קולנוע וטלוויזיה איכותיים בעברית הם לא דבר חדש: היינו בטיפול, רקדנו ואלס עם באשיר, פחדנו מהזאב הרע, קיבלנו אפס ביחסי אנוש, שייטנו על הספקטרום, מי שהיה חד מספיק הספיק להתרשם מאחיותיו המוצלחות ובילה קצת זמן עם זאת וזאתי. ובכל זאת, עם "חזרות" נדמה שעוד הישג נכבש. בכנות, וזה סופרלטיב שמאחוריו אני עומד איתן – מדובר באחת היצירות הישראליות היפות ביותר שראיתי אי פעם.
והעניין הוא ש"חזרות", כסדרה, לא חשבה בכלל שהיא כזאת: מדובר בדרמת יחסים קומית וקטנת מימדים, לא אפוס. זה סיפור על זוג, במאי ומחזאית, תומר ואיריס, שביום בו השניים מחליטים להיפרד, תיאטרון חשוב מחליט להעלות את המחזה שכתבה איריס ולתת לתומר לביים אותו. לתפקידים הראשיים מלוהקים שני כוכבי טלוויזיה – אחת דוגמנית לשעבר שרוצה להוכיח את עצמה כשחקנית תיאטרון רצינית, השני נראה כאחד שרק רוצה לזיין, אבל בתכל'ס רוצה בעיקר להישאר רלוונטי.
ובלי רהב או נוצות לא להם, "חזרות" סיפרה סיפור פשוט על אנשים שאוהבים ונפגעים ושבמקרה מתרחש בתיאטרון, ובזה היא הצטיינה. נוסחת הקסם אינה עניין של מזל או כסף, מסתבר – ל"חזרות" יש תסריט חד, במאי חכם ושחקנים מעולים, וזה כל שצריך כדי לתת בראש.
העשייה הבסיסית של הסצנות הפשוטות ביותר – פלרטוט, ריב, פרידה, משא ומתן – היא מהחדות והחכמות שראיתי בטלוויזיה הישראלית עד כה. התסריטאים שהם גם השחקנים הראשיים, נועה קולר וארז דריגס, כתבו תסריט שמצליח לאפיין דמויות שלמות ועגולות במחי שורת דיאלוג אחת ולהציג בפנינו מערכות יחסים שלמות – בין אם מדובר באיריס המחזאית ואימה התובענית, או מנהלת התיאטרון הדומיננטית, ורה, ומזכירתה המבוהלת קארינה.
בלי הרבה מילים אבל בשפע של שכל וחמלה, קולר ודריגס מצליחים לטוות רגעים מרגשים ומצחיקים – תגובתה של איריס לצמד שחקנים מבוגרים שמבצעים את אחת התמונות במחזה שלהם היא רגע מינורי שמבוצע בצורה יפהפייה. וכשהסדרה עוברת לטריטוריות המלודרמטיות, השניים עומדים במומחיות עם האצבע על חוגת הווליום ויודעים בדיוק איך להעצים את הדרמה בלי להתדרדר לטלנובליות (ז'אנר טלוויזיוני שישראל התמחתה בו בעשורים האחרונים) – הסצנה בה איריס חוטפת את תומר במטרה להחזיר אותו לביתה היא אולי אחד הרגעים החכמים, העצובים והמצחיקים בטלוויזיה הישראלית לדורותיה, וכשתומר מבקש ממנה "תעזרי לי להיפרד ממך", תשובתה של איריס ראויה להיכנס לפנתיאון. עד שזה יקרה, היא הפכה למם, שזה לא בהכרח רחוק משם.
בהקשר הזה חשוב לציין לטובה את נועה קולר, ו"ציון לטובה" בהקשר שלה הוא האנדרסטייטמנט הגדול של השנה. קולר כתבה וביצעה תפקיד מופתי של אישה שלומדת שהיא טובה מספיק בזכות עצמה ושמגיע לה להיאהב כמו שצריך. זה לא רק בטקסטים המדויקים שהיא והאקס שלה, דריגס, כתבו לדמותה של איריס, אלא בכך שאפשר לכתוב ספרים על הדרך בה המסע של איריס משתקף בפעולות היום יומיות ביותר, כמו האופן בו היא אוספת את שיערה או הדרך בה היא הוגה את המילה "זיבי". קולר משחקת בטבעיות, ונראית – יותר מכל שחקן או שחקנית ישראליים שראיתי עד כה – כמו אדם אמיתי שחי ומתקיים בעולם האמיתי.
קולר לא לבדה – "חזרות" מלאה בשחקנים מבריקים. חלקם מזכירים לנו שאין תפקידים קטנים אלא שחקנים שלא יודעים לנצל הזדמנויות: דניאל שפירא, שמגלמת את קארינה המבוהלת, כובשת במעט מאוד מילים ובווליום נמוך במיוחד. בן יוסיפוביץ', בתפקיד שראל, עוזר הבמאי חובב המיוזיקלס, קורע מצחוק. ועם יותר זמן מסך מהם (אבל לעזאזל, לא מספיק!) יבגניה דודינה היא הדיווה הגדולה של הסדרה, מגלמת את ורה קורקין בתור טייק-אוף סובייטי ולבבי על "השטן לובשת פראדה". ובתפקיד כוכבי הטלוויזיה שמלוהקים לתפקידים הראשיים בהצגה, איתי תורג'מן מגלם את הכוכב החרמן והדביל בחן ובאינטליגנציה, מספק תפקיד קומי שמתחתיו עומקים של כאב (סצנת הדמיון המודרך שהוא עובר בפרק החמישי היא אחד משיאי הסדרה), ואגם רודברג (שהיא, אגב, לא נינה – זאת דווקא מיה לנדסמן, והיא נינה נפלאה) מזכירה איך נראים ניצוצות שניתזים כשכוכבת זוהרת משחקת כמו שצריך. ובתפקיד הבמאי הדוש ובעל הכוונות הטובות נמצא ארז דריגס, רשמית השחקן עם הפריזורה המרשימה ביותר בישראל, שמצליח להתמודד בגאון עם תפקיד כפוי טובה – קשה לאהוב את תומר, אבל קל מאוד להבין אותו. והרשימה נמשכת. לקאסט של "חזרות" לא מגיע זר פרחים, אלא שדה שלם.
על כולם מנצח הבמאי בועז פרנקל, שזאת עבודת הבימוי השלישית שלו עד היום. גם אם התקציב לא בשמיים (כמו שניתן לראות בסצנות חתונה או הצגה שאמורות להיות רבות-ניצבים אבל ממלאות את הפריים בעשרות בודדות), התוצאה הסופית מהוקצעת ואלגנטית, ו"חזרות" נראית כמו סדרה שיכולה לעמוד בגאון לצד כל תוצר של HBO מהשנה החולפת. ראוי להזכיר את עבודת הצילום היפהפייה של איציק פורטל, שנתן ל"חזרות" הקאמרית מראה קולנועי מצוחצח, ובמו פנסיו הפך את סצנת הסיום של העונה הראשונה לרגע טלוויזיוני קסום מאין כמוהו.
כמובן שהפגמים שם. עצם קיומה של המילה "מושלם" לפעמים הורסת יצירות יפהפיות – "חזרות" אינה סדרה מושלמת, אבל ריבונו של עולם, למי אכפת כשהכל מסביב כל-כך טוב? כן, קו העלילה על הבמאי האוסטרי שבא לביים גרסה חדשה של "השחף" נמרח למקומות קצת פחות חיוניים. והפרק השישי, שהציג ביקור של שרת התרבות בתיאטרון, בהחלט הרגיש כמו משהו שנכתב ובוים כי תאגיד השידור הזמין מהם פרק אחד יותר משהיה לקולר ודריגס בתכנון.
ובכל זאת – מול רמה כזאת של עשייה, מול תצוגות משחק מפוארות כאלה, דיאלוגים חדים כאלה, בימוי מדויק שכזה, ומעל הכל – אהבת האדם המפעמת בכל פרק ופרק (אולי, באמת, חוץ מפרק 6), אין אלא להודות, לשבח, להלל, לפאר, לרומם ולקלס את כל המעורבים בדבר, גם במחיר הפיכתה של "חזרות" לאוברייטד עבור צופים מסוימים שיגיעו באיחור.
יש סרטים וסדרות שמזכירים לנו לפעמים כמה אנחנו צמאים ליצירה ישראלית מקורית שהיא באמת ובתמים טובה. אם יצאו שלוש סדרות טובות כמו "חזרות" מדי שנה, נוכל להחשיב עצמנו כבני מזל.
זו אחת הביקורת הכי טובות שקראתי, צוץ!
(ל"ת)
אני בחיים שלי לא אהבתי ככה! בחיים שלי!
(ל"ת)
צוץ, תראה, ביקורת משלנו.
אכן ביקורת טובה על סדרה פשוט מופלאה. מרגישים את האותנטיות מכל פינה של התסריט. רואים שלקולר ודריגס באמת אכפת מהתיאטרון, ולכן גם כשהם מציגים אותו במלוא עליבותו הוא עדיין המקום שהקסם קורה בו. ורואים שהם מבינים אנשים באמת ולכן הצליחו להפוך אפילו את הדמויות הקטנות ביותר (קארינה ושראל) לתפקידים גדולים. ולמרות שנועה קולר היא הכוכבת הבלתי מעורערת והאובססיה המוצדקת של האינטרנט הישראלי (לפחות לעוד שבועיים) הפלא הכי גדול בסדרה הוא שהצליחו להפוך את עופר לדמות מקסימה ושובת לב. בניגוד לאיריס, הדמות, התסריטאים כן רואים את היפים והנכונים כשווי ערך להם, כאנשים שסובלים ומתקשים וזקוקים לאהבה, גם אם בדרכים אחרות. הליהוקים של אגם רודברג ואיתי תורג'מן מצוינים כי הם מתכתבים כל כך טוב עם התדמיות שלהם. אבל בעוד מיה נשארת דמות שקשה להזדהות איתה, הלב יוצא אל עופר למרות שבפועל מדובר בטיפוס די דוחה.
