה שעדיין עובד הוא מעשיית המוסר.

כי "התפוז המכני" לא סתם מכיר בכך שלאדם יש שדים פנימיים, ולא רק מדגים את זה – אלא גם שואל מה אפשר לעשות לגבי זה. התשובה שלו עגומה מאוד, אבל גם די מנומקת: באמצעות הדגמה, עלילתית ובבניית הדמויות, הוא מראה שכולם אלימים. אלכס עצמו, ברור, אבל גם הסוהר שאחראי עליו, וגם המדען שמנסה לתקן אותו, גם הפוליטיקאי שדוחף לרפורמה במערכת הכליאה והענישה וגם הסופר שמתנגד לרפורמה הזו כי היא נוטלת מאלכס את הרצון החופשי: כולם רוצים משהו ולא מהססים למעוך, לעקם וגם לשבור כל מי שעומד בדרכם. חלקם עושים את זה בשביל תועלת, אחרים בשביל כוח, נוספים בשביל נקמה – אבל אצל כולם, לרגעים נדמה שהם נהנים מזה קצת יותר מדי.

אני חושב שאחת הסיבות שנהניתי מהיצירה הרבה פחות בימינו היא הפסימיות החריפה שלה, או, ליתר דיוק, הניהיליזם: אין אפשרות לתקן את האופי האנושי, וכל שאיפה לעשות את זה רק תייצר עוד סבל. אין דבר אלים יותר מהשאיפה לאוטופיה. אלא שהמחשבה שיש אנשים כמו אלכס, שדים עלי אדמות, ושאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה – לא רק כי זה אסור מוסרית, ולא רק כי זה נידון לכישלון, אלא כי המניעים של כל מי שרוצים לתקן את אלכס מטונפים כמעט כמוהו – היא מחשבה קשה, ואפילו משתקת. 

את החלוקה שלו לחמישה שדים פנימיים פינקר מציע בספר בשם "המלאכים הטובים של טבענו", שבו הוא מנסה להוכיח – בצורה מבוססת ומשכנעת מאוד – שאלימות הולכת ודועכת לאורך ההיסטוריה האנושית. קובריק היה מגחך, וגם אני בגיל 16, אבל בימינו, אני מעדיף להאמין לפינקר.