וירס, הלא היא קפטן מארוול (כלומר, ככה אומר השם של הסרט. בסרט עצמו אף אחד לא קורא לה ככה), הלא היא קרול דנוורס, צריכה להתמודד עם איום לא פשוט. כחיילת קרי באמצע מלחמת יקומית בין גזע הקרי, שהם חייזרים מאוד חזקים וגזע הסקראלס, שהם חייזרים מאוד חזקים וגם משני צורה, היא נתקעת בכדור הארץ וצריכה לנסות למצוא דמות מסתורית שקשורה לעברה בזמן שמתעוררים אצלה חשדות לגבי המניעים של צבא הקרי ובמקביל צבא הסקראלס מנסה לפוצץ לה את הפרצוף. שני הצבאות האלה הם לא האיום. גם לא ניק פיורי, הסוכן הצעיר של סוכנות ש.י.ל.ד (שאיפשהו בין הסרט הזה ל"איירון מן" איבדו את השם ש.י.ל.ד, משום מה) שפוגש אותה ומנסה להבין מי היא ומה היא עושה בכדור הארץ. לא, האיום הגדול ביותר על קפטן מארוול הוא ארכיון הסרטים של אולפני מארוול.
כי למרות שהקפטן נמנעת מנוסחת סרטי האוריג'ין הידועה של מארוול – גיבור זחוח שמגלה כוחות ונאבק בסוף בגרסת נבל עם כוחות מקבילים לאלו שלו, פלוס אינטרס רומנטי – בסופו של יום היא עדיין מרגישה כמו עוד סרט של היקום של מארוול. אין בסרט משהו ויזואלי, עלילתי או עיצובי שבאמת מבדיל אותו בצורה אפקטיבית מהסרטים האחרים. הוא יותר טוב וכיפי, כן, אבל בהשוואה הבלתי נמנעת בינו ובין "וונדר וומן", למשל, יש תחושה שאמנם וונדר וומן היה סרט עם הרבה יותר בעיות, אבל הוא היה גם איקוני בהרבה. היה משהו שהפריד אותו מסרטי גיבורי העל האחרים בסביבה – לא הקטע שיש גיבורת על בתפקיד הראשי, שזה כמובן נחמד וחשוב, אלא התקופה. הרעיון לשים את וונדר וומן באמצע מלחמת העולם הראשונה הוביל לאחת מהסצנות הכי זכורות של השנים האחרונות ("שטח ההפקר") שנוצרה בזכות הבחירה למקם את הסרט בעבר הרחוק. גם מארוול, בניסיון לבדל את הסרט מסרטים אחרים, מיקמו את הסרט לא בימינו אבל במקרה שלהם זה היה בעיקר בשביל בדיחות שנות התשעים, ולא בשביל ניסיון להגיד משהו על התקופה או להשתמש בה בצורה שתבדל את הסרט מהסרטים האחרים.
למרות זאת – כיף עם קפטן מארוול. קודם כל, כיף עם הדמות עצמה – ברי לארסון עושה את השדרוג משחקנית אינדי מוערכת לכוכבת קולנוע בצורה חלקה. היא אמנם לא מגניבה וכריזמטית כמו טוני סטארק, אבל היא בהחלט תחליף ראוי לסטיב רוג'רס, אם וכאשר ימות. דמות עם מצפן מוסרי בלתי ניתן לשיבוש שמעוררת השראה לעשות את הטוב ולמצות את הפוטנציאל הפנימי שלך. ויותר משכיף עם קרול דנוורס, כיף עם ניק פיורי הצעיר. סמואל ג'קסון אולי ידוע בתפקידיו הקשוחים והמאיימים, אבל ההברקה האמיתית של הסרט היא ההצצה לניק פיורי לפני שנהפך לניק פיורי – בחור חייכן, חובב חתולים ועם שתי עיניים. סמואל ל. ג'קסון מזכיר, שוב, שהוא שחקן מבריק שכולם מתעלמים מתצוגות המשחק המדהימות שלו פעם אחר פעם. הפעם הוא עושה את זה בשיתוף פעולה עם טכנולוגיית ההצערה המלאכותית שעושה עבודה מצוינת בלגרום לנו לחשוב שאנחנו רואים את סמואל ג'קסון של לפני 20 ומשהו שנה. עיקר הקסם של הסרט בהחלט נע על הציר שבין פיורי ודנוורס ומערכת היחסים שלהם, ואפשר אפילו לקרוא לסרט סוג של "באדי מובי". אפילו היה עדיף אם הסרט היה יותר "פיורי וקרול עושים שטויות", כי כשהסרט נהפך לאופרת חלל על חייזרים הוא קצת פחות כיפי. לא שלא מאוד מרגש אותי המלחמה האינטרגלקטית של שני עמים שפגשתי רק עכשיו והמרדף שלהם אחרי איזה מקגאפין שמארבל שלפו משק המקגאפינים שלהם, אבל, לא , זה לא מאוד מרגש אותי.
אם עד כה לא הוזכרה עובדת היותה של קפטן מארוול אישה ופריצת הדרך של היקום הקולנועי עם הסרט הראשון בכיכוב אישה זה רק בגלל שגם הסרט עצמו לא ממש עושה עניין מכל העסק הזה. כן, העוסקים בפוליטיקת זהויות מהצד הימני של המפה יכולים לבכות על היעדרם של גברים לבנים בתפקידים חיוביים אבל ענייני הגזע והמגדר באמת שלא כל כך מעניינים את קפטן מארוול. היא אישה, ניק פיורי הוא שחור והם צריכים לעצור חייזרים מרושעים, לא לעבוד על סמינר של א-בינאריות מינית וניכוס תרבותי אצל הסקראלס. יש רק סצנה אחת קצת תקועה בגרון שאפשר לחשוד בה כסצנה שנועדה לצעוק לילדות קטנות "כן!!!! נשים!!!!" ולמי שכל כך נחרד מהרעיון הנוראי הזה, היא עוברת חיש מהר. כל שאר הזמן, הסרט פשוט מתרוצץ בין נקודת עלילה האחת לאחרת. בניגוד ל"פנתר השחור" שלבש בגאווה את הגיבור השחור שלו ועסק בנושא בהרחבה (גם אם לא תמיד בצורה מוצלחת), "קפטן מארוול" רחוק מלהיות סרט פוליטי אלא אם מבחינתכם "נשים יכולות להיות טייסות ולוחמות טובות" זאת הצהרה פוליטית מעוררת מחלוקת. ואם כן, איך שרדתם בסרטי מארוול עד היום?
טוב, למען האמת, יש גוון פוליטי קל ל"קפטן מארוול", אבל אני לא חושב שהוא שם בכוונה. הסרט, כך יצא לו, מדבר על סכסוך שמאוד מזכיר את.. איך אומרים… "הסכסוך". לא בצורה בוטה מדי כי בכל זאת דיסני ועיסוק בסכסוך בכל צורה סופו לעורר מחלוקת לא רצויה, אבל אין ספק שהסרט יוצר משל (גרוע) למה שקורה במחוזותינו. קצת כמו הפעם ההיא ש"כוכב הקופים: השחר" הדהד סנטימנטים מהאזור, גם "קפטן מארוול", בכוונה או שלא, מנסה לומר כמה אמירות על סכסוכים. ואם זה לא בכוונה אז צחוקים, אבל אם זה כן אז אין לו מושג מהחיים שלו.
בשורה התחתונה, הסרט הוא באמת סרט מהנה – האקשן סבבה (אבל לא כזה שמצדיק איימקס), הבדיחות טובות (למרות קצת חריקות בהתחלה), יש שם כמה סצנות מגניבות לחלוטין (כולל אחת עם אלמנטים מ"שמש נצחית בראש צלול"), וגם צוות שחקני המשנה עם ג'וד לאו, בן מנדלסון וקלארק גרג נחמד מאוד (גם אם, חוץ מאנט בנינג, אף אחד מהם לא מבריק). מבין סרטי האוריג'ין של מארוול, שתמיד נוטים להיות הסרטים החלשים של החברה, מדובר באחד מהטובים שבחבורה. הסרט עדיין עומד בצל של "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק", שני הסרטים שכל מה שביניהם מרגיש כמו פילר אבל הוא עדיין דרך נפלאה (וקצרה! רק שעתיים!) להעביר זמן בקולנוע. בספר דברי הימים של מארוול קשה להאמין שהוא יופיע כאבן דרך משפיעה, אבל כנראה שהוא ייזכר כאחד מהסרטים היותר כיפיים באמצע המרתון לקראת סרט הנוקמים הבא.
ולגבי הסצנות אחרי הכתוביות: בנוהל. זאת שבאמצע הכתוביות קריטית ליקום מארבל, זאת שבסוף היא בדיחה חמודה.
יותם
יותם
גיזמו
גיזמו
אני עוצר את זה כאן לפני שזה ידרדר.
אין שום צורך להודות לי.
חבל אני דווקא די אוהב קטעים כאלה, זה מגניב בצורה מסויימת.