מיה ועופר מציגים בעיני שני כיוונים הפוכים לחיבת הצופים
עופר מתחיל את הסדרה כדוש, כוכב טלוויזיה עם האף בעננים, אבל ככל שהוא מתקדם הוא נחשף כאדם פגום ואמיתי יותר ויותר, עד שבסוף הוא זוכה לאהבת הצופים. דווקא מיה, שמתחילה את הסדרה בתור שחקנית מתחילה שאנחנו רוצים בטובתה (הרי בסצינה הראשונה אנחנו רואים איך, למרות שהיא הדמות הנשית הראשית במחזה, השחקן הראשי מתעלם ממנה בדיוק כפי שהוא מתעלם מהשחקנית של הכלב), היא דמות שככל שמתקדמת הסדרה אנחנו נחשפים לצדדים היותר ויותר רעים שלה עד שבשלב מסוים נגמרת לנו הסימפטיה. זה לא רק שמיה צריכה לסבול – הרי קו העלילה שלה מול ורה מגיע לשיא של הפרק האחרון וה"פרצוף של תפקיד ראשי" – אבל אנחנו כצופים דווקא שמחים שהיא מקבלת כאפות, כי מגיע לה. עופר עובר את הסדרה כתהליך של התפקחות, מיה נשארת אותה ילדה קטנה שהכל מגיע לה וצריכה להיות במרכז הבמה.
אני לא יודעת למה אנשים לא אוהבים את מיה
לתחושתי היא עברה תהליך דומה לזה של עופר, מהבחינה שהיא התחילה כסוג של דושית מתנשאת- היפה מהטלויזיה שהגיעה לכבוש את התאטרון ובטוחה שהכל מגיע לה- ועברה איזשהו תהליך שמצאתי בו המון אמפתיה כלפיה.
מאוד לא אהבתי את שורת ה"פרצוף של תפקיד ראשי", בעיני השורה המיותרת של הסדרה, משום שהיא אומרת את המובן מאליו והרי מרגע שהסיפור הצידי שלה התפתח, היה ברור שהוא הולך לשם. למעשה, היא הדמות שכניראה הכי התקשו לכתוב, משום שכמו הפרצוף של תפקיד ראשי, גם מערכת היחסים שלה עם יובי התחילה באופן טיפה מאולץ. אולי אחת הדוגמאות הכי יפות לתהליך שלה נמצא באחורי הקלעים. בפתיחת הסדרה היא רבה מאחורי הקלעים, בין השתחוויות, על כך שהיא לא מוצגת בהתאם למעמדה. היא גם מגיעה לורה כדי לדרוש שינוי באופן בו היא מוצגת בסוף אותו מחזה ובגדול הרושם שנשאר ממנה הוא של מישהי שמאוד מרוכזת בעצמה. ודווקא בפרק האחרון היא יושבת עם עופר המבוהל מאחורי הקלעים ומרגיעה אותו באופן מאוד מאוד אמפתי.
מצד אחד הכל נכון
מצד שני הדבר שגורם לי לא להתלהב ממנה כמו כולם הוא העובדה שבסופו של יום הסדרה הזאת מרגישה מאוד, אבל מאוד, כמו אוננות של הברנז'ה התל אביבית על עצמה. מזכיר לי את אותם דברים שאמה סטון ביקרה את אבא שלה מייקל קיטון ב"בירדמן" עליהם בזמנו.
איך זה בא לידי ביטוי? זה די ברור שיש פה אהבה והערצה לתיאטרון, אבל באיזו נקודה זה הופך לאוננות עצמית של הברנז'ה (התל אביבית לא פחות)?
בעיני כאשר האהבה של היוצרים למושא הכתיבה שלהם מורגשת ביצירה זו נקודה לזכות היצירה, לא להיפך.
בעיני זה לא רק בגלל שהאהבה לתיאטרון היא כנה ולא "ברנז'איסטית"
זה בגלל שהיא לא באמת שם. התיאטרון הוא רקע, היחסים והדינמיקות הן במרכז. זה סיפור על אהבה וכאב ואכזבה וצמיחה. הוא מתרחש בתיאטרון.
אני כנראה יותר מדי בן מיעוטים מהפריפריה בשביל להתחבר לזה, אני מניח.
(ל"ת)
תאמין לי, אני לא יותר "חלק מהברנז'ה התל אביבית" ממך.
לא התחברת, סבבה. זה לא בגלל שאתה "יותר מדי" כלום.
היופי של המדיום הקולנועי\טלוויזיוני
הוא האפשרות להציץ לחיים של אחרים. ככה שלא צריך להיות מאפיונר כדי לאהוב את הסנדק, או גיבור-על כדי להתחבר לבאטמן, או יפני כדי לאהוב את הסרטים של קוראסוואה, וכיו"ב.
לי אין נגיעה לעולם התיאטרון אבל נהניתי לראות את הסדרה שמתרחשת שם והרגשתי שאני מוכנסת בסוד הדברים בלי צורך בידע קודם.
דווקא לא
מראיונות עם המעורבים אפשר לראות שמזה הם חששו, אבל בסוף מערכות היחסים בסדרה היו הרבה יותר מעניינות מהאספקטים ה"תל אביביים" של הסדרה. בגלל זה הסדרה הצליחה מעבר למה שציפו והגיעה לקהלים מגוונים מעבר לקהל היעד שציפו לו.
מה שכיף בסדרה הזו זה שלא צריך להגיד עליה "אבל"
כמו רוב הסדרות של התאגיד שיצאו השנה:
טהרן – סצנות אקשן מגניבות וניב סולטן מהממת ולשמוע פרסית בפריים טיים זה נהדר, אבל התסריט מופרך לאללה וככל שהסדרה מתקדמת היא מרגישה כמו עונה של "פאודה" שיצאה משליטה.
שעת נעילה – נושא חשוב וסצנות קרב מרהיבות, אבל שוב, תסריט גרוע, משחק מוגזם של כל הצדדים ובעיית אמינות קשה של ההווייה הצה"לית שמוצגת שם.
לעומת זאת, חזרות היא פשוט סדרה טובה. בלי "אבל".
You had me at יבגניה דודינה
(ל"ת)
אה, וואי, היבגניה Gang (זה השם של הרשמי של מעריציה מעכשיו) חייבים לעצמם את הסדרה הזאת אתמול
(ל"ת)
מה עם יבגאנגיה?
(ל"ת)
ביקורת שכיף לקרוא, תודה!
וממעבר לכל מה שנאמר על הסדרה, הפלא הגדול מבחינתי היא כמה היא גרמה לי להעריך את איתי תורג'מן כשחקן נהדר ורגיש. הזכרת את הדמיון המודרך, אבל בעיניי הסצנה שלו בקבוצת התמיכה, עם מונולוג שתי הדקות בהן המצלמה מתמקדת רק על פניו, היו ה-שיא מבחינת המשחק שלו בסדרה. סצנה מדהימה.
סדרה חמימה, חמודה ומקסימה
ואף שאין לי משהו רע לומר עליה, נדמה שההתלהבות ממנה קצת יוצאת משליטה… אולי כי אלה ימי קורונה וכולנו גם ככה בבית, וגם מתגעגעים אנושות לתיאטרון (אגב, סצינות הפנים ב"הבימה" אבל החוץ של "הקאמרי").
חייבת לנטפק את הפסקה השנייה בביקורת – הם לא "מחליטים להיפרד"; התיאטרון לא "החליט לתת לו לביים אותו" (היא המחזאית והוא הבמאי, כך הם הגישו את המחזה והוא התקבל); הדמות של אגם רודברג לא מוצגת בתור "דוגמנית לשעבר שרוצה להוכיח את עצמה כשחקנית תיאטרון רצינית", היא בוגרת בי"ס למשחק והיא כבר שחקנית בתיאטרון (לצד הטלוויזיה). היא פשוט יפה מדי לתפקיד שהיא חושקת בו… ואחרון חביב, למה במאי ומחזאית? מחזאית ובמאי!
זה לא מהפך. זו מערכת היחסים הרגילה ביניהם.
קודם היא נתנה לו עצה בנוגע לקריירה בתיאטרון. אחר כך היא ניסתה למנוע לצפות בפרק האחרון של העונה כדי להגן על רגשותיו. הם תמיד מוצגים כקרובים. רק פה זה במקסימום.
או שיש כאלה שהתחברו ויש כאלה שלא
אני, אגב, התחברתי, ואפילו אחיינים אין לי.
מי שאינו הורה לא יכול באמת לשחק הורה?
אולי אפשר לומר שמי שכבר הורה לא צריך לשחק הורה… אבל אם מתחייסים למשחק בגישה הזאת, אין לזה סוף. מזכיר לי ששאלו את מים ביאליק אם העובדה שהיא ד"ר למדעי המוח עוזרת לה לגלם את איימי פארה פאולר ואם היא נותנת עצות לעמיתיה בסדרה. היא ענתה שלא, זה נקרא "לשחק".
יש אין ספור שחקנים שגילמו בהצלחה הורים לפני שהיו להם ילדים (ואפילו זכו באוסקר, למשל). יש שחקנים סטרייטים שמגלמים גייז (וגם טרנס), גייז שמגלמים סטרייטים, שחקנים שמשנים את עצמם פיזית לתפקיד (לכל הכיוונים, גם יפים שמשמינים או מתכערים בשבילו), שמגלמים בעלי מוגבלות, חולים סופניים, מקצועות/תפקידים שרובנו לא מכירים אישית (אסטרונאוטים או ראשי מדינה למשל) ועוד ועוד.
דווקא בסדרה הראו לנו כמה תרגילים יפים במשחק ובבימוי שנועדו לעזור לשחקנים להתחבר לדמויות ולרגשות שעומדים מאחורי הטקסט, גם אם הם לא חוו את המצבים האלה בעצמם. יבגניה דודינה מהממת כרגיל והבוטות של ורה חורכת את המסך, אבל הטחת משפטים בביטחון עצמי רב לא הופכת אותה לצודקת בהכרח. בתור מנהלת התיאטרון היא צריכה לאזן בין הרפרטוארי למסחרי, ולנהל לא מעט בעלי אגו, השיקולים שלה לא תמיד אומנותיים אלא גם כלכליים.
הדמות של מיה מבוססת על בחורה יפה שמרוצה מעצמה שהחיים באים לה בקלות ולכן (לכאורה) מתקשה להתמודד עם תפקיד של "מכוערת" (וגם הוויכוח בינה לבין איריס ממחיש זאת). ייתכן. ואולי פשוט נדרשת עבודת בימוי טובה יותר, ובמאי טוב היה מוציא ממנה גם את הצדדים האלה. היא גם אומרת שזכתה במלגה על התפקיד של נינה בביה"ס למשחק, אז אולי היא לא כ"כ גרועה; קשה לדעת כשמלכתחילה ורה לא נותנת לה הזדמנות לאודישן ומסלילה אותה ישירות לתפקיד שנועד למשוך קהל כי היא מוכרת מהטלוויזיה. בעצם מאשימים אותה שהיא תקועה במשבצת שבה תוקעים אותה.
דרך אגב, קולר ורודברג עושות הפוך בסדרה, כששתיהן מגלמות נשים ללא ילדים בשעה ששתיהן אמהות
(ל"ת)
אבל יש להן גם החוויה של להיות רווקות בלי ילדים...
(ל"ת)
הדיון על ליהוק שחקנים סיסג'נדרים לתפקידים טרנס* לא עוסק בטכניקות משחק.
כאילו, גם, אני מניחה, אבל זה חלק די שולי. עיקר הנושא הוא שוויון הזדמנויות תעסוקתי ויחסי הגומלין בין ייצוג במדיה לאופן שבו הציבור תופס אנשים טרנס*.
בי הסצנה עוררה כעס והזדהות עם מיה.
השבוע צפיתי בפרק האחרון של "בלקספייס" וסצנת העימות בין ליבי למנהל נגעה ללבי יותר מכל העונה הזו של "חזרות". יכול להיות שזה לא היה דיאלוג אלמותי אבל זה אכן ביטא תחושה שיש לי לפעמים. מבחינה שכלית, אני מבין את ורה. היא חושבת שמיה היא שחקנית תינוקת ואין לה את היכולת לשחק תפקידים של שחקנים בוגרים ומנוסים. והיות ומטרתה היא לדאוג לרווחת התיאטרון, היא לא יכלה להשתמש בשחקנית שאיננה מתאימה להצגה שאמורה להביא כסף רב לתיאטרון שלה. זה לא אומר שזה לא מרגיז…
להפך, "אחד+אחת" (או שהפוך?) היא דרעק שימכור כמו נפט,
ל"השחף", לפי ורה, יהיה ביקוש כמו לטחורים. כלכלית, עדיף להביא את הכוכבת של "רעל בעיניים" כדי לעשות צ'כוב ואולי לגרד כמה צופים שלא יבינו למה הם נכנסים. אבל ורה זוכרת מאיפה היא באה והחליטה לעשות את "השחף" כפרויקט אמנותי, ועלמה היא פשוט השחקנית שתעשה את נינה יותר טוב (הקטע הקצר שרואים מהביצוע שלה למונולוג השחף באמת יפהפה – ראיתי אתמול את הביצוע של סירשה רונאן אליו, ולנדסמן לוקחת).
חשבתי שהיא הולכת על הצלחה מוכרת.
"השחף" הוא, בכל זאת, מחזה שהיא יכולה לתמחר במחיר גבוה ואנשים חובבי תרבות יבואו לצפות בו ויהיו מוכנים לשלם את המחיר. "אחד+אחת" הוא מחזה שנכתב על ידי אנשים שלא ידועים בציבור הרחב והיא לוקחת סיכון כלכלי מחושב בכך שהיא נותנת להם להעלות אותו על במות התיאטרון שלה. הרושם שקיבלתי הוא שמחזה כזה עולה ונופל על כשרונם של השחקנים שמשחקים בו לעשות את חוש ההומור האישי של איריס נגיש לציבור הרחב (לא שמצאתי את המחזה קורע בטירוף אבל הסצנה של ההירדמות הרבה יותר מצחיקה עם מיה ועופר מאשר עם איריס ותומר. אני עדיין לא בטוח אם זה משום שהסצנה המקורית נועדה להיות סצנה דרמטית או שלאיריס ולתומר פשוט אין כימיה קומית טובה.)
לפי אותו הגיון, אולפנים מעדיפים למחזר תסריטים על פני להמר על תסריטים חדשים. "אחד+אחת" הוא הפרויקט האמנותי, "שחף" הוא מה שאמור להחזיק את התיאטרון בחיים.
תודה על התיקון, מעריך המון!
(ל"ת)
לא תפסנו את ההייפ
צפינו בשני הפרקים הראשונים. המשחק מצוין, סיפור המסגרת מעולה, אבל הדמויות כל כך בלתי נסבלות. אוסף של דמויות אומללות ומרושעות שכל מה שהן מסוגלות הוא להתאכזר זו לזו, להתאכזר לעצמן, לבני המשפחה שלהן, לקולגות שלהן, לחברים שלהן, ולסתם זרים. לא הצלחתי להבין איך אני אמור לרצות בטובתן של הנבלות האכזריות האלה, או איך אני אמור להבין את הרגשות שלהן זו לזו כשהסדרה לא נותנת לי ולו רמז אחד לחיבה שאי פעם הייתה ביניהן. תנו לי איזה פלשבק לתקופה מאושרת שלהם, תמונה על השידה, מישהו שיושב עם חברים שלו וסתם מחייך, משהו שיכיר לי את הדמויות האלה כיותר מפלקט חמוץ.
אני שמח שהגענו לסוף הפרק השני וזכינו לראות את הסצנה המקסימה של הקראת הטקסט. זו הפעם הראשונה שהסדרה מראה רגשות חיוביים כלשהם בין שני אנשים. אבל הבנו שמדובר כנראה בעניין חד-פעמי וסיימנו את הצפייה.
הרמה של הסדרה הזאת באמת גבוהה, ההשקעה ניכרת והיא נחרטת בראש, אבל היה אפשר לעשות את זה אחרת.
מאיפה הבנת שזה עניין חד פעמי?
כאילו, דעתך היא שלך והכל טוב, לא התחברת אז לא, אבל עצרת אחרי סצנה יפה ומרגשת ולא תמשיך יותר כי החלטת שזאת הפעם האחרונה שבה יובע רגש בסדרה? בתור מי שראה את הפרקים שבאו לאחר מכן, אני יכול להבטיח לך שזו לא הפעם האחרונה. (בפרק החמישי גם יבואו התמונות מהשידה שדיברת עליהן.)
נבלות אכזריות?
אני לא חושבת שאפשר לקרוא לדמות של איריס (שהיא די הדמות הראשית) "נבלה" "אכזרית" או "מרושעת". גם אני לא חובבת דמויות "אוממלות ומרושעות" (ולכן לא התחברתי רגשית לסופרנוס, נמאס לי מ"סיינפלד" בכלל ומלארי דייוויד בפרט) אבל ב"חזרות" ראיתי דווקא דמויות אמיתיות, עגולות, אנושיות ונוגעות ללב, וכן, גם אומללות… כמו רבים מאיתנו, לפחות חלק מהזמן. לשחקנים יש בד"כ אגו לא קטן, ופרידות הן לרוב לא עניין יפה או נעים, אז יש
לא מעט רגשי שפל, אבל אפשר לצמוח מהם ולמצוא גם את הרגעים היפים. ממליצה בחום לתת לסדרה עוד ניסיון.
פספסתם פרק
אני די משוכנעת שאם הייתי צופה רק בפרק הראשון לא הייתי נשארת לצפות בכל הסדרה. כשהתחלתי לי היה זמן פנוי ולסדרה 3 פרקים. דיברתי על כך עם עוד כמה צופים, שכמוני התחילו ברצף פרקים.
באופן אירוני עזבת רגע לפני שהאמפתיה כלפי הדמויות השונות מתגלה. 2 הפרקים הראשונים עוסקים בבניית הקונפליקט או המצב שמתרחש בסדרה, הם מציגים את הקלישאות שהפרקים הבאים יפרקו.
מה זה רביולי ליד שווארמה ליד סושי
ביקורת מעולה, נהנתי לקרוא!
דבר ראשון, לגבי הקהל של הצופים, אני לא חושב שהוא מעניין רק את הברנז'ה התל – אביבית אלא שזה לגמרי עניין של אופי ותחומי עניין, הגיוני שלא כולם יאהבו את הסדרה כמו שלא כולם אוהבים את FRIENDS, אני נער דתי בן 17 ולגמרי נהנתי, וזה לא רק אני, הרבה מהחברים שלי גם.
עכשיו לעניין הסדרה עצמה, אני חושב שמה שהפך את הסדרה לטובה הוא התסריט שלה, תסריט שכתוב היטב, מהודק, הגיוני, לא היו מילים של סתם – ראו שעשו פה עבודה די רצינית. אני גם מאוד אהבתי את הסאבטקסטים – התרגיל של תומר עם הנפילה היה וואו.
ובכלל הסצנה של החטיפה הכניסה אותי לבפנים כמו שאף סדרה עוד לא עשתה לי (אבל מודה שאין לי רקורד מרשים בתחום הזה) כששומעים את איילת אהבים ורואים את תומר מחכה לטרמפ, בהיתי במסך פשוט עד שנהיה שקט לגמרי והפרק נגמר – זה היה לגמרי עצמתי.
זהו, אחלה סדרה.
פספסת את שמיל בן ארי
שלמרות תפקיד קטן עושה עובדה מצוינת בתור האבא הרוחני של עופר .
אני אגב חושב שדווקא המונולוג בקבוצת הגמילה היה הרגע הכי חזק של תורג'מן למרות היותו מעט קלישאתי. זה רקע מונולוג מפעים.
בנוסף אני דווקא מאוד אהבתי את פרק 6. גם כי גילה אלמגור פשוט מעולה בתור שרת תרבות א-לה מירי רגב ובעיקר ההצגה הדי אמינה של פוליטיקה ותאטרון
תגובה מהממת וחשובה!
(ל"ת)
תודה רבה
(ל"ת)
וואו
שאפו
ממש לא התחברתי
אפילו לא הבנתי שזו קומדיה, חשבתי שזו דרמה.
אולי זה לב העניין, סדרות שמצחיקות אותי מקבלות הרבה יותר חבל ומרחב תמרון.
הגעתי לפרק 3
אחרי שהתחלתי ועצרתי חמש דקות, ואז המשכתי לסוף הפרק הראשון ועצרתי, ואז הגעתי לפרק השלישי ועדיין אני לא מבין את ההתלהבות. אני לא יודע אם אמשיך או לא – צריך להרדים את הילדה עם משהו, ועכשיו אני בערך-אולי-סקרן לראות מה קורה (למרות שגם עודכנתי בלא מעט ספויילרים, אז גם לא), אבל נראה לי שראיתי מספיק* כדי להגיד שזה… בסדר? נחמד שיש דבר כזה, ואין פה שום דבר ממש "רע", אבל גם אין כאן אף דמות שממש הרגשתי שכתובה נהדרת או מגולמת נהדר ו/או שהתחברתי אליה (בעיקר צמד הדמויות הראשיות, שמהן כבר חשתי ניתוק – פרט אולי לסצנה בסוף פרק 3, אבל זה קצת "מעט מדי מאוחר מדי") פרט לורה, אולי. בכיף הייתי רואה סדרה שלמה בכיכובה.
בקיצור, בסדר, תודה, אני מניח. לא מזיק, רכבת ההייפ שיוצאת משליטה קצת מוזרה אבל כאמור, לא מזיקה, ואני מעדיף אותה ליצירות מקומיות וחמודות כמו זאת ולא למפלצות "חשובות" ו"גדולות" מעבר לים. יהיה נחמד אם תהיה פעם סדרה שכולם מתלהבים ממנה בטירו, והיא גם באמת כזאת טובה כמו שעושים ממנה, אבל אם כבר ליפול מגבהים, אז "חזרות" נופלת יפה מאוד.
* – ואחרי ניקוץ בלתי פוסק לכל מי שהתלהב מהסדרה לגבי השאלה "אוקיי, אבל יש איזה פרק שבו זה ממש ממריא"
אחד מהדברים שעושים את הסדרה כל כך מוצלחת
היא שברור שבניגוד לטהרן או שעת נעילה, היא לא נוצרה על מנת להיות הדבר הכי טוב בטלוויזיה. זאת דרמה-קומית כמעט קאמרית, משהו שהיה לא יותר מפרויקט אישי של נועה וארז, וזה חלק מהקסם שלה, שהיא מוצלחת בלי יומרות.
ושוב
זה שנועה/איריס לא נפגעה לא אומר שנערות לא נפגעות מהסיטואציה הזו. אלא שהיא ספציפית לא רואה את עצמה כפגועה.
וזה בדיוק חלק מהעניין שאני אומרת שהכתיבה שם יצאה מגידרה כדי להסתיר כל סוג של פגיעה ממשית שדמות כמו עופר היתה גורמת בחיים האמיתיים.
שאלו אותם לגבי פרק הפתיחה
והם אמרו –
מניחה שזה נכון גם לגבי דברים אחרים שם.
ראיון מעניין.
אני עדיין חושב שעדיין מן הראוי שתפני במייל אל היוצרים. לא מצאתי בפסקה שום התייחסות לכך שהם עסקו בזה ברמה של עלילה ראשית אלא שהם הכניסו את הסצנה הזו כדי שיוכלו לומר שהם הכניסו סצנה כזו ולא התעלמו מקיומה של הטרדה מינית בעולם התיאטרון. נאמר בראיון שעופר מרציאנו מבוסס על חוויות מהרווקות הסוערת של ארז. ולמרות שזה לא נאמר במפורש, אני יכול להניח שעופר מייצג את הפנטסיה של ארז לגבי הגבר הנאה שכל הנשים מוכנות לשכב אתו שמוצגת, בצורה ריאליסטית, כמכור למין. סביר להניח שתגלי שהם יופתעו לגבי הפרשנות הקיצונית שלקחת לגבי התנהגותו של עופר.
לא כל כך הבנתי למה אני צריכה לפנות אל היוצרים.
ובטח שלא למה זה "מן הראוי". אם זה היה סרט אמריקאי- גם היה מצופה ממני לשלוח מייל ליוצרים לשאול אותם? אני עובדת בשבילם? ונניח שלחתי מייל, מה זה יעזור? – זה לא משנה אם זו היתה כוונתם, מה שמשנה זה איך שזה נתפס אצל הצופים. אולי אני היחידה שזה נתפס אצלה כך, ואולי יש עוד הרבה, אבל ברגע ששחררו את היצירה לאויר הפרשנות ליצירה היא כבר לא שלהם, היא של הצופים. מה הם התכוונו לא רלוונטי לאף אחד.
בכל מקרה, מבחינתי, עצם העובדה שההתייחסות שלי להתנהגות של עופר נחשבת "פרשנות קיצונית", זו כבר חלק מהבעיה המהותית מבחינתי. לא חושבת שיש משהו קיצוני באף אחת מהנקודות שהעליתי קודם (כתבתי אותן כבר איזה שלוש פעמים, לא רואה סיבה לפרט).
כן. חשבתי שזה המקרה.
אם לדבר בכנות, פרט לעניין הקטינה, זה באמת עניין שנתון לפרשנות אישית (לי יצא לדבר עם אנשים שצפו בעונה וזאת לא הייתה דעתם). על כל פנים, הוויכוח אתך היה מעניין.
סוף סוף עוד מישהי שמבינה אותי!
כבר התחלתי להרגיש שאני לבד במערכה.
(כאילו, לבד עם מישי, אבל מישי ידעתי שתבין אותי…)
האחריות למעשיה ולמימוש רצונותיה היא תמיד שלה
והיא אינה עומדת בסתירה לאחריות שלו. לא ראיתי שמישהו כאן טען שעפר בסדר ושההתנהגות שלו לגיטימית.
נוצר היכן? למי? עם מי הוויכוח?
אני לא קיבלתי רושם כזה ולא ראיתי שמישהו טען זאת כאן. ייתכן שיש אנשים שזו דעתם, ואם את פוגשת כאלה את יכולה לנסות לשנות אותה… אבל אני לא חושבת שיש טעם להתווכח כאן עם טענות שלא הועלו כאן ואני בעיקר לא חושבת שהתסריטאים "אשמים" בכל מחשבה שעשויה לחלוף במוחם של הצופים.
מה זאת אומרת בעיני מי הרושם נוצר?
זה הרושם שנוצר בעיני. זה מה שאני מדברת עליו כבר בכל השרשורפלצת, ואני לחלוטין חושבת שאני יכולה ל"האשים" את הכותבים על בחירות ספציפיות שהם עושים, בדיוק כמו שאני יכולה ל"האשים" את הכותבים של HIMYM שהבחירה שהם עשו בסוף עם האמא בסוף גרועה בעיני. אנחנו דנים פה על קולנוע (או טלויזיה) ואנחנו מנתחים החלטות שהיוצרים קיבלו – השחקנים, הבמאים, התפאורנים, אנשי האפקטים המיוחדים וכן – גם התסריטאים. במקרה הספציפי הזה הם קיבלו החלטה תסריטאית ולדעתי ההחלטה הזו היא א. לא טובה מבחינה סיפורית. וב. במקרה הזה גם חסרת אחריות מבחינה חברתית.
הטענה שלי היא מאוד ברורה. אני חושבת שאם זה קו העלילה שהם בחרו לעופר – לדעתי, הם היו צריכים למצוא יותר מקום להציג את הנשים שנפגעו ממנו ולא להתמקד רק באיך הוא נפגע מההתנהגות שלו. זו לחלוטין טענה לגיטימית כלפי תסריטאים. את לא צריכה להסכים איתה, אבל בבקשה לא להפוך את זה לטענה גנרית של "התסריטאים אשמים בכל מחשבה שעולה אצל הצופים" כי לכל הפחות – אני חושבת שבניתי כאן טיעון די סביר ומנומק לאורך השרשור הזה. את חושבת שלא היה מקום או צורך להראות את הנשים שנפגעו מההתנהגות של עופר? אחלה, אז בואי נדון על זה, או נסכים שלא להסכים. זורמת עם שתי האופציות.
לא הבנתי; את מתקוממת כלפי הרושם שנוצר בעינייך?
כי אני הגבתי למשפט "אני מתקוממת כלפי הרושם שנוצר שהקורבן הכי גדול מההתנהגות של עופר הוא עופר עצמו", ואם זה רושם שנוצר אצלך, אני לא מצליחה להבין אותך. התסריטאים מספרים סיפור, הפרשנות שלך היא שלך, לא שלהם… אני מצטערת, אבל אני לא מזדהה עם טענות שמאשימות את התסריטאים ברגשות הצופים. אני יכולה להבין צופה שחש אמפתיה לעופר, אבל זה לא מחויב המציאות, ולראיה אני לא חשתי כלפיו אמפתיה. הראו לי דמות מסוימת שאני ראיתי בה טיפוס דוחה ומגעיל, ועל כן לא הייתה לי כל חיבה אליו, גם ברגעיו הקשים שהוא הביא על עצמו. יש מי שכן מרגיש אמפתיה כלפיו, וגם זה לגיטימי.
בחירה תסריטאית מבחינת העלילה או הצגת הדמויות היא נקודה שאפשר לדון בה, אז בואי נדון. כתבת "היו צריכים למצוא יותר מקום להציג את הנשים שנפגעו ממנו". ובכן, הבעיה שאני רואה כאן היא שאת מכניסה את הפרשנות שלך לתסריט וזה לא דיון בתסריט עצמו, מכיוון שהסדרה לא הראתה שנשים נפגעו ממנו (ברמה של הטרדה מינית או תקיפה מינית). מתוך 4 רומנים (או יחסים כלשהם) ששמענו עליהם במהלך הסדרה, שתי נשים הראו לנו, על אחת שמענו (אבל אין ראיה שהיא נפגעה ממנו) ואחת ראינו בחטף והיא לא דמות בסדרה אז קשה לדעת עד כמה נפגעה, אבל את ההשלכות של חומרת המצב הראו לנו.
זו בדיוק הנקודה
הבחירה התסריטאית שלא יהיו נשים שנפגעו ממנו (לא שלא נראה אותן, אלא שלפי התסריט יהיו כאלה בכלל!)- זו הבחירה שצורמת לי. ההשלכות של חומרת המצב הם עליו. הוא הקורבן בסיטואציה, וזה חורה לי.
אתחיל מהסוף: הוא לא קורבן.
לאכול את הדייסה שבישלת לא הופך אותך ל"קורבן של עצמך". גם לא אם אתה מכניס את עצמך לצרות שאתה מתקשה לצאת מהן.
והסדרה בהחלט מראה שהמעשים שלו לא משפיעים רק עליו ואנשים נפגעים ממנו (לאו דווקא נשים), פשוט במעט שראינו עליו זה לא הגיע למישור הפלילי (אם כי יכלו להתלונן עליו). לא כל דבר שאינו מוסרי (או סתם לא חברי, לא נעים וכו') הוא פלילי.
דיונים מהסוג "למה התסריטאים לא כתבו את הסיפור/הדמות כפי שאני הייתי רוצה" תמיד בעייתיים בעיניי, אבל אני רוצה לחדד נקודה שנדמה לי שכבר הוזכרה כאן, והיא שסטנדרטים של השיפוט המחמיר שאת מציגה כאן הם מאוד 2021. בתעשייה שבה ידוענים/שחקנים חתיכים פלרטטו בלי סוף וסטוצים בלי חשבון וקפצו ממיטה למיטה וכו' ולא היו לזה השלכות בכלל וזה אפילו לא נחשב לבעיה שצריך לטפל בה, יש כאן התייחסות אחרת. זו אולי לא ההתייחסות האידאלית בעינייך, אבל לטעמי ראוי לתת עליה מעט קרדיט.
קורבן עצמי
אני חושב שאחת התמות המרכזיות שרצות לאורך חזרות היא שאנשים הם תמיד הקורבנות בעיקר של עצמם: כמעט כל צרה שנופלת על הדמויות נופלת עליהן בגלל משהו שהם עשו, ואפילו יותר מכך, בגלל דפוס חוזר בהתנהגות שלהם.
בנוסף, כמעט בכל המקרים יש דמות אחרת שאומרת להם בשלב מוקדם שיפסיקו להתנהג ככה, כי זו טעות, והם בכל זאת ממשיכים (איריס לתומר, אמא של איריס + ורה + שרת התרבות לאיריס, יובי למיה, שלמה לעופר).
ברור שזו בחירה של היוצרים, וברור שזו בחירה שאפשר לבקר, אבל זו סדרה שמתמקדת בהרס עצמי יותר – לא רק, אבל יותר – מאשר בנזק היקפי.
אוקיי, מקבלת.
על זה לא חשבתי עד כה, אתה צודק שעבור כל הדמויות אנחנו מתמקדים בכאב שלהן ולא בשל מי שהם פגעו (כשיוצאי הדופן היחידים הם איריס ותומר שפוגעים אחד בשני ולכן אנחנו רואים את ההשלכות גם של הצד הנפגע). ז"א, כשאתה מציג את זה מהפריזמה הזו, אני יכולה טיפה יותר להבין את הבחירה של היוצרים.
אבל, אני עדיין חושבת שזו בחירה מאוד בעייתית בעידן הזה, ואם זו התמה שהם בחרו, אני חושבת שלבחור את הבעיה הספציפית הזו זה בעייתי. אין מה לעשות. הטלויזיה משפיעה על דעת הקהל, ויש יותר מדי סלחנות כלפי אנסים/מטרידנים/בני זוג מתעללים מכדי שהבחירה הזו תעבור לי חלק בגרון.
אבל בפרק השלישי ראינו שההתאוריה שלך לא מחזיקה מים
מיה לא אהבה שורה ותומר ואיריס מצאו את עצמם מתנצלים כדי שלא תלך.
או אם לדייק, היחידה שבאמת חרצה גורלות שם היתה ורה, לאף אחד אחד לא היה סיי.
ברמת העקרון לא עד הסוף ברור לי למה איריס נוכחת בחזרות, בפועל הם הציעו לתאטרון מחזה כתוב, כל הקטע הזה שהיא מוסיפה מידי פעם לא לגמרי הגיוני, ו-ורה אמרה בצורה מאוד חד משמעית מה היא חושבת על הנוכחות של איריס על הסט "כמו זונה שנשארת לארוחת בוקר".
משלוח התמונה לאיריס היה להבנתי טעות לא מכוונת
הפנים המבוהלים שלו כשהוא קלט שהיא קיבלה את התמונה אמרו הכל.
הבנתי את המשפט לא נכון
הבנתי את המשפט היה לנו איזה קטע בצורה אחרת, אבל עכשיו כשאני מקשיבה – אני מסכימה שהפרשנות שלך יותר נכונה.
אבל זאת הקשת העלילתית של עופר.
יש לו בעיה רצינית, והוא לא לומד את הלקח, וממשיך להתנהל אותו דבר, עד שהוא מקבל את המכה שגורמת לו לרצות להשתנות. זה לפחות 80% מהקשת ההתפתחותית של עופר, כשהקשת השנייה (המעבר שלו מטלוויזיה לשחקן תיאטרון) היא הרבה יותר מינורית וקומית. זה לא שימוש לרעה בכוח התסריטאי, זה ניצול של כוח התסריטאי – לגרום לנו לחבב את הרע. מבחינתך ברגע שהרוע של דמות מתבטא באופן מיני, הוא מאבד את הזכות שלנו לאהוב אותו?
סוג כזה של רוע בסוג כזה של זמן? כן
הרבה יותר קל לי עם כתיבה תסריטאית שמכריחה אותי לחבב את דקסטר, מאשר את עפר, כי אצל דקסטר לא תווצר אמביוולנטיות של "מה שהוא עושה זה לא ביג דיל", ואצל עפר, כפי שהעלילה כתובה כרגע, לחלוטין זה עלול להתפס כ"לא ביג דיל" (ואפשר לראות את זה גם מהתגובות פה בשרשור שבחלקן מופתעות מדבריםש אני ראיתי כמקוממים).
אציין נקודה לגבי סוג הרוע של עופר מול זה של דקסטר
הסיכוי שניפגש בסוג הרוע של עופר גבוה בהרבה מהסיכוי שנתקל ברוע של וולטר וייט, או דקטסר, או טוני סופרנו. וככל שהוא יותר רחוק מאיתנו והדימוי עצמו מרוחק מאיתנו, על כן התחושות שלנו כלפיו פחות משפיעות. על כן אמפתיה ל"קוסם מחבל" בעולם פנטזיה תהיה קלה יותר לישראלים מאשר ל"מחבל רגיל" בעולם שהוא ישראל. ומכיוון שלא מדובר בדוגמא אחת בודדה, אלא במערך דימויים כללי שמציג סלחנות יחסית כלפי התנהגות כזאת גם מחוץ ל"חזרות" – אני יכול להבין למה להתעקש על כך שברגע הזה, מה ש"חזרות" עושה הוא יותר מציק מאשר "דקסטר" או "משחקי הכס".
היה על זה דיון בפודקאסט של dimension 20
וספציפית הרעיון "אנחנו משחקים נבלים, אבל אנחנו בכוונה משחקים נבלים שהרוע שלהם הוא מוגזם ולא ריאליסטי, ולכן הוא לא מפריע לאף אחד, והנבל שהצופים הכי שונאים הוא סתם לא מנומס ונורא רוצה תשומת לב, כי הם מכירים אנשים כאלה במציאות".
אה, כמו שכתבתי למעלה, לא ראיתי הכל ואני לא יודע
לגבי האופן הספציפי שעופר עשה או לא עשה דברים ואם זה לטובה או לרעה. אבל אני רק מחדד את הנקודה שההבדל בין וולטר וייט ועופר הוא כזה שלא מופרך לשים אותו (גם אם לא מופרך לא לשים אותו).
עכשיו נקודת המבט שלך ברורה
מפריע לך שהסדרה בנויה (בכתיבה ובבימוי) כך שעופר יוצג כקורבן העיקרי של עצמו, ויתעלם מהקורבנות האחרות שלו (קשה לי לומר "הקורבנות האמיתיים שלו", בגלל אותה סיבה ומסובב – הן לא מוצגות כקורבנות, למרות שבעולם האמיתי ברור שהן עברו הטרדות מיניות)
כן
נראה לי הצלחת לנסח את זה אפילו יותר טוב ממה שאני הייתי חושבת. זה בדיוק זה.
מסכימה רק חשוב לציין שיש ספויילרים מעלי
(ל"ת)
זה ניתוח מאוד מטא, של כוונות התסריטאים ומה אנחנו "אמורים" להרגיש
אני לא הרגשתי שמנסים "למתוח" אותי ולא חיפשתי "סמליות"; ראיתי שיש בעיה (אגב, ספק אם יש הפקה שלא נתקלת בשלל בעיות מאתגרות, גם ברגע האחרון) ומטבע הדברים כולם מתגייסים כדי לנסות לצלוח אותה. בעיניי זה לא "מסמל" משהו מיוחד על החיים או על הדמות או על כל דבר אחר, וזה ודאי שלא אומר שכל הבעיות באו על פתרונן ושלום על ישראל. יותר מכל זה פשוט הכלל הראשון והאחרון בתיאטרון: "ההצגה חייבת להימשך".
נרצה או לא, כשצץ משבר המטיל את גורלה של ההצגה בספק עולה השאלה ״האם בסוף ההצגה תעלה?״ ונוצר מתח מסוים בציפיה לגלות מה יקרה.
אני בחרתי להתייחס אל המשבר הנל לא כאל סתם בעיה המנותקת מחיי הדמויות או מכל דבר אחר, כי בכל זאת מדובר פה בסדרה מתוסרטת ואם נכתב משבר שעבר את עריכת התסריט ואז את עריכת הסדרה כנראה שיש לו תכלית או משמעות.
את/ה בחרת אחרת, אז נסכים לא להסכים אני מניח.
בדיוק!
לכן אני אומר שאני מרגיש מרומה – כמו שאמרת, הצוות לא פתר לו שום משבר.
הם כמעט אף פעם לא אלימים כפי שהיית עלולה לחשוב
אני מניחה שלעיתים הם כן, אבל בד"כ לא. די להסתכל על הסטטיסטיקות- רוב מקרי התקיפה המינית (וגם סוגי אלימות אחרים "במשפחה") קורים קרוב לבית, על ידי מכר או קרוב, אדם שהנפגעת סומכת עליו. לא אדם שמפגין התנהגות אלימה, לא כי הנפגעת עיוורת לסימנים הגלויים.
יש בעולם איזשהו דימוי מאוד מעוות ל"דמותו של עבריין מין", כמו הציור הבוטה של זויה, בו רואים נערה בלונדינית לצד גבר שמן ומזרחי בגופיית סבא- והרי זה לא באמת איך שנראה תוקף, אלא דימוי שמשרת איזשהו צורך חברתי ששומר על 'הסדר הקיים' ולא על בטיחותן של נשים.
לתפיסתי, הסדרה לא הכניסה אלימות, היא פשוט שיקפה אותה. ומצד אחד יש את נקודת המבט שמיפ היטיבה להסביר, הרתיעה מהייצוג הזה. נגדה עומדת נקודת המבט שכל כך מורגלת בהתנהלויות כאלו שהיא עיוורת לבעיות או לחילופין מוצאת עבורן תירוצים והסברים.
יש אחריות של היוצרים, אבל על היצירה שלהם ותו לא
אפשר וראוי להתלונן על יצירה שמחפיצה נשים או לא נותנת ייצוג למיעוטים (כשהוא רלוונטי). אבל ייצוג לא חייב להיות ייצוג שמשקף בהכרח את הדימוי הממוצע או השכיח ביותר. ואני לא חושבת שהטיפול של הסדרה היה לוקה בחסר, וכתבתי על כך בתגובה שפרסמתי אתמול.
נוקדנות מצדי
ראיתי שמישהי בשם ענבר נתנה פישליק לתגובה שלך, רציתי להגיד אני מסכים אִתה או אִתו אבל זה לא אני, ככל שזה תלוי בי אני נותן פישליק לכל המתדינות והמתדינים.
ואם אני כבר מגיב, אני רוצה להגיד שאני כן חשבתי שעֹפר חמוד ובהקשרים מסֻימים חנני או מקסים (או דביל באֹפן חנני ומקסים). אני לא חושב שזה אמור לבֹא על חשבון החֻלשות או הפגמים או העַולות שלו. ואני כן חושב שיש אנשים שהם ממש כמוהו במובנים הרלונטיים, שהסדרה עם החבוק שאני מרגיש שהיא נותנת לו עוזרת להם לראות את עצמם מספיק בלי פאניקה מהמפלצת כדי להעז לומר לעצמם בכנות שהם צריכים לעשות שנוי.
אני יכֹל רק לתאר לעצמי שמי שמלכתחילה נמצא על הספקטרום של עֹפר (ולא רחוק מדי לכוון הדושי) רואה "מעבר לפִנה" ומרגיש די חזק כל מיני דברים שרק נרמזים בסדרה. כמובן, הכל בראיה האישית שלי, של זכר פרוגרסיבי־בעיני־עצמו שתופס את עצמו על אֹתו ספקטרום. לדעתי קרה כאן דבר יפה, שהסדרה הצליחה לא למחֹל לעֹפר על שום דבר (אני לא הרגשתי שהיא מוחלת) ועדיִן לאהֹב אֹתו ולהאיר את היפה שבו. זאת קצת מין גישת א. ד. גורדון כזאת לחיים שמוצאת חן בעיני.
דבר אחרון – אני חושב שבעולם שבו אין התעסקות משמעותית באמנות בגבריות רעילה לגוניה, זה לא סבבה בכלל מצד יוצרי הסדרה להתעלם ככה מההשלכות ההרסניות של ההתנהגות של עֹפר או של הגרועים ממנו באֹתו אֹפן. רמזים ואמירות מעֻדנות לא היו מספיקים במקרה כזה. אלא שאני מסכים עם טריליאן שהנושא כן נדון במקומות אחרים, ויש מקום גם לסִפור כמו זה של חזרות.
אני הענבר ההיא
ואני הייתי כאן קודם :)
יפה כתבת. אוסיף רק שנראה לי יש איזו דרישה מיוצרים להציג דברים כמו שהם היו צריכים להיות בעולם מתוקן, כאשר במציאות הם לא באמת כך. הטענה שבכך שמציגים דמויות כמו עופר נותנת רוח גבית להתנהגות כזו היא (אולי, אין לי דרך להוכיח או לסתור) נכונה, אבל רוב הזמן פשוט לא מציאותית.
הפוך!
ממש לא רוצים שיראו דברים כמו שהם בעולם מתוקן.
רוצים שיראו את הדברים כפי שהם באמת, את הכאב, את הכיעור.
הבעיה היא שכרגע מראים את הדברים במין אידיליה חביבה כזו שהעולם שם בשביל לתמוך בעופר בימיו הקשים. ומוחקים את כל המשמעויות של ההתנהגות שלו.
הרוח הגבית היא לא בזה שמראים דמות כמו של עופר, אלא בזה ש*לא נותנים שום מקום להשלכות השליליות של ההתנהגות שלה על הסביבה*. חייבים להראות דמות כמו של עופר. אבל חייבים להראות גם את הנפגעים (נפגעות…) ולא להתעלם מהן ולהשתמש בהן בתור פאנץ ליין (קומי או דרמטי). זה הנזק שעליו אני מדברת.
טחנת
אני קורא את האתר בשקיקה כבר שנים רבות בלי להגיב, עד שקראתי את התגובות של mip. ישבו שני תסריטאים וכתבו סדרה שלמה עם עשרה פרקים, והשקיעו את כל מרצם וכשרונם, ואחר כך באים אליהם בטענות כי הם לא פוליטקלי קורקט ולא משקפים את האג'נדה הפרטית שלך?
היופי בסדרה הוא התהליך שעוברת כל אחת מהדמויות, ולא האם מה שהן עוברות הוא "נכון" מבחינה מוסרית. הילדה בת ה 18 (?) היא רק כלי להניע את העלילה והיא לא קיימת במציאות. היא משמשת כמילת קוד להתדרדרות של הדמות ויכלה באותה מידה להיות בקבוק וודקה אם היה מדובר בהתמכרות לאכוהול.
ובצורה קצת יותר פרטנית – הדבר הנכון עבור גבר בן 30 לעשות כשנערה בת 18 נופלת לרגליו צריך להיות צביטה בלחי ולבדוק את הגיל האמיתי. בדיוק אותו הדבר אם הגבר בן 18 והאשה בת 30. מספיק להציג כל נערה בת 18 כמטומטמת שצריך להגן עליה מפני המעשים שלה.
היי, נחמד שהצטרפת לתגובות
נשמח אם להבא תנסח אותן גם בטון מכבד. מיפ אינה איזה טרול והיא לא שלפה את הדעה שלה בלי ביסוס. זה לא אומר שאין מה להתדיין איתה או שחייבים להסכים איתה (כמו שרבים שלא הסכימו איתה עשו במהלך הדיון הנ"ל) אבל אפשר לכבד את הדעה שלה ולא להקטין אותה כ"טחינה" כשבאים להתעמת עם הטענה שלה – זה לא עוזר לטיעון שלך להיות חכם יותר או צודק יותר.
מעל גיל 14
זאת בעילה אסורה בהסכמה, לא? אונס סטטורי למיטב ידיעתי זה רק מתחת לגיל 14.
16
הביטוי "אונס סטטורי" הוא קצת מכבסת מילים, כדי לטעון לטובת האנס ש'זה לא שהוא עשה משהו רע, סתם חרג טיפה מהכללים'..
לפני 20 שנה בערך
בין גיל 14 ל-16 היה חוקי אם ההפרש בין בני הזוג קטן משנתיים. כלומר, אם שניהם בני 14 או 15 ואז לאחד יש יום הולדת, זו לא בעיה. אם ההפרש גדול יותר, יש בעיה והחוק מכיר בכך.
(המגיב אינו משפטן ואינו מעודכן)
אונס לפי חוק העונשין (המגיב עו"ד, אבל לא פליליסט)
אינוס
345. (א) הבועל אשה –
[…]
(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה;
[…]
הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים
בעילה אסורה בהסכמה
346. (א) (1) הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו – מאסר חמש שנים;
ובהמשך חוק העונשין (סעיף 353)
353. (סייג לאחריות פלילית [תיקון: תשמ״ח־2, תש״ס־5])
באישום בשל עבירה לפי סעיף 346(א) או 347(א) תהיה זו הגנה לנאשם שהבדל הגילים בינו לבין הקטין אינו עולה על שלוש שנים, אם הקטין הסכים למעשה ואם המעשה נעשה במהלך יחסי רעות רגילים וללא ניצול מעמדו של הנאשם.
(המגיב עדיין אינו משפטן אבל כעת מעט יותר מעודכן.)
ובשביל להוסיף נדבך לסיפור הזה:
לאחרונה צפות בפייסבוק עדויות על כך שדריגס נוהג להציק בהודעות לבחורות שמסבירות לו שהן ממש לא מעוניינות בקשר עימו. ראוי לציין שאף אחד לא מתאר את ההתנהלות כפלילית, אבל לא פחות מטרידה.
בוא נגיד
שאני לא מאוד מופתעת מפריט המידע שנידבת כרגע, ובתחושה האישית שלי זה לא ישאר שם, אבל אני מאוד אשמח להיות מופתעת לכיוון ההפוך.
למה את לא מופתעת ?
זה אחד מהמקרים הללו ש "כולם יודעים" ?
לא
בגלל הצורה הסלחנית שזה נכתב בסדרה. הם בעצמם מציגים את הסדרה כמשהו שמתבסס על החוויות שלהם. וההתייחסות להתנהגות של עופר מאוד סלחנית, ולא יפתיע אותי אם חלק מהחוויות שמתוארות של ארז שבכלל לא מבין עד כמה הן בעייתיות.
אין לי שום מידע, אני לא אומרת מה הוא כן או לא עשה, ולא כתבתי שום דבר בסגנון עד עכשיו. אבל כן, אם זה כבר עלה – אני לא מופתעת.
טריגר הטרדות מיניות
טוב, זה היה צפוי
אתם מוזמנים לגלול שם לראות איך דריגס בן 29 אומר לבת 17 שמתכתבת איתו "אם אני אאנוס אותך רק תרוויחי מזה", ואז לספר לי איך עופר הוא הקורבן הכי גדול של עצמו.
זו לא מחיקה מוחלטת של הגבול בין יוצר ליצירה?
ארז דריגס הוא, מסתבר, חלאה. עופר הוא לא ארז דריגס. במקסימום, עופר הוא הנסיון של ארז להציג את עצמו בתור קורבן.
אבל אני מודה שיתכן שפשוט קשה לי עם העקיצה בהודעה שלך, שנראה לי שמכוונת אלי.
תקשיבי לי, את:
את פשוט צודקת. שיכנעת אותי.
שיט. אהבתי את הסדרה הזו ועכשיו היא מלוכלכת לגמרי.
סוג של ספויילר מעלי, אני מניחה...
לא בטוחה אבל עדיף לסמן. סליחה!
טוב, יש להם עכשיו את ההזדמנות
ארז דריגס הועף מהעונה השנייה.
ולתגובה של נועה קולר
נועה קולר מגיבה להאשמות נגד ארז דריגס
מאחר ולמרות הכל אני עדיין מאוהבת בה בכל ליבי, אין לי שום יכולת לשפוט את התגובה הזו באובייקטיביות. אני מאמינה לה, וחושבת שהיא באמת שבורה, נראה מה זה אומר לגבי העונות הבאות – אם יהיו.
אני לא בטוח שזה רעיון כזה טוב
כלומר, אם ארז דריגס היה מעורב בעונה השניה, זה יכל להיות תיקון טוב (עד כמה שניתן לעשות באומנות תיקון לפגיעה בחיים האמיתיים), אבל אם קולר היא היוצרת היחידה זה בעצם כופה עליה לנהל קו עלילה שלא בהכרח טבעי לה, מעניין אותה או פועל לטובת הסדרה. אם דריגס עוזב אפשר גם למסמס את קו העלילה הזה (אם כי, כמובן, זה הופך את הדמות של עופר, אם תישאר, לבעייתית).
ארז דריגס מעניין אותי כקליפת השום
(זה לא מדוייק, יש לי תלמידה שעושה כרגע עבודת גמר על החשיבות העצומה בקליפת השום, אז אפשר להגדיר את זה כמעניין אותי פחות מקליפת השום דאשתקד או משהו כזה…)
לא רוצה לאפשר לו לעשות תיקון על מסך הטלויזיה שלי. באמת שלא מגיעה לו הפריווילגיה הזו, ובטח שזה לא מגיע לנשים שהוא פגע בהן לראות איך הוא משתמש בפגיעה הזו כדי להמשיך לבנות לעצמו את הקריירה.
הסדרה לעומת זאת – זו סדרה טובה (מה טובה? מעולה! למה אתם חושבים שזה הפריע לי כל כך?) עם יוצרים מוכשרים שהתחילה קו עלילה מסויים שלא הגיע למיצוי (לאף אחד אין ספק שההתמודדות של עופר היא רק בתחילת הדרך). נועה דריגס מוכשרת בטירוף, היא בהחלט יכולה להבין את הכאב והיא יכולה להביא כותבים נוספים שיעזרו לה. יש לה את הרייטינג לעשות משהו שכמעט בלתי אפשרי לעשות וזה להראות את הסיפור במלואו – גם של הצד הפוגע (כמו שהיא הראתה עד עכשיו) וגם של הצדדים הנפגעים. הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות זה למסמס את הסיפור הזה. אחרי שבעונה הראשונה הם סיפרו את הצד של ארז, התיקון שלה יהיה בעונה השנייה לספר את הצד של הנשים.
בנוסף - זה מתאים עלילתית!
שלוש דמויות שונות אמרו לה שמדובר באיש שכפי ששנאוצר כתב למטה, התחיל וסיים את הקריירה שלו, בעוד שהיא היישר בדרכה להיות אגדה (קצת הגזמה במקרה של איריס, אבל קולר בפירוש אחת השחקניות הישראליות הטובות אי פעם). עונה בלי ארז מתאימה בול לסדרה עצמה, וסצנת הסיום המהממת של העונה האחרונה יכולה להיקרא כפרידה מרגשת מאוד ממנו. השאלה היא אם זה מה שנועה רוצה. אני מקווה מאוד – בשבילה ובשבילנו – שכן. היא לא צריכה לשאת באחריות על העוולות שלו.
אני דווקא אעדיף לראות את הדמות לא נענשת
כמו ששחקני הכדורגל שהועפו על טיל ממכבי ת"א עכשיו מאיימים לתבוע את הקבוצה על פגיעה בשמם הטוב, הם גם שניהם התקבלו לקבוצות ישראליות, שבא לי להקיא מזה.
כמו שאיבגי קיבל פרס שחקן דקה אחרי שהמשטרה פתחה בחקירה, ולפנים משורת הדין הפסטיבל נתן את הפרס לשני שחקנים, כלומר היתה אופציה פשוט לותר עליו- אבל למה לפגוע באיש כל כך מוצלח?
אני חושבת שהתאטרון הוא המכבי חיפה של עופר, אבל כן הייתי שמחה לראות עיסוק בהשלכות, ובפגיעה. אוף.
זה ספוילר? לא סגורה על זה, התכוונתי להסתיר ליתר ביטחון
(ל"ת)
אני מבינה אותך אבל לא מסכימה איתך
אני לא בטוחה שזה שחור-לבן ואם יש טיפוס כזה הוא חייב להיות חלאה הרבה יותר גדול מכפי שהראו לנו. אבל בכל מקרה, הראו לנו דמות מסוימת, שאכן המעשים שלה לא היו עד כדי כך חמורים, ואנחנו שופטים את הדמות שהראו לנו ואת המעשים שלה ולא דמות אחרת או מעשים שלא הראו לנו שנעשו. אולי זו דמות מרוככת של ארז, אבל זו הדמות (והוא עדיין טיפוס דוחה בעיניי ולא קיבלתי את התחושה שהוא מעולם לא פגע באיש/ה או שהוא ראוי לאמפתיה שלי).
לא חושבת שצריכות להתאמץ כדי להוכיח את הנקודה שלך
הרי זה הסיפור של ארז דריגס, שמסתבר שפנה לעזרה בשנים האחרונות, ועבר טיפול ומוכר כאדם עם בעיית 'התמכרות למין' (אני משתמשת במינוח שהופיע בתקשורת)
ולמעשה, בניגוד לדמותו של עופר בסדרה, נראה כי דריגס לא הגיע לפעילות פלילית: עם כל ההפוסטים שעלו נגדו ברשתות החברתיות, לא הגיעו סיפורים על תמונות או על מגע פיזי- כלומר הוא אפילו לא חצה רף פלילי (עד כמה שאני מבינה את החוק, ויתכן שאני לא מבינה נכון)
ועדיין, מסתבר שיש לא מעט נשים שנשארו פגועות מהתקשורת איתו, ברמה שהסדרה טירגרה אותן והציפה שיח, ברמה ששמרו את התכתובות איתו גם אם עברו שנים.
המחשבה שיש גבול שאפשר לשמור, היא מן תפיסה שמאוד מרוכזת בעצמי, ולא רואה את הקרבן.
הממ
ברור שההתנהגות שלו דוחה ופוגענית ולא הייתי מאחלת לאף בחורה לקבל ממנו תשומת לב כזו. אני מבינה איך הבנות האלה נפגעו כשרצו לפתוח שיח מכבד וחברי ונתקלו בתגובה כזו, זה דוחה ומאיים, וזה בטח לא מה שהן כיוונו אליו. לאף אחת לא מגיע יחס כזה מאדם זר.
מצד שני הן לא חסמו אותו והמשיכו להתכתב ואני לגמרי מקבלת את זה שהיו צעירות ותמימות וכו' ואני בטוחה שהן נפגעו מזה, אבל עדיין לפי ההתכתבויות שפורסמו לא ברור למה המשיכו להתכתב אתו אם זה הטריד אותן כי לא היתה לו עמדת כח עליהן או שום מניע אחר שהחזיק אותן שם. זו לא ממש הסכמה נלהבת אבל גם לא אי הסכמה (שבמקרה הזה היא קלה וחסרת השלכות) ויש פה תחום אפור.
חשוב לי להבהיר שאני ממש לא בעד האשמת הקורבן ושבכל מקרה התנהגות כזו היא מגעילה ומצלקת גם אם את רק מקבלת את ההודעה הראשונה וחוסמת את הבנאדם. אבל בכל מקרה זה הטריד אותי שהן המשיכו לענות לו.
אני קוראת והנקודה שלי לא עברה טוב
מה שאני קוראת זה לא מה שניסיתי להגיד.
אז תמחקו שנייה את הפסקה האחרונה מההודעה הקודמת ומה שאני אומרת זה – עזבו שנייה את הרף הפלילי. זה לא פלילי. זה לא אלים.
כשאת מדברת על גבול אפור – בדרך כלל מדברים על קושי להוכיח משהו מבחינה חוקית. וזו בכלל לא הנקודה מבחינתי.
אם אני הולכת ואומרת למישהי "את מכוערת", אני פוגעת בה. אולי היא מספיק חזקה כדי להתעלם מזה, ואולי זה עכשיו חודר לנימי נפשה ומשפיע עליה וגורם לה לפעול בצורה מסויימת, אבל אני לא חושבת שיש ויכוח לגבי זה שאם אני הולכת ואומרת "את מכוערת" זו לא התנהגות הגיונית מבחינה חברתית. ובטח לא אם אני חוזרת על זה שוב ושוב.
ואולי אנחנו בחבר'ה אז קשה לי להרחיק אותי, אולי אנחנו סוג של קולגות והיא חייבת לשמור איתי על קשר כי אולי היא תצטרך אותי בעתיד, אז היא מחליטה עם עצמה שהיא סופגת את זה, כדי לשמור את האופציות פתוחות. ואם היא תבוא לחברה ותספר לחברה על זה אז תהיה אחת משתי תגובות:
א. תתעלמי ממנה (ממני), תשמרי על יחסים טובים כי אולי תצטרכי אותה בעתיד.
ב. היא (אני) עוברת כל גבול, תבהירי לה שהיא עוברת את הגבול.
אבל בשתי התגובות הללו- יש הבנה שאני הגורם הבעייתי והיא נמצאת בסיטואציה בעייתית שבה היא עלולה להפסיד לא משנה מה היא תעשה.
זה בדיוק אותו הדבר. מי שטוב לה השיח הזה, סבבה, אבל מי שלא טוב לה, שמנסה לשים את הגבול בצורה נחמדה, ושימת הגבול הנחמדה לא עובדת יש לה שתי אפשרויות – לספוג, או לשים גבול בצורה לא נחמדה שתעלה לה בעתיד. והרבה פעמים מעדיפים לספוג את מה שיש עכשיו כי מפחדים שהעמדת גבול תעלה יותר לטווח הרחוק. אבל למה הן צריכות לעמוד בסיטואציה הזו מלכתחילה?
היי, לבקשת מיפ נמחקה תגובה קודמת שלה
זאת שהיא מתייחסת אליה כ"תתעלמו מהפסקה האחרונה שלה". על כן ההודעה הנ"ל מתייחסת למשהו לא לחלוטין ברור כשאין את ההקשר הנ"ל.
תודה רבה וסליחה!
(ל"ת)
בינתיים אני בפרק 4
ולא מבינה את ההייפ. גם אני לא מתחברת לאף דמות, כולן מגעילות חוץ מאיריס, וגם איתה אני לא יכולה להזדהות כי היא כל כך רוצה את הנעל הזה ולא ברור בכלל על מה ולמה. געגועים לקופה ראשית.
יאיי!
(ל"ת)
תומר לא כפוי טובה, התפקיד כפוי טובה
"תפקיד כפוי טובה" זה תפקיד מהסוג שלא משנה כמה תגלם אותו טוב, הקהל לא יאהב אותך.
גם קולר ודריגס הופתעו, כמה הקהל לתוכנית היה בצד של איריס ונגד תומר
לדבריהם, זו לא הייתה הכוונה. גם איריס הייתה אמורה לצאת דמות בעייתית מאוד. כנראה שפשוט קשה לשפוט דמות לרעה כשקולר משחקת אותה, בגלל הכריזמה הטבעית שלה.
מסכימה
לא הרגשתי לרגע שאיריס בעייתית, כי תומר היה כל כך אדיש וחסר רגישות ואחריות שהרגשתי שמגיע לו כל החרא שספג ממנה. מבחינה עובדתית, גם היא לא טלית שכולה תכלת, אבל מבחינה רגשית הוא לא עורר בי שום אמפתיה, והיא כן.
להלן סיכום הקריירה של ארז דריגס.
"היי".
"ביי".
בשולי השוליים של הדברים
מי שלא מכיר את הסידרה הנפלאה "ויפ" – אז נעים להכיר, סידרה מעולה.
יש שם דמות בשם דני והוא מה שנקרא סליז-בול. הוא רק מעוניין להתקדם ולזיין, אין לו שום רגשות או מוסר, הוא תמיד עם חליפה ותסרוקת סליזית כזאת. הוא פשוט סליז.
אבל – הוא לא מטריד מינית! ולא שוכב עם קטינות! (כמו דמויות אחרות בסידרה)
אז רק להזכיר שיש דבר כזה בתרבות שלנו, אפשר להראות מישהו סליזי בלי שיהיה אלים מינית!
זה שתסריטאים מנסים לדחוף לנו שסליזיות והטרדות מיניות זה אותו דבר (כמו גם ב"איך פגשתי את אמא") לא אומר שזה האמת ולא אומר שזה אותו דבר בכלל. וכן, זה ברור לי שהסיבה שתסריטאים מנסים למכור לנו את זה, זה כי יש ביניהם הרבה גברים אלימים מינית, והם מנסים להגיד לעצמם ולנו, שזאת לא אלימות מינית, זה רק סליזיות. (והעלמת הקורבנות היא חלק אינטגרלי מהאמירה הזאת).
בקיצור, לכו לראות ויפ.
גם לסליזיות יש קורבנות
אם מדברים על איך פגשתי את אמא, והשיטה של ברני לבחור את הנשים דווקא במצב הכי פגיע ושברירי שלהן, לשקר להן שהוא רגיש ורוצה קשר אמיתי ואז להיעלם אחרי הסקס.
יש יותר מדי בחורים כאלה וזה נורא שזה נחשב לגיטימי ואפילו מגניב.
גם שמיל בן ארי בחוץ.
הקאסט של העונה הבאה בקצב הזה: נועה קולר ובובות גרביים על הידיים שלה.
https://e.walla.co.il/item/3420766?fbclid=IwAR3NhsLX2NNDd4eONEdLzyomoF7V4g4cV2Jeeju6jin7Vx8PRCyqB005ZLw
אופטימי, הא?
(ל"ת)
ואיתי תורג'מן!
אולי אפשר לתהות אם יש סיבה שגברים מסויימים מרגישים דווקא נח *לשחק* דמויות בעייתיות כמו רוצחים, ראשי ממשלה או תוקפים מיניים, משום שזה חלק מ*העולם הבדיוני* שהם לומדים בשביל תפקיד ולא חלק מהעולם שלהם.
לפני כשבועיים, כשהתפרסם מה שהתפרסם על דריגס, מישהי בפוליטיקלי קוראת כתבה על כך שמכעיס אותה שאת תפקיד התוקף נתנו, בסופו של דבר, לשחקן עם חזות מזרחית שמשמר איזה סטראוטיפ חברתי דפוק. בגדול לא הסכמתי עם הפוסט שלה, כי אני חושבת שבהחלט רואים על המסך גם אנשים שלא נופלים לתוך סטראוטיפ ויזואלי ומגלמים אנשים רעים. יחד עם זאת החשיפה החדשה לגמרי הזכירה לי את הפוסט שלה.
בכל מקרה, אם עולה הנושא ראוי לתת לינק לכתבה המקורית של תמר קפלינסקי.
[מעט מידי עיתונאיות עוסקות בתחום של איסוף עדויות על תקיפה מינית, אחרי דור חלוצות (בהובלתה של יעל דן?) שהובילו פה הפיכה בתחום סיקור התקיפות המיניות שהגיע גם לשינויים חברתיים מרחיקי לכת (ידעתם שיעל דן עברה על החוק כשראיינה שורדת אונס בפנים גלויות ושם מלא?) צומח דור חדש שעוסק בדמויות סדרתיות, רבות מהן ציבוריות, ומביא עלינו גל חדש של שינויים חברתיים.]
אני ואזה אם לא יוצא משהו דומה על תורג'מן גם בחיים האמיתיים מתישהו lol
(ל"ת)
למה?
אני לא מכירה אותו ואין לי שום אינדיקציה להניח דברים כאלו לגביו. היו כמה חשיפות שהפתיעו אותי (פחות הפתיעו חברים שמעורים בבראנז'ה) אז אני לא חשה את עצמי איזו אינדיקטורית או יודעת דבר. אבל הנחת היסוד שלי היא שאדם הוא סבבה עד אשר נטען או הוכח אחרת. אולי בגלל זה כל אכזבה כזו היא כל כך צורמת וצורבת.
למרות הבאסה
על זה שאנשים שחיבבתי את העבודה שלהם התגלו כחארות במקרה הטוב וכעברייני מין לכאורה במקרה הרע, אני חושב שהביטול המסתמן של עונה 2 הוא לא דבר רע. העונה הראשונה סיפרה סיפור שלם שעובד היטב כמיני-סדרה, לדעתי, עונה נוספת תהיה פשוט מיותרת.