-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
קזבלנקה
Casablanca
בזמן מלחמת העולם השניה, ריק האמריקאי מנהל מועדון לילה בקזבלנקה שבמרוקו. לאחר שמגיעים לידיו שני מכתבי-מעבר רבי ערך, הוא שב ונתקל שוב באהובתו הישנה, שהיא עכשיו זוגתו של לוחם מחתרת נגד הנאצים.
עמוד הסרט בחסות בוריס בולטיאנסקי
אורך: 1:42
תאריך הפצה בארה"ב: 1942
וואו, איזה סרט מעולה
חשבתי שאני אראה איזה סרט קלאסי שאוכל להוריד מהרשימה של חייב לראות –
וראיתי סרט מעולה ומרתק שאני בהחלט מתכוון לראות שוב. מאוד מומלץ.
שורד את מבחן הזמן
אולי זה בגלל שאין בו אפקטים מיוחדים.
אולי זה בגלל שתסריט כתוב היטב.
אולי זה בגלל הסיפור האנושי.
אבל לא משנה למה ואיך, במבחן הזמן קזבלנקה נשאר נסרט נהדר.
ביקורת קצת יותר מפורטת:
https://gal015.wordpress.com/2016/01/09/casablanca/
סרט כיפי
אולי קצת דברני מדי (לא כולם עושים את זה כמו ארון סורקין), אבל מכל בחינה אחרת – סרט מצוין. גם מבדר, גם מרגש (סופרלטיב שאני שונא להשתמש בו, אבל הפעם הוא יושב בול) וגם מעורר מחשבה. לא יודע אם הוא תופס אצלי את המעמד שהוא מקבל בקונצנזוס – זה דורש לפחות עוד צפייה אחת והרבה פרספקטיבה – אבל הוא הרבה יותר מסתם סרט קלאסי ש"חובה להשלים". ובכלל, למעט השחור-לבן וכמה תנועות מצלמה תיאטרליות במקצת, בקושי רואים עליו את מרחק הזמן. מומלץ בחום.
בהחלט סרט נהדר, שמחזיק היטב את מבחן הזמן
בין השאר בגלל הצמצום שלו – הוא מתקיים בזמן מאוד קצר, במספר סטים קטן (לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהתסריט החל כמחזה), ומתבסס ברובו על דיאלוגים שהתיישנו היטב (עם לא מעט הומור שעובד היטב גם היום). הדבר העיקרי שהפריע לי הוא העובדה שהסרט לא ממש ביסס את האהבה של ריק ואלזה. כלומר, בהחלט יש מה לאהוב בריק שהוא תמצית הקול, ובאלזה שמגולמת על ידי אחת השחקניות היפות בכל הזמנים, אבל הכימיה שלהם לא מעלה זיקוקים (וגם הפלאשבק הדי מיותר לימיהם בפריז לא עושה את העבודה). למעשה, לבוגארט יש כימיה הרבה יותר טובה עם קלוד ריינס – אבל בשנות ה-40 הם כנראה יאלצו להסתפק בידידות מופלאה. מעניין שאת אותו מקרה ראיתי בסרט קלאסי אחר עם אותה השחקנית – "הנודעת" של היצ'קוק – שבו אינגריד ברגמן מתאהבת בקרי גרנט במהירות הבזק וללא כימיה משכנעת.
אגב, בהתחשב בעובדה שהסרט שוחרר כשמלחמת העולם הייתה בשיאה, ונכתב בתקופה עוד יותר מוקדמת, די מעניין לראות סרט שבזמן אמת מספר סיפור "קטן" בתוך המלחמה הזו – לא אופייני לתקופות מלחמה שמתאפיינות בספקטקלים מלחמתיים או באסקפיזים מוחלט.
אגב, הסרט נחשב לפרוגרסיבי ביחס לתקופתו ביחס לדמות השחורה שמופיעה בו, שהיא בהחלט דמות של ממש ולא סתם משרת נרצע. מה שלא היה עובר כנראה בימינו הוא היחס הסלחני לדמות של קפטן לואי, שהסחטנות המינית שהוא מפעיל (שהיא אמנם מרומזת, בשל קוד הצנזורה של אותה תקופה, אבל ברורה לחלוטין) לא הייתה נתפסת בימינו באותה צורה.
לגבי לואי (וסליחה על האיחור הלא אופנתי בתגובה)
קודם כל, מבלי לזלזל בחומרת הסחיטה המינית שלו, יש עוד *הרבה* דברים בדמות שלו שלא יעברו היום, שת"פ עם הנאצים to name one… בכלל, המשפט שהוא אומר לריק בסרקזם מופתי, שליבו הוא המקום הכי פחות פגיע אצלו, פשוט מסכם את כל הדמות שלו על רגל אחת.
ואיכשהו אני עדיין אוהבת אותו, אבל זה רק הודות לקסם והמשחק המופתיים של קלוד ריינס…
ואגב, לגבי מערכת היחסים בינו לבין ריק, אני מסכימה מאוד שהיא הרבה יותר מעניינת מזו של ריק ואילזה. אני גם חושבת שזוהי מערכת היחסים המשמעותית יותר בסרט – הוא נפתח ומסתיים בה והיא זו שעוברת תהליך ומשתנה בעקבות אירועי הסרט. אפילו כתבתי על מערכת היחסים הזו עבודה לקורס במכללה שעסק בתמה של אהבה בתרבות המערבית