עליתי אמנם בגיל 4 חודשים לארץ, צעיר מכדי לזכור משהו מבלרוס – אבל המנטליות הסובייטית הינדסה את חיי הצעירים בכך שייצרה התנגשויות (יומיומיות) אל מול ההתנהלות הישראלית; עולי בריה"מ לשעבר נוטים או נטו להיות עקשנים, גאוותניים, לא מוכנים להודות בטעויות, והכי חשוב – ההיררכיה היא ערך עליון. כך למשל, בתור ילד בכיתה ד' בבית ספר עירוני טיפוסי ("שכונה", במלעיל), ניסיתי להסביר לאימא שלי כי בניגוד לתפיסה עליה גדלה – המורה הוא, וואלה, לא איזה מנהיג דגול – ואם הוא נתן שבוע ימים לעשות עבודה, אין פה מבחן סודי כלשהו שמודד חריצוּת בקרב תלמידים, אלא הוא פשוט לא מתכוון לבדוק את זה יום לפני; אבל העקשנות והגאוותנות (שלא לומר שמרנות) עולה על הכל, והבנתי כבר בתור ילד שאני במלחמה אבודה.
"צ'רנוביל" החזירה אותי לילדוּת הזו (שלא הייתה כזו עשוקה אגב, אימא שלי התכוונה לטוב והיא אדם נפלא); מהדקה הראשונה מבינים הצופים כי נעשו טעויות הרות גורל, רובן בגלל אנשים אשר אולצו להקשיב לאנשים בדרגת שכר גבוהה מעליהם – ומאותו הרגע בו התפוצץ כור מספר 4, בד בבד עם הניסיונות הנואשים לבלום הרעה במצב – החלו שתי מלחמות; הראשונה היא מלחמה נגד אותה הפנמה כי מחדל שכזה לא יכול להתרחש, מה פתאום, הרי אין טעויות בברית המועצות ("רק תאונות שמחות" בוב רוס היה משלים). המלחמה השנייה, לאחר אותה הפנמה אטית להחריד שאכן קרה-מה-שקרה – מלחמת הסברה. שתי המלחמות החלו להתנהל עוד בטרם הוסרה אבן הגרפיט הרדיואקטיבית הראשונה, ומעולם לא ראיתי ייצוג כה הולם של התרבות והמנטליות הסובייטית בהפקה מערבית. לחזות בג'ארד האריס (שייבדל לחיים ארוכים) נלחם בטחנות רוח לובשות מדים הרגיש, לי אישית, מאוד מוכר. הוא אמנם עשה זאת על מנת להציל חיים ואני כדי שאוּכל לראות פוקימון במְקום להכין שיעורים, אבל תחושת הסולידריות איפשהו שם.
ובואו נדבר רגע על ההפקה עצמה: השִחזור ההיסטורי של התקופה מוכרח להיות הישג כלשהו: החל מהריהוט הדהוי, דרך הקירות שצבועים בירוק-דיכאון ועד בנייני החרושצ'ובקה – כולם נעשו בקפידה יוצאת דופן. האנגלית-הבריטית הורסת מעט את האימרסיביות (ואף אחד לא באמת מסיים כל משפט שני ב-"קומראד") אבל השחקנים קלעו היטב לניואנסים של אזרחי גוש המועצות, בין אם באמצעות בהבעות פנים, בהליכה או בדיבור.
הסדרה עצמה לא חוסכת מראות קיצוניים. על אף שתמיד ידעתי אודות צ'רנוביל ברמה כזו או אחרת (בתור בן לאימא ממינסק שלא הבינה באביב 86' מה פשר הגשם השחור שלפתע יורד עליה), רק בעקבות הסדרה חלחלה לתוכי ההבנה אודות גודל האסון שהתרחש… וגודל האסון שנמנע.
צפייה חובה לכל מי שמעריך משחק טוב ושחזור היסטורי מדויק. לדעתי הסדרה החשובה ביותר שעלתה השנה.
18
יהונתן צוריה, חתול, רז גרינברג, lazarobbie, שופל, MasterPiece, יחמור פרסי, אדם קלין אורון, איתי שלמקוביץ, Morin, יובל המפוקס, gunai, Babs, קיו, קיפוד רדיואקטיבי, Tom, trilliane, Mr.Brownstone?
שהדמות של אמילי ווטסון היא בדייה מוחלטת שמהווה שילוב של כמה דמויות אמיתיות, בעוד שבחיים האמיתיים לא הייתה שום ילנה חומיוק שישבה בוועדה הזאת ועוד בתפקיד כזה בכיר (יש לציין שבריה"מ לא הייתה בכלל גן העדן הפמיניסטי שאנשים בקבוצת פייסבוק מסויימת שלא אציין את שמה מנסים לטעון שהיא הייתה).
היא פשוט הייתה מוצלחת מדי, קל וחומר בתקופה שבה לא היו הרבה נשים במעמד כזה (גם אם בברה"מ זה היה קצת אחרת). הימרנו שהיא מומצאת והיינו מופתעים לו זה לא היה המצב.
כלומר, הסדרה מתנהלת באנגלית, נכון? אף אחד לא מוציא מילה אחת של רוסית מהפה. אז מה יותר טבעי לאנגלית מאשר מבטא בריטי? דווקא מבטא רוסי היה מוציא החוצה וגורם להרגשה שזאת רק סדרת טלוויזיה, נשמע מגוחך, ולא היה הכרחי לסיפור לשום רכיב חוץ מאמינות היסטורית.
מה שכן, המבטא הבריטי גם גורם לדברים מוזרים, כמו סצינת הפרה שבה בבושקה אוקראינית צנומה מספרת על תולדות הדיכוי הרוסי של המאה ה20 במבטא אנגלי שוטף.
על כך שלא ליהקו שחקנים רוסים, ונתנו לסדרה עצמה לדבר רוסית. על הנייר זה נשמע טוב, אבל במקרה כזה אני לא חושב שהיא הייתה מגיעה לאותן אמות השפעה.
כן אגב יש דיבוב רוסי אי שם, אבל לדברי אימא שלי שצפתה בו – הוא לא משהו (כל בעלי הדרג קוראים אחד לשני 'טאבאריש' שזה פשוט… מוזר). בריטית אחידה לכולם היא אכן פתרון אידיאלי ומתבקש.
זו המנטליות הסובייטית שגדלתי איתה אחד לאחד (ההורים שלי לשמחתי שחררו ממנה טיפה עם השנים פה בארץ).
מה גם, שלפני שנה וחצי הייתי במינסק, שנשארה עיר סובייטית לכל דבר ואכן השחזור של הבלוקים למגורים, של הדירות, הרחובות והכל פשוט מדהים. והילדות במדי בית הספר והסרטים בשיער (עוד יצא לי להתהדר בסרטים כאלה פה בארץ). יצא לי גם לראות תמונות של פריפיאט המקורית בוויקיפדיה וזה פשוט אחד לאחד!
מעורר מחשבה מאוד. אני נולדתי ממש שנה וחצי בלבד אחרי האסון, גם כן באוקראינה גם אם באיזור מרוחק יותר (ומנוגד לכיוון התפשטות הקרינה).
ובכלל, כסטודנטית להיסטוריה להיזרק לתקופה, למקום ולאווירה של הולדתי זה משהו די מטלטל. זה מרגיש כאילו עברו עידנים, והרי עברו רק שלושים ומשהו שנה. כן, אנחנו עד כדי כך חיים בעולם אחר.
לגבי השפה, לי לא מפריעה האנגלית, זה עדיף בהרבה ממבטא רוסי מזויף שיש בדרך כלל בסרטים הוליוודיים (לכל הרוחות, לא עובדים שם עם שחקנים רוסים?). גם אהבתי שהם הכניסו קטעים ברוסית פה ושם, מאוד אותנטי ומזכיר איפה ומתי אתה נמצא. כמו השיחות למכבי האש בפרק הראשון. התהפכה לי הבטן.
ופתאום עלתה בי מחשבה, אני צופה ב"דרמה היסטורית", שמתארת את התקופה בה נולדתי. לא תיארתי לעצמי כמה אני כבר לא צעירה…
סדרה מצוינת, עוכרת שלווה שלא עוזבת אותך. פשוט חובה.
בשביל זה יש טלוויזיה.
לגבי האנגלית והקומראד- אני מאוד ממליץ לך לשמוע את הפודקאסט שHBO עשו עם יוצר הסדרה, קרייג מאזין, ובכל פרק הוא מדבר על פרק של הסדרה. שם הוא מסביר את הבחירה לעשות את הסדרה באנגלית – הם לא יכלו לעשות את הסדרה ברוסית, הבמאי והשואו ראנר לא מדברים רוסית, והם אלו שצריכים להבין אם הסצנה עובדת או לא (שלא לדבר שזה מגביל להם את מבחר השחקנים שהם יכולים לעבוד איתם), והם ניסו לעשות את זה באנגלית עם מבטא רוסי, ומהר מאוד גילו שאנשים משחקים את המבטא במקום, אתה יודע, לשחק, אז הם ויתרו על זה. הם כן רצו לעשות במבטא אנגלי, ולא במבטא אמריקאי, כי הם הרגישו שזה *ממש* יוציא אנשים מהאימרסיה.
לגבי קומראד, זה לטענתו דווקא משהו שלא היה בסדרה במקור, ודווקא האנשים שחיו בתקופה ההיא אמרו לו שהוא צריך להכניס את זה כי זה משהו שאנשים ממש אמרו אחד לשני.
בכל אופן, אם אהבת את הסדרה, אני *ממש* ממליץ לשמוע את הפודקאסט, זה מרתק, הוא מספר על הסיפורים האמיתיים, וזה לא ייאמן כמה מזה הוא אמיתי, ולא ייפוי של איך שהדברים היו, והוא גם מסביר למה הם בחרו לספר את הדברים כמו שהם בחרו, וזה גם ממש מעניין. https://podcasts.apple.com/us/podcast/the-chernobyl-podcast/id1459712981 https://open.spotify.com/show/5SSYyVWm0FaY8as96gE3EM
יש סיבה שהסדרה קיבלה 9.7 בימד"ב?barnashב-04/06/2019 21:33
יש סיבה שהסדרה קיבלה 9.7 בימד"ב?
barnash
פורסם יוני 4, 2019 ב 21:33
אני מודע לזה שימד"ב הוא לא הכלי השיפוטי האולטימטיבי וכו', אבל עדיין רוב הסדרות הטובות ביותר שראיתי נמצאות בראש רשימת ה-top rated TV של האתר. ואיכשהו הסרט הזה הגיע למקום הראשון, ולא סתם ע"י בודדים אלא מאה אלף איש. למי שראה, זאת סדרה עד כדי כך טובה?
צופים רוצים להרעיף אהבתם על הדבר האיכותי והחם ביותר כרגע בסביבה, ולכן הם נוהרים לימד"ב להפיץ את הבשורה. הרבה מהם לא מסתפקים רק במתן ציון מקסימלי, אלא גם בהורדת ציון לסדרות אחרות; המזל הוא שכמו בכל הייפ, מתישהו הוא דועך. הימור שלי? שנה מהיום תתברג "צ'רנוביל" באזור הטופ 20 – ולדעתי האישית בצדק.
חושב אבל שזו הגזמה? פרק מלפני שבוע של האנימה הפופולרית "Attack on Titan" מתברג כיום בימד"ב בראש רשימת הפרקים הטובים ביותר – עם ציון עגול של 10.0 (ומתחתיו פרק הסיום של צ'רנוביל עם 9.9). אמנם פרק סבבה של AoT, כן? אבל ממש לא הפרק הכי טוב ששודר בתולדות בטלוויזיה (ולדעתי גם לא בתולדות AoT).
לדעתי יש פה אפקט "משחקי הכס": הצופים כל-כך מאוכזבים מהפינאלה עד שהם מחפשים בנרות יורש בטווח המידי – רק שהם שכחו, למרבה האירוניה, שהסדרות שצריכות להיות בטופ הן אלה עם הסיפור המעניין ביותר לספר.
הייתי צריך לשים כוכבית שצ'רנוביל עצמה אכן בעלת סיפור טוב (ולדברי השואוראנר בטוויטר: הסדרה היא למעשה ראי להתייחסותו של ממשל טראמפ להתחממות הגלובלית. "מחיר השקרים").
טרם פגשתי מישהו שחושב שזה הסרט הטוב עלי אדמות. לא, זה פשוט הסרט שהכי הרבה דירגו בציון 10. ראיתי כרגע שני פרקים, ואם הסדרה תמשיך כך אתן לה עשר – יותר ממה שהייתי נותנת למשחקי הכס של 6 העונות הראשונות – אבל עדיין הייתי חושבת שGOT היא סדרה טובה יותר.
אני לא יודע אם מגיע לסדרה כזה ציון, אבל בהחלט מגיע לה ציון גבוה. הפחד והזעזוע ליוו אותי לכל אורך הצפייה, בתוספת התחושה המוזרה שהקרינה הרדיואקטיבית יוצאת מהמסך אליי. אחת התחושות במהלך הצפייה היא של פצצה מתקתקת שסופרת קדימה במקום אחורה, כשכל שניה מישהו מת או ניזוק לכל החיים.
הסדרה גם ממחישה מתי האימה הכי אפקטיבית- כשאי אפשר לראות את "הנבל". בבמבי לא רואים את בני האדם אבל רואים את ההשפעה שלהם וזה מפחיד בהרבה. ב"צ'רנוביל" יש קטע שאחד העובדים עומד להיכנס לכור, ולמרות שאני יודע שלא הולך לקפוץ עליו שום דבר זה מפחיד אותי יותר מהרבה סרטי אימה. והכי גרוע שהנבל הזה נוצר בידי בני אדם. עוזרת גם העובדה שזה איום אמיתי, לא סתם סרט (המיגון החדש שבנו אמור לשרוד עוד 100 שנה, מקווה מאוד שיזכרו לחדש אותו אחרי זה).
חייב לציין לטובה, מעבר לצילום והשחזור ההיסטורי המדהימים, את הפסקול של הילדור גוואנדוטיר (אז ככה מבטאים את זה), מלחינה שעבדה עם יוהאן יוהאנסון על כמה מהפסקולים של סרטי דניס ווילנב, ובסדרה הזאת עושה שיעור למלחיני אימה במוזיקה וסאונד מהגיהנום.
היא העלתה את נושא הסכנה הגרעינית לידיעת כל מי שהיה צעיר מדי או שעקב מסך הברזל לא הכיר את הנושא. אני באופן אישי מרגיש שאני יודע קצת יותר על כורים גרעיניים אחרי הסדרה.
נניח, מה תלמד מהסדרה על הדור החדש של כורים גרעיניים שמשתמש בחומרי דלק בצורה אחרת לגמרי? ספק אם אפשר בכלל להשוות כור מדור II כמו צ'רנוביל לכור מופחת-קרינה-פנימית כמו תכנונים של דור 4 ואפילו לחלק מתכנוני דור III, ולא רק בתחום הבטיחות.
הנקודה המזעזעת ביותר היא שאסון בדרגה כזאת, במחיר כבד של חיי אדם ופגיעה בסביבה, הוא ברובו תולדה של אגו של אדם אחד, ואפילו לא מדובר בגנרל או מנהיג. פשוט פקיד יהיר שרצה לסמן V בדרך לתפקיד, והתעלם מכל נורות האזהרה (תרתי משמע). הייתה לו כמובן עזרה בתכנון גרוע, אגו של אחרים וצייתנות סובייטית, ובכל זאת…
הם מדגישים את זה מאוד גם בהסכת, המשפט שהוא אומר "לאמת לא אכפת". אפשר לשקר כמה שרוצים ולעגל פינות, בסופו של דבר המציאות המדעית עושה מה שהיא עושה, ואם מנסים לטייח המצב רק מידרדר. פרק הבונוס השישי בהסכת נפתח בסיפור על מקרה טרי של פצצה גרעינית ברוסיה או משהו כזה, כאילו לא למדו דבר…
אגב, נקודה מעניינת שלמדתי מההסכת והשאירה אותי פעורת פה – מתברר שהכורים האחרים מסביב המשיכו לעבוד ולספק חשמל במשך שנים רבות אחרי האסון (והם לא הופעלו מרחוק או ע"י רובוטים…).
במקרה ראיתי רק אתמול ראיון וניתוח של שלושה סצינות מתוך הסידרה עם הסינמטוגרף של צ׳רנוביל שבהם הוא מסביר שהשימוש בתאורה ספציפית אמור ליצור את התחושה שאתה מתאר – אור בוהק = קרינה/סכנה. אז יאפ.
הסדרה יכולה לקבל את כל התשבוחות שבעולם, אני עדיין אראה בה ניסיון להרוויח על חשבון הטרגדיה.שלדי בן-האלמוות (לא)ב-05/06/2019 15:48
הסדרה יכולה לקבל את כל התשבוחות שבעולם, אני עדיין אראה בה ניסיון להרוויח על חשבון הטרגדיה.
שלדי בן-האלמוות (לא)
פורסם יוני 5, 2019 ב 15:48
בכלל, לאחרונה יש לי פחות ופחות סבלנות ל"סיפורים אמיתיים" ו"דרמות היסטוריות". זה לא אמיתי, האנשים האלה לא אוקראינים, ואני לא מעוניין שיגעו בדברים שנגעו במשפחתי כדי לקצור ביקורות מהללות, ובטח שאני לא מעוניין שינצלו את האסון כדי להעביר איזשהו "מסר" על דונאלד טראמפ. זילות. אכפת לכם מצ'רנוביל? יש ספרות עיונית שאפשר לקרוא. לא רוצים לקרוא – מעדיפים לראות סדרות שיפרטו לכם על מיתרי הרגש? כנראה שלא איכפת לכם. זה בסדר גמור, אבל לא צריך להעמיד פנים. שפל המדרגה יהיה לראות את האנשים המעורבים בהפקה באיזשהו טקס חלוקת פרסי-שקר-כלשהו שבו גובליני תעשיית הבידור טופחים זה לזה על השכם, כולם עד אחד נרגשים ומזילים דמעה במלבושיהם המזעזעים, עולים על הבמה ומספרים על ה"הזדהות" העמוקה שלהם עם קורבנות הטרגדיה, מודים לכל מי שצריך להודות לו וזורקים כמה מילים אופנתיות נגד טראמפ.
כן, אני חוזר באופן לחלוטין בלתי אירוני על הקלישאה הסובייטית "לא קראתי, אבל אני חורץ משפט". לא צפיתי, ואין לי שום כוונה. יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לחשוף את עצמי ל"אמפתיה" של תעשיית הבידור.
אז אסור, בעצם, לעבד היסטוריה לקולנוע/טלוויזיה? מה?
אתה מתעלם מזה שיכול להיות שהסדרה הזו יוצרת עניין מחודש באסון, שקרה כידוע לך לפני יותר מ30 שנה. אלמלא ייצוגים במדיה הנושא לא היה עולה שוב על סדר היום ודור שלם של בני אדם כנראה לא היו נחשפים אליו, שלא נאמר דור שלם שלא היה אכפת לו מהם.
איך אדם אמור לחשוב בכלל להיחשף לחומר עיוני על אירוע מהעבר בלי שתהיה לו נקודת גישה? מלבד אקדמאים ואנשים שיש להם קשר לכאלה שחוו את האסון, מי אמר שבכלל שישמעו עליו?
כל הכבוד על שלב חדש של טהרנות שלא חשבתי שקיים.
9
רם קיץ, יובל המפוקס, gunai, לפרקונית, בנימין, קיו, קיפוד רדיואקטיבי, Iter Impius, trilliane?
אני לא מעוניין שלאף אחד יהיה איכפת מצ'רנוביל. אני לא מעוניין ברחמים של תעשיית הבידור המערבית, ואני לא מעוניין בכך שהאנשים הריקים והפוחזים האלה ירגישו חסידי אומות העולם מפני שהם צילמו סדרת טלוויזיה. אנשים מתו, במציאות, ועכשיו אתם תקבלו פרסים וטפיחות על השכם כי המה-שמו השוודי ההוא הצליח לזייף מבטא בריטי. ברור שלא כולם יסכימו איתי, אבל זו ההשקפה שלי.
אני אגב גם מתעב טקסי יום השואה שבהם ילדים בני 18 קוראים מכתביו של אבא קובנר כשאין להם מושג מה בין וילנה לווילון. זה לא אומר שאסור לקיים טקסי יום השואה.
אתה מתמקד מאוד בדחף המוסרי (לכאורה או לא) של יוצרי הסדרה, אבל קצת מתעלם מהקהל.
נניח שזה מקנה ידע, ברמה העובדתית, על האסון ועל ברית המועצות שאנשים לא היו מכירים אחרת, לכמות גדולה בהרבה של אנשים מאלו שהיו מתעניינים בידע הזה בכוחות עצמם – אין לזה חשיבות כלשהי בעיניך?
7
lazarobbie, Morin, בנימין, קיו, קיפוד רדיואקטיבי, Iter Impius, trilliane?
אני לא יכול שלא להרגיש שההתעסקות של תעשיית הבידור בטרגדיה מזהמת אותה. המחשבה שמישהו מרוויח מזה כסף, מישהו מקווה לקבל על זה פרס, מישהו רוצה לקדם על זה קריירה, מישהו רוצה לקדם את הדעות הסטריאוטיפיות שלו על מה שקרה לפני 14 דקות, ומספר לא ידוע של אנשים צורכים את הטרגדיה כדי לקבל זריקת מה-שמו (נשרתי מכימיה), מגעילה אותי. תיהנו ממה שאתם רוצים. אני מתלהב ו"מתרגש" מכל מיני אסונות שלא התרחשו 800 קילומטר ממקום הולדתי, כי אני לא מרגיש שהם נוגעים בי אישית. אני לא מתבייש בזה ולא שופט אף צופה. תעשיית הבידור היא סיפור אחר – אני מתעב אנשי שואו-ביזנס. אני חושב שככלל הם ריקים ומזויפים ונפוחים מחשיבות עצמית ומזהמים בעצם יישותם את מה שהם נוגעים בו, והם רע הכרחי עד שאינטליגנציה מלאכותית ואפקטים פוטוריאליסטיים יתפסו את מקומם. ואני מקווה שיום אחד אפסיק לבדוק באופן אובססיבי אם כל שחקן שאינו מוכר לי הוא יהודי ונשוי ליהודיה.
אני אוהב אנימה, סרטים סוג ב', סרטי קונג פו וסרטי אימה. מדי פעם אני מתנסה בז'אנרים אחרים כי אני מאמין שסבל בונה אופי ושסבל הוא למעשה ביטוי לסירובו של המוח הבוגר והמסויד שלי לעכל מערכות מידע חדשות – בעיה שניתן להתגבר עליה רק באמצעות אלימות עצמית. למשל, הכרחתי את עצמי לצפות ב"מקום הטוב" וב"נערות דרי" מההתחלה ועד הסוף. וקראתי ספר שלם בהולנדית מבלי להבין מילה. אחת מהדרכים לגרום לעצמי לסבל היא להיכנס לעין הדג ולבוא באינטרקציה עם אנשים ששואלים אותי "מה אתה עושה פה?". אני מרגיש שהוספתי הרגע שניים וחצי פיתולים לקליפת המוח שלי.
אני מניח שכל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שעלי לצפות ב"צ'רנוביל". ואחרי זה בראיונות עם הצוות. ולקרוא את הטוויטרים של התסריטאים.
באמת ובתמים לא התכוונתי לביטוי במובן של "אז מה אתה עושה פה, פושטק?" – זו הייתה שאלה כנה. כי כשכתבת
תעשיית הבידור היא סיפור אחר – אני מתעב אנשי שואו-ביזנס. אני חושב שככלל הם ריקים ומזויפים ונפוחים מחשיבות עצמית ומזהמים בעצם יישותם את מה שהם נוגעים בו, והם רע הכרחי עד שאינטליגנציה מלאכותית ואפקטים פוטוריאליסטיים יתפסו את מקומם.
לא סייגת. אבל אם אני מבין נכון, אתה דווקא כן מסייג: אתה לא אוהב כשתעשיית הבידור מנסה לחנך, אלא מעדיף אותה כשהיא רוצה רק לבדר. זה מדויק? כי אם זה באמת המצב, ברור מה אתה עושה פה, וזו עמדה לגמרי לגיטימית.
אני אוסיף גם שככל שמוסר ההשכל נוגע למשהו שאכפת לי ממנו פחות כך אכפת לי פחות גם מהניסיון לחנך. מיחזור לא מעורר בי שום תגובה רגשית לכאן או לכאן, כך שלא מאוד יטריד אותי אם סרט כלשהו יסביר לי ש"חשוב למחזר". כנראה שאני פשוט לא אראה אותו.
ויש עוד משהו: אם אני משוכנע שהמסר כן, היחס שלי שונה לחלוטין. בנוף האידיאולוגי של התרבות הפופולארית המודרנית במערב, סרט שיצא ב-2019 ויתמוך בבירור בנאצים כנראה יהיה יצירה כנה, ולמרות שאני לא הנאציונאל-סוציאליסט הגדול ביותר בארץ (אלא אם כן היותי ציוני שתומך במדינת הרווחה הופכת אותי לכזה) ותהיה לי התנגדות עקרונית למסר פרו-נאצי, אני אעריך את האומץ ואת הכנות שביצירה כזאת.
סליחה, פשוט נגעתם כאן בנקודה שדי בוערת בי בזמן האחרון.
יש מן תפיסה בציבוריות הישראלית – וגם הגלובלית ככל הנראה – בשנים האחרונות שמי שאומר את "האמת שלו" ויוצא נגד הקונצנזוס עושה זאת ממניעים טהורים, בעוד מי שמדבר מתוך הקונצנזוס ומסכים איתו עושה זאת מתוך לחץ חברתי. האחד הוא מורד, זאב בודד, והשני כבשה שהולכת לטבח, במקרה הטוב, או חלק מעדר זומבים רעבים למוח ספקן, במקרה הרע.
מה עם להסתכל על כל מקרה לגופו ולהחליט לפי זה? אולי הקונצנזוס צודק בחלק מהמקרים וטועה בחלק אחר? כדור הארץ עגול, אין קונספירציה מסביב לזה, לטאות ענק מהחלל לא השתלטו על מוקדי הכוח, חיסונים עובדים ברובם הגדול – ומה שלא, זה לא בגלל קונספירציה של בעלי חברות תרופות רצחניים ותאבי בצע, אלא חלק מהתהליך המדעי. כן, צריך לפתוח את הראש ולהיות ספקן, להסתכל על המחקר המדעי בנושאי חיסונים ולבדוק איזה עובד ואיזה לא, בכלים שנמצאים בידינו. מה שלא צריך לעשות, זה לשלול את כל הממסד הרפואי בבת אחת, כי "כולם מושחתים" ו-"כולם מונעים על ידי אינטרסים". זו חשיבה ילדותית לא פחות.
אתוס "האמת שלי" מוביל אותנו לאסון גדול. מותר לעשות הכול בשם האותנטיות ואם אני חושב משהו אז הוא נכון. אם אתה טוען שזה לא נכון, אתה מנסה להשתיק את "המתחרים" או "האויבים" מתוך אינטרסים אישיים.
ועכשיו, אקשר לדיון שלמעלה:
יתכן שהסדרה "צ'רנוביל" נוצרה גם מתוך אינטרסים כלכליים. יודעים מה? *רק* מתוך אינטרסים כלכליים. מאות אנשים, מרמת המנכ"ל ועד התסריטאי, כולם מתאחדים ביחד כדי למכור את המוצר הזה להמונים ולהרוויח מלא כסף, כבוד ופרסים מהעדר. איך אפשר לדעת בלי לצפות בסדרה ולשפוט *אותה* ישירות? נראה שהחלטת שהסדרה היא מנוגדת לטראמפ מראש, או לפי כמה ביקורות שקראת, ומעכשיו זו כל מהות הסדרה. זה כל מה שהיא מייצגת. לא דיוק היסטורי, לא פרשנות לאירועים אמתיים מתוך זווית ראייה מודרנית, רק פרופגנדה של עדר שטוף מוח ורדוף כסף ופרסים.
כל רעיון, תוצר תרבותי, אמונה, תפיסה, חוק, זווית ראייה, אידיאולוגיה. כל דבר אנושי, צריך להישפט בפני עצמו, לא בהתאם לאינטרסים או הפסיכולוגיה של יוצריו. לכולם יש אינטרסים, רבים, לעתים משלימים, לעתים סותרים. לכולם יש היסטוריה וביוגרפיה אישית מורכבת ורבת ממדים. צריך לכבד את היוצרים, המפיקים, אנשי האמנות והאומנות שיצרו את הסדרה הזו ולפחות לתת לה הזדמנות. אולי תופתע, אולי לא, אבל לפחות תוכל לעמוד מאחורי הדעה שלך בכבוד.
העניין עם טראמפ הוזכר כאן בתגובות כדבר שנאמר ע"י מישהו מיוצרי הסדרה (ביקורת על הכחשת ההתחממות הגלובלית מצד טראמפ), מעבר לכך לא ידוע לי דבר וזה לא הדבר המרכזי שמעניין אותי. מעניין אותי לא לחוות ניצול, וחוויות ניצול כידוע יכולות להיות משוללות כל קשר למציאות. אני לא מאמין בכנות של תעשיית הקולנוע המערבית בהקשר הזה, ולא ברור איך צפיה בסדרה תגרום לי להתבדות, ומעבר לכך לא ברורה לי ההתעקשות שאצפה בסדרה. כמעט כאילו אתה לא מרגיש בנוח שמישהו פוסל על הסף משהו שאהבת.
אלכס ג׳ונס מצחיק מאוד בעיניי ואני נהנה מאוד לצפות בו. בדרכו הוא גאון ומשורר. מה כל הדעות שהוא מביע קשורות אליי ולתגובותי, לא ברור. אני בטוח שכל המסקנות מרחיקות הלכת שהסקת עליי מעניינות מאוד את האנשים שיעשו לך פישלייק. לילה טוב.
1. אין לי עניין בסדרה. לא צפיתי בה ולא מעוניין לצפות בה. זה באמת לא מעניין אותי. בוא נשים את זה בצד. אל תצפה. לא אכפת לי.
מה שכן – אני לא מתיימר לדבר על הסדרה, האיכויות שלה או מה שהיא מייצגת. גם אם היוצרים טענו שהיא תומכת בדעה כזו או אחרת, יש רבים ורבות אחרים שהיו מעורבים בה. מעבר לכך, זה רק חלק ממה שהיצירה שלהם מייצגת. יש סיפור שלם מאחוריה שבלי לצפות בסדרה אתה לא יכול להכיר או להבין. וגם אני לא, אגב. כי לא צפיתי בה, כאמור. ויתכן בהחלט שמדובר בזבל קפיטליסטי טהור. אני מפקפק בכך, אבל אני לא יודע.
2. הפנייה היא לא אליך אישית אלא לדעה אחת שהצגת. פופולרי= פופוליסטי= רע. אז לא, זו לא המציאות. לא ככה זה עובד.
3. חשוב לי להדגיש: הדוגמאות שהבאתי לא נוגעות אליך בכלל, אלא לרוח הדברים: אם משהו הוא ממסדי או מקובל, הוא כנראה מקולקל. חיסונים זה קונצנזוס מדעי, משמע זה לא נכון. כדור הארץ עגול זה קונצנזוס מקובל כבר מאות שנים? מישהו מנסה להסתיר משהו.
4. אני חוזר שוב: הדעות שהוצגו לא רלוונטיות אליך. אני לא מכיר אותך ואני לא מתיימר להניח הנחות עליך, מעבר למה שאתה עצמך כתבת. הדברים שכן כתבת ב*מפורש* הם:
"בנוף האידיאולוגי של התרבות הפופולארית המודרנית במערב, סרט שיצא ב-2019 ויתמוך בבירור בנאצים כנראה יהיה יצירה כנה, ולמרות שאני לא הנאציונאל-סוציאליסט הגדול ביותר בארץ (אלא אם כן היותי ציוני שתומך במדינת הרווחה הופכת אותי לכזה) ותהיה לי התנגדות עקרונית למסר פרו-נאצי, אני אעריך את האומץ ואת הכנות שביצירה כזאת".
מה שהבנתי מזה הוא: אני מכבד את מי שיוצא נגד הקונצנזוס כי יש מאחורי הדברים אמת או כנות שאין במי שמדבר בשם הקונצנזוס. מי שמדבר בשם הקונצנזוס או פונה לקהל רחב הוא "גובלין תעשיית הבידור" שרוצה רק פרסים ולכן מוכן למכור אסון היסטורי.
5. את אותו יחס נתת לי כאן: אני רוצה לייקים ולכן אני מפרסם הודעות כאלה. הודעות שאני כותב ומנסח בצורה מסוימת כי אני רוצה להעביר מסר מסוים, שאותו רידדת ל-"הרבה יסכימו איתך? אז זה האינטרס האמתי שלך". צר לי, עם זה אני לא מנהל דיון. אין לי דרך לסתור את זה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט לכתוב את דעתי האמתית, הכמה שיותר אותנטית, שנובעת מכך שחשבתי ושקלתי והתלבטתי הרבה מאוד שנים עד שהגעתי למסקנות האלה. אם הייתי רוצה להילחם בתחרות פופולריות מדומיינת אז ההתנהלות שלי הייתה אחרת לגמרי גם בחיים וגם כאן.
6. העניין הוא לא אישי. לא נגדך ולא נגדי. לא בעדך ולא בעדי. העניין הוא שאתה שולל מראש סרטים, סדרות, ספרים ויצירות אמנות שהרבה אנשים עבדו עליהם, ומתייחס ליוצרים וליוצרות כגובלינים שחיים על דם הקורבנות, מסיבות שאינן רלוונטיות בעיני ובעיני רבים אחרים כאן. זה לא הוגן כלפיהם. וכן, אכפת לי מהם, כי אני מבין את ההשקעה הרבה שלהם ביצירה שעבדו עליה הרבה מאוד זמן והשקיעו בה הרבה מאוד משאבים כלכליים וגם יצירתיים.
אני אדם אנטגוניסטי, אבל לא עד כדי כך. דיברתי בגנות האנשים שיסכימו איתך וישמחו לקרוא השערות, מכוונות או פרי דמיונם, על אופיי, לא בגנותך. מעבר לכך, כשכתבתי נאצים התכוונתי לנאצים ומקרי קיצון מובהקים אחרים. מי שתומך בנאצים מוכן להסתכן מאוד כשהרווח, החומרי והחברתי, מוטל מאוד בספק. אותו אלכס ג׳ונס שהזכרתי הוא להבנתי איל-מדיה ואיש עסקים מצליח שמוכר כל מיני מוצרים מאוד מפוקפקים לקהל גדול שסוגד לו. אני לא סומך עליו בכלל ומפקפק מאוד בכנותו, אף על פי שהוא לא במיינסטרים. לעומת זאת, מי שמביע דעות שהן שיא המיינסטרים בסביבתו ואינו מסתכן בדבר אין כל דרך לדעת מהי מידת כנותו מבלי להכירו אישית, ואם מתחשק לי אני אניח שהוא משקר לי מבלי להסתבך עם עובדות, כי זו זכותי ומדובר ב*סדרה*, ולא בהכחשת הרפואה או בטענה שאירוע ירי שאנשים נהרגו בו בוים וכל ההורים השכולים שחקנים (שוב אלכס ג׳ונס).
יוצרי צ׳רנוביל כולם או ברובם המוחלט לא קוראים בעין הדג ואני לא חייב להם כלום. ואת הרעיון שהלגיטימיות של דעתי מוטלת בספק כי השיקולים שלי לא רלוונטיים מבחינתך אני דוחה לחלוטין. אני לא חייב להיות מובן לך, או לחלוק איתך מטען אישי, ובטענתך אתה פשוט חושף את חוסר הסובלנות שלך. למה דעותי כל כך מטרידות אותך?
אילו רצית לענות לי בתגובתך, היית חוטא בהכללת יתר. מכיוון שסתם החלטת לכתוב קונטרס לא קשור שגורר אותי לעולם של אסוציאציות פרועות, אתה חוטא בגסות רוח.
אבל הפרסונה שאתה מציג באתר, ובמיוחד בנושא הזה, היא אנטגוניסטית ביותר עד רמה של להכעיס.
אני אצמצם את הדיון: אף אחד לא היה מתייחס אליך אישית אם היית אומר שלא אהבת את הסדרה, אפילו בטענה של "פרופוגנדה קפיטליסטית שנועדה להוון את הסבל האוקראיני". אף אחד בכלל לא היה מתייחס אם היית אומר שאתה לא מתכוון לצפות בסדרה כי אתה לא רוצה לראות המחזה דרמטית של סבל שהקרובים לך עברו.
הסיבה היחידה שבגללה עוררת כזה אנטגוניזם בנושא צ'רנוביל היא האמירה שלך "אני החלטתי על מה הסדרה, ובגלל זה אני לא מתכוון לצפות בה, ולא משנה כמה תגידו לי שזה בכלל לא נושא הסדרה". כלומר, האנטגוניזם מגיע מכך שהכרזת הכרזה שהיא טעות ואתה מסרב בעקשנות להקשיב למי שאומר לך שאולי כדאי שתבדוק את הטענה שלך.
עד כמה שאני רואה, אני מפגין כאן יישוב הדעת, הגם שדעתי חריגה ומוזרה, אבל כל מיני אנשים שאני לא מכיר ולא מכירים אותי מתעקשים שאני איישר קו עם המפלגה. שוב, זכותי לחשוב מה שאני רוצה מכל סיבה שמתחשקת לי. אני לא מפריע לך ליהנות מכל דבר שהוא. אילו דיברת איתי פנים אל פנים היית רואה שאני לא משפריץ קצף ולא מנופף באגרוף.
למה שלא תשאל את עצמך מה מפריע לך שהחלטתי את מה שהחלטתי והצגתי את דעתי כפי שהצגתי אותה ומה תרוויח מזה שתשנה את דעתי.
עצם ההחלטה שלך לא מפריעה לי. מה שמפריע זה שאתה מנמק אותה ב"לא ראיתי את התוכנית אבל אני יודע מה יפריע לי בה", וזה נימוק מעצבן, ברמה מירי רגבית. כי עקשנות היא לא מידה מעוררת חיבה במיוחד.
מה שאני ארוויח אם תשנה את דעתך, זה שאתה תרוויח סדרה שלדעתי היא מוצלחת, וזה נחמד שמישהו נהנה בזכותך.
מה שאני אומר הוא, בסך הכול, שלא נוח לי עם הסדרה הזאת מסיבות אישיות, וכל תגובה שמגיבים לי מכריחה אותי להסביר את תחושת הבטן שלי בצורה יותר ויותר מורכבת עד שיוצאת מזה אידיאולוגיה. פשוט לא נראית לי כרגע הסדרה הזאת על צ׳רנוביל שנוצרה על ידי האנשים המסוימים האלה. אולי מחרתיים אחרי המדיטציה בבוקר דעתי תשתנה מן הקצה אל הקצה. אולי אם מל גיבסון היה השואו ראנר לא היה לי איכפת, למרות שאז האמינות ההיסטורית היתה מוטלת עוד יותר בספק, בלשון המעטה. למה? אלוהים גדול. אולי כי יש לי חיבה לשמרנים קיצונים ושאר אנשי קצה. אילו הסדרה נוצרה על ידי סטליניסטים מובהקים, גם זה היה מעניין. כבר כתבתי לך בדיון אחר שאני לא מאמין בעקביות. אני אוסיף ואגיד שאני חושב שכל הדיונים האלה על טעם ועל ריח הם סדרה של רציונאליזציות של תחושות בטן, ובפשטות: צורה מתוחכמת של בזבוז זמן. כל פעם שאני מתפתה לדיון שכזה זה נגמר בכך שאני חוכך בראשי בתימהון ולא מבין למה חיי נראים ככה. אבל אז אני נזכר שזה טבע התקשורת האנושית, ושמה שחשוב כאן כמו בכל מקום אחר הוא לא מה שנאמר אלא עצם התקשורת בין אנשים שחולקים בסיס משותף. תחושת הקהילתיות. כנראה שהבסיס שלי ושל רוב השאר כאן לא חופפים מספיק בשביל שהתקשורת בינינו תכיל יחס אופטימלי בין חיכוך להסכמה שיוביל להנאה שמתוך קבלה. לכן צריך להכפיף אותי להגמוניית הרוב, או להיפטר ממני.
שלמקו כבר כתב הרבה ממה שרציתי להגיד, ובכל זאת, יש לי כמה דברים להוסיף.
נתחיל בטענה שלך שאני גס רוח, בגלל שלדבריך הסקתי עליך מסקנות כלליות ומופרכות, שאין להן קשר למציאות וניצלתי דיון אחר כדי להעלות קונטרס בלי קשר ישיר. אולי אני באמת גס רוח, ועל כך אני מתנצל. אתה יודע למה? כי אכפת לי, באמת ובתמים, לא לפגוע באנשים אחרים שאני רוצה ומבקש ליצור קשר איתם, אפילו אינטרנטי בלבד. אני ניסיתי להיות ענייני ככל האפשר, להסתמך אך ורק על מה שאתה כתבת ובאמת לנצל את זה כדי להגיד משהו רחב יותר, אבל בלי להמציא שום דבר ממוחי. אז עשיתי את זה ברמה כזו או אחרת של הצלחה, אבל לפחות ניסיתי. אני עדיין עומד מאחורי הדברים שלי. אתה כנראה באמת לא רואה את הקשר בין תחושת הזאב הבודד שלך, שיוצא נגד ההגמוניה העין דגית, למה שכתבתי.
בוא נסתכל רגע על הדיון כאן: מי לקח דיון על סדרה ספציפית מסוימת והשתמש בה כדי להביע את דעתו על כלל תקשורת המיינסטרים ההוליוודית ועל מי שצורך אותה? מי הסיק מסקנות בלי לצפות בסדרה כלל ועיקר על הסדרה עצמה, היוצרים שלה, ועל הצופים בה שהוטח בהם שוב ושוב שהם עדר של זומבים חסרי מוח שרוצים להכריח אותך, הזאב הבודד שעומד מול המחנה, להתכופף בפני ההגמוניה הקפיטליסטית המרושעת? אבל לא אכפת לך להיות גס רוח. להיפך. אתה מעלה את זה כנקודת זכות שוב ושוב כעדות למחשבה העצמאית שלך. הנה, תוקפים אותי אז אני צודק. אתה מגדיר את עצמך כאנטגוניסט כאילו זה מצדיק התנהלות גסה ומזלזלת במי שמבקשים לנהל איתך דיון כלשהו, שחשבו שיש איזשהו בסיס משותף אפשרי. אף אחד פה לא מבקש להמיר את דתך או את דעתך. מבקשים להצביע על כשלים בתפיסה שלך, כי זה מה שעושים אנשים בדיון כאן. זו הסיבה לכך שאנשים כותבים בעין הדג – זה כיף ללמוד אחד מהשני, לנהל דיונים ארוכים עם אנשים חכמים וללמוד מהם.
אתה לא חייב כלום לאף אחד. לא לי, לא למגיבים האחרים, ובטח שלא ליוצרים של הסדרה, שיכולים להתמודד יפה מאוד עם ביקורת כלפיהם, תוך כדי שהם מנגבים את פניהם בשטרות של דולרים ומתחבאים מאחורי פסלי זכיות. זה מצחיק אותי שאני חייב להגיד משהו כל כך מובן מאליו. כי זו לא שאלה של זכויות. אתה יכול להיות גס רוח כלפי אנשים אחרים, לכנות אותם עדר, זומבים, גובלינים, מה שלא יהיה, לטעון שכולם פועלים בשם אג'נדה נסתרת שנועדה לשכנע אותך כי אתה מאיים על ההגמוניה שלהם? תנחש מה? זכותנו להגיב נגד זה. זה לא נעים לקבל את התגובות האלה כאן ואנשים, עצמאיים, חופשיים, לא מוכנים להבליג על זה.
די עם תחושת הקוזאק הנגזל, של מישהו שקהילה שלמה מתאגדת נגדו. יש פה אנשים מכל מיני סוגים, דעות ואמונות. אני מוצא את עצמי לא מסכים בערך עם % 50 ממה שכתוב, אפילו יותר. אז מה? למי אכפת? אנשים מגיעים לפה יש כי פה במה מכבדת. אף אחד פה לא נגדך. להיפך. אנשים עונים לך בכבוד ובסבלנות, גם כאן, שוב ושוב. ואתה מטיח בהם האשמות בתגובה. כאלה שאין להן שום קשר למציאות. כי למה לצפות בסדרה אם ברור לך מראש מאיזה מקום היא מגיעה? למה לענות בענייניות וכבוד למגיבים האחרים, אם ברור לך מראש שהדיון משוחד ושכולם נגדך? תמשיך להאמין בזה ולתדלק את עצמך בזעם קדוש על כך שאין נביא בעירו. זו זכותך המלאה. וזכותו של כל מי שהתכתב איתך לענות ולהתלונן, לנסות לשכנע אותך שצריך לצפות בסדרה לפני ששופטים אותה, שצריך לכבד את מי שמדברים איתך שהם אוהבים באמת ובתמים את הסדרה ולא שטופי מוח, וכשהם מבינים שאין עם מי לדבר, לשתוק ולהמשיך הלאה.
תראה את הסדרה, לא תראה. תקבל את הדברים שלי, אל תקבל. תפתח את המחשבה שלך או שלא תפתח, זו החלטה שלך, וזו זכותך המלאה. אני בזבזתי הרבה זמן מיותר כדי להתווכח עם מישהו שטוען שהדעה שלו נזילה ומשתנה, אבל מביע דעות נחרצות, קשות ובלתי מתפשרות, שלא מוכן להודות שהוא אולי טועה, ושמעליב את כל מי שמדבר איתו.
בהצלחה בהמשך, אתה אחד האנשים שהיה לי בעבר כיף מאוד לדבר איתם כאן. חלק מהסיבה שאני קורא בעין הדג, והסיבה לכך שהתחלתי לכתוב כאן. אני מקווה שתיפתח לביקורת, לדיון פרודוקטיבי ויעיל. אני לא מתכוון להמשיך בכל אופן. אמרתי את כל מה שהייתי צריך להגיד. אתה בטח תראה את זה כעוד הוכחה לדבריך. מקווה שלא, אבל זו באמת כבר זכותי לא להתיש את עצמי בדיונים עקרים.
אתה טוען שאתה לא תוקף אותי, אני חושב שכן תוקפים אותי. למי אני אאמין? לעצמי. ניסיתי את הדרך האחרת, אבל תחושת ההשפלה היתה קשה מנשוא. דרכו עלי מספיק. אם עכשיו עשיתי לך חור בנעל, שיהיה. אף אחד לא ישפיל אותי יותר. להתראות.
יש לך המון מה לתרום כאן, אם יורשה לי להגיד. זה תמיד מעניין לקרוא אותך. מקווה שאתקל בך כאן בהמשך.
אני מקווה שבסופו של דבר נמצא את הבסיס המשותף שעליו נוכל לקיים דיון מוסכם משני הצדדים.
לצערי, אני לא מסוגל להביא את עצמי להתנצל כרגע. שקלתי לכתוב תגובה ארוכה שתסביר שכל יחסי האנוש בנויים על שנאה ותיעוב, אבל אז עלה בדעתי שכנראה איבדתי את הצפון. אני, אגב, מאמין ש"אד הומינם" הוא קיצור דרך מאוד שימושי. לפעמים אנשים חושבים מה שהם חושבים כי הם פסיכים, ואין שום דבר מעבר לזה. ולפעמים זה תקף גם לדובר.
לא, אין לי חיי חברה מזהירים, אבל כן יש לי חברים שמקבלים אותי כמו שאני. וזה עדיף על פני להשתנות בשביל זרים מהאינטרנט שמסבירים לי, הזר המוחלט, איך להתנהג כדי שאוכל לזכות באהדתם של אנשים שלעולם לא אפגוש. לפני כעשור הייתי בתכנית לימוד שבמסגרתה השתתפנו בצעדת האחד במאי. סירבתי להשתתף. באותה מסגרת לימוד גם עשינו תרגיל שבו התחלקנו לקבוצות ודיברנו על החוויות המיניות שלנו. סירבתי להשתתף. בשני המקרים נאמר לי שעלי לשקול "לפתוח את הראש". חשבתי אז שזה מאוד אירוני שכשהם עשרים ואני אחד, וכולם מסכימים זה עם זה ורק אני בעל דעה חריגה, אני זה שצריך לפתוח את הראש ולעשות את מה שהם רוצים, והם יכולים לאטום את עצמם לחלוטין בפני הרעיון שיש לי חוויה אישית ייחודית שגם היא לגיטימית. אני תוהה אם אי-פעם אני אמצא את עצמי חבר נורמטיבי בקבוצה ותהיה לי הלגיטימציה ללמד את החריג איך לחיות. אני אנצל את זה עד תום.
הבעיה כאן היא שאנשים שאינני מחבב עקרונית ושאני לא מאמין שאכפת להם נגעו בטרגדיה שאירעה בארצי ועם פחות-או-יותר-עמי, ואני חווה את זה כעלבון וניצול. אין לי על מה להצטדק בעצם. כנראה שאני סנטימנטלי על הבוקר.
ומה, אדם שכותב ספר מחקרי על האסון לא רואה מזה כסף, פרסום ויוקרה (גם אם הרבה פחות מאשר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע)? מה עם האוניברסיטה בה הוא חוקר?
אתה כנראה לא מבין שאתה נמצא במיעוט שולי ביותר בצורת ההתייחסות שלך להנגשה של טרגדיות היסטוריות. בני אדם יתחברו ויזדהו עם משהו שמעורר בהם רגש. בידור הוא צורה להנגיש גם טרגדיות. כמה אנשים יודעים על השואה בזכות "רשימת שינדלר"?
ולגבי הרווח והיוקרה שירוויחו היוצרים – נחש מה? וואלה מגיע לבני אדם להרוויח בזכות עמלם. הם יצרו את הסדרה, כתבו, הפיקו, צילמו ועוד ועוד, למה שלא ירוויחו מזה? במה העבודה שלהם לא מכבדת? המון מירמור ושנאה על כלום, לפי הגישה שלך אתה לא אמור לראות טלוויזיה או קולנוע בכלל.
ובאשר לנגיעה האישית שלך, הפנייה אל סמכות פה לא ברורה לי. תגיד שקשה לך לצפות בסדרה כי משפחתך חוותה את האסון, סבבה, מבינה לגמרי. אבל למה אתה פוסל את הערך של הסדרה עבור אחרים בגלל זה? אתה מצליח להתחבר רק למה שלא נוגע לך אישית? זו בכלל אמירה מוזרה.
גם אני נולדתי באוקראינה 18 חודשים אחרי, ואני לא יכולה לחכות להראות את הסדרה לאבא ולסבא שלי (כשיימצא תרגום לרוסית) ולדבר איתם על המקרה.
אני שמחה מאוד על הסדרה הזו וזה מצוין שהסיפור והתקופה נחשפים לקהל מערבי, בין השאר בישראל. וכמון, גם אני לומדת המון.
13
יחמור פרסי, רם קיץ, lazarobbie, לפרקונית, קיו, מקס צ'פלין, קיפוד רדיואקטיבי, יובל המפוקס, gunai, Babs, MasterPiece, Iter Impius, trilliane?
קיבינימט, כתבתי כבר שזו נטייתי האישית ושאני לא שופט אף צופה, אבל כנראה בגלל שכתבתי מילים קשות על סדרה שכולם פה אהבו צריך להאשים אותי שאני שונא קולנוע, להגיד "מה אתה עושה פה?" ולספר לי שאני "לא מבין" דברים שכבר אמרתי שאני מבין. פיזדץ בליאט. הבנתי את הרמז. אני אעזוב לעשות דברים מעניינים יותר.
דברים שלא כתבתי, כוונות שיוחסו לי. "פניה לסמכות". אין מה להגיד על זה יותר, חוץ מלחזור בפעם המאה: כתבתי את חוייתי האישית והבלתי מחייבת. לכולם תהיינה חוויות משל עצמם. עולם חופשי, הכול בסדר. אני לא יודע איך לקרוא את השרשור הזה אלא כמתקפה אישית על אדם שביטא דעה לא פופולארית. במילים הכי פשוטות: אני לא מאמין שלא אהבתי = זה אסור, ואני לא מאמין שאהבת מה ששנאתי = בעיה. מאיפה בא הרעיון המגוחך שאני לא אוהב קולנוע – לא ברור, ולא ברור לי מי שם אותך להגיד שאני לא אמור לראות סרטים או סדרות. מאיפה בא הרעיון שאני נוטר למי שנהנה מצ׳רנוביל?
אני יכול לצפות בנראטיבים שלא נוגעים בי אישית דווקא כי הם נוגעים בי פחות. מה לא ברור?
עשיתם לי פלשבק לכיתה ו׳, כשהמורה קראה לי לשיחת תוכחה והייתי צריך להסביר לה שלא קראתי לחברי לכיתה הערבי מחבל (מה לעזאזל?).
לא יודע למה אני משפיל את עצמי לכתוב תגובה נוספת אחרי שהקודמת נמחקה.
כתבת שאתה "לא מעוניין" שיגעו בדברים שנגעו במשפחתך, שינצלו את האסון וכו'.
אתה מדבר כאילו כתבת ביקורת שלילית על הסדרה בה צפית ותקפו אותך כי כל השאר אהבו. זה פשוט לא נכון. כתבת, בהתחלה לפחות, שיצירת הסדרה אינה לגיטימית וזה מה שעורר אנטגוניזם מסוים.
אם חזרת בך מזה, אז סבבה. אם אתה עדיין מרגיש כך, גם סבבה. אבל בבקשה לא צריך לעוות את מה שענו לך פה.
אני לא מעוניין בסדרות דרמה על צ'רנוביל עם יומרה ריאליסטית, אבל מה שאני רוצה או לא רוצה הוא שיגעון פרטי שלי שלא אמור לעניין אף יוצר, בין אם הוא רוצה להביע הזדהות ביצירתו או לגרוף כסף ותהילה. ואת לא חייבת להסכים איתי על כלום. ואני לא חושב שעיוותתי דבר. נדמה לי שההתנגדות למה שכתבתי אכן נובעת מהיותה של דעתי לא פופולארית – ואוסיף: מנוסחת בגסות (כי אני לא מסוגל להתבטא אחרת).
אני מאמין בסובלנות, בדגש על השורש סב"ל. הרוב המוחלט של מה שאני נתקל בו בחיי היומיום מזעזע ודוחה אותי, אבל מכאן ועד מסע צלב שבמסגרתו אנסה לצנזר את כל מה שמפריע לי הדרך ארוכה, ומובילה לאברבנאל.
יש לך דעה מאד חריפה לגבי הסדרה, ואתה אפילו לא יודע אם היא נכונה או לא. חלקה היא על הגבול, אבל חלקה היא לחלוטין שגויה.
אני מכבד את רצונך שלא לראות עיבוד להיסטוריה שנוגעת בך אישית. איך אמר חבר שלי, "בזמן שצ'רנוביל התרחש אני הייתי בקייב, אני לא מתכוון לראות את הסדרה". אבל, א- זאת סדרה טובה וחבל שלא תראה אותה, וב- אל תתרץ את זה במה שאתה חושב שהיוצרים שלה התכוונו. אולי בכלל הסדרה מנסה לומר בדיוק את מה שאתה רוצה לומר על אירוע צ'רנוביל?
5
רם קיץ, lazarobbie, יובל המפוקס, לפרקונית, trilliane?
אני לא מנסה להקטין את התחושות שלך לגבי הסדרה. אף על פי כן, בשבועיים האחרונים יש גל של תגובות ברשת מאוקראינים, בלרוסים, ולעיתים אף מאנשים שהם ניצולי צ׳רנוביל ממש. רובן המכריע של התגובות חיוביות מאוד. לדוגמה בכתבה הזאת ב״הארץ״ לב קלוץ, חייל שפינה את ההריסות מהפיצוץ בצ׳רנוביל, אמר על הסדרה ״זאת סדרה מצוינת. ברור שהם הוסיפו אי אלו דברים … אבל זה נעשה בטאקט רב, הכל מתקבל על הדעת. אין שם שקר או עובדות מסולפות. יש דברים שלא נאמרו, אבל יש דברים מאוד חשובים שנאמרו״. גם בביקורות ב-IMDB לא מעט מתושבי האזור באותם ימים שיתפו את דעתם על הסדרה, חלק מהכותבים מעידים על עצמם שהם ממש גרו בפריפיאט. לדוגמה בחור אחד, שגדל בפריפיאט לשני הורים שעבדו בצ׳רנוביל, כתב ״I think this show is the best depiction of the Chernobyl disaster and the stories of its victims״.
בסופו של דבר, אם הניצולים והשורדים מרגישים שהסדרה סוף סוף מספרת את סיפורם לעולם, והיוצרים של הסדרה הרוויחו כסף ויוקרה בתעשייה עקב עבודתם רבת השנים על הסדרה, נשמע לי שכולם ניצחו.
סדרה פרה-אפוקליפטיתאדם קלין אורוןב-19/06/2019 07:52
סדרה פרה-אפוקליפטית
אדם קלין אורון
פורסם יוני 19, 2019 ב 7:52
פוסט-אפוקליפסה ממש באופנה בעשור האחרון, אבל צ'רנוביל עושה משהו שלא נתקלתי בו עדיין: היא מראה שהאפוקליפסה כבר התרחשה.
בבימוי, בטון, בעיצוב, בתלבושות, בתפאורה ובאופי האירועים שהיא מתארת היא נראית לגמרי אפוקליפטית: הרס גדול, אימה גדולה, הרבה בוץ, המון אנשים מוזנחים, ביגוד מוזר, אויב מסתורי ולא נראה, תככים פוליטיים.
במובנים מסוימים – ואני אומר זאת כמחמאה – נראה שצ'רנוביל היא סוג של סדרת מדע בדיוני, רק שהיא מתארת דברים שהתרחשו באמת.
אפשר להגיד כל מיני דברים לא נלהבים על התמהוני שמנהל אותו ועל האופן שהוא מנצל (?) אנשים שחיים בתנאים עלובים, כדי להשיג צפיות, אבל צפייה בחלק מהסרטונים שלו היא הזדמנות נדירה לחוות בדיוק את מה שדיברת עליו. האדם המטורף הזה, בין השאר, נכנס לאזור האסון הגרעיני בבלארוס, מסתובב שם ללא כל הגנה, נכנס למבנים חרבים ומדי פעם נתקל בשברי כלי זקנים שגרים בבידוד כמעט מוחלט מאז הפינוי… ושותה איתם וודקה תוך שהם מספרים לו על חייהם והוא מהנהן וזורק מילה או שתיים ברוסית רצוצה. מסתבר שהוא גם כתב סוג של מדריך טיולים לחלק הבלארוסי של אזור האסון.
כמו הרבה מהתגובות אני חושב שהחוזק של הסדרה היא האווירה – משהו קר מאוד וקשוח מאוד שיחסית מתאים לנושא.
הבעיה מגיעה בעלילה והדמויות (וחלקים מהתסריט), שם הסדרה הופכת למשהו הרבה יותר… אוסקר-בייטי. לא בדיוק קליל, אבל כן בהחלט מקל על הצופים בנקודות הקשות באמת – הטובים הם טובים, הרעים הם רעים, הנה המסר שלנו. זה בעיקר בולט בפרק האחרון, שמתמקד במשפט והופך ל… טוב, לכמעט כל דרמת משפט שראינו אי פעם.
מכאן, ההתנגשות של האותנטיות של האווירה עם הזיוף שמורגש מהתסריט מתחיל להתחכך, וזה יוצא.. טוב, לא "משחק החיקוי" אבל ממש לא רחוק ממנו. משהו, בעצם, מאוד "ספוטלייט"-י (אלא שכאן הכיעור והאפרוריות מתאימים את עצמם, כי זה סדרה ולא סרט).
בקיצור, נחמד מאוד בסך הכל. מודה שהתגובות (הן הרשמיות והן מהסובבים) גרמו לי לחשוב שיש כאן משהו "קשוח", ואולי אם לא הייתי מצפה למשהו שכזה הייתי מתחבר יותר.
זה האמ;לק שלי. בפועל, זה שעמום הרבה יותר מהותי: "צ'רנוביל" מספרת על מאות אלפי אנשים שנמצאו בסכנת חיים בגלל שילוב של טעויות אנוש ויוהרה, אבל לא חששתי לגורלה של ולו דמות אחת מבין האנסמבל העצום שהוצג בפני.
ואם יש לי חולשה אחת כצופה הרי היא האמפתיה שלי – אני זוכר סצנה ספציפית ב"החיים עצמם" שבה ילדה קטנה פתחה קופסת שימורים לבדה. הבימוי, העריכה, והמשחק של הילדה, כולם גרמו לי להבין שהיא תכף תפצע את עצמה קשות, וישבתי במתח ודאגה מוחלטים לאותה ילדה. ל"צ'רנוביל" ערכי הפקה ושיעור קומה קולנועיים אדירים פי כמה מאלה של "החיים עצמם", או של "שקרים קטנים גדולים", או "המקום הטוב", או "ברוקלין 99", אבל בכל אחת משלוש הסדרות האלה היה אכפת לי מהדמויות. הן הזיזו לי. דאגתי לשלומן, גם אם הסכנות בהן נמצאו לא התקרבו אפילו קצת לאלו שאיימו על הדמויות ב"צ'רנוביל". "הדמויות" – כי מלבד לגאסוב ולודמילה (וחרושצ'וב, אבל זאת כבר רמאות), אני לא זוכר את השם של אף אחת מהדמויות. אני יודע לומר "אמילי ווטסון!", אבל אני יודע לומר את זה בכל פעם שבה היא מופיעה במשהו כי אני מת עליה.
יש מצב שבשם שלה יש ח'. או, לחילופין, את ההגייה הבריטית ביותר של האות ח'. דשו בזה כבר לפני, אבל בחייאת – זה כבר כמעט קאמפי. כשארמנדו יאנוצ'י נתן לכל צמרת ההנהגה הסובייטית מבטא בריטי הייתה בזה איזושהי קריצה, כי הוא בכך הבהיר לצופים שהוא מתייחס למתרחש כאל סיטקום בריטי משעשע. כש"צ'רנוביל" ברצינות מראה פוסטרים באותיות קיריליות, עם קרייני רדיו שמדברים ברוסית, אבל דמויות שמבטאות שמות של ערים ברוסיה ואוקראינה כמו שדרני BBC שמדווחים על האירועים בזמן אמת, התוצאה מגוחכת.
אפשר לדבר על כל השחקנים הרוסיים הנפלאים שהיו יכולים לפרוח בתפקידים האלה ובכך להתגלות לעולם (גם אם הובהר לי שבמידה והיו משתתפים בסדרה הזאת, יש שיגידו שלא היה להם בית לחזור אליו יותר. אינני בקיא בפוליטיקה הרוסית מעבר לעובדה שבקרמלין יושב איש ושמו ולדימיר, סלחו לי). אפשר לדבר על זה שסרטי החו"ל של ספילברג, "רשימת שינדלר" ו"מינכן", יצאו לפני עשרות שנים ומאז טרנטינו הספיק לביים סרט שחציו בצרפתית וגרמנית שהיה למצליח ביותר בקריירה שלו. אפשר גם לדבר על כך ששפה היא מרכיב מהותי בזהות של אדם, וכשכותב מצפצף על זהותה של הדמות שלו סביר שלא אזדהה איתה. אבל זה הפריע לי לא (רק) בגלל כל אלה – זה הפריע לי כי זה נראה ונעשה בצורה מגוחכת ומסיחת דעת, כי המדענית-עם-ח'-בשמה-שהפסידה-אוסקר-לפרנסס-מקדורמנד מדברת כמו פרופסורית מאוקספורד, וכורי הפחם מדברים כמו אבא של בילי אליוט.
וזאת לא סדרה גרועה, מן הסתם. היא עשויה נהדר והיא תקטוף המון פרסים שחלקם מגיעים לה. אבל ריבון העולמים, יש סדרות טובות באמת, שלא זוכות לכזאת תשומת לב כי במקום לספר סיפורים אמיתיים וחשובים מאוד, הן פשוט מספרות את סיפורם של בני אדם אמיתיים. כן, לגאסוב איש אמיתי וג'ראד האריס עושה בגילומו אחלה של עבודה, אבל הוא לא הרגיש כמו בשר ודם. אתם יודעים מי הרגיש לי כמו בשר ודם? כריסטינה אפלגייט, שהפליאה לגלם השנה אישה מוכת אבל וזעם שהייתה מעוררת הזדהות ורחמים בשעה שהייתה מרהיבה כמו מעט מאוד שחקניות שראיתי השנה. או דארסי קארדן, שכנראה קיבלה את אחת המשימות הקשות ביותר שאי פעם ניתנו לשחקן או שחקנית, וגילמה השנה ישות אלוהית, נצחית ויודעת כל ועדיין הייתה הרבה יותר שובת לב ומעוררת אהדה יותר מכל מה שהופיע על המסך ב"צ'רנוביל" (וכאמור, על המסך הופיעה באיזשהו שלב אישה שרואה את בעלה הולך ונמק בתאונה הקטסטרופלית ביותר בתולדות האנושות – צריך לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לי לראות דבר כזה ולהגיב ב"פסדר"!). או, לסיום, ג'וליה לואי-דרייפוס, שחתמה את מה שהיא כנראה אחת ההופעות הראשיות הטובות ביותר בתולדות המדיום – כן, זו היפרבולה, וכן, אני עומד מאחוריה בגאון – בפרק הסיום הנהדר של "VEEP", שהראתה בקלוז-אפ אחד קצרצר ושובר לב מה ההשחתה הפוליטית הטבעית עושה לנבכי נפשו של זה שנכנע לה.
סדרה מוצלחת, "צ'רנוביל". כנראה. נראה לי שאוותר על שני הפרקים האחרונים כי באמת אין לי כוח. אבל זה לא רק שהיא לא הסדרה הכי טובה של כל הזמנים, או הסדרה הכי טובה של HBO, או אפילו המיני סדרה הכי טובה של HBO ("מלאכים באמריקה" ממש נמצא כאן! ויש שם את מריל סטריפ בתפקיד את'ל רוזנברג ורבי! למה אנשים לא מדברים עליה מספיק רק בגלל הדבר הפשוט הזה??). או אפילו המיני סדרה הטובה של השנה. היא עשויה היטב ואפילו מאוד. אבל יא אללה. איך השתעממתי.
ברור שלא היה אכפת לי מכל דמות ספציפית. זה צ'רנוביל. האסון הסביבתי מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה. כל אדם בודד שם היה רק מספר, ואת זה הסדרה הראתה נהדר – אנשים הולכים למותם הבטוח, וזה לא משנה כי היו עוד מאות מהם. הסיפור הוא לא בעלה של לודמילה, הסיפור הוא לא לודמילה, הסיפור הוא בקושי התינוק שלה – הסיפור הוא כל הכבאים שמתו, כל האנשים שהורעלו, אנשים שהיו לא יותר מבשר תותחים והיום הם רק מספרים. זה האסון הגדול של צ'רנוביל, וזה מה שהסדרה מצליחה להעביר כל כך טוב.
אבל לא אכפת לי ממספרים כהוא זה, צר לי. אכפת לי מהם כשאני קורא טקסטים ענייניים, כשאני רואה איזושהי דוקומנטציה לאירוע קיים, לא כשבאים לספר לי סיפור. אם לא אכפת לי מהכבאים והכורים וכל האנשים שהורעלו (ובחיים האמיתיים אכפת לי מהם מאוד, בסדרה הייתי די אדיש), אזי הסדרה לא העבירה את זה כל כך טוב.
זאת אומרת, עבורי, זה היה האימפקט הרגשי: בכל פעם שקרה משהו דרמטי על המסך – טראגי או מבהיל או הרואי – אמרתי לעצמי "אלוהים אדירים, זה קרה באמת." הסדרה לא הייתה צריכה לעשות לזה דרמטיזציה, בגלל שזה התרחש בעולם ממש – וכשדברים כאלה מתרחשים בעולם ממש, מספיק שמספרים לי עליהם ואני מזועזע.
לכן, עבורי, כוחה הרגשי של הסדרה היה בין השאר בדיוק הויזואלי שלה: זה איפשר לי לשקוע יותר בתוך התחושה שזה אמיתי, ומרגע שזה אמיתי, זה מרגש.
(אם כי השימוש התכוף של הבמאי בטכניקות מסרטי אימה גם לא הזיק, אני מניח)
ואני יכול להבין אותו, אבל אני, אישית, לא מזדהה עם זה – בשביל ערך הזעזוע של "זה היה באמת" יש לי את ויקיפדיה, ואני מת על שיטוטים בויקיפדיה. בשבילי, מרגע שזה מרגש זה מרגש. ב"צ'רנוביל" לא התרגשתי.
בערך 30 (כמו חודש של תאונות דרכים בארץ). יש טענות שבין עשרת אלפים ל120 אלף ספגו נזק מקרינה, אבל הרבה יותר קשה לבדוק את זה (וההבדל בין ההערכות השונות מדגים זאת).
תאונות של תחנות כוח רדיואקטיביות הן נדירות יותר ומזיקות פחות ממה שאנשים חושבים, וזו בעיה סביבתית, אבל לא אשמתה של הסדרה הספציפית.
ממשלת אוקראינה דיווחה על יותר מארבעת אלפים מהעובדים שלה שמתו באסון-ויש הערכות גבוהות בהרבה (גרינפיס מעריך 200,000).
אין שום אפשרות לדעת כמה מתו בצרנוביל כי ברית המועצות לא הייתה ידועה בשקיפות שלה. אבל זה לכל הפחות היה כמה אלפים. היחידים שטוענים את המספר שאת אמרת זו הממשלה הסובייטית, ואף אחד לא לוקח את זה ברצינות.
מייצג את מספר האנשים שמתו בתוך שבוע לאחר חשיפת הקרינה מכוויות קרינה וARS, שאת המשמעות של שלושת האותיות האלה אני לא זוכר, חוץ מהעובדה ש-R זה קרינה.
זה לא כולל את האנשים שהקרינה קיצרה להם את החיים משמעותית כמו, למשל, בוריס שצ'רבינה, דיאטלוב, ו-100 מתוך 400 הפועלים שמתו לפני גיל 40. ועוד המוני האנשים שעבדו באזור כדי לנסות לנטרל את הקרינה ותושבי פריפיאט שספגו קרינה ביומיים שהיו חשופים לה. ויש עוד הרבה. זה די ברור שמספר האנשים שנהרגו באסון הוא הרבה יותר מ-31.
והמספרים שהוא ציין הרבה יותר קרובים לאילו של מורין כאן למעלה.
ואולי גם כדאי להזכיר שלאורך עשרות שנות פעילות של תחנת כח פחמית סטנדרטית, סביר מאד להניח שהיא גרמה לאלפי מקרי מוות כתוצאה מזיהום מתמשך. משום מה נוטים לשכוח את זה בכל הדיונים על הפקת אנרגיה גרעינית.
לפי הסדרה, לפחות, המצב בצ'רנוביל אחרי הפיצוץ היה יכול בקלות להתדרדר למצב גרוע בהרבה, שהיה הופך את כל אוקראינה (ועוד חלקים נרחבים מהמחוזות שסביבה) לבלתי ניתנים לחיי אדם למשך אלפי שנים, ואת כל אירופה למקום שלא ניתן לאכול שום דבר שגדל בקרקע שלו.
אם זה נכון, אין בכלל על מה לדבר: אנרגיה גרעינית היא פשוט מסוכנת מדי.
אנרגיה גרעינית היא מסוכנת מאד במקרי קיצון אבל מאד בטוחה לאורך כל חיי התפעול. אנרגיית מאובנים היא מסוכנת פחות במקרי קיצון (למרות שאתה יכול לומר, נגיד, שדליפות נפט זה גם סוג של מקרה קיצון) אבל לאורך חיי התפעול היא מסוכנת יותר.
אחת המסקנות שצ'רנוביל מציגה לצופים שלה היא שצריך למזער את הסיכון למקרי קיצון, וזאת מכיוון שבברית המועצות לא עשו את זה. שים לב איך בפרק החמישי, במהלך המשפט, מתוארים כל התקלות הקטנות (בפני עצמן) שההצטברות שלהן הובילה בסוף לפיצוץ – ושים לב שלא מתייחסים שם ישירות לאנשים שנפגעו מכיוון שהיו ניסיונות הסתרה והדחקה – שכל אחת מהן מבוססת על בעיה יסודית באופן המחשבה הסובייטי. המסקנה המשתמעת היא שאם מתייחסים לסיכונים של אנרגיה גרעינית ברצינות, הסיכון לתקלה קטסטרופלית הוא נמוך. ואתה יכול לראות את זה בפוקשימה – כאן לא היו טעויות אנוש, כאן היה כור שהתמודד עם אסון טבע בסדר גודל גדול יותר מהתכנון – ועדיין הנזק הסביבתי היה מזערי כי התמודדו איתו כמו שצריך.
במאמר מוסגר – אחרי שסיימתי את חמשת הפרקים חזרתי וראיתי את הפרק הראשון, שמתאר את האירוע עצמו, והפעם כשאני יודע מה התרחש שם – ויש סצינה שמאד קל לפספס בצפייה הראשונה, שבה אחרי הפיצוץ דיאטלוב יוצא החוצה ורואה חתיכות של גרפיט שמונחות על הרצפה. מכיוון שאנחנו יודעים, בדיעבד, שזה היה יכול להיות רק במקרה של פיצוץ אמיתי, ודיאטלוב היה אמור לדעת את זה מלכתחילה – אם הוא היה, בשלב הזה, מודיע שיש אפשרות שהכור התפוצץ וצריכים להתייחס לכך ברצינות – הרבה מהמתים לא היו נחשפים לקרינה ישירה. מכך שהוא עבר על זה לסדר היום – מסיבות של התחמקות סובייטית מאשמה – הוא אחראי ישירות על הרבה מהנזק הזה. אדם אחד שפעל לא נכון.
אני רוצה להזכיר שיש בהחלט מה לדבר על הסדרה במסגרת הריאליזם שלה לכל אירוע ואירוע פרטני שלה, ושמכיוון שאני בספק שדיאטלוב אמר שהוא ראה גרפיט, ואין שם אף אחד אחר – יש בסיס להניח שיכול להיות שמדובר בחופש אמנותי של הסדרה, כמו שאנחנו יודעים שהיא יכולה לנקוט כשבא לה.
ברמת החיים האמיתיים אני לא ממש צריך לחפש אשמים לאסון (כלומר, אני לא, ייתכן שמי שהיה אז בברה"מ צריך שיהיה את מי להאשים). הכל הוא ברמת הסדרה – ברמת הסדרה דיאטלוב אשם בכמעט כל מה שהתרחש בצ'רנוביל עד ששצ'רבינה הגיע ולקח פיקוד. הדבר היחיד שהוא לא אשם בו הוא הפיצוץ עצמו, כי ההבדל בין פיצוץ לבין חניקת הכור הוא רק התכנון הלקוי של הכור, שאותו הוא לא היה יכול לדעת. אבל הסדרה טורחת לומר שאפילו אם נגיד שהפיצוץ הוא לא באשמת דיאטלוב (כי בתכל'ס הוא לא היה יכול לדעת שההוראה שהוא נותן תפוצץ אותו), הרי כל המתים שהיו שם ונחשפו לרדיואקטיביות כי הוא לא הודיע שיש סכנה להתקרב לכור – כן.
והיה כתוב שם שאסון בקנה מידה גדול יקרה בתחנות כח גרעיניות בלי שיהיה לנו משהו לעשות נגד זה. שלא תהיה דרך למנוע את התקלה לא משנה. משמע שזה לא באמת כזה בטוח וגם אם הכל פועל כשורה זה עדיין יתפוצץ אז זה די מסוכן בטירוף. כמובן, ייתכן מאוד שמאחר ומדובר רק בויקיפדיה אז הכל שקרים, אבל סתם חשבתי שאולי זה מתאים לפה כדי להראות שזה לא באמת כזה בטוח.
Fun fact:
היה כתוב שם שאסון בלתי נמנע שכזה אמור להתרחש אחת לשמונה שנים.
האסון האחרון היה ב-2011.
ואם כור אחד יכול לזהם את כל אדמת אירופה זה אכן מסוכן מאד.
אבל עד שאראה, זה נשמע לי די מוגזם.
למשל, שתי פצצות די מלוכלכות שהתפוצצו מעל הירושימה ונגסקי לא הביאו לתופעה כזו אפילו בערים שהן התפוצצו מעליהן. האם כור אחד יזהם פי מאה מפצצה?
תמהני.
מה שמזהם זאת לא הקרינה, ובטח לא הפיצוץ, מה שמזהם זה נשורת רדיואקטיבית שמתפזרת לכל אורך השטח. בהירושימה ונגסקי היקף הפיצוץ היה גדול מאד אבל מוגבל; בצ'רנוביל עלו לאוויר ולמים חומרים רדיוטאקטיביים לאורך זמן, ועם פיזור הרוחות זיהמו שטחים מאד גדולים.
הפצצה בהירושימה הכילה 70 קילוגרם אורניום, כאשר רוב תוצרי הפיצוץ עלו עם הפטריה ואלה שנשארו לא מזיקים כמעט בכלל. בכור גרעיני יש טונות של חומר רדיואקטיבי, כולל חומרים מסוכנים מאוד כמו איזוטופים מסוימים של יוד וצזיום. לדברי הסדרה היקף הנזק בצ'רנוביל הוא בערך כמו 400 פצצות הירושימה. בנוסף, הכורים עדיין ממשיכים להפיץ את החומרים שלהם גם היום.
8
חתול, שופל, אור ענבר, lazarobbie, אדם קלין אורון, לפרקונית, קיו, trilliane?
הסדרה הזאת קיימת כדי לספר את הסיפור של צ'רנוביל, ולא בגלל שום סיבה אחרת. הדמויות שם רק כדי שלצופה יהיה משהו לאחוז בו בזמן שמספרים לו את הסיפור. אפשר לראות את זה מהעובדה שהדמות של אולנה חומיוק (זאת עם הח' בשם) מבוססת על עשרות מדענים אמיתיים שקובצו לכדי דמות אחת כדי שיהיה יותר נוח לצופה לחוות את הסיפור. הדמויות הם הכלי להגיע אל המטרה, לא המטרה.
בעוד שבהרבה סדרות טלוויזיה, הקרבת הדמויות בשביל הסיפור הייתה פוגעת בסדרה – כי כשיש לך כמה עונות ועשרות שעות מסך, קשה לספר סיפור קוהרנטי. לכן עדיף להתמקד בדמויות ולחבר אותם אל הקהל כדי שיהיה משהו שיגרום להם להמשיך לצפות בסדרה – בצ'רנוביל, לעומת זאת, זה רק מוסיף. גם בגלל שמדובר במיני סדרה עם רק 5 שעות מסך, אבל גם בגלל שהסיפור הקיים שבו היא בוחרת להתמקד – פשוט מדהים.
יכול להיות שהבורות שהייתה לי בנושא האסון לפני הסדרה (עד שיצאה הסדרה בכלל לא ידעתי על האסון) ואי הידיעה המוחלטת של מה שהולך לקרות וגודל האסון (הדבר היחיד שידעתי היה שאירופה לא התפוצצה), גרמו לי להנות יותר מהסדרה ומהסיפור שלה מאשר בן אדם שכבר ידע מה קרה שם (כמוך, אני מניח), אבל זה רק אומר שמה שהסדרה ניסתה לעשות – לספר את הסיפור על אסון צ'רנוביל – נעשה בצורה הכי מוצלחת שיכל להעשות.
ועל ההופעה הנפלאה של סאם רוקוול וההופעה הבלתי נשכחת של מישח וויליאמס. הסדרה שהכי התרגשתי ממנה ביי פאר השנה ומישל וויליאמס מגלמת את אחת הדמויות הנוגעות, מורכבות ופגומות שראיתע בזמן האחרון.
יותר מהכל, הסדרה מתארת מה זה להיות סובייטי.
וגרפיט.
שעת שיתוף.
עליתי אמנם בגיל 4 חודשים לארץ, צעיר מכדי לזכור משהו מבלרוס – אבל המנטליות הסובייטית הינדסה את חיי הצעירים בכך שייצרה התנגשויות (יומיומיות) אל מול ההתנהלות הישראלית; עולי בריה"מ לשעבר נוטים או נטו להיות עקשנים, גאוותניים, לא מוכנים להודות בטעויות, והכי חשוב – ההיררכיה היא ערך עליון. כך למשל, בתור ילד בכיתה ד' בבית ספר עירוני טיפוסי ("שכונה", במלעיל), ניסיתי להסביר לאימא שלי כי בניגוד לתפיסה עליה גדלה – המורה הוא, וואלה, לא איזה מנהיג דגול – ואם הוא נתן שבוע ימים לעשות עבודה, אין פה מבחן סודי כלשהו שמודד חריצוּת בקרב תלמידים, אלא הוא פשוט לא מתכוון לבדוק את זה יום לפני; אבל העקשנות והגאוותנות (שלא לומר שמרנות) עולה על הכל, והבנתי כבר בתור ילד שאני במלחמה אבודה.
"צ'רנוביל" החזירה אותי לילדוּת הזו (שלא הייתה כזו עשוקה אגב, אימא שלי התכוונה לטוב והיא אדם נפלא); מהדקה הראשונה מבינים הצופים כי נעשו טעויות הרות גורל, רובן בגלל אנשים אשר אולצו להקשיב לאנשים בדרגת שכר גבוהה מעליהם – ומאותו הרגע בו התפוצץ כור מספר 4, בד בבד עם הניסיונות הנואשים לבלום הרעה במצב – החלו שתי מלחמות; הראשונה היא מלחמה נגד אותה הפנמה כי מחדל שכזה לא יכול להתרחש, מה פתאום, הרי אין טעויות בברית המועצות ("רק תאונות שמחות" בוב רוס היה משלים). המלחמה השנייה, לאחר אותה הפנמה אטית להחריד שאכן קרה-מה-שקרה – מלחמת הסברה. שתי המלחמות החלו להתנהל עוד בטרם הוסרה אבן הגרפיט הרדיואקטיבית הראשונה, ומעולם לא ראיתי ייצוג כה הולם של התרבות והמנטליות הסובייטית בהפקה מערבית. לחזות בג'ארד האריס (שייבדל לחיים ארוכים) נלחם בטחנות רוח לובשות מדים הרגיש, לי אישית, מאוד מוכר. הוא אמנם עשה זאת על מנת להציל חיים ואני כדי שאוּכל לראות פוקימון במְקום להכין שיעורים, אבל תחושת הסולידריות איפשהו שם.
ובואו נדבר רגע על ההפקה עצמה: השִחזור ההיסטורי של התקופה מוכרח להיות הישג כלשהו: החל מהריהוט הדהוי, דרך הקירות שצבועים בירוק-דיכאון ועד בנייני החרושצ'ובקה – כולם נעשו בקפידה יוצאת דופן. האנגלית-הבריטית הורסת מעט את האימרסיביות (ואף אחד לא באמת מסיים כל משפט שני ב-"קומראד") אבל השחקנים קלעו היטב לניואנסים של אזרחי גוש המועצות, בין אם באמצעות בהבעות פנים, בהליכה או בדיבור.
הסדרה עצמה לא חוסכת מראות קיצוניים. על אף שתמיד ידעתי אודות צ'רנוביל ברמה כזו או אחרת (בתור בן לאימא ממינסק שלא הבינה באביב 86' מה פשר הגשם השחור שלפתע יורד עליה), רק בעקבות הסדרה חלחלה לתוכי ההבנה אודות גודל האסון שהתרחש… וגודל האסון שנמנע.
צפייה חובה לכל מי שמעריך משחק טוב ושחזור היסטורי מדויק. לדעתי הסדרה החשובה ביותר שעלתה השנה.
אומנם רוסי צבר, אבל כל מילה.
(ל"ת)
מה שכן, בסדרה כל כך מדוייקת היסטורית מאכזב לגלות
שהדמות של אמילי ווטסון היא בדייה מוחלטת שמהווה שילוב של כמה דמויות אמיתיות, בעוד שבחיים האמיתיים לא הייתה שום ילנה חומיוק שישבה בוועדה הזאת ועוד בתפקיד כזה בכיר (יש לציין שבריה"מ לא הייתה בכלל גן העדן הפמיניסטי שאנשים בקבוצת פייסבוק מסויימת שלא אציין את שמה מנסים לטעון שהיא הייתה).
גם אני אוכזבתי קצת
אבל אם הפתרון היה או לכתוב את חומיוק או להביא מספר רב של דמויות בעלות אותה אג'נדה שמכרכרות סביב לגאסוב – הפתרון של דמות מייצגת הוא לדעתי עדיף.
לנו זה היה די ברור מהרגע הראשון...
היא פשוט הייתה מוצלחת מדי, קל וחומר בתקופה שבה לא היו הרבה נשים במעמד כזה (גם אם בברה"מ זה היה קצת אחרת). הימרנו שהיא מומצאת והיינו מופתעים לו זה לא היה המצב.
דווקא האנגלית הבריטית משפרת את האימרסיביות
כלומר, הסדרה מתנהלת באנגלית, נכון? אף אחד לא מוציא מילה אחת של רוסית מהפה. אז מה יותר טבעי לאנגלית מאשר מבטא בריטי? דווקא מבטא רוסי היה מוציא החוצה וגורם להרגשה שזאת רק סדרת טלוויזיה, נשמע מגוחך, ולא היה הכרחי לסיפור לשום רכיב חוץ מאמינות היסטורית.
מה שכן, המבטא הבריטי גם גורם לדברים מוזרים, כמו סצינת הפרה שבה בבושקה אוקראינית צנומה מספרת על תולדות הדיכוי הרוסי של המאה ה20 במבטא אנגלי שוטף.
הבנתי שהתלונות הן
על כך שלא ליהקו שחקנים רוסים, ונתנו לסדרה עצמה לדבר רוסית. על הנייר זה נשמע טוב, אבל במקרה כזה אני לא חושב שהיא הייתה מגיעה לאותן אמות השפעה.
כן אגב יש דיבוב רוסי אי שם, אבל לדברי אימא שלי שצפתה בו – הוא לא משהו (כל בעלי הדרג קוראים אחד לשני 'טאבאריש' שזה פשוט… מוזר). בריטית אחידה לכולם היא אכן פתרון אידיאלי ומתבקש.
ראיתי שני פרקים עד כה, חותמת על כל מילה.
זו המנטליות הסובייטית שגדלתי איתה אחד לאחד (ההורים שלי לשמחתי שחררו ממנה טיפה עם השנים פה בארץ).
מה גם, שלפני שנה וחצי הייתי במינסק, שנשארה עיר סובייטית לכל דבר ואכן השחזור של הבלוקים למגורים, של הדירות, הרחובות והכל פשוט מדהים. והילדות במדי בית הספר והסרטים בשיער (עוד יצא לי להתהדר בסרטים כאלה פה בארץ). יצא לי גם לראות תמונות של פריפיאט המקורית בוויקיפדיה וזה פשוט אחד לאחד!
מעורר מחשבה מאוד. אני נולדתי ממש שנה וחצי בלבד אחרי האסון, גם כן באוקראינה גם אם באיזור מרוחק יותר (ומנוגד לכיוון התפשטות הקרינה).
ובכלל, כסטודנטית להיסטוריה להיזרק לתקופה, למקום ולאווירה של הולדתי זה משהו די מטלטל. זה מרגיש כאילו עברו עידנים, והרי עברו רק שלושים ומשהו שנה. כן, אנחנו עד כדי כך חיים בעולם אחר.
לגבי השפה, לי לא מפריעה האנגלית, זה עדיף בהרבה ממבטא רוסי מזויף שיש בדרך כלל בסרטים הוליוודיים (לכל הרוחות, לא עובדים שם עם שחקנים רוסים?). גם אהבתי שהם הכניסו קטעים ברוסית פה ושם, מאוד אותנטי ומזכיר איפה ומתי אתה נמצא. כמו השיחות למכבי האש בפרק הראשון. התהפכה לי הבטן.
ופתאום עלתה בי מחשבה, אני צופה ב"דרמה היסטורית", שמתארת את התקופה בה נולדתי. לא תיארתי לעצמי כמה אני כבר לא צעירה…
סדרה מצוינת, עוכרת שלווה שלא עוזבת אותך. פשוט חובה.
בשביל זה יש טלוויזיה.
הערות קטנות
לגבי האנגלית והקומראד- אני מאוד ממליץ לך לשמוע את הפודקאסט שHBO עשו עם יוצר הסדרה, קרייג מאזין, ובכל פרק הוא מדבר על פרק של הסדרה. שם הוא מסביר את הבחירה לעשות את הסדרה באנגלית – הם לא יכלו לעשות את הסדרה ברוסית, הבמאי והשואו ראנר לא מדברים רוסית, והם אלו שצריכים להבין אם הסצנה עובדת או לא (שלא לדבר שזה מגביל להם את מבחר השחקנים שהם יכולים לעבוד איתם), והם ניסו לעשות את זה באנגלית עם מבטא רוסי, ומהר מאוד גילו שאנשים משחקים את המבטא במקום, אתה יודע, לשחק, אז הם ויתרו על זה. הם כן רצו לעשות במבטא אנגלי, ולא במבטא אמריקאי, כי הם הרגישו שזה *ממש* יוציא אנשים מהאימרסיה.
לגבי קומראד, זה לטענתו דווקא משהו שלא היה בסדרה במקור, ודווקא האנשים שחיו בתקופה ההיא אמרו לו שהוא צריך להכניס את זה כי זה משהו שאנשים ממש אמרו אחד לשני.
בכל אופן, אם אהבת את הסדרה, אני *ממש* ממליץ לשמוע את הפודקאסט, זה מרתק, הוא מספר על הסיפורים האמיתיים, וזה לא ייאמן כמה מזה הוא אמיתי, ולא ייפוי של איך שהדברים היו, והוא גם מסביר למה הם בחרו לספר את הדברים כמו שהם בחרו, וזה גם ממש מעניין.
https://podcasts.apple.com/us/podcast/the-chernobyl-podcast/id1459712981
https://open.spotify.com/show/5SSYyVWm0FaY8as96gE3EM
מצטרפת להמלצה, הסכת נפלא!
נהניתי ממנו לא פחות מהסדרה ובדיוק נכנסתי להמליץ עליו בעצמי.
יש סיבה שהסדרה קיבלה 9.7 בימד"ב?
אני מודע לזה שימד"ב הוא לא הכלי השיפוטי האולטימטיבי וכו', אבל עדיין רוב הסדרות הטובות ביותר שראיתי נמצאות בראש רשימת ה-top rated TV של האתר. ואיכשהו הסרט הזה הגיע למקום הראשון, ולא סתם ע"י בודדים אלא מאה אלף איש. למי שראה, זאת סדרה עד כדי כך טובה?
שילוב של הייפ ואיכות
צופים רוצים להרעיף אהבתם על הדבר האיכותי והחם ביותר כרגע בסביבה, ולכן הם נוהרים לימד"ב להפיץ את הבשורה. הרבה מהם לא מסתפקים רק במתן ציון מקסימלי, אלא גם בהורדת ציון לסדרות אחרות; המזל הוא שכמו בכל הייפ, מתישהו הוא דועך. הימור שלי? שנה מהיום תתברג "צ'רנוביל" באזור הטופ 20 – ולדעתי האישית בצדק.
חושב אבל שזו הגזמה? פרק מלפני שבוע של האנימה הפופולרית "Attack on Titan" מתברג כיום בימד"ב בראש רשימת הפרקים הטובים ביותר – עם ציון עגול של 10.0 (ומתחתיו פרק הסיום של צ'רנוביל עם 9.9). אמנם פרק סבבה של AoT, כן? אבל ממש לא הפרק הכי טוב ששודר בתולדות בטלוויזיה (ולדעתי גם לא בתולדות AoT).
לדעתי יש פה אפקט "משחקי הכס": הצופים כל-כך מאוכזבים מהפינאלה עד שהם מחפשים בנרות יורש בטווח המידי – רק שהם שכחו, למרבה האירוניה, שהסדרות שצריכות להיות בטופ הן אלה עם הסיפור המעניין ביותר לספר.
אבל לצ'רנוביל יש סיפור מעניין מאד לספר
הוא אמנם פחות הסיפור על איך התפוצץ הכור בצ'רנוביל ויותר על איך התנהלה המנטליות הסובייטית בפני משברים, אבל הסיפור הוא בהחלט אחד הצדדים החזקים של הסדרה.
כן, סורי
הייתי צריך לשים כוכבית שצ'רנוביל עצמה אכן בעלת סיפור טוב (ולדברי השואוראנר בטוויטר: הסדרה היא למעשה ראי להתייחסותו של ממשל טראמפ להתחממות הגלובלית. "מחיר השקרים").
אני חושבת שזה כמו מקרה "חומות של תקווה"
טרם פגשתי מישהו שחושב שזה הסרט הטוב עלי אדמות. לא, זה פשוט הסרט שהכי הרבה דירגו בציון 10. ראיתי כרגע שני פרקים, ואם הסדרה תמשיך כך אתן לה עשר – יותר ממה שהייתי נותנת למשחקי הכס של 6 העונות הראשונות – אבל עדיין הייתי חושבת שGOT היא סדרה טובה יותר.
עכשיו אחרי שצפיתי
אני לא יודע אם מגיע לסדרה כזה ציון, אבל בהחלט מגיע לה ציון גבוה. הפחד והזעזוע ליוו אותי לכל אורך הצפייה, בתוספת התחושה המוזרה שהקרינה הרדיואקטיבית יוצאת מהמסך אליי. אחת התחושות במהלך הצפייה היא של פצצה מתקתקת שסופרת קדימה במקום אחורה, כשכל שניה מישהו מת או ניזוק לכל החיים.
הסדרה גם ממחישה מתי האימה הכי אפקטיבית- כשאי אפשר לראות את "הנבל". בבמבי לא רואים את בני האדם אבל רואים את ההשפעה שלהם וזה מפחיד בהרבה. ב"צ'רנוביל" יש קטע שאחד העובדים עומד להיכנס לכור, ולמרות שאני יודע שלא הולך לקפוץ עליו שום דבר זה מפחיד אותי יותר מהרבה סרטי אימה. והכי גרוע שהנבל הזה נוצר בידי בני אדם. עוזרת גם העובדה שזה איום אמיתי, לא סתם סרט (המיגון החדש שבנו אמור לשרוד עוד 100 שנה, מקווה מאוד שיזכרו לחדש אותו אחרי זה).
חייב לציין לטובה, מעבר לצילום והשחזור ההיסטורי המדהימים, את הפסקול של הילדור גוואנדוטיר (אז ככה מבטאים את זה), מלחינה שעבדה עם יוהאן יוהאנסון על כמה מהפסקולים של סרטי דניס ווילנב, ובסדרה הזאת עושה שיעור למלחיני אימה במוזיקה וסאונד מהגיהנום.
את העבודה שלה הסדרה עשתה.
היא העלתה את נושא הסכנה הגרעינית לידיעת כל מי שהיה צעיר מדי או שעקב מסך הברזל לא הכיר את הנושא. אני באופן אישי מרגיש שאני יודע קצת יותר על כורים גרעיניים אחרי הסדרה.
אבל זו לא העבודה שלה.
נניח, מה תלמד מהסדרה על הדור החדש של כורים גרעיניים שמשתמש בחומרי דלק בצורה אחרת לגמרי? ספק אם אפשר בכלל להשוות כור מדור II כמו צ'רנוביל לכור מופחת-קרינה-פנימית כמו תכנונים של דור 4 ואפילו לחלק מתכנוני דור III, ולא רק בתחום הבטיחות.
המודעות היא בעיקר לתרבות בעייתית כזאת ולהשלכות הרות האסון שלה
הנקודה המזעזעת ביותר היא שאסון בדרגה כזאת, במחיר כבד של חיי אדם ופגיעה בסביבה, הוא ברובו תולדה של אגו של אדם אחד, ואפילו לא מדובר בגנרל או מנהיג. פשוט פקיד יהיר שרצה לסמן V בדרך לתפקיד, והתעלם מכל נורות האזהרה (תרתי משמע). הייתה לו כמובן עזרה בתכנון גרוע, אגו של אחרים וצייתנות סובייטית, ובכל זאת…
הם מדגישים את זה מאוד גם בהסכת, המשפט שהוא אומר "לאמת לא אכפת". אפשר לשקר כמה שרוצים ולעגל פינות, בסופו של דבר המציאות המדעית עושה מה שהיא עושה, ואם מנסים לטייח המצב רק מידרדר. פרק הבונוס השישי בהסכת נפתח בסיפור על מקרה טרי של פצצה גרעינית ברוסיה או משהו כזה, כאילו לא למדו דבר…
אגב, נקודה מעניינת שלמדתי מההסכת והשאירה אותי פעורת פה – מתברר שהכורים האחרים מסביב המשיכו לעבוד ולספק חשמל במשך שנים רבות אחרי האסון (והם לא הופעלו מרחוק או ע"י רובוטים…).
לגבי קרינה שיוצאת מהמסך.
במקרה ראיתי רק אתמול ראיון וניתוח של שלושה סצינות מתוך הסידרה עם הסינמטוגרף של צ׳רנוביל שבהם הוא מסביר שהשימוש בתאורה ספציפית אמור ליצור את התחושה שאתה מתאר – אור בוהק = קרינה/סכנה. אז יאפ.
ודרך אגב: הראיון מאוד מומלץ :
https://www.youtube.com/watch?v=GxSCZB3Dmpg
הסדרה יכולה לקבל את כל התשבוחות שבעולם, אני עדיין אראה בה ניסיון להרוויח על חשבון הטרגדיה.
בכלל, לאחרונה יש לי פחות ופחות סבלנות ל"סיפורים אמיתיים" ו"דרמות היסטוריות". זה לא אמיתי, האנשים האלה לא אוקראינים, ואני לא מעוניין שיגעו בדברים שנגעו במשפחתי כדי לקצור ביקורות מהללות, ובטח שאני לא מעוניין שינצלו את האסון כדי להעביר איזשהו "מסר" על דונאלד טראמפ. זילות. אכפת לכם מצ'רנוביל? יש ספרות עיונית שאפשר לקרוא. לא רוצים לקרוא – מעדיפים לראות סדרות שיפרטו לכם על מיתרי הרגש? כנראה שלא איכפת לכם. זה בסדר גמור, אבל לא צריך להעמיד פנים. שפל המדרגה יהיה לראות את האנשים המעורבים בהפקה באיזשהו טקס חלוקת פרסי-שקר-כלשהו שבו גובליני תעשיית הבידור טופחים זה לזה על השכם, כולם עד אחד נרגשים ומזילים דמעה במלבושיהם המזעזעים, עולים על הבמה ומספרים על ה"הזדהות" העמוקה שלהם עם קורבנות הטרגדיה, מודים לכל מי שצריך להודות לו וזורקים כמה מילים אופנתיות נגד טראמפ.
כן, אני חוזר באופן לחלוטין בלתי אירוני על הקלישאה הסובייטית "לא קראתי, אבל אני חורץ משפט". לא צפיתי, ואין לי שום כוונה. יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לחשוף את עצמי ל"אמפתיה" של תעשיית הבידור.
אז לא אהבת את טיטאניק?
(ל"ת)
לא.
(ל"ת)
אז אסור, בעצם, לעבד היסטוריה לקולנוע/טלוויזיה? מה?
אתה מתעלם מזה שיכול להיות שהסדרה הזו יוצרת עניין מחודש באסון, שקרה כידוע לך לפני יותר מ30 שנה. אלמלא ייצוגים במדיה הנושא לא היה עולה שוב על סדר היום ודור שלם של בני אדם כנראה לא היו נחשפים אליו, שלא נאמר דור שלם שלא היה אכפת לו מהם.
איך אדם אמור לחשוב בכלל להיחשף לחומר עיוני על אירוע מהעבר בלי שתהיה לו נקודת גישה? מלבד אקדמאים ואנשים שיש להם קשר לכאלה שחוו את האסון, מי אמר שבכלל שישמעו עליו?
כל הכבוד על שלב חדש של טהרנות שלא חשבתי שקיים.
מותר לעבד מה שרוצים, ומותר לי לא להתלהב מזה.
אני לא מעוניין שלאף אחד יהיה איכפת מצ'רנוביל. אני לא מעוניין ברחמים של תעשיית הבידור המערבית, ואני לא מעוניין בכך שהאנשים הריקים והפוחזים האלה ירגישו חסידי אומות העולם מפני שהם צילמו סדרת טלוויזיה. אנשים מתו, במציאות, ועכשיו אתם תקבלו פרסים וטפיחות על השכם כי המה-שמו השוודי ההוא הצליח לזייף מבטא בריטי. ברור שלא כולם יסכימו איתי, אבל זו ההשקפה שלי.
אני אגב גם מתעב טקסי יום השואה שבהם ילדים בני 18 קוראים מכתביו של אבא קובנר כשאין להם מושג מה בין וילנה לווילון. זה לא אומר שאסור לקיים טקסי יום השואה.
תחשוב על זה גם כדרך להנגיש מידע
אתה מתמקד מאוד בדחף המוסרי (לכאורה או לא) של יוצרי הסדרה, אבל קצת מתעלם מהקהל.
נניח שזה מקנה ידע, ברמה העובדתית, על האסון ועל ברית המועצות שאנשים לא היו מכירים אחרת, לכמות גדולה בהרבה של אנשים מאלו שהיו מתעניינים בידע הזה בכוחות עצמם – אין לזה חשיבות כלשהי בעיניך?
לדוגמה - פי כמה אתה חושב גדל מספר האנשים
שמכירים את ולרי לגסוב ויודעים איזה גיבור הוא היה?
כמעט כמידת הגידול באוכלוסיית האנשים שישכחו מי הוא בעוד שבוע.
(ל"ת)
לא, אין לזה כל חשיבות בעיניי, אלא אם כן המתים יקומו לתחייה והקרקעות הרדיואקטיביות תטוהרנה.
אני לא יכול שלא להרגיש שההתעסקות של תעשיית הבידור בטרגדיה מזהמת אותה. המחשבה שמישהו מרוויח מזה כסף, מישהו מקווה לקבל על זה פרס, מישהו רוצה לקדם על זה קריירה, מישהו רוצה לקדם את הדעות הסטריאוטיפיות שלו על מה שקרה לפני 14 דקות, ומספר לא ידוע של אנשים צורכים את הטרגדיה כדי לקבל זריקת מה-שמו (נשרתי מכימיה), מגעילה אותי. תיהנו ממה שאתם רוצים. אני מתלהב ו"מתרגש" מכל מיני אסונות שלא התרחשו 800 קילומטר ממקום הולדתי, כי אני לא מרגיש שהם נוגעים בי אישית. אני לא מתבייש בזה ולא שופט אף צופה. תעשיית הבידור היא סיפור אחר – אני מתעב אנשי שואו-ביזנס. אני חושב שככלל הם ריקים ומזויפים ונפוחים מחשיבות עצמית ומזהמים בעצם יישותם את מה שהם נוגעים בו, והם רע הכרחי עד שאינטליגנציה מלאכותית ואפקטים פוטוריאליסטיים יתפסו את מקומם. ואני מקווה שיום אחד אפסיק לבדוק באופן אובססיבי אם כל שחקן שאינו מוכר לי הוא יהודי ונשוי ליהודיה.
אז מה אתה עושה פה?
זאת אומרת, אני לא רוצה לחטט, אבל נשמע שאתה לא מאוד אוהב קולנוע.
אה, אוקיי, אני יכול להחליף הילוך, אבל אז התגובות שלי יימחקו.
אני אוהב אנימה, סרטים סוג ב', סרטי קונג פו וסרטי אימה. מדי פעם אני מתנסה בז'אנרים אחרים כי אני מאמין שסבל בונה אופי ושסבל הוא למעשה ביטוי לסירובו של המוח הבוגר והמסויד שלי לעכל מערכות מידע חדשות – בעיה שניתן להתגבר עליה רק באמצעות אלימות עצמית. למשל, הכרחתי את עצמי לצפות ב"מקום הטוב" וב"נערות דרי" מההתחלה ועד הסוף. וקראתי ספר שלם בהולנדית מבלי להבין מילה. אחת מהדרכים לגרום לעצמי לסבל היא להיכנס לעין הדג ולבוא באינטרקציה עם אנשים ששואלים אותי "מה אתה עושה פה?". אני מרגיש שהוספתי הרגע שניים וחצי פיתולים לקליפת המוח שלי.
אני מניח שכל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שעלי לצפות ב"צ'רנוביל". ואחרי זה בראיונות עם הצוות. ולקרוא את הטוויטרים של התסריטאים.
אני מתנצל, זה היה ניסוח לקוי.
באמת ובתמים לא התכוונתי לביטוי במובן של "אז מה אתה עושה פה, פושטק?" – זו הייתה שאלה כנה. כי כשכתבת
לא סייגת. אבל אם אני מבין נכון, אתה דווקא כן מסייג: אתה לא אוהב כשתעשיית הבידור מנסה לחנך, אלא מעדיף אותה כשהיא רוצה רק לבדר. זה מדויק? כי אם זה באמת המצב, ברור מה אתה עושה פה, וזו עמדה לגמרי לגיטימית.
יש לך סבלנות ראויה לציון. אני ממש חמום מוח.
אני אוסיף גם שככל שמוסר ההשכל נוגע למשהו שאכפת לי ממנו פחות כך אכפת לי פחות גם מהניסיון לחנך. מיחזור לא מעורר בי שום תגובה רגשית לכאן או לכאן, כך שלא מאוד יטריד אותי אם סרט כלשהו יסביר לי ש"חשוב למחזר". כנראה שאני פשוט לא אראה אותו.
ויש עוד משהו: אם אני משוכנע שהמסר כן, היחס שלי שונה לחלוטין. בנוף האידיאולוגי של התרבות הפופולארית המודרנית במערב, סרט שיצא ב-2019 ויתמוך בבירור בנאצים כנראה יהיה יצירה כנה, ולמרות שאני לא הנאציונאל-סוציאליסט הגדול ביותר בארץ (אלא אם כן היותי ציוני שתומך במדינת הרווחה הופכת אותי לכזה) ותהיה לי התנגדות עקרונית למסר פרו-נאצי, אני אעריך את האומץ ואת הכנות שביצירה כזאת.
אני יכול להצטרף לדיון ולפתוח קן צרעות?
סליחה, פשוט נגעתם כאן בנקודה שדי בוערת בי בזמן האחרון.
יש מן תפיסה בציבוריות הישראלית – וגם הגלובלית ככל הנראה – בשנים האחרונות שמי שאומר את "האמת שלו" ויוצא נגד הקונצנזוס עושה זאת ממניעים טהורים, בעוד מי שמדבר מתוך הקונצנזוס ומסכים איתו עושה זאת מתוך לחץ חברתי. האחד הוא מורד, זאב בודד, והשני כבשה שהולכת לטבח, במקרה הטוב, או חלק מעדר זומבים רעבים למוח ספקן, במקרה הרע.
מה עם להסתכל על כל מקרה לגופו ולהחליט לפי זה? אולי הקונצנזוס צודק בחלק מהמקרים וטועה בחלק אחר? כדור הארץ עגול, אין קונספירציה מסביב לזה, לטאות ענק מהחלל לא השתלטו על מוקדי הכוח, חיסונים עובדים ברובם הגדול – ומה שלא, זה לא בגלל קונספירציה של בעלי חברות תרופות רצחניים ותאבי בצע, אלא חלק מהתהליך המדעי. כן, צריך לפתוח את הראש ולהיות ספקן, להסתכל על המחקר המדעי בנושאי חיסונים ולבדוק איזה עובד ואיזה לא, בכלים שנמצאים בידינו. מה שלא צריך לעשות, זה לשלול את כל הממסד הרפואי בבת אחת, כי "כולם מושחתים" ו-"כולם מונעים על ידי אינטרסים". זו חשיבה ילדותית לא פחות.
אתוס "האמת שלי" מוביל אותנו לאסון גדול. מותר לעשות הכול בשם האותנטיות ואם אני חושב משהו אז הוא נכון. אם אתה טוען שזה לא נכון, אתה מנסה להשתיק את "המתחרים" או "האויבים" מתוך אינטרסים אישיים.
ועכשיו, אקשר לדיון שלמעלה:
יתכן שהסדרה "צ'רנוביל" נוצרה גם מתוך אינטרסים כלכליים. יודעים מה? *רק* מתוך אינטרסים כלכליים. מאות אנשים, מרמת המנכ"ל ועד התסריטאי, כולם מתאחדים ביחד כדי למכור את המוצר הזה להמונים ולהרוויח מלא כסף, כבוד ופרסים מהעדר. איך אפשר לדעת בלי לצפות בסדרה ולשפוט *אותה* ישירות? נראה שהחלטת שהסדרה היא מנוגדת לטראמפ מראש, או לפי כמה ביקורות שקראת, ומעכשיו זו כל מהות הסדרה. זה כל מה שהיא מייצגת. לא דיוק היסטורי, לא פרשנות לאירועים אמתיים מתוך זווית ראייה מודרנית, רק פרופגנדה של עדר שטוף מוח ורדוף כסף ופרסים.
כל רעיון, תוצר תרבותי, אמונה, תפיסה, חוק, זווית ראייה, אידיאולוגיה. כל דבר אנושי, צריך להישפט בפני עצמו, לא בהתאם לאינטרסים או הפסיכולוגיה של יוצריו. לכולם יש אינטרסים, רבים, לעתים משלימים, לעתים סותרים. לכולם יש היסטוריה וביוגרפיה אישית מורכבת ורבת ממדים. צריך לכבד את היוצרים, המפיקים, אנשי האמנות והאומנות שיצרו את הסדרה הזו ולפחות לתת לה הזדמנות. אולי תופתע, אולי לא, אבל לפחות תוכל לעמוד מאחורי הדעה שלך בכבוד.
תגיד, *אותי* צריך לכבד?
העניין עם טראמפ הוזכר כאן בתגובות כדבר שנאמר ע"י מישהו מיוצרי הסדרה (ביקורת על הכחשת ההתחממות הגלובלית מצד טראמפ), מעבר לכך לא ידוע לי דבר וזה לא הדבר המרכזי שמעניין אותי. מעניין אותי לא לחוות ניצול, וחוויות ניצול כידוע יכולות להיות משוללות כל קשר למציאות. אני לא מאמין בכנות של תעשיית הקולנוע המערבית בהקשר הזה, ולא ברור איך צפיה בסדרה תגרום לי להתבדות, ומעבר לכך לא ברורה לי ההתעקשות שאצפה בסדרה. כמעט כאילו אתה לא מרגיש בנוח שמישהו פוסל על הסף משהו שאהבת.
אלכס ג׳ונס מצחיק מאוד בעיניי ואני נהנה מאוד לצפות בו. בדרכו הוא גאון ומשורר. מה כל הדעות שהוא מביע קשורות אליי ולתגובותי, לא ברור. אני בטוח שכל המסקנות מרחיקות הלכת שהסקת עליי מעניינות מאוד את האנשים שיעשו לך פישלייק. לילה טוב.
תיקון: אני כמעט בטוח שאלכס ג׳ונס לא טוען שכדוה"א שטוח.
סליחה, אלכס.
כמה תשובות
1. אין לי עניין בסדרה. לא צפיתי בה ולא מעוניין לצפות בה. זה באמת לא מעניין אותי. בוא נשים את זה בצד. אל תצפה. לא אכפת לי.
מה שכן – אני לא מתיימר לדבר על הסדרה, האיכויות שלה או מה שהיא מייצגת. גם אם היוצרים טענו שהיא תומכת בדעה כזו או אחרת, יש רבים ורבות אחרים שהיו מעורבים בה. מעבר לכך, זה רק חלק ממה שהיצירה שלהם מייצגת. יש סיפור שלם מאחוריה שבלי לצפות בסדרה אתה לא יכול להכיר או להבין. וגם אני לא, אגב. כי לא צפיתי בה, כאמור. ויתכן בהחלט שמדובר בזבל קפיטליסטי טהור. אני מפקפק בכך, אבל אני לא יודע.
2. הפנייה היא לא אליך אישית אלא לדעה אחת שהצגת. פופולרי= פופוליסטי= רע. אז לא, זו לא המציאות. לא ככה זה עובד.
3. חשוב לי להדגיש: הדוגמאות שהבאתי לא נוגעות אליך בכלל, אלא לרוח הדברים: אם משהו הוא ממסדי או מקובל, הוא כנראה מקולקל. חיסונים זה קונצנזוס מדעי, משמע זה לא נכון. כדור הארץ עגול זה קונצנזוס מקובל כבר מאות שנים? מישהו מנסה להסתיר משהו.
4. אני חוזר שוב: הדעות שהוצגו לא רלוונטיות אליך. אני לא מכיר אותך ואני לא מתיימר להניח הנחות עליך, מעבר למה שאתה עצמך כתבת. הדברים שכן כתבת ב*מפורש* הם:
"בנוף האידיאולוגי של התרבות הפופולארית המודרנית במערב, סרט שיצא ב-2019 ויתמוך בבירור בנאצים כנראה יהיה יצירה כנה, ולמרות שאני לא הנאציונאל-סוציאליסט הגדול ביותר בארץ (אלא אם כן היותי ציוני שתומך במדינת הרווחה הופכת אותי לכזה) ותהיה לי התנגדות עקרונית למסר פרו-נאצי, אני אעריך את האומץ ואת הכנות שביצירה כזאת".
מה שהבנתי מזה הוא: אני מכבד את מי שיוצא נגד הקונצנזוס כי יש מאחורי הדברים אמת או כנות שאין במי שמדבר בשם הקונצנזוס. מי שמדבר בשם הקונצנזוס או פונה לקהל רחב הוא "גובלין תעשיית הבידור" שרוצה רק פרסים ולכן מוכן למכור אסון היסטורי.
5. את אותו יחס נתת לי כאן: אני רוצה לייקים ולכן אני מפרסם הודעות כאלה. הודעות שאני כותב ומנסח בצורה מסוימת כי אני רוצה להעביר מסר מסוים, שאותו רידדת ל-"הרבה יסכימו איתך? אז זה האינטרס האמתי שלך". צר לי, עם זה אני לא מנהל דיון. אין לי דרך לסתור את זה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט לכתוב את דעתי האמתית, הכמה שיותר אותנטית, שנובעת מכך שחשבתי ושקלתי והתלבטתי הרבה מאוד שנים עד שהגעתי למסקנות האלה. אם הייתי רוצה להילחם בתחרות פופולריות מדומיינת אז ההתנהלות שלי הייתה אחרת לגמרי גם בחיים וגם כאן.
6. העניין הוא לא אישי. לא נגדך ולא נגדי. לא בעדך ולא בעדי. העניין הוא שאתה שולל מראש סרטים, סדרות, ספרים ויצירות אמנות שהרבה אנשים עבדו עליהם, ומתייחס ליוצרים וליוצרות כגובלינים שחיים על דם הקורבנות, מסיבות שאינן רלוונטיות בעיני ובעיני רבים אחרים כאן. זה לא הוגן כלפיהם. וכן, אכפת לי מהם, כי אני מבין את ההשקעה הרבה שלהם ביצירה שעבדו עליה הרבה מאוד זמן והשקיעו בה הרבה מאוד משאבים כלכליים וגם יצירתיים.
נתחיל ממספר 5
אני אדם אנטגוניסטי, אבל לא עד כדי כך. דיברתי בגנות האנשים שיסכימו איתך וישמחו לקרוא השערות, מכוונות או פרי דמיונם, על אופיי, לא בגנותך. מעבר לכך, כשכתבתי נאצים התכוונתי לנאצים ומקרי קיצון מובהקים אחרים. מי שתומך בנאצים מוכן להסתכן מאוד כשהרווח, החומרי והחברתי, מוטל מאוד בספק. אותו אלכס ג׳ונס שהזכרתי הוא להבנתי איל-מדיה ואיש עסקים מצליח שמוכר כל מיני מוצרים מאוד מפוקפקים לקהל גדול שסוגד לו. אני לא סומך עליו בכלל ומפקפק מאוד בכנותו, אף על פי שהוא לא במיינסטרים. לעומת זאת, מי שמביע דעות שהן שיא המיינסטרים בסביבתו ואינו מסתכן בדבר אין כל דרך לדעת מהי מידת כנותו מבלי להכירו אישית, ואם מתחשק לי אני אניח שהוא משקר לי מבלי להסתבך עם עובדות, כי זו זכותי ומדובר ב*סדרה*, ולא בהכחשת הרפואה או בטענה שאירוע ירי שאנשים נהרגו בו בוים וכל ההורים השכולים שחקנים (שוב אלכס ג׳ונס).
יוצרי צ׳רנוביל כולם או ברובם המוחלט לא קוראים בעין הדג ואני לא חייב להם כלום. ואת הרעיון שהלגיטימיות של דעתי מוטלת בספק כי השיקולים שלי לא רלוונטיים מבחינתך אני דוחה לחלוטין. אני לא חייב להיות מובן לך, או לחלוק איתך מטען אישי, ובטענתך אתה פשוט חושף את חוסר הסובלנות שלך. למה דעותי כל כך מטרידות אותך?
אילו רצית לענות לי בתגובתך, היית חוטא בהכללת יתר. מכיוון שסתם החלטת לכתוב קונטרס לא קשור שגורר אותי לעולם של אסוציאציות פרועות, אתה חוטא בגסות רוח.
אולי בעיניך אתה אדם אנטגוניסטי אבל לא עד כדי כך,
אבל הפרסונה שאתה מציג באתר, ובמיוחד בנושא הזה, היא אנטגוניסטית ביותר עד רמה של להכעיס.
אני אצמצם את הדיון: אף אחד לא היה מתייחס אליך אישית אם היית אומר שלא אהבת את הסדרה, אפילו בטענה של "פרופוגנדה קפיטליסטית שנועדה להוון את הסבל האוקראיני". אף אחד בכלל לא היה מתייחס אם היית אומר שאתה לא מתכוון לצפות בסדרה כי אתה לא רוצה לראות המחזה דרמטית של סבל שהקרובים לך עברו.
הסיבה היחידה שבגללה עוררת כזה אנטגוניזם בנושא צ'רנוביל היא האמירה שלך "אני החלטתי על מה הסדרה, ובגלל זה אני לא מתכוון לצפות בה, ולא משנה כמה תגידו לי שזה בכלל לא נושא הסדרה". כלומר, האנטגוניזם מגיע מכך שהכרזת הכרזה שהיא טעות ואתה מסרב בעקשנות להקשיב למי שאומר לך שאולי כדאי שתבדוק את הטענה שלך.
אני החלטתי החלטה ולא מתרגש מזה יותר מדי, אבל אנשים פה מתעקשים לשנות את דעתי.
עד כמה שאני רואה, אני מפגין כאן יישוב הדעת, הגם שדעתי חריגה ומוזרה, אבל כל מיני אנשים שאני לא מכיר ולא מכירים אותי מתעקשים שאני איישר קו עם המפלגה. שוב, זכותי לחשוב מה שאני רוצה מכל סיבה שמתחשקת לי. אני לא מפריע לך ליהנות מכל דבר שהוא. אילו דיברת איתי פנים אל פנים היית רואה שאני לא משפריץ קצף ולא מנופף באגרוף.
למה שלא תשאל את עצמך מה מפריע לך שהחלטתי את מה שהחלטתי והצגתי את דעתי כפי שהצגתי אותה ומה תרוויח מזה שתשנה את דעתי.
אה, פשוט מאד.
עצם ההחלטה שלך לא מפריעה לי. מה שמפריע זה שאתה מנמק אותה ב"לא ראיתי את התוכנית אבל אני יודע מה יפריע לי בה", וזה נימוק מעצבן, ברמה מירי רגבית. כי עקשנות היא לא מידה מעוררת חיבה במיוחד.
מה שאני ארוויח אם תשנה את דעתך, זה שאתה תרוויח סדרה שלדעתי היא מוצלחת, וזה נחמד שמישהו נהנה בזכותך.
פופולארי = פופוליסטי = רע איננה אמירה שאני מסכים איתה.
מה שאני אומר הוא, בסך הכול, שלא נוח לי עם הסדרה הזאת מסיבות אישיות, וכל תגובה שמגיבים לי מכריחה אותי להסביר את תחושת הבטן שלי בצורה יותר ויותר מורכבת עד שיוצאת מזה אידיאולוגיה. פשוט לא נראית לי כרגע הסדרה הזאת על צ׳רנוביל שנוצרה על ידי האנשים המסוימים האלה. אולי מחרתיים אחרי המדיטציה בבוקר דעתי תשתנה מן הקצה אל הקצה. אולי אם מל גיבסון היה השואו ראנר לא היה לי איכפת, למרות שאז האמינות ההיסטורית היתה מוטלת עוד יותר בספק, בלשון המעטה. למה? אלוהים גדול. אולי כי יש לי חיבה לשמרנים קיצונים ושאר אנשי קצה. אילו הסדרה נוצרה על ידי סטליניסטים מובהקים, גם זה היה מעניין. כבר כתבתי לך בדיון אחר שאני לא מאמין בעקביות. אני אוסיף ואגיד שאני חושב שכל הדיונים האלה על טעם ועל ריח הם סדרה של רציונאליזציות של תחושות בטן, ובפשטות: צורה מתוחכמת של בזבוז זמן. כל פעם שאני מתפתה לדיון שכזה זה נגמר בכך שאני חוכך בראשי בתימהון ולא מבין למה חיי נראים ככה. אבל אז אני נזכר שזה טבע התקשורת האנושית, ושמה שחשוב כאן כמו בכל מקום אחר הוא לא מה שנאמר אלא עצם התקשורת בין אנשים שחולקים בסיס משותף. תחושת הקהילתיות. כנראה שהבסיס שלי ושל רוב השאר כאן לא חופפים מספיק בשביל שהתקשורת בינינו תכיל יחס אופטימלי בין חיכוך להסכמה שיוביל להנאה שמתוך קבלה. לכן צריך להכפיף אותי להגמוניית הרוב, או להיפטר ממני.
טוב, אז ככה
שלמקו כבר כתב הרבה ממה שרציתי להגיד, ובכל זאת, יש לי כמה דברים להוסיף.
נתחיל בטענה שלך שאני גס רוח, בגלל שלדבריך הסקתי עליך מסקנות כלליות ומופרכות, שאין להן קשר למציאות וניצלתי דיון אחר כדי להעלות קונטרס בלי קשר ישיר. אולי אני באמת גס רוח, ועל כך אני מתנצל. אתה יודע למה? כי אכפת לי, באמת ובתמים, לא לפגוע באנשים אחרים שאני רוצה ומבקש ליצור קשר איתם, אפילו אינטרנטי בלבד. אני ניסיתי להיות ענייני ככל האפשר, להסתמך אך ורק על מה שאתה כתבת ובאמת לנצל את זה כדי להגיד משהו רחב יותר, אבל בלי להמציא שום דבר ממוחי. אז עשיתי את זה ברמה כזו או אחרת של הצלחה, אבל לפחות ניסיתי. אני עדיין עומד מאחורי הדברים שלי. אתה כנראה באמת לא רואה את הקשר בין תחושת הזאב הבודד שלך, שיוצא נגד ההגמוניה העין דגית, למה שכתבתי.
בוא נסתכל רגע על הדיון כאן: מי לקח דיון על סדרה ספציפית מסוימת והשתמש בה כדי להביע את דעתו על כלל תקשורת המיינסטרים ההוליוודית ועל מי שצורך אותה? מי הסיק מסקנות בלי לצפות בסדרה כלל ועיקר על הסדרה עצמה, היוצרים שלה, ועל הצופים בה שהוטח בהם שוב ושוב שהם עדר של זומבים חסרי מוח שרוצים להכריח אותך, הזאב הבודד שעומד מול המחנה, להתכופף בפני ההגמוניה הקפיטליסטית המרושעת? אבל לא אכפת לך להיות גס רוח. להיפך. אתה מעלה את זה כנקודת זכות שוב ושוב כעדות למחשבה העצמאית שלך. הנה, תוקפים אותי אז אני צודק. אתה מגדיר את עצמך כאנטגוניסט כאילו זה מצדיק התנהלות גסה ומזלזלת במי שמבקשים לנהל איתך דיון כלשהו, שחשבו שיש איזשהו בסיס משותף אפשרי. אף אחד פה לא מבקש להמיר את דתך או את דעתך. מבקשים להצביע על כשלים בתפיסה שלך, כי זה מה שעושים אנשים בדיון כאן. זו הסיבה לכך שאנשים כותבים בעין הדג – זה כיף ללמוד אחד מהשני, לנהל דיונים ארוכים עם אנשים חכמים וללמוד מהם.
אתה לא חייב כלום לאף אחד. לא לי, לא למגיבים האחרים, ובטח שלא ליוצרים של הסדרה, שיכולים להתמודד יפה מאוד עם ביקורת כלפיהם, תוך כדי שהם מנגבים את פניהם בשטרות של דולרים ומתחבאים מאחורי פסלי זכיות. זה מצחיק אותי שאני חייב להגיד משהו כל כך מובן מאליו. כי זו לא שאלה של זכויות. אתה יכול להיות גס רוח כלפי אנשים אחרים, לכנות אותם עדר, זומבים, גובלינים, מה שלא יהיה, לטעון שכולם פועלים בשם אג'נדה נסתרת שנועדה לשכנע אותך כי אתה מאיים על ההגמוניה שלהם? תנחש מה? זכותנו להגיב נגד זה. זה לא נעים לקבל את התגובות האלה כאן ואנשים, עצמאיים, חופשיים, לא מוכנים להבליג על זה.
די עם תחושת הקוזאק הנגזל, של מישהו שקהילה שלמה מתאגדת נגדו. יש פה אנשים מכל מיני סוגים, דעות ואמונות. אני מוצא את עצמי לא מסכים בערך עם % 50 ממה שכתוב, אפילו יותר. אז מה? למי אכפת? אנשים מגיעים לפה יש כי פה במה מכבדת. אף אחד פה לא נגדך. להיפך. אנשים עונים לך בכבוד ובסבלנות, גם כאן, שוב ושוב. ואתה מטיח בהם האשמות בתגובה. כאלה שאין להן שום קשר למציאות. כי למה לצפות בסדרה אם ברור לך מראש מאיזה מקום היא מגיעה? למה לענות בענייניות וכבוד למגיבים האחרים, אם ברור לך מראש שהדיון משוחד ושכולם נגדך? תמשיך להאמין בזה ולתדלק את עצמך בזעם קדוש על כך שאין נביא בעירו. זו זכותך המלאה. וזכותו של כל מי שהתכתב איתך לענות ולהתלונן, לנסות לשכנע אותך שצריך לצפות בסדרה לפני ששופטים אותה, שצריך לכבד את מי שמדברים איתך שהם אוהבים באמת ובתמים את הסדרה ולא שטופי מוח, וכשהם מבינים שאין עם מי לדבר, לשתוק ולהמשיך הלאה.
תראה את הסדרה, לא תראה. תקבל את הדברים שלי, אל תקבל. תפתח את המחשבה שלך או שלא תפתח, זו החלטה שלך, וזו זכותך המלאה. אני בזבזתי הרבה זמן מיותר כדי להתווכח עם מישהו שטוען שהדעה שלו נזילה ומשתנה, אבל מביע דעות נחרצות, קשות ובלתי מתפשרות, שלא מוכן להודות שהוא אולי טועה, ושמעליב את כל מי שמדבר איתו.
בהצלחה בהמשך, אתה אחד האנשים שהיה לי בעבר כיף מאוד לדבר איתם כאן. חלק מהסיבה שאני קורא בעין הדג, והסיבה לכך שהתחלתי לכתוב כאן. אני מקווה שתיפתח לביקורת, לדיון פרודוקטיבי ויעיל. אני לא מתכוון להמשיך בכל אופן. אמרתי את כל מה שהייתי צריך להגיד. אתה בטח תראה את זה כעוד הוכחה לדבריך. מקווה שלא, אבל זו באמת כבר זכותי לא להתיש את עצמי בדיונים עקרים.
השורה התחתונה תמיד היא שאני אדם רע.
אתה טוען שאתה לא תוקף אותי, אני חושב שכן תוקפים אותי. למי אני אאמין? לעצמי. ניסיתי את הדרך האחרת, אבל תחושת ההשפלה היתה קשה מנשוא. דרכו עלי מספיק. אם עכשיו עשיתי לך חור בנעל, שיהיה. אף אחד לא ישפיל אותי יותר. להתראות.
בלי לחזור לדיון
אם הרגשת שאני משפיל אותך באיזשהו אופן, אני מתנצל מעומק ליבי, בכנות עמוקה. אני מבין את ההרגשה הזו. לזה בטח שלא כיוונתי.
ועוד משהו
יש לך המון מה לתרום כאן, אם יורשה לי להגיד. זה תמיד מעניין לקרוא אותך. מקווה שאתקל בך כאן בהמשך.
אני מקווה שבסופו של דבר נמצא את הבסיס המשותף שעליו נוכל לקיים דיון מוסכם משני הצדדים.
במלוא הכנות, עדיף שאימנע מלהגיב כאן עד שיחלוף המשבר הנוכחי שאני נמצא בו.
לצערי, אני לא מסוגל להביא את עצמי להתנצל כרגע. שקלתי לכתוב תגובה ארוכה שתסביר שכל יחסי האנוש בנויים על שנאה ותיעוב, אבל אז עלה בדעתי שכנראה איבדתי את הצפון. אני, אגב, מאמין ש"אד הומינם" הוא קיצור דרך מאוד שימושי. לפעמים אנשים חושבים מה שהם חושבים כי הם פסיכים, ואין שום דבר מעבר לזה. ולפעמים זה תקף גם לדובר.
מסכים עם שלמקו
אני בהחלט חושב שתוכל למצוא מקום כאן כשתרגיש שאתה יכול. מקווה שתחזור לדיון למעלה ושאולי תלמד ממנו משהו.
אתה לא אדם רע.
הפרסונה שאתה מציג בעין הדג היא של אדם שמתנהג כמו אדם רע.
זו ההתנהגות הטבעית שלי.
לא, אין לי חיי חברה מזהירים, אבל כן יש לי חברים שמקבלים אותי כמו שאני. וזה עדיף על פני להשתנות בשביל זרים מהאינטרנט שמסבירים לי, הזר המוחלט, איך להתנהג כדי שאוכל לזכות באהדתם של אנשים שלעולם לא אפגוש. לפני כעשור הייתי בתכנית לימוד שבמסגרתה השתתפנו בצעדת האחד במאי. סירבתי להשתתף. באותה מסגרת לימוד גם עשינו תרגיל שבו התחלקנו לקבוצות ודיברנו על החוויות המיניות שלנו. סירבתי להשתתף. בשני המקרים נאמר לי שעלי לשקול "לפתוח את הראש". חשבתי אז שזה מאוד אירוני שכשהם עשרים ואני אחד, וכולם מסכימים זה עם זה ורק אני בעל דעה חריגה, אני זה שצריך לפתוח את הראש ולעשות את מה שהם רוצים, והם יכולים לאטום את עצמם לחלוטין בפני הרעיון שיש לי חוויה אישית ייחודית שגם היא לגיטימית. אני תוהה אם אי-פעם אני אמצא את עצמי חבר נורמטיבי בקבוצה ותהיה לי הלגיטימציה ללמד את החריג איך לחיות. אני אנצל את זה עד תום.
אין דבר כזה "קולנוע". אני נהנה מסרטים מסוימים, ולא נהנה מאחרים.
הבעיה כאן היא שאנשים שאינני מחבב עקרונית ושאני לא מאמין שאכפת להם נגעו בטרגדיה שאירעה בארצי ועם פחות-או-יותר-עמי, ואני חווה את זה כעלבון וניצול. אין לי על מה להצטדק בעצם. כנראה שאני סנטימנטלי על הבוקר.
קודם הפנת לספרות עיונית על צ'רנוביל
ומה, אדם שכותב ספר מחקרי על האסון לא רואה מזה כסף, פרסום ויוקרה (גם אם הרבה פחות מאשר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע)? מה עם האוניברסיטה בה הוא חוקר?
אתה כנראה לא מבין שאתה נמצא במיעוט שולי ביותר בצורת ההתייחסות שלך להנגשה של טרגדיות היסטוריות. בני אדם יתחברו ויזדהו עם משהו שמעורר בהם רגש. בידור הוא צורה להנגיש גם טרגדיות. כמה אנשים יודעים על השואה בזכות "רשימת שינדלר"?
ולגבי הרווח והיוקרה שירוויחו היוצרים – נחש מה? וואלה מגיע לבני אדם להרוויח בזכות עמלם. הם יצרו את הסדרה, כתבו, הפיקו, צילמו ועוד ועוד, למה שלא ירוויחו מזה? במה העבודה שלהם לא מכבדת? המון מירמור ושנאה על כלום, לפי הגישה שלך אתה לא אמור לראות טלוויזיה או קולנוע בכלל.
ובאשר לנגיעה האישית שלך, הפנייה אל סמכות פה לא ברורה לי. תגיד שקשה לך לצפות בסדרה כי משפחתך חוותה את האסון, סבבה, מבינה לגמרי. אבל למה אתה פוסל את הערך של הסדרה עבור אחרים בגלל זה? אתה מצליח להתחבר רק למה שלא נוגע לך אישית? זו בכלל אמירה מוזרה.
גם אני נולדתי באוקראינה 18 חודשים אחרי, ואני לא יכולה לחכות להראות את הסדרה לאבא ולסבא שלי (כשיימצא תרגום לרוסית) ולדבר איתם על המקרה.
אני שמחה מאוד על הסדרה הזו וזה מצוין שהסיפור והתקופה נחשפים לקהל מערבי, בין השאר בישראל. וכמון, גם אני לומדת המון.
הדבר היחיד שאני שוקל לפסול בשלב הזה הוא עין הדג.
קיבינימט, כתבתי כבר שזו נטייתי האישית ושאני לא שופט אף צופה, אבל כנראה בגלל שכתבתי מילים קשות על סדרה שכולם פה אהבו צריך להאשים אותי שאני שונא קולנוע, להגיד "מה אתה עושה פה?" ולספר לי שאני "לא מבין" דברים שכבר אמרתי שאני מבין. פיזדץ בליאט. הבנתי את הרמז. אני אעזוב לעשות דברים מעניינים יותר.
שקרים. שטויות.
דברים שלא כתבתי, כוונות שיוחסו לי. "פניה לסמכות". אין מה להגיד על זה יותר, חוץ מלחזור בפעם המאה: כתבתי את חוייתי האישית והבלתי מחייבת. לכולם תהיינה חוויות משל עצמם. עולם חופשי, הכול בסדר. אני לא יודע איך לקרוא את השרשור הזה אלא כמתקפה אישית על אדם שביטא דעה לא פופולארית. במילים הכי פשוטות: אני לא מאמין שלא אהבתי = זה אסור, ואני לא מאמין שאהבת מה ששנאתי = בעיה. מאיפה בא הרעיון המגוחך שאני לא אוהב קולנוע – לא ברור, ולא ברור לי מי שם אותך להגיד שאני לא אמור לראות סרטים או סדרות. מאיפה בא הרעיון שאני נוטר למי שנהנה מצ׳רנוביל?
אני יכול לצפות בנראטיבים שלא נוגעים בי אישית דווקא כי הם נוגעים בי פחות. מה לא ברור?
עשיתם לי פלשבק לכיתה ו׳, כשהמורה קראה לי לשיחת תוכחה והייתי צריך להסביר לה שלא קראתי לחברי לכיתה הערבי מחבל (מה לעזאזל?).
לא יודע למה אני משפיל את עצמי לכתוב תגובה נוספת אחרי שהקודמת נמחקה.
לא כתבת שלא אהבת את הסדרה.
כתבת שאתה "לא מעוניין" שיגעו בדברים שנגעו במשפחתך, שינצלו את האסון וכו'.
אתה מדבר כאילו כתבת ביקורת שלילית על הסדרה בה צפית ותקפו אותך כי כל השאר אהבו. זה פשוט לא נכון. כתבת, בהתחלה לפחות, שיצירת הסדרה אינה לגיטימית וזה מה שעורר אנטגוניזם מסוים.
אם חזרת בך מזה, אז סבבה. אם אתה עדיין מרגיש כך, גם סבבה. אבל בבקשה לא צריך לעוות את מה שענו לך פה.
לא "לא לגיטימית", אלא "בטעם רע". ושוב, לדעתי.
אני לא מעוניין בסדרות דרמה על צ'רנוביל עם יומרה ריאליסטית, אבל מה שאני רוצה או לא רוצה הוא שיגעון פרטי שלי שלא אמור לעניין אף יוצר, בין אם הוא רוצה להביע הזדהות ביצירתו או לגרוף כסף ותהילה. ואת לא חייבת להסכים איתי על כלום. ואני לא חושב שעיוותתי דבר. נדמה לי שההתנגדות למה שכתבתי אכן נובעת מהיותה של דעתי לא פופולארית – ואוסיף: מנוסחת בגסות (כי אני לא מסוגל להתבטא אחרת).
אני מאמין בסובלנות, בדגש על השורש סב"ל. הרוב המוחלט של מה שאני נתקל בו בחיי היומיום מזעזע ודוחה אותי, אבל מכאן ועד מסע צלב שבמסגרתו אנסה לצנזר את כל מה שמפריע לי הדרך ארוכה, ומובילה לאברבנאל.
נ.ב - בלי קשר, כשאתה כותב הודעה באינטרנט
אתה צריך לצפות שיענו לך, וזה לא יהיה בהכרח משהו שתאהב לקרוא. מדברת בתור מישהי שזה קורה לה כל הזמן. הכל טוב.
אגב, למה הזכרת לי שיש אנשים ש"נקודת הגישה" שלהם להיסטוריה של המאה העשרים היא סדרות שיצאו לפני חמש דקות.
איזה דיכאון.
ככה ציוויליזציות של בני אנש מגיבים לטראומות.
הם הופכים את זה לסאטירה, לבידור, ולבסוף – לאמנות..
'משפטים שחייזר-כובש היה אומר, 500 דולר'
חייזר כובש היה דורש אבקת כביסה.
(ל"ת)
אבקת כבישה
(ל"ת)
I understood that reference
(ל"ת)
קצת קשה לאכול את זה כשזה נוגע בי אישית, הגם שבצורה לא ישירה (בכל זאת נולדתי אחרי האסון).
(ל"ת)
מה יגידו ניצולי שואה? קורבנות של רוצחים סדרתיים?
כל ערוץ שני שתפתח יראה לך או משהו שקשור נאצים או משהו בעל אופי קרינמלי מזעזע מסוג אחר.
שלא יצפו אם לא נוח להם, כמו שאני לא צופה.
מה הבעיה?
תשמעו, לא ידעתי שעין הדג הוא במה לאקטיביזם חברתי ברשת. אני לא טוען בעד צנזורה, אלא חולק את רגשותי, כפי שסברתי שמקובל כאן.
כמובן שקורבנות של רוצחים סדרתיים לא יוכלו לומר דבר 🤐
הנחתי שהתכוונת לניצולים של נסיונות לרצח.
(ל"ת)
טוב, שמע,
יש לך דעה מאד חריפה לגבי הסדרה, ואתה אפילו לא יודע אם היא נכונה או לא. חלקה היא על הגבול, אבל חלקה היא לחלוטין שגויה.
אני מכבד את רצונך שלא לראות עיבוד להיסטוריה שנוגעת בך אישית. איך אמר חבר שלי, "בזמן שצ'רנוביל התרחש אני הייתי בקייב, אני לא מתכוון לראות את הסדרה". אבל, א- זאת סדרה טובה וחבל שלא תראה אותה, וב- אל תתרץ את זה במה שאתה חושב שהיוצרים שלה התכוונו. אולי בכלל הסדרה מנסה לומר בדיוק את מה שאתה רוצה לומר על אירוע צ'רנוביל?
החיים קצרים, מר גראס.
(ל"ת)
תוספות קטנה לדיון
אני לא מנסה להקטין את התחושות שלך לגבי הסדרה. אף על פי כן, בשבועיים האחרונים יש גל של תגובות ברשת מאוקראינים, בלרוסים, ולעיתים אף מאנשים שהם ניצולי צ׳רנוביל ממש. רובן המכריע של התגובות חיוביות מאוד. לדוגמה בכתבה הזאת ב״הארץ״ לב קלוץ, חייל שפינה את ההריסות מהפיצוץ בצ׳רנוביל, אמר על הסדרה ״זאת סדרה מצוינת. ברור שהם הוסיפו אי אלו דברים … אבל זה נעשה בטאקט רב, הכל מתקבל על הדעת. אין שם שקר או עובדות מסולפות. יש דברים שלא נאמרו, אבל יש דברים מאוד חשובים שנאמרו״. גם בביקורות ב-IMDB לא מעט מתושבי האזור באותם ימים שיתפו את דעתם על הסדרה, חלק מהכותבים מעידים על עצמם שהם ממש גרו בפריפיאט. לדוגמה בחור אחד, שגדל בפריפיאט לשני הורים שעבדו בצ׳רנוביל, כתב ״I think this show is the best depiction of the Chernobyl disaster and the stories of its victims״.
בסופו של דבר, אם הניצולים והשורדים מרגישים שהסדרה סוף סוף מספרת את סיפורם לעולם, והיוצרים של הסדרה הרוויחו כסף ויוקרה בתעשייה עקב עבודתם רבת השנים על הסדרה, נשמע לי שכולם ניצחו.
בול.
גם אבא שלי אמר שהסדרה אמינה מאוד, רק הייתה לו תלונה שהסצנה עם שר הפחם לא ריאליסטית במיוחד.
ויש גם את הכתבה הזאת על רופא ישראלי שהיה בצ'רנוביל, וגם לו דעה חיובית מאוד על הדיוק של הסדרה:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5526866,00.html
סדרה פרה-אפוקליפטית
פוסט-אפוקליפסה ממש באופנה בעשור האחרון, אבל צ'רנוביל עושה משהו שלא נתקלתי בו עדיין: היא מראה שהאפוקליפסה כבר התרחשה.
בבימוי, בטון, בעיצוב, בתלבושות, בתפאורה ובאופי האירועים שהיא מתארת היא נראית לגמרי אפוקליפטית: הרס גדול, אימה גדולה, הרבה בוץ, המון אנשים מוזנחים, ביגוד מוזר, אויב מסתורי ולא נראה, תככים פוליטיים.
במובנים מסוימים – ואני אומר זאת כמחמאה – נראה שצ'רנוביל היא סוג של סדרת מדע בדיוני, רק שהיא מתארת דברים שהתרחשו באמת.
יש ערוץ ביוטיוב שנקרא Bald & Bankrupt
אפשר להגיד כל מיני דברים לא נלהבים על התמהוני שמנהל אותו ועל האופן שהוא מנצל (?) אנשים שחיים בתנאים עלובים, כדי להשיג צפיות, אבל צפייה בחלק מהסרטונים שלו היא הזדמנות נדירה לחוות בדיוק את מה שדיברת עליו. האדם המטורף הזה, בין השאר, נכנס לאזור האסון הגרעיני בבלארוס, מסתובב שם ללא כל הגנה, נכנס למבנים חרבים ומדי פעם נתקל בשברי כלי זקנים שגרים בבידוד כמעט מוחלט מאז הפינוי… ושותה איתם וודקה תוך שהם מספרים לו על חייהם והוא מהנהן וזורק מילה או שתיים ברוסית רצוצה. מסתבר שהוא גם כתב סוג של מדריך טיולים לחלק הבלארוסי של אזור האסון.
אווירה
כמו הרבה מהתגובות אני חושב שהחוזק של הסדרה היא האווירה – משהו קר מאוד וקשוח מאוד שיחסית מתאים לנושא.
הבעיה מגיעה בעלילה והדמויות (וחלקים מהתסריט), שם הסדרה הופכת למשהו הרבה יותר… אוסקר-בייטי. לא בדיוק קליל, אבל כן בהחלט מקל על הצופים בנקודות הקשות באמת – הטובים הם טובים, הרעים הם רעים, הנה המסר שלנו. זה בעיקר בולט בפרק האחרון, שמתמקד במשפט והופך ל… טוב, לכמעט כל דרמת משפט שראינו אי פעם.
מכאן, ההתנגשות של האותנטיות של האווירה עם הזיוף שמורגש מהתסריט מתחיל להתחכך, וזה יוצא.. טוב, לא "משחק החיקוי" אבל ממש לא רחוק ממנו. משהו, בעצם, מאוד "ספוטלייט"-י (אלא שכאן הכיעור והאפרוריות מתאימים את עצמם, כי זה סדרה ולא סרט).
בקיצור, נחמד מאוד בסך הכל. מודה שהתגובות (הן הרשמיות והן מהסובבים) גרמו לי לחשוב שיש כאן משהו "קשוח", ואולי אם לא הייתי מצפה למשהו שכזה הייתי מתחבר יותר.
ג'ארד האריס נהדר, אגב.
מאכזב
הופתעתי מכמה שהסדרה הוליוודית באופייה. אופן הדיבור של הדמויות מצועצע וצפוי, הצלחתי להשלים להם את המשפט בכמה מרגעי השיא.
משעמם
זה האמ;לק שלי. בפועל, זה שעמום הרבה יותר מהותי: "צ'רנוביל" מספרת על מאות אלפי אנשים שנמצאו בסכנת חיים בגלל שילוב של טעויות אנוש ויוהרה, אבל לא חששתי לגורלה של ולו דמות אחת מבין האנסמבל העצום שהוצג בפני.
ואם יש לי חולשה אחת כצופה הרי היא האמפתיה שלי – אני זוכר סצנה ספציפית ב"החיים עצמם" שבה ילדה קטנה פתחה קופסת שימורים לבדה. הבימוי, העריכה, והמשחק של הילדה, כולם גרמו לי להבין שהיא תכף תפצע את עצמה קשות, וישבתי במתח ודאגה מוחלטים לאותה ילדה. ל"צ'רנוביל" ערכי הפקה ושיעור קומה קולנועיים אדירים פי כמה מאלה של "החיים עצמם", או של "שקרים קטנים גדולים", או "המקום הטוב", או "ברוקלין 99", אבל בכל אחת משלוש הסדרות האלה היה אכפת לי מהדמויות. הן הזיזו לי. דאגתי לשלומן, גם אם הסכנות בהן נמצאו לא התקרבו אפילו קצת לאלו שאיימו על הדמויות ב"צ'רנוביל". "הדמויות" – כי מלבד לגאסוב ולודמילה (וחרושצ'וב, אבל זאת כבר רמאות), אני לא זוכר את השם של אף אחת מהדמויות. אני יודע לומר "אמילי ווטסון!", אבל אני יודע לומר את זה בכל פעם שבה היא מופיעה במשהו כי אני מת עליה.
יש מצב שבשם שלה יש ח'. או, לחילופין, את ההגייה הבריטית ביותר של האות ח'. דשו בזה כבר לפני, אבל בחייאת – זה כבר כמעט קאמפי. כשארמנדו יאנוצ'י נתן לכל צמרת ההנהגה הסובייטית מבטא בריטי הייתה בזה איזושהי קריצה, כי הוא בכך הבהיר לצופים שהוא מתייחס למתרחש כאל סיטקום בריטי משעשע. כש"צ'רנוביל" ברצינות מראה פוסטרים באותיות קיריליות, עם קרייני רדיו שמדברים ברוסית, אבל דמויות שמבטאות שמות של ערים ברוסיה ואוקראינה כמו שדרני BBC שמדווחים על האירועים בזמן אמת, התוצאה מגוחכת.
אפשר לדבר על כל השחקנים הרוסיים הנפלאים שהיו יכולים לפרוח בתפקידים האלה ובכך להתגלות לעולם (גם אם הובהר לי שבמידה והיו משתתפים בסדרה הזאת, יש שיגידו שלא היה להם בית לחזור אליו יותר. אינני בקיא בפוליטיקה הרוסית מעבר לעובדה שבקרמלין יושב איש ושמו ולדימיר, סלחו לי). אפשר לדבר על זה שסרטי החו"ל של ספילברג, "רשימת שינדלר" ו"מינכן", יצאו לפני עשרות שנים ומאז טרנטינו הספיק לביים סרט שחציו בצרפתית וגרמנית שהיה למצליח ביותר בקריירה שלו. אפשר גם לדבר על כך ששפה היא מרכיב מהותי בזהות של אדם, וכשכותב מצפצף על זהותה של הדמות שלו סביר שלא אזדהה איתה. אבל זה הפריע לי לא (רק) בגלל כל אלה – זה הפריע לי כי זה נראה ונעשה בצורה מגוחכת ומסיחת דעת, כי המדענית-עם-ח'-בשמה-שהפסידה-אוסקר-לפרנסס-מקדורמנד מדברת כמו פרופסורית מאוקספורד, וכורי הפחם מדברים כמו אבא של בילי אליוט.
וזאת לא סדרה גרועה, מן הסתם. היא עשויה נהדר והיא תקטוף המון פרסים שחלקם מגיעים לה. אבל ריבון העולמים, יש סדרות טובות באמת, שלא זוכות לכזאת תשומת לב כי במקום לספר סיפורים אמיתיים וחשובים מאוד, הן פשוט מספרות את סיפורם של בני אדם אמיתיים. כן, לגאסוב איש אמיתי וג'ראד האריס עושה בגילומו אחלה של עבודה, אבל הוא לא הרגיש כמו בשר ודם. אתם יודעים מי הרגיש לי כמו בשר ודם? כריסטינה אפלגייט, שהפליאה לגלם השנה אישה מוכת אבל וזעם שהייתה מעוררת הזדהות ורחמים בשעה שהייתה מרהיבה כמו מעט מאוד שחקניות שראיתי השנה. או דארסי קארדן, שכנראה קיבלה את אחת המשימות הקשות ביותר שאי פעם ניתנו לשחקן או שחקנית, וגילמה השנה ישות אלוהית, נצחית ויודעת כל ועדיין הייתה הרבה יותר שובת לב ומעוררת אהדה יותר מכל מה שהופיע על המסך ב"צ'רנוביל" (וכאמור, על המסך הופיעה באיזשהו שלב אישה שרואה את בעלה הולך ונמק בתאונה הקטסטרופלית ביותר בתולדות האנושות – צריך לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לי לראות דבר כזה ולהגיב ב"פסדר"!). או, לסיום, ג'וליה לואי-דרייפוס, שחתמה את מה שהיא כנראה אחת ההופעות הראשיות הטובות ביותר בתולדות המדיום – כן, זו היפרבולה, וכן, אני עומד מאחוריה בגאון – בפרק הסיום הנהדר של "VEEP", שהראתה בקלוז-אפ אחד קצרצר ושובר לב מה ההשחתה הפוליטית הטבעית עושה לנבכי נפשו של זה שנכנע לה.
סדרה מוצלחת, "צ'רנוביל". כנראה. נראה לי שאוותר על שני הפרקים האחרונים כי באמת אין לי כוח. אבל זה לא רק שהיא לא הסדרה הכי טובה של כל הזמנים, או הסדרה הכי טובה של HBO, או אפילו המיני סדרה הכי טובה של HBO ("מלאכים באמריקה" ממש נמצא כאן! ויש שם את מריל סטריפ בתפקיד את'ל רוזנברג ורבי! למה אנשים לא מדברים עליה מספיק רק בגלל הדבר הפשוט הזה??). או אפילו המיני סדרה הטובה של השנה. היא עשויה היטב ואפילו מאוד. אבל יא אללה. איך השתעממתי.
*בכל אחת מארבע הסדרות הללו. אופס
(ל"ת)
אני לא יודע אם חשבנו שאנחנו רואים את אותה סדרה.
ברור שלא היה אכפת לי מכל דמות ספציפית. זה צ'רנוביל. האסון הסביבתי מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה. כל אדם בודד שם היה רק מספר, ואת זה הסדרה הראתה נהדר – אנשים הולכים למותם הבטוח, וזה לא משנה כי היו עוד מאות מהם. הסיפור הוא לא בעלה של לודמילה, הסיפור הוא לא לודמילה, הסיפור הוא בקושי התינוק שלה – הסיפור הוא כל הכבאים שמתו, כל האנשים שהורעלו, אנשים שהיו לא יותר מבשר תותחים והיום הם רק מספרים. זה האסון הגדול של צ'רנוביל, וזה מה שהסדרה מצליחה להעביר כל כך טוב.
אתה ואני ראינו את אותה סדרה, אל תעוף עלי
אבל לא אכפת לי ממספרים כהוא זה, צר לי. אכפת לי מהם כשאני קורא טקסטים ענייניים, כשאני רואה איזושהי דוקומנטציה לאירוע קיים, לא כשבאים לספר לי סיפור. אם לא אכפת לי מהכבאים והכורים וכל האנשים שהורעלו (ובחיים האמיתיים אכפת לי מהם מאוד, בסדרה הייתי די אדיש), אזי הסדרה לא העבירה את זה כל כך טוב.
אבל זה החיים האמיתיים.
זאת אומרת, עבורי, זה היה האימפקט הרגשי: בכל פעם שקרה משהו דרמטי על המסך – טראגי או מבהיל או הרואי – אמרתי לעצמי "אלוהים אדירים, זה קרה באמת." הסדרה לא הייתה צריכה לעשות לזה דרמטיזציה, בגלל שזה התרחש בעולם ממש – וכשדברים כאלה מתרחשים בעולם ממש, מספיק שמספרים לי עליהם ואני מזועזע.
לכן, עבורי, כוחה הרגשי של הסדרה היה בין השאר בדיוק הויזואלי שלה: זה איפשר לי לשקוע יותר בתוך התחושה שזה אמיתי, ומרגע שזה אמיתי, זה מרגש.
(אם כי השימוש התכוף של הבמאי בטכניקות מסרטי אימה גם לא הזיק, אני מניח)
זה טיעון די פוליטי
ואני יכול להבין אותו, אבל אני, אישית, לא מזדהה עם זה – בשביל ערך הזעזוע של "זה היה באמת" יש לי את ויקיפדיה, ואני מת על שיטוטים בויקיפדיה. בשבילי, מרגע שזה מרגש זה מרגש. ב"צ'רנוביל" לא התרגשתי.
לא מתו בצ'רנוביל כל כך הרבה אנשים
בערך 30 (כמו חודש של תאונות דרכים בארץ). יש טענות שבין עשרת אלפים ל120 אלף ספגו נזק מקרינה, אבל הרבה יותר קשה לבדוק את זה (וההבדל בין ההערכות השונות מדגים זאת).
תאונות של תחנות כוח רדיואקטיביות הן נדירות יותר ומזיקות פחות ממה שאנשים חושבים, וזו בעיה סביבתית, אבל לא אשמתה של הסדרה הספציפית.
זה ממש לא נכון.
ממשלת אוקראינה דיווחה על יותר מארבעת אלפים מהעובדים שלה שמתו באסון-ויש הערכות גבוהות בהרבה (גרינפיס מעריך 200,000).
אין שום אפשרות לדעת כמה מתו בצרנוביל כי ברית המועצות לא הייתה ידועה בשקיפות שלה. אבל זה לכל הפחות היה כמה אלפים. היחידים שטוענים את המספר שאת אמרת זו הממשלה הסובייטית, ואף אחד לא לוקח את זה ברצינות.
המספר הזה
מייצג את מספר האנשים שמתו בתוך שבוע לאחר חשיפת הקרינה מכוויות קרינה וARS, שאת המשמעות של שלושת האותיות האלה אני לא זוכר, חוץ מהעובדה ש-R זה קרינה.
זה לא כולל את האנשים שהקרינה קיצרה להם את החיים משמעותית כמו, למשל, בוריס שצ'רבינה, דיאטלוב, ו-100 מתוך 400 הפועלים שמתו לפני גיל 40. ועוד המוני האנשים שעבדו באזור כדי לנסות לנטרל את הקרינה ותושבי פריפיאט שספגו קרינה ביומיים שהיו חשופים לה. ויש עוד הרבה. זה די ברור שמספר האנשים שנהרגו באסון הוא הרבה יותר מ-31.
תודה לשניכם על התיקונים
ההיכרות שלי הייתה שטחית ומהחדשות.
אני שמעתי פעם הרצאה של מדען ישראלי
והמספרים שהוא ציין הרבה יותר קרובים לאילו של מורין כאן למעלה.
ואולי גם כדאי להזכיר שלאורך עשרות שנות פעילות של תחנת כח פחמית סטנדרטית, סביר מאד להניח שהיא גרמה לאלפי מקרי מוות כתוצאה מזיהום מתמשך. משום מה נוטים לשכוח את זה בכל הדיונים על הפקת אנרגיה גרעינית.
אחרי שסיימתי את הסדרה, קראתי בויקיפדיה קצת על צ'רנוביל, תחנות כח גרעיניות וכו'
והיה כתוב שם שאסון בקנה מידה גדול יקרה בתחנות כח גרעיניות בלי שיהיה לנו משהו לעשות נגד זה. שלא תהיה דרך למנוע את התקלה לא משנה. משמע שזה לא באמת כזה בטוח וגם אם הכל פועל כשורה זה עדיין יתפוצץ אז זה די מסוכן בטירוף. כמובן, ייתכן מאוד שמאחר ומדובר רק בויקיפדיה אז הכל שקרים, אבל סתם חשבתי שאולי זה מתאים לפה כדי להראות שזה לא באמת כזה בטוח.
Fun fact:
היה כתוב שם שאסון בלתי נמנע שכזה אמור להתרחש אחת לשמונה שנים.
האסון האחרון היה ב-2011.
גם התרסקות מטאור תתרחש בלי שיהיה לנו משהו לעשות נגד זה
השאלה היא מה הסיכונים האחרים.
אמנם טרם צפיתי בסדרה
ואם כור אחד יכול לזהם את כל אדמת אירופה זה אכן מסוכן מאד.
אבל עד שאראה, זה נשמע לי די מוגזם.
למשל, שתי פצצות די מלוכלכות שהתפוצצו מעל הירושימה ונגסקי לא הביאו לתופעה כזו אפילו בערים שהן התפוצצו מעליהן. האם כור אחד יזהם פי מאה מפצצה?
תמהני.
בהחלט.
מה שמזהם זאת לא הקרינה, ובטח לא הפיצוץ, מה שמזהם זה נשורת רדיואקטיבית שמתפזרת לכל אורך השטח. בהירושימה ונגסקי היקף הפיצוץ היה גדול מאד אבל מוגבל; בצ'רנוביל עלו לאוויר ולמים חומרים רדיוטאקטיביים לאורך זמן, ועם פיזור הרוחות זיהמו שטחים מאד גדולים.
וטיפה כדי להבהיר את הפרופורציות
הפצצה בהירושימה הכילה 70 קילוגרם אורניום, כאשר רוב תוצרי הפיצוץ עלו עם הפטריה ואלה שנשארו לא מזיקים כמעט בכלל. בכור גרעיני יש טונות של חומר רדיואקטיבי, כולל חומרים מסוכנים מאוד כמו איזוטופים מסוימים של יוד וצזיום. לדברי הסדרה היקף הנזק בצ'רנוביל הוא בערך כמו 400 פצצות הירושימה. בנוסף, הכורים עדיין ממשיכים להפיץ את החומרים שלהם גם היום.
אגב, תלוי מאוד איך אתה מגדיר 'הגדול בהיסטוריה'.
ככל הנראה יותר אנשים נהרגו ישירות באסון בופאל, למשל.
צ'רנוביל זו לא סדרה על דמויות, זו סדרה על צ'רנוביל.
הסדרה הזאת קיימת כדי לספר את הסיפור של צ'רנוביל, ולא בגלל שום סיבה אחרת. הדמויות שם רק כדי שלצופה יהיה משהו לאחוז בו בזמן שמספרים לו את הסיפור. אפשר לראות את זה מהעובדה שהדמות של אולנה חומיוק (זאת עם הח' בשם) מבוססת על עשרות מדענים אמיתיים שקובצו לכדי דמות אחת כדי שיהיה יותר נוח לצופה לחוות את הסיפור. הדמויות הם הכלי להגיע אל המטרה, לא המטרה.
בעוד שבהרבה סדרות טלוויזיה, הקרבת הדמויות בשביל הסיפור הייתה פוגעת בסדרה – כי כשיש לך כמה עונות ועשרות שעות מסך, קשה לספר סיפור קוהרנטי. לכן עדיף להתמקד בדמויות ולחבר אותם אל הקהל כדי שיהיה משהו שיגרום להם להמשיך לצפות בסדרה – בצ'רנוביל, לעומת זאת, זה רק מוסיף. גם בגלל שמדובר במיני סדרה עם רק 5 שעות מסך, אבל גם בגלל שהסיפור הקיים שבו היא בוחרת להתמקד – פשוט מדהים.
יכול להיות שהבורות שהייתה לי בנושא האסון לפני הסדרה (עד שיצאה הסדרה בכלל לא ידעתי על האסון) ואי הידיעה המוחלטת של מה שהולך לקרות וגודל האסון (הדבר היחיד שידעתי היה שאירופה לא התפוצצה), גרמו לי להנות יותר מהסדרה ומהסיפור שלה מאשר בן אדם שכבר ידע מה קרה שם (כמוך, אני מניח), אבל זה רק אומר שמה שהסדרה ניסתה לעשות – לספר את הסיפור על אסון צ'רנוביל – נעשה בצורה הכי מוצלחת שיכל להעשות.
או למה אנשים לא מדברים על פוסי ורדון
ועל ההופעה הנפלאה של סאם רוקוול וההופעה הבלתי נשכחת של מישח וויליאמס. הסדרה שהכי התרגשתי ממנה ביי פאר השנה ומישל וויליאמס מגלמת את אחת הדמויות הנוגעות, מורכבות ופגומות שראיתע בזמן האחרון.