חבל אני דווקא די אוהב דברים כאלה, זה מגניב בצורה מסוימת.
שרון גל
(ל"ת)
הנחת את דעתי
היו לי חששות כבדים מהסרט הזה, שהשחקנית הגדירה כדרך שלה להיות 'אקטיביסטית', שזה התפרש אצלי בצורה הכי גרועה שאפשר. שכנעת אותי לצפות.
לא הבנתי למה כתבת שהסצינה האמצעית בקרדיטים כ''כ חשובה, זה לא היה ברור?!
(ל"ת)
דרך אגב, שאלה:
ברי לארסון שחקנית נהדרת. אבל זה לא תוקע אותה מבחינה הוליוודית להיות גיבור על של מארוול. כלומר, היא יותר שחקנית של דרמה, אז עכשיו לא נראה לי שילהקו אותה לסרטי דרמה כבדים, או שמא אני טועה?
כי עכשיו שאני חושב על זה, אין שום שחקן של מארוול שמשחק בדרמות נחשבות בקולנוע. בלי להעליב.
אין שום שחקן של מארוול
שמשחק בדרמות נחשבות בקולנוע?
יש כמה וכמה (בטח אם כוללים גם שחקני משנה ולא רק את האוונג׳רס).
אבל צריך רק אחד להפרכת הטענה, אז – מארק רופאלו, ספוטלייט.
אני יכול לתת לך הרבה דוגמאות שמפריכות את הטענה הזאת
רק מהשנה האחרונה שחקנים שהיו מועמדים לאוסקר ושיחקו בסרטי קומיקס: כריסטיאן בייל, גלן קלוז, ברדלי קופר, וויליאם דפו, אמי אדאמס
טענה תמוהה. ביקום הקולנועי של מארוול שיחקו/משחקים (בין היתר)
אנתוני הופקינס, מייקל דאגלס, גלן קלוז, טומי לי ג'ונס, ג'ף בריג'ס, גווינת' פלטרו, אידריס אלבה, נטלי פורטמן, ג'ון סי ריילי, אנג'לה באסט, אנט בנינג, פיטר דינקלג', קייט בלנשט, ג'וד לאו… כולם שחקנים מוכרים ששיחקו (גם) בדרמות.
גם בגיבורים הראשיים, אי אפשר לטעון ששחקנים כמו בנדיקט קמברבץ', רוברט דאוני ג'וניור, מארק רופאלו או סמואל אל ג'קסון לא שיחקו בדרמות.
אם סופרים גם את הסדרות של נטפליקס, אני רוצה להזכיר שמהרשלה עלי כבר הספיק לזכות באוסקר פעמיים, וגם ברי לארסון, כמובן… היא זכתה באוסקר (ובשלל פרסים אחרים) על תפקיד דרמטי בסרט "חדר", אחרי שהיא כבר שיחקה בסרט הקומי/קומיקסי "סקוט פילגרים" ובסדרה "טארה", כלומר קליל לא מתנגש עם כבד, ושחקן טוב יודע לשחק גם בקומדיות וגם בדרמות, לא חייבים לבחור.
היקום של מארוול הוא סחורה חמה ומקור לגאווה, לא לבעיה. קל לראות ששחקנים מוכרים ו"רציניים" לא נרתעים (ואני מניחה ששמחים ומרוצים) להשתתף בו. אני מעריכה שהם גם משלמים טוב…
ועכשיו שאלה - מכיוון שהנוקמים מגיע כמעט אוטוטו,
מה ההערכה שלכם? עד כמה יהיה חשוב לראות את קפטן מארוול לפני סוף המשחק ולא אחרי?
(הערכה, כמובן, כי אי אפשר לדעת עכשיו)
המממ
מ1 עד 10? 7 כזה. אין ספק שזאת דמות שתשחק תפקיד ב"סוף המשחק", אבל אני בספק שלא יעשו לה איזה מיני הסבר (שאולי מחמיץ איזה פרט או שניים) לקהל שפספס את הסרט.
תלת ממד כדאי או לא?
(ל"ת)
לא
(ל"ת)
חד משמעית לא. בחירה שאני מצטערת עליה.
בד"כ אנחנו לא צופים בתלת ממד, הפעם החלטנו לנסות (לגוון מדי פעם). אין לו שום ערך מוסף בסרט הזה, הוא סתם מעצבן את העין, ואין סיבה לשלם יותר רק כדי לצפות במסך חשוך יותר (וגם ככה הסרט חשוך יחסית בלא מעט סצינות).
למה 'קפטן מארוול' טוב יותר מ'וונדר וומן'
וואו, אני לא יודע מאיפה להתחיל – וזה לא בגלל שאני כולי OMG אחד גדול. הסרט עצמו מעולה, ואני אפרט עוד רגע, אבל המחשבות שמתערבבות לי בראש בלי סוף הן בכלל על הנושא המתבקש של הייצוג.
אז קודם כל, לסרט עצמו. אני חושב שלמעריצי מארוול כמוני, הבשורה הכי טובה תהיה שהסרט מפנק את מעריציו אינספור פעמים. בניגוד לדוקטור סטריינג' לדוגמה, שהכיל רפרנס אחד ויחיד שהיה שווה משהו, כאן ערימת האזכורים הגיקיים והכיפיים לחלוטין לא נגמרת. הדמויות המוכרות שהופיעו שוב עזרו כמובן, אבל גם ההצגה של דמויות שידענו שתגיע – נעשתה היטב. בהקרנה שבה הייתי שלשום, באיימקס בירושלים, מחיאות כפיים נרשמו כמה וכמה פעמים (אחת מהן דווקא לא היתה קשורה לפאן-סרביס אלא לגוס החתול, מי שלחלוטין גונב את ההצגה). זה מה שכיף בהקרנות ראשונות של סרטים כאלה – אתה לא מכיר את מי שסביבך, בדרך כלל, אבל תוך כדי הסרט וההתרגשות אתם הכי BFF אבר. באמת, קהל נהדר, ואני בכלל שונא הקרנות מלאות.
רוצים דוגמה קטנטונת? בשומרי הגלקסיה 2 למדנו על המושג של נקודות זינוק בחלל. אז כאן גם אנשים טסים בחלל ומשתמשים בנקודות הזינוק הללו, והעיצוב שלהן שהיה בול אחד לאחד כמו שם – נתן לי את התחושה הזו של הכיף הקטן שמארוול עושה כל כך טוב.
ההתרגשות החלה כבר בשניה שהתחילה נעימת הפתיחה של מארוול סטודיוס, ושלוש שניות אחר כך מחיאות הכפיים שברו את האולם. אתם תבינו למה. זה המקרה הראשון שאני זוכר מאז סקוט פילגרים שבו רק הלוגו של האולפן שווה צפיה ואשכרה מכיל ספויילרים (בקטע של "לא לספר לאחרים מה היה שם, כן?" ולא בקטע של מסגיר פרטי עלילה). וואו, זה היה מרגש.
הסרט גם לא התחיל איך שחשבתי. בניית העלילה שלו היא לא ליניארית, ואני מבין שהבחירה הזו נעשתה גם כי צריך לגוון את הנוסחה של סרט אוריג'ין, וגם כי הצורה שבה הסרט מוצג היא בעצם התהליך שעובר על הגיבורה; כך שמבחינת התמה זה הגיוני, אבל זה גם הוביל לחולשה הכי גדולה של הסרט לדעתי, אליה נגיע עוד מעט.
הדבר שתמיד תמיד יעבוד בסרטי מארוול הוא השילוב המנצח של אקשן והומור בלתי פוסק. כמה מפתיע – הוא עובד גם כאן. האקשן טוב, למרות שלמעט סיקוונס חללי אחד הוא לא מחדש הרבה, וההומור קורע מצחוק. כמו תמיד, אלו בדיחות אורגניות, עשויות היטב וכמעט אף פעם לא מרגישות מאולצות.
בסרט מופיעים גזע הסקרול, החייזרים משני הצורה שפולשים לכדור הארץ. בקטע מעניין, היכולת שלהם להתחזות לכל אחד הדהדה לי דווקא ל'חייל החורף', שגם בו הגיבור חושד בכל מי שמסביב ובצדק רב. הטריק של "זה בעצם לא הוא" אולי משומש, אבל כאן הוא מה שנקרא "משומש במצב טוב". לפחות פעם אחת לא ראיתי את זה מגיע.
(אפרופו הסקרול, הצחיק אותי לראות מבקרים שאוהבים לרדת בלי סיבה על האפקטים של מארוול, ולטעון שהCGI של הסקרול היה גרוע. הקטע הוא שזה בכלל לא אפקטים ממוחשבים – אלו מסכות גומי ואיפור כבד. אבל המבקרים הללו הם כנראה אלה שנתנו את פרס האיפור ל'יחידת המתאבדים').
השחקנים עושים עבודה מצויינת. חלק מתעלים על האחרים – סמואל ל. ג'קסון הוא פשוט שחקן ענק – אבל גם הצוות שמסביב תורם מאד. קלארק גרג בתפקיד הסוכן קולסון, האיש והחליפה, אמנם לא מקבל יותר מדי פוקוס, אבל יש בסרט רגע משמעותי שמי שצופה באדיקות בסוכני שיל"ד פשוט יתמוגג בו מרוב עונג; בן מנדלסון מלוהק כמו תמיד לתפקיד הנבל, והוא דווקא מתבלט מאד לטובה יחסית לתפקידים דומים שלו בשנים האחרונות; ג'וד לאו עושה עבודה נהדרת כרגיל, אבל באמצע הסרט חלפה במוחי מחשבה שאלבוס דמבלדור ודוקטור ווטסון הם בכלל חייזר מחופש. זה יסביר הרבה דברים.
את השחקניות דחיתי לסוף, כי זה מתחבר למטרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ברי לארסון, בעיניי, היתה מעולה. הפסיכים הטרולים באינטרנט לא מעניינים אותי; כן התפלאתי לקרוא ביקורות של מבקרים מכובדים שאני מעריך ואוהב (תומר קמרלינג, לדוגמה) שקטלו את הליהוק שלה. וואלה, לא יודע מה אתם רוצים.
אז לארסון טובה, אבל הדמות שלה, הדמות הראשית בסרט – קצת בעייתית: לא קורה לה כמעט שום דבר. היא מתחילה את הסרט כשהיא חכמה, נחושה וחזקה, ומסיימת אותו כשהיא חכמה, נחושה ויותר חזקה. היא אמנם גילתה דברים על עצמה ועל העולם, אבל מבחינת אימפקט רגשי – כמעט כלום. וזה כל כך חבל, כי זה היה מקפיץ הסרט בכמה דרגות. כתבתי קודם שהמבנה הלא ליניארי של גילוי התעלומה נעשה במחשבה תחילה; יתכן מאד שעל המזבח הזה הוקרבה ההתפתחות הקריטית להזדהות, ובמקום זה היא הוצגה בפלאשבקים באופן קצר ולא מספק.
חבר טוב שאל אותי אחרי הצפיה האם לדעתי לארסון יכולה להחליף את רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד הלידר של הקבוצה. היססתי, כי היא היתה טובה, אבל את השטיק הספציפי הזה לא היה לה. ואז בא יהונתן כאן בביקורת וסידר לי את המחשבות למילים: טוני סטארק היא לא, אבל היא בכיף נכנסת למשבצת של קפטן אמריקה, ותעשה את זה יותר טוב ממנו.
יש שתי נשים משמעותיות נוספות בסרט – אנט בנינג ולשאנה לינץ'. אנט בנינג טובה כתמיד, בפרט כשהיא… טוב, זה בטח ספויילר, וגם לינץ', בתפקיד מוניקה רמבו הטייסת, בסדר גמור. הקטע הוא פחות המשחק שלה בפני עצמה ויותר אחוות הנשים שיש לה עם לארסון, מה שמתחבר סוף סוף לנקודה אליה רציתי להגיע.
ההשוואה בין 'וונדר וומן' לסרט הזה היא בלתי נמנעת, כמובן, ומנקודת מבט של גבר – ואני צריך להזהר עם זה, אבל אנסה בכל אופן – 'קפטן מארוול' מנצח בידיים קשורות, והנה למה אני חושב כך:
שני סרטי גיבורי על עם מטען כבד של ייצוג יצאו בשנתיים האחרונות – 'וונדר וומן' ו'הפנתר השחור'. שניהם שברו קופות, עוררו באזז מטורף ודורגו בצמרת סרטי גיבורים בכל מדד אפשרי. כבר עכשיו ניתן לקבוע שקפטן מארוול נהנה מקונצנזוס פחות מושלם מהשניים הללו. מדוע?
התשובה לדעתי פשוטה, וכמעט איזוטרית: הטייטל. הבנתם? "וונדר וומן", "בלאק פנתר". הייצוג והאמירה מתחילים כבר בכותרת. אם יש לך גיבורה שקוראים לה אשת חיל, אין אישה שלא תחוש הזדהות מיידית עימה; כנ"ל אנשים אפרו-אמריקאיים. אתם מדמיינים את נטע ברזילי שרה "קפטן מארוול דונט יו אבר פורגט"? בדיוק – לשם שבכותרת אין שום משמעות מגדרית.
וזאת הסיבה שקפטן מארוול הרבה יותר טובה, כי אני שונא דידקטיות. זו היתה החולשה הכמעט בלתי נסבלת של הפנתר השחור, שכמו שיהונתן ציין עסק בצורה בוטה וישירה בנושא האתני. וונדר וומן לא עשה את זה עד כדי כך, אבל הוא לא באמת היה בשורה בנושא הייצוג. עדיין קשה לי לראות גיבורה שחשופה בלי שום סיבה מיוחדת, עדיין קשה לי לראות שתמיד חייב להיות לה מושא אהבה, והכי קשה לי לראות סרט שצועק לי בפרצוף "זאת אישה! אשת פלא! בעולם של גברים!!! הבנתם כמה פמינסטיים אנחנו???"
אני מפנה אותכם למאמר מצויין של אביעד שמיר שמשווה את וונדר וומן לשומרי הגלקסיה 2 – אתם לא תאמינו מי יוצא יותר פמיניסטי בהשוואה הזו.
ולפני שמתנפלים עליי – 'וונדר וומן' הוא סרט לא רע, אבל הוא כן ובעיקר סרט מאד חשוב. כי למרות הבעיות שיש בו, ויש, ברגע שהוא הפך לסמל של ייצוג, הרי שהמעגל כבר מזין את עצמו. הוא סרט על גיבורת על חזקה, ועצם זה שהוא קיים, ועוד עם טייטל שכל כך קל להתחבר אליו – גרם לנשים רבות בעולם תחושות שכל כך הגיע להן לחוש. וזו התגובה שלי למאמר של אביעד – אתה אולי צודק, אבל בתכל'ס, חשוב להבין מה קורה בשטח.
קפטן מארוול לא צריכה את כל זה. היא לא 'אישה בעולם של גברים', היא פשוט מי שהיא. היא חזקה וחכמה ונחושה, וזהו. המגדר שלה לא משחק שום תפקיד (אולי משהו פצפון בפלאשבקים) – וזה שוויון וייצוג הרבה יותר ראויים ממסרים שנדחפים לך לפרצוף. כמו שאמר דדפול לפני כמה חודשים: כוח על מגדרי. (אגב, אני כמעט בטוח שהסרט עובר בקושי רב את מבחן בכדל ההפוך, אם יש כזה דבר. שזה קטע, כי 'וונדר וומן' דילג מעליו בקלילות, והאמת שמהרגע בו היא יוצאת מאי האמזונות נראה לי שהוא בקושי עובר את המבחן הקלאסי).
ולא רק קרול דנברס. לשתי הנשים הנוספות שבסרט יש את אותה המעלה בדיוק: הן חזקות, בטוחות בעצמן ועושות את הדבר הנכון. ותו לא. וזה פשוט מקסים.
כמו שכבר כתבתי, ייצוג הוא דבר חשוב מאין כמוהו. אבל הצורה בה מגישים אותו לקהל ופועלים כדי לתקן עוולות בנות דורות, אחראית פעמים רבות לנסיגה במקום להתקדמות. בעידן הפוליטיקלי קורקט, ההגשה של קפטן מארוול היא פשוט נצחון פמיניסטי סוחף.
וכל זה מוביל אותי הלאה: למרות כל זאת, ישאל השואל, 'וונדר וומן' עבר בשקט יחסי, בעוד 'קפטן מארוול' זכה לבקלאש מטורף שעוד לא נרגע. למה?
התשובה לשאלה הזו, לצערי, היא צביעות נוראה, שטמונה בהבדל בין כוכבות הסרטים: גל גדות היא שחקנית מקסימה ומתוקה שמעולם לא הרגיזה זבוב. דורון פישלר פרסם לפני תקופה סטטוס בפייסבוק בו הוא כתב (אני לא מצטט מדוייק) "לכל מעריצי גל גדות, אני רק מכין אותכם: יום יבוא – אולי בעתיד הרחוק, אבל הוא יבוא – ובו גל גדות תביע דעה". ושיהיה מיד ברור: מותר לגדות לעשות ולהתבטא מה שבא לה ואיך שבא לה. ואם היא רוצה להיות הנייס גירל של הוליווד – זאת זכותה המלאה והברורה. אבל לאהוב אותה זאת לא חוכמה.
החוכמה היא לאהוב אחת כמו לארסון, שכן מביעה דעה. שכן נעמדת מול מצלימה ואומרת דברים שמעצבנים זן מסויים מאד של אנשים. שכן מרימה על נס את המאבק הפמיניסטי הכה מוצדק ומזכירה לכולנו שהדרך לשוויון עוד ארוכה. להזדהות עם כוכבת כזו ועם המסרים שלה, זה כבר אתגר רציני, שלצערי הרבה מאד כשלו בו. אני עדיין מאמין שהם פחות מהכמות שהם מצטיירים – מיעוט קולני הוא דבר מבלבל – אבל הנזק שהם גרמו, מראה כמה צביעות יש לפעמים מתחת מעטה ה"הו אנחנו כה מתקדמים".
מה שיהונתן כתב בביקורת, ש'קפטן מארוול' לא נושא את דגל הייצוג ברמה, זו *ה*מעלה שלו בעיניי. סרט על גיבורת על, שעשוי בדיוק כמו סרט על גיבור על. כי זה בדיוק הענין: זה לא משנה שהיא אישה. היא גיבורה וזה מספיק.
לסיום, אני מוכרח לציין שיש לי חששות מהפוסט הזה. אני גבר, ורק לפני כמה ימים ננזפתי כאן ובצדק על נסיון להביע דעה בנושאים שאני לא מבין בהם מספיק. אז כסוג של תעודת ביטוח, הנה שורת סיום: להלן שתי ביקורות של נשים על 'קפטן מארוול' – יעל שוב הותיקה מטיים אאוט, ונעמה שטיין מIGN, בוגרת התוכנית 'גיקאאוט'. שתיהן אהבו מאד את הסרט, ואני משוכנע שהנקודה שהעליתי נמצאת גם בטקסטים שלהן. ואם זה גורם לכם לחשוב על ביקורות של גברים לסרט ולהשוות ביניהן (הציון של יעל שוב לסרט הוא הגבוה ביותר בטבלת המבקרים של סינמסקופ) ואז להרגיש תחושה לא נוחה, אתם לא הראשונים.
ותוספת קטנה
בענין המקום של קפטן מארוול כמנהיג קבוצתי: היא כמובן תופיע בנוקמים הקרוב, ואז נוכל לשפוט טוב יותר. פעמים רבות משחק קבוצתי מאפשר לשחקנים להפגין טוב יותר יכולות אינטראקציה. גם ב'קפטן מארוול' יש כמובן אינטראקציה עם שחקנים אחרים – כוונתי היא שבתוך הקבוצה המוכרת לנו והמגובשת כבר, יתכן שנגלה השתלבות טובה של השחקנית החדשה; האחים רוסו כבר הוכיחו את עצמם בבניית יחסים קבוצתיים.
ותשארו כמובן לסצינת הקרדיטים. האורגזמה הגיקית תגיע עוד קודם – בשניות האחרונות של הסרט תבינו על מה אני מדבר – אבל הסצינה שבאמצע הקרדיטים מצויינת. דיברו רבות על מה יהיה בסצינה הזו ואיך היא תתחבר לשוט האחרון של 'מלחמת האינסוף', אבל איך שהם עשו את זה בסוף היה מספק לחלוטין ואפילו קצת לא צפוי.
ועוד הבהרה קטנה (אוף, לחצתי מהר מדי על הכפתור של 'להגיב')
אל תבהלו ממה שכתבתי על הקשרים הרבים לMCU. הם נחמדים מאד, אבל הם זורמים ברקע ולא מפריעים בכלל גם למי שלא מכיר: הסרט עומד לחלוטין בפני עצמו.
ביקורת מעולה, נהניתי לקרוא, תודה!
וונדר וומן באמת פספס.
עצם קיומה של גיבורת-על ראשית הוא חשוב, ודיאנה דמות נהדרת, אבל זה הכל.
באי יש יותר מדי נשים, בשאר הסרט יותר מדי גברים, לא שוויוני ולא מתאזן.
בקפטן מארוול יש איזון הגיוני.
מהרגע שפרסמו את הפוסטר של קפטן מארוול התלהבתי – תלבושת שמשדרת עוצמה כמו כל גיבור על.
וונדר וומן לבושה כמעט כמו בקומיקס, שם גיבורת על חייבת לשדר גם מיניות, והפער בולט בליגת הצדק.
קודם כל נהניתי לקרוא מה שכתבת
ואני מתחבר לרוב, מאוד אהבתי את הסרט.
אבל נראה לי ששכחת לפרט על משהו, אמרת לגבי הסרט שבניית העלילה שלו היא לא ליניארית … הוביל לחולשה הכי גדולה של הסרט לדעתך.
מהי החולשה שאתה מדבר עליה כי לא ראיתי אזכור לזה בהמשך?
אה אופס, פספסתי את הפסקה שמדברת בדיוק על זה
(ל"ת)
מבחינת מסר של העצמה נשית אני מסכים איתך
במובן הזה קפטיין מרוול אכן מעביר את המסר יותר טוב מוונדר וומן, אבל רק על סמך כך לקבוע שהסרט יותר טוב? לא מסכים. בכמעט כל פרמטר אחר וונדר וומן הוא סרט יותר טוב( לדעתי כמובן).
ובקטנה, קשה להגיד שגל גדות היא שחקנית מקסימה ומתוקה שמעולם לא הרגיזה זבוב. היא אכן מקסימה ומתוקה אך עצם היותה ישראלית הכעיס הרבה אנשים אבל אולי כדאי שאני אעצור פה כדי לא להפוך את הנושא ליותר מדי פוליטי.
בנושא הפמיניסטי היא לא הרגיזה זבוב
לא התייחסתי בכלל לנושא הלאום.
דידקטיות
מצד אחד, אתה משבח את "קפטן מארוול" על חוסר הדידקטיות שלו, כותב שהצורה שבה מגישים את המסר חשובה לא פחות מהמסר עצמו, ושוב משבח את הסרט על ההגשה המעולה שלו.
עד כאן אני מסכים איתך ב-100%.
מצד שני, אתה כותב שזו לא חוכמה לאהוב את גל גדות, הנייס גירל הנייטרלית, וזו כן חוכמה לאהוב את ברי לארסון, שמפיצה את הדעות שלה בצורה הכי ישירה שאפשר. אתה גם מוסיף ומציין שההבדל הזה הוא מה שמייצר את הבקלאש שחווה "קפטן מארוול" לעומת "וונדר וומן".
אז בעייני יש פה סתירה. אם הסרט הוא טוב מאחר והוא לא דידקטי (ואני מסכים איתך בזה), למה להפוך את האווירה סביבו לכזאת?
כי יכול להיות, על פי גישתך, שהיה עדיף אילו ברי לארסון הייתה פשוט נותנת לסרט לדבר בשמה, ומעבירה דרכו את המסרים שהיא רוצה לקדם, במקום לעמוד על במות ולנסות לחנך את העולם.
זה בעייני ה-Show, don't tell האולטימטיבי.
ואכן אין קשר בין הדברים
אני שפטתי את הסרט במנותק ממה שמחוצה לו. רצה הגורל ובדיוק לסרט הזה לוהקה כוכבת שהחליטה לקדם את העמדות החשובות לה בצורה שנראתה לה. זו החלטה לגיטימית לחלוטין, ואין לה כל קשר לסרט עצמו. השיח שההחלטה הזו עוררה במרחב הציבורי הוא דיון נפרד, וגם לגביו נתתי את שני הסנט שלי.
בקשר ליום שיבוא...
גל גדות סוג של הביעה דעתה היום.
מעניין לראות איך זה ישפיע על היחס אליה בארץ ותוך כמה זמן היא תהפוך לנטלי פורטמן הבאה.
יכול להיות גם שזה לא ישפיע על היחס בכלל אבל בכל זאת…
כשאתה אומר על וונד וומן
הסצה הזכורה בשנים האחרונות.למה אתה מתכוון?
לזה:
תראו כמה גברים דירגו 1 ב-IMDB:
https://www.imdb.com/title/tt4154664/ratings?demo=males
שברתי את הראש למה עם וונדר וומן זה לא ככה, הרי ברור שבשני המקרים הפריע להם עצם קיומו של הסרט.
תודה ליצחק בארי על ההסבר הפשוט.
סרט מפייז וואן לטוב ולרע
הרגיש לי כמו ת'ור הראשון מהנה קליל דמות ראשית טובה אבל לא בהכרח ברורה בסיפור הגדול, לכן הדמויות האלה בדרך כלל בולטות לטובה שמגיע הסרט שדורס דינמיקה קבוצתית או סרט המשך שבאמת נוגע בפיתוח מתקדם של הדמות. אני חושב שברי עשתה עבודה מדהימה שתתברר כיותר טובה בריצה יותר מאוחרת ובמיוחד כבר באנדרגיים. אני יודע שאנשים באים להשוות לרוברט דאוני ג'וניור אבל האמת אין ספק שהוא השחקן הכי טוב ביקום אבל בגלל זה הוא מגיע לנקודת המיצוי הכי מהר איירון מן 3 ואולטרון היו כבר הפסגה בשבילו במלחמת אזרחים הוא עדיין רלוונטי אך כבר פחות.
קפטן אמריקה מצד שני שנטו לזלזל בטיב שלו אומנם התחיל זהה לקפטן מארוול אך התפתח והתעניין בצורה מטורפת לאורך 11 שנים הסיפור שלו נפרס והתרחב למשהו עוצמתי שלא היה אף פעם לאיירון מן. התשואות שהוא קיבל באינפיניטי וור והטיזרים עכשיו לאנדגיים הם הלב של הMCU מכל דמות אחרת. מה שרציתי לומר יש יתרון בלא להיות האיירון מן הבא.
נחזור לת'ור הוא דוגמה שלישית שבהתחלה התנגדתי גם לשינוי מסלול בראגנרוק אך בסופו של דבר הפיחו בו רוח חיים חדשים והפכו את הדמות יותר רלוונטית ומוצלחת לקראת סוף השלב השלישי. ברי היא לא איירון מן וטוב שכך אני בהחלט מקווה שהיא יותר קפטן אמריקה מתו'ר.
באמת מרגיש לי שהיא מושתתת על 3 הדמויות האלה גם באופי וגם באלטר איגו. היא התמודדה עם נפילות כמו סטיב רוג'רס ולא ויתרה והתגייסה לצבא, היא חדורת מטרה כמוהו אבל מתנשאת קצת יותר כמו איירון מן אבל לא בצורה בוטה. היא נלחמת בקלילות כמו איירון מן אך מחקה את האוייבים שלה כמו ת'ור. היא קיבלה את הפוקוס של הMCU כמו איירון מן עם כוחות תעופה זהים לשלו. החליפה שלה נראית שילוב של איירון מן וקאפ כחול אדום וזהב. סרט זהוב ועיניים זוהרות כמו ת'ור. סירום וטייטל כמו קפטן אמריקה.
לסיכום סרט טוב פלוס, אינטרו נחמד. בכללי אכזבה ביחס לסרטים האחרונים. אני מבין את הרעיון שלהם לחזור לאחור לסקייל קטן בשביל שסרטי האיחוד יוראו גדולים יותר, אבל לדעתי זה פוגע ברלוונטיות להתחיל כל פעם מחדש כך. ספויילרים אכתוב בהודעה נפרדת אבל אסיים בזה שוונדר וומן הרבה יותר נגע בי הוא עדיין סרט הגיבורה הכי טוב שראיתי ולאוו דווקא בגלל גל גדות אחא בגלל שהתסריט היה יותר טוב והבמאית פאטי ג'נקיס הייתה עם יותר חזון ברור לסרט. (בבקשה די עם רפננסים בעברית שאף אחד לא מבין בעברית אם הוא לא ממש גיק, שלא לדבר לא ייתן למחפשים שום דבר. אז להבא בבקשה בלי "שטח ההפקר" ולצוטט No Man's Land זה חורה לי ומרגיש שהקוראים לא מספיק חכמים לדבר על איזכורים של אנגלית. זה לא באמת שנות ה40 כאן ולא ה90 שכל דבר צריך תרגום, עברנו כבר גלובליזציה, תודה מראש).
אין פה שום קישור ל"סכסוך"
מלבד העובדה שיש פה מלחמה בין שני עמים, ושלשניהם יש סיפור, אין שום קשר למזרח התיכון. לא כל כך מבין מה גרם לך לחשוב עלינו בסרט הזה.
חוץ מזה, סצנת ה can stand up, will stand up לא הייתה כזו שולית, אלא משהו עם הרבה דגש ובנייה. וגם בכל זאת קצת מרגשת. אני חושב שכמו שיצחק אמר מעלי, היופי בסרט הזה הוא שהוא לא צריך לצעוק את הפמיניזם שלו, אלא מבטא אותו בהמון דברים קטנים לאורך הדרך.
"אתה באמת חושב שאיזשהו אמריקאי מתאר לעצמו את ישראל כאימפריה גלקטית?"
וואו, כן, כל כך, לחלוטין, זה בערך הרושם היחידי שיש מהם, בטח מהחברה בצד השמאלי של המפה.
אני הולך לגלות לכם סוד
הקטע הזה של סכסוך בין חזקים וחלשים, לא הומצא פה בישראל.
באותה מידה אפשר להסתכל על מלחמת הקרי כהאדם הלבן, ואת הסקרול כאינדיאנים, שגורשו שוב ושוב מאדמותיהם, לחמו בשיטות גרילה מול אנשים לבנים, שלא לדבר על פגיעה באזרחים לבנים ולבסוף נאלצו להסתפק בפירורים שאדם לבן "רחום והוגן" הסכים לתת להם.
זה קצת מעבר לענייני חזק-חלש
אבל אין ספק שיש עוד כמה סכסוכים שיוכלו למצוא בסרט הזה משל.
שווה לצפות בסרט הזה
אם אני לא מחובבי סרטי הנוקמים? ז"א – זה סרט שגם עומד בפני עצמו, או שהוא עוד פרק בסדרת MCU?
הוא בהחלט עומד בפני עצמו ושווה לצפות בו
(ל"ת)
הוא לגמרי עומד בפני עצמו
לראייה – ראיתי אותו אתמול עם חברה שמעולם לא צפתה באף סרט של מארוול. בסוף שאלתי אותה אם הייתה לה איזשהי בעיה לעקוב והתשובה הייתה שלילית.
מה שכן, ההתחלה של הסרט לא לינארית ומבלבלת באופן מכוון. אין קשר לידע קודם או לסרטים אחרים והפערים מושלמים בהמשך.
שבה אותי לגמרי.
אני בהחלט יכול לראות את ברי לארסון בתור המנהיגה הבאה של הנוקמים. יש לה כריזמה, חוש הומור, אומץ, עוצמה פנימית, חוכמה והיא גם יפהפיה. נקשרתי אליה מהחיוך הראשון שהפציע על המסך, והיו כמה סצינות איתה (במיוחד זו שמתחילה עם memoria של נירוונה – בחירה נהדרת, אגב; וזו של שליפת הזכרונות – זה היה כל כך מגניב) שממש גרמו ללב שלי לרעוד. גם השיר ההוא של גרבג' עשה לי טוב, ואני לא אכחיש שתופפתי עם הרגל במהלכו. ההומור דופק מצוין, הכימיה בינה לבין סל"ג נהדרת והאקשן עשוי במקצועיות.
סצינת אחרי הקרדיטים השנייה בלבלה אותי, כיוון שנראה לי שהיא סותרת כמה סרטים קודמים. האם הטסרקט לא היה בכלל במטוס שרוג'רס התרסק איתו באנטרטיקה? ושהתגלה רק לפני הנוקמים הראשון? ושוב, אם לפיורי הייתה דרך ליצור קשר עם קרול כל השנים האלה – למה הוא לא נעזר בה, למשל, בזמן משבר אולטרון? או חייל החורף? אלה בהחלט מקרים שבהם העזרה שלה הייתה יכולה להיות משמעותית – הכוח שלה שווה ערך לסופרמן כמעט.
דבר אחד שכן איכזב אותי במקצת היה העובדה שמשבר הזהות שלה נמשך אולי שורה וחצי. הרי היא גילתה זה עתה לא רק שהיא בת כדור הארץ ולא קרי אמיתית, אלא שהיא שירתה במשך שנים את הצד הלא נכון. הייתי מצפה למשבר רגשי קצת יותר גדול ומערער חושים.
אגב, גיליתי שכתוביות מתורגמות (או כתוביות בכלל) יכולות לספיילר סצינה בדיוק כמו פסקול. כשהופיעו שלוש הנקודות במשפט שיון-רוג אומר לקרול, ידעתי שהוא הולך להיקטע באגרוף-אש. זה דבר קטן אמנם, אבל שווה לשים לב אליו.
זה לפי הסוכנת קרטר? (ל"ת)
(ל"ת)
הנה כתבה מוואניטי פייר
שעושה סדר בהיסטוריה הארוכה ורווית התהפוכות של הטסראקט לאורך הסרטים הרבים בהם הופיע:
וואניטי פייר עושים סדר
המטרה של דמות ראשית נשית
המטרה של דמות ראשית נשית היא, ובכן, לספר סיפור של דמות נשית. כדי שנשים תוכלנה למצוא את עצמן בסרט, הד לחיים, לחוויות ולמאבקים שלהן. זה בסדר גמור אם הסיפור לא מעניין אותך, אבל זה קצת מוזר שאתה מתלונן שבחרו זווית שמתאימה לדמות הראשית.
כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה
ככל הנראה הסרט שהכי ציפיתי לו השנה חוץ מEndgame. חשוב לומר שלא שנאתי את הסרט. אני לא חושב שבנקודה הזאת מארבל מסוגלים להוציא סרט רע אבל הוא עדיין ידורג אצלי בתחתי הרשימה של הMCU
הבעיה הגדולה של הסרט הוא שהוא פשוט מאוד מאוד גנרי. אני לא מאמין שלזוג הבמאים הייתה שליטה גדולה אם בכלל על הפרוייקט הזה. זה הדוגמא האולטימטיבית לסרט שנעשה על "פס ייצור" בדומה לת'ור 2 ואנטמן והצרעה, רק שבניגוד לסרטים האלו לקפטן מארוול גם חסר ההומור. יש נסיון להומור אבל לא מצאתי את עצמי ממגחך יותר מפעמיים לאורך הסרט. סצינות האקשן לא מאוד מלהיבות. בטח ובטח לא מגיעות לרמה אפילו קרובה לאקשן של האחים רוסו.
נקודות האור של הסרט הם קודם כל המסר הפמיניסטי שכמו שכתבו פה לפניי מועבר יותר טוב מבוונדר וומן וכמובן ברי לארסון עצמה שאם זה כבר לא היה ברור , יש לה ללא ספק את הכריזמה לסחוב איתה את הזיכיון המסיבי של הנוקמים למקרה שהיא תצטרך.
בסופו של דבר לא שנאתי את הסרט. הוא נורא חביב אבל אם Endgame לא היה ממש מעבר לפינה הייתי ממליץ לחכות עד שהוא ייצא בנטפליקס/VOD.
וכל השובניסטים ושונאי מארוול שמיהרו להכריז שהסרט הזה יהיה פלופ
הולכים להתאכזב. בתחזית הנוכחית של בוקס אופיס הוא עומד על למעלה ממאה וחמישים מליון דולר לסופ"ש הנוכחי.
(טוב, לא שבאמת חשבנו שהוא יהיה פלופ. אבל אני כל כך נהנה להרגיש את הנצחון על הטרולים האלה).
ההגדרות לפלופ שונות עבור קפטן מארוול מאשר סרטים אחרים.
גם בגלל שזה סרט מארוול וגם בגלל שזה שובר הקופות הראשון אחרי הרבה מאד שבועות של שממון בבתי הקולנוע. מעניין באיזה סכום פתיחה הוא היה אכזבה, אבל לדעתי הסכום הזה הוא תלת ספרתי בכל מקרה.
סרט מקור של מארוול שפותח בכזה סכום?
זה טירוף של ממש. זה יותר משומרי הגלקסיה 2, חייל החורף ועוד ועוד.
אפילו לגבי הפנתר השחור אפשר לומר שכבר הכירו את הדמות שלו מ'מלחמת האזרחים', בעוד שאת קפטן מארוול פגשנו בפעם הראשונה.
אז כן, הסרט הוא הצלחה מטורפת. בכתבה שקישרתי אליה הם גם מודים שייתכן שהוא יתעלה על הציפיות וישבור את שיא הפתיחה הגדולה לחודש מרץ, שמוחזק כרגע על ידי 'היפה והחיה'. מחזיק לו אצבעות.
וואו, הולי פאק
פתיחה בינלאומית פסיכית לגמרי של 455 מליון דולר! כאילו, אני מניח שעכשיו יגידו שאם הוא לא יכניס מיליארד אז הוא כשלון (הימור שלי: יגיע למיליארד, או לפחות קרוב מאד).
וברצינות, זאת חתיכת הצלחה לסרט שעבר כל כך הרבה השמצות.
ואני יודע שמחר בטח יתפרסם דו"חקו; לא יכולתי לחכות :-)
שכחתי ללנקק
https://www.boxofficemojo.com/news/?id=4493&p=.htm
ותסתכלו גם על הטבלה הזו: https://www.boxofficemojo.com/alltime/world/worldwideopenings.htm
קפטן מארוול הכניס בגלובלי יותר מ'מלחמת האזרחים', 'הפנתר השחור', 'אחרוני הג'דיי' ו'באטמן נגד סופרמן'. אם זאת לא הצלחה מטורפת, אני לא יודע מה כן.
קצת מחשבות על הפוליטיקה שסביב הסרט
אני לא יודע מתי יצא לי לראות אותו ובכל זאת חשוב לי לכתוב את הדברים. אני מן הסתם לא כותב על הסרט עצמו, אלא אל האופן שבו הוא משווק ונתפס בציבור הרחב. אני הולך לכתוב כמה דברים שלא מתיישבים עם האג'נדה הכללית של מרבית הגולשים כאן. מקווה שיתפתח דיון מעניין.
אז, כמו שכבר הספקתי לציין בדף הסרט ובתגובה כאן למעלה – התפתחה סביבו אווירה די מפוקפקת בעיני. זה התחיל כשברוטן ביטלו את דירוג ה'מצפים' (כשזה ירד מ90 ומשהו אחוז ל27% בפרק זמן די קצר) והמשיך כשאנשים לא הפסיקו לשבח אותו על המסר האמיץ (וכשהשחקנית עצמה תיארה את התפקיד כסוג של אקטיביזם). בלי לקשר לדעותיי (השליליות ברובן) על הגל הפמיניסטי השלישי, אני לא חושב שסרטי מארוול צריכים להיות פוליטיים, ועוד פחות מכך מצפה מהם להיות דידקטיים. שוב, אני לא מדבר על הסרט שטרם ראיתי, אלא על מסע השיווק סביבו. בהחלט ייתכן שאיהנה מאוד מהסרט.
והעניין הבולט יותר הוא הסגנון הלעומתי שבו קודם המסר הפרוגרסיבי של ברי לארסון. אני מתייחס באופן ספציפי לסרטון הזה. אני לא חושב שאם 'קמט בזמן' קודם במחשבה על פלח מסוים באוכלוסיה, זה הופך את דעתם של בני פלח אחר ללא רלוונטית. אני משער שגם 'מלחמת הכוכבים' המקורי פונה בעיקר לגברים צעירים, האם נתעלם מדעתן של נשים מבוגרות בנוגע לסרט? ובאופן רחב יותר, אני נרתע מאוד מהניסיון לחלק את התרבות לפי גזעים. אני מעדיף להאמין שסיפורים יכולים לחבר בנינו ולא להפריד, ושכוונותיה החיוביות של לארסון משיגות את האפקט ההפוך.
מנגד, אני יודע שאנשים עם נטיות שמרניות (כמוני) הטרילו את הסרט למוות, וזה מאוד לא מוצא חן בעיני. אני לא חושב שברי לארסון שונאת גברים לבנים, אבל אני חושב שהפרשנות המאוד מסוימת שלה לערכים כמו שוויון וגיוון – יוצרת פלגנות וכאוס. עובדה ש'וונדר וומן' לא זכה לתגובה כזו בשום פנים ואופן, והיה (כך אומרים) פמיניסטי לא פחות.
אני מתכוון להתעלם לחלוטין מכל תגובה שכוללת כינויי גנאי מהז'רגון הליברלי, ולהתייחס לכל תגובה אחרת.
הערה קטנה
גם אי נקיטת עמדת פוליטית היא עמדה פוליטית. כל סרט נוקט עמדה פוליטית (גם אם הוא לא פוליטי בעצמו), ולו רק בגלל שפשוט הכל פוליטי, וזה למה כולם שונאים פוליטיקה.
יש בהחלט הבדל בין "שחור על לבן" ל"אנטמן והצרעה" מבחינת מה שקורה בסרט עצמו, אבל לרוב שמדברים על סרט שהוא "פוליטי", מדובר על כך שהוא מאתגר את הסטטוס קוו הפוליטי מקצה כזה או אחר, ולא משמר את הסטטוס קוו הזה – למרות שגם שימור סטטוס קוו הוא אקט פוליטי.
אם הכל פוליטי אז שום דבר לא פוליטי, ואז סרט הוא רק קולב לעמדה פוליטית כלשהי.
ואז כמובן גם אין שום סיבה לשטות הזו שנקראת "חופש אמנותי", סליחה "חופש פוליטי", שמשמעותה לפי שיטה זו היא "פוליטיקה שזוכה לחופש מביקורת פוליטית" וכן הלאה.
לא עקבתי
אני מרגיש שלקחת את מה שאני אומר קפיצה אחת ממה שאני אומר כי כבר במשפט הפותח שלך הלכתי איפשהו לאיבוד. הנקודה שלי היא זאת: כשנשאלת השאלה איפה הקולנוע הפוליטי-שמרני הגדול שיתנגד לקולנוע הפוליטי חתרני התשובה היא שהוא מקיף אותנו – החל מקומדיות, דרך סרטי אקשן ואימה, רובם הגדול סרטים שמקדשים את הערכים של החברה, דבר שלא נתפס אמירה פוליטית, למרות ששמרנות היא, ובכן, דעה פוליטית.* סרט לא פוליטי צריך להיות סרט שלא מקדם שום מסר או רעיון שהוא – שזה כמעט בלתי אפשרי. אז אפילו אם הם לא עסקו במעמד האישה או השחורים – גם הסרטים הקודמים ביקום מארבל נמצאים ונשפטים על הסקאלה הפוליטית.
* – כן, נו, אפשר להציע לכל סרט קריאה קווירית או לחלויפן קריאה שמרנית שאומרת שהפרוגרסיביות שלו היא קליפה ריקה. אני לא מדבר על ניתוחים סימבולים עמוקים, אלא על דוגמאות מובהקות כמו שנתתי.
אתה לקחת את התשובה שלך שניים וחצי צעדים החוצה מהשאלה.
"שמרני" במובן שהשואל שאל עליו הוא כנראה מה שנקרא Conservative בארה"ב, ולא 'סטטוס קוו', כך שבתכל'ס כנראה ענית לשאלה שלא נשאלה. והתשובה שלך ש'הכל פוליטי' היא תשובה שמשאירה כל סרט (ולמעשה, כל דבר) לא בתור יצירה אלא בתור קולב. ליוצרי סרטים יש ערכים ודעות פוליטיות, שלפעמים נכנסות לסרטים. בין זה לבין לטעון שכל סרט הוא פמפלט פוליטי לדעה זו או אחרת, המרחק עצום.
לפני אי אלו שנים ישבתי ליד איזו חברותא שדנה במדרשים, וקיבלתי כאב ראש כשהנ"לים סיווגו כל דבר: "זה מדרש מאגי, וזה מדרש מיסטי, וזה מדרש שוביניסטי, וזה מדרש פמיניסטי". לפעמים זה אפילו היה נכון, אבל היה חסר משהו קטן: אם ככה, מה הצורך ביותר ממדרש אחד מכל סוג? אם כל מה שעושים במדרש הוא לקטלג אותו, התוכן שלו כבר לא רלוונטי. כנ"ל לפי הקטגוריה של 'הכל פוליטי' בכל תחום שהוא.
מה? למה קטלוג של משהו מוציא את העוקץ מהתוכן שלו?
קטלוג בהחלט יכול לרדד את השיח לשמות תואר, אבל הוא גם יכול להיות דרך מועילה לראות הבדל בין יצירות והתוכן שלהם.
אני לא אומר שכל סרט הוא פמפלט פוליטי, אבל כל סרט הוא בהחלט פוליטי. ההבדל בין פמפלט פוליטי (שחור על לבן) לפוליטי (אנטמן והצרעה) עובר בדיוק בההבדל בין סרט שרוצה לעסוק בפוליטיקה בצורה בולטת ולהעלות אותה למודעות, לבין יצירות שהן פוליטיות פשוט כי הכל פוליטי.
הרי כשעושים מחקרים על סרטים והאם יש בהם תפקידים לנשים/להט"ב/מיעוטים – אף סרט לא יכול לבקש לא להשתתף כי הוא "לא פוליטי". לכן, כל בחירה בסרט היא בסופו של דבר פוליטית – זהות הגיבור שלו, דמויות המשנה, גודל התפקיד שלהן, הסיפור המסופר: אפילו אם זה סרט אקשן על נינג'ות בחלל שנלחמות באבנים מוטנטיות.
אז יש כמובן, הבדל בין סרט שהגיבור שלו הוא גבר וסרט שהגיבור שלו הוא גבר שמבזבז שלושת רבע סרט לספר על העצמה גברית וכמה מדהים זה להיות גבר. אבל גם עצם ההחלטה ללהק גבר בסרט לתפקיד ראשי (ובעצם, לכל תפקיד) היא פוליטית.
קטלוג של משהו *כמטרה סופית*
גורם – בפרקטיקה – לכך שהתוכן משני.
ההגדרה של 'פוליטי' כ'הכל' היא כמובן נכונה כי אם הגדרת שהכל פוליטי אז הכל אכן פוליטי. אמנם רוב האנשים לא משתמשים ככה בפוליטי, אבל ההגדרה שלך חסינה מהפרכה כי היא קובעת את עצמה מראש.
מחקרים על סרטים הם לא סרטים, זו בדיוק הנקודה. מחקר יכול למצוא משהו, אבל הוא מחקר *על* משהו, לא ה*משהו* בעצמו.
וכמו שאני מזכיר שוב, הגישה הזו הופכת את הדרישה ל'חופש אמנותי' לקשקוש.
כי אם הכל פוליטי, למה שזה שקוראים למשהו פוליטי 'אמנות' יקנה חופש מהתערבות פוליטית אחרת?
כי יש הבדל בין אקט פוליטי של יחיד ואקט פוליטי של המערכת
כמו שיש מקום להרשות למישהו לצעוק ברחובות "איכסה תוכים", אבל כשזאת נהיית עמדה ממשלתית עם חוקים והצהרות לעיתונות וקריאה לעצור את זרם התוכים שמתעופף לארצנו – זה משהו בסקאלה אחרת לחלוטין.
אז כמו שהיינו מרשים למישהו להגיד כל דבר בגבולות הטעם הטוב וחוקי חופש הביטוי, אין שום סיבה שלאמנות לא יחולו אותם הכללים.
ההגדרה שלי כ'פוליטי' באה להצביע על הנקודה
שאם נשים גיבור להט"ב זה יהיה "אקט פוליטי", אבל אם נשים גיבור הטרוסקסואל זה "לא" – למרות ששניהם בחירות שנוגעות לזהות המינית של הגיבור שהיוצרים צריכים לעשות ושלשניהם יש השפעה פוליטית: בין אם זאת פריצת דרך (טוב, בקולנוע. בקומיקס יש כבר כמה דוגמאות) ובין אם זה אשרור המצב הקיים.
אני לא חושב שהיא כזאת רחוקה מההגדרה הרגילה שמשתמשים בה, למרות ש(זה כבר לא קשור אלייך, סתם משהו בהקשר הרחב)בימינו נראה שכשאומרים "בלי פוליטיקה" בפורומים רחבים מתכוונים בעיקר ל"בלי אימרות מהצד השמאלני/ליברלי של המפה".
לשני הדברים:
אם 'חופש אמנותי' הוא סתם 'חופש ביטוי', אז הוא לא רלוונטי כקטגוריה נפרדת ולא זכאי להגנה יתרה, ואז יצירת אמנות היא פוליטיקה ואזי אין סיבה לא לתקציב ולא להגנה על פרובוקציה יותר מעל מישהו שיוצא לרחוב ומרסס סיסמה נגד פוליטיקאי. ואם אנשים מאמינים בקריקטורה הגרועה של XKCD על 'מראים לך את הדלת' אז פיטורי אמן (ממוסד פרטי) בגלל יצירה הם לגיטימיים לגמרי וציד הקומוניסטים בהוליווד היה סבבה עד שהממשלה התערבה.
באשר להגדרתך את פוליטיקה, הבחירה בגיבור (יהיו נטיותיו או זהותו אשר יהיו, זה נכון לכולם) *עשויה* להיות פוליטית, ועשויה *שלא* להיות פוליטית. הכל תלוי במטרה אותה מנסים להשיג. זה שיש לכל דבר אפשרות של השלכה פוליטית, לא הופך כל דבר לפוליטיקה, אלא אם מגדירים פוליטיקה כ'כל דבר שיש לו איזה קשר למשהו'. ואז כמובן שזה פוליטיקה. המחיר שמשלמים על הפיכת כל דבר לפוליטיקה הוא בין השאר ביטול האישי, ובהקשר של קולנוע – הפיכת האמנות מביטוי אישי לפמפלט פוליטי, ובחינת סיפור לא על פי האם הוא טוב אלא על פי האם הוא 'נכון', וכן הלאה.
אבל יכולים להיות כמה מדדים ליצירה
אני יכול לשפוט יצירה גם על פי כמה היא טובה וגם על פי אם היא ""נכונה"". אלה שני מדדים שונים שיעניינו אנשים שונים, אבל הם לא מבטלים אחד את השני. יכול להיות סרט "נכון" וגרוע, סרט נפלא ו"שגוי" וכל דבר אחר על הסקאלה, ואדם בוגר אמור לדעת להבחין בין הנאה אסתטית לאשרור/אתגור האידאילוגיה שלך.
לגבי הפסקה הראשונה – אני מודה שאני עוד לא יודע איפה אני על הגדר בשאלות פיטורי אמן בגלל יצירה שלו. אני בהחלט נגד פיטורים של אמן על דברים שלא קשורים ליצירה שלו (ראה ערך ג'יימס גאן), אבל אם חברה רוצה לפטר אמן שהיא מעסיקה כי הוא לא מביא לה את התוצאות שהיא רוצה – בין אם כלכליות, באזז שלילי (בגלל עיסוק בנושאים רגישים) ועוד – *אמורה* להיות להם האפשרות לעשות את זה, אחרת אנחנו מגיעים למצב של האוניברסיטאות של "יש לי קביעות ואני יכול לעשות מה שבא לי" שגם הוא, לטעמי, לא מדהים.
אני חושב שההגנה על אמנות באה בכך שאנחנו מעריכים אמנות יותר משאנחנו מעריכים דברים אחרים, אבל האשראי שאנחנו נותנים להם הוא יותר חברתי מאשר מוסרי-ערכי. באלף אלפי הבדלים – כמו שאנחנו מגלים סלחנות כלפי אמנים מסוימים על מעשים מסוימים כל עוד אנחנו מאוד נהנים מהאומנות שלהם (או לפחות, ככה נהגנו עד ממש לא מזמן).
לגבי הפסקה השנייה –
זה לא שיש לכל דבר *אפשרות של השלכה פוליטית* – יש לו השלכה פוליטית. אני מסכים שאפשר להסתכל על שאלת היצירה הפוליטית משאלת הכוונה (מה הסרט מנסה להשיג) אבל זה קצת מבטל משהו בשיח בין יוצר וקהל, כי בסופו של דבר יש לא מעט יוצרים שראו איך היצירות שלהם התפרשו לחלוטין הפוך ממה שהם קיוו. אז אני מניח שאפשר לדבר על יוצרים שלא רוצים לדבר על פוליטיקה או לעורר דיון פוליטי מהסרטים שלהם – אבל, זה, שוב, בחירה פוליטית לחלוטין. כשדיסני אומרים "אנחנו לא רוצים לעצבן אף אחד" – זאת אמירה פוליטית. אני לא אכתוב בביקורת על סרט "אבל מה לגבי התייחסות פוליטית למלחמת הודו-פקיסטן" כי זה אכן לא מה שהסרט רוצה להיות, אבל הדיון כאן על קפטן מארוול הוא על קבלת ההחלטות על סרט, והמחשבה שקפטן מארוול יותר פוליטי מסרטים אחרים – לא בתוכן שלו, אלא בשיווק ובהחלטות שדיסני עשו. כאן אני לא מסכים.
אתה צריך פה שלוש הנחות יסוד:
1. הכל פוליטי,
2. הכל פוליטי *באותה מידה*,
3. פוליטיקה היא עניין של זהות.
ראשית אתה מניח שבחירה היא לעולם פוליטית. אני חולק. גם אם נניח שלכל דבר 'יש השלכות פוליטיות' – מה שמחייב הנחת 'הכל פוליטי', שכבר אמרתי שהיא אקסיומה שאני לא מקבל – אזי בחירה איננה בהכרח 'פוליטית'. למשל, גם אם נניח שיש משמעויות פוליטיות לבחירה לעשות את הגיבור בסרט ישראלי X חילוני ולא דתי (בחירה של 99.9% מהסרטים עד שנת 2000 בערך), הבחירה כמעט אף פעם לא התבצעה מסיבות פוליטיות אלא מסיבות פרוזאיות אחרות כגון 'אנשים כותבים על עצמם', או 'זה מה שהתסריטאי מכיר'. לעומת זאת כשעמוס גיתאי בחר לעשות את 'קדוש' על דתיים (והביך את עצמו כרגיל) זו הייתה בחירה פוליטית למהדרין – הייתה לו מטרה ומסר פוליטיים. אז כן, אם 'הכל פוליטי' אז הייתה 'בחירה' לעשות גיבורים חילוניים. אבל בתכל'ס – סרט על זוג תל-אביבי שמחפש חניה בדייט נעשה ככה לא 'מסיבות פוליטיות' אלא כי התסריטאי מכיר את הסצנה הזו ולא יודע כלום על סצנת הדייטים הדתית ולא בדיוק 'בחר' לעשות א' ולא ב' (כמו כן ספויילר: אם אנשים בישראל אשכרה חושבים ש'תפקידו' של הקולנוע הוא לשקף לנו את כל הצדדים בחברה, שיראו בבקשה קולנוע ישראלי קודם כל, ובתוכו קולנוע של האחים גרובייס. אם הם בארה"ב, שיילכו לראות גם סרטים של טיילר פרי. איכשהו אנשים הולכים ל'מצור ימי 4: רכבל הדמים' לא כדי להבין את תפקידה הקמאי של האלימות בחברה). כנ"ל, להפוך סיבות כלכליות (ו'לא לעצבן אף אחד' זו לעיתים קרובות סיבה כלכלית) לסיבות פוליטיות, דורש הנחה שהכל פוליטי: זהה להנחה שמעצבנת מכיוון אחר שהכל הוא כלכלי, שנשענת על ההנחה שכלכלה היא קבלת החלטות ביחס למשאבים במחסור שזה בעצם הכל, ומכאן שהכל כלכלי וזהו.
שנית, גם אם *נקבל* את ההנחה שהכל פוליטי, אין שום סיבה לחשוב שהכל *פוליטי באותה מידה*. בפוליטיקה בוחרים בין חלופות: אתה מציג את זה כאילו החלופות תמיד *שקולות*: אדם בוחר בא' או בוחר בב'. אבל זה לא ככה (ולכן גם ענית כמדומני לתלונות של *שמרנים* פוליטית בטענה על 'שמרנות' שבכלל הגדרת אחרת – המצב הקיים, המשוקף על ידי X בין אם הוא שמרן כהשקפה פוליטית ובין אם לא. על זה כבר ציינתי מזמן שאם הטענות הללו נכונות, הוליווד היא מעוז של שמרנות המאוכלס בעיקר בידי ליברלים). ו'בחירה' ב'אתגור הסטטוס קוו' היא בחירה הרבה יותר פוליטית מאשר 'לעשות סרט שאיננו מאתגר כלום כי אני רוצה להרוויח ממנו כסף' אלא אם אתה מניח שהכל פוליטי *באותה מידה*. לכן לומר 'מישהו בחר ב-X אז זה פוליטי' זה די מטעה.
3. ולבסוף, הטיעון שלך מחייב הנחה שהפוליטיקה היא *זהויות*, ולא *דעות*. לכן שוב התעסקת בזהותו של הגיבור ולא במסר, והטיעון הזה הוא שהמסר נגזר מהזהות. אבל מסר נגזר מהתוכן הרבה יותר ממה שהוא נגזר מהזהות. האם סרט של טיילר פרי וסרט של ספייק לי קשורים במסר רק בגלל שהגיבורים שלהם הם גברים שחורים? הרבה פחות משהם נפרדים במסר בגלל הנושאים והעיסוק שלהם בנושאים. האם 'מסיבת רווקות' ו-Notorious RBG חולקים אותה פוליטיקה כי בשני המקרים הגיבורות הן נשים לבנות? לא ממש.
אנחנו קצת מתחילים ללכת במעגלים, אני מרגיש
אז כמה דברים:
1. שוב, אתה מסתכל על החלק החשוב ביצירה כשאלה מה הוביל את היוצרים לעשות אותה. אני מבין את זה, אבל לא ממש מסכים עם זה – בסופו של דבר ההשפעה של דבר קשורה בצורה רופפת מדי לכוונות של היוצר. ולכן גם אם היוצר בא ממקום תמים ולא התכוון להרגיז אף אחד, אם הוא עדיין עשה את זה – הוא צריך להתמודד עם זה. אז גם אם הבחור התל אביבי סתם רצה לעשות סרט על מה שהוא מכיר – הוא עדיין עשה בחירה פוליטית.
2. אני לחלוטין חושב שסביר לקרוא להוליווד מעוז שמרני שמנוהל על ידי ליברלים, ויש לכך כמה וכמה סיבות (1. האנשים שמחזיקים בכסף הם לא אותם אנשים שמביימים ומככבים בסרטים, ויש להם דעות שונות לרוב אבל בעיקר – 2. הכסף מדבר, וללכת בין הטיפות מביא יותר כסף מאשר לבחור צד, לרוב).
3. שאלת ה"מידה" בפוליטיקה קיימת אבל לדעתי פחות רלוונטית משאתה עושה ממנה, כי לפעולה יכולות להיות מספר השפעות על תחומים שונים. כלומר, גם "פוליטיקה" מכניסה בתוכה כמה וכמה תחומים, וסרט יכול להיות פורץ דרך בנושאי הגזע שלו (גם בלי גיבור שחור) אבל שומר על הסטטוס קוו בנושאי להט"ב ומחזיר עשרות שנים אחורה בנושאי נשים-גברים. על כן, קשה לי לדבר על "מידה". אין ספק שאם מצמצמים לגוון פוליטי אחד (נגיד, נשים) אפשר בהחלט לראות סרטים עם מידות שונות, אבל מכיוון שיש הרבה עיסוקים פוליטים, אז, כן, יש משהו "פוליטי" באותה המידה בסרטים הללו.
3. ושוב, זאת אפשרות אבל לא חובה. פוליטיקה היא גם עניין של זהות (בין אם נרצה ובין אם לא) ויותר קל להשתמש בזה בדוגמאות, אבל אני ממש לא מתחייב וכובל את עצמי לענייני הזהות. יש משמעויות פוליטיות גם לתכנים שיש או אין בסרטים וגם לליהוקים שיש או אין בסרטים.
בקיצור, יש מספיק מהכל ויותר מדי מכלום.
אכן מעגלים:
1. אתה קופץ פה אחורה: אם אפשר לתפוס את היצירה כX, אז סימן שהיא X. כלומר, אם מישהו מחליט פוליטית ביחס ליצירה – אז ההחלטה הפוליטית של מאן-דהוא בעין הדג הופכת את כל מה שקשור ליצירה לפוליטי. נראה לי מאוד לא סביר.
2. כאמור, אתה מגדיר שמרנות לא כ'אידיאולוגיה פוליטית שמרנית' אלא כ'לא לעשות יותר מדי בלגן' (הוליווד עצמה, נזכיר את נאום האוסקר המהולל של ג'ורג' קלוני, דווקא מתפארת בבלגן, ונראה שגם באתר מצפים ממנה בלגן). אבל מלבד העובדה שזה מאפשר לך ללכת בלי שמרנים ולהרגיש עם – כלומר, לזרוק לשמרנים בפרצוף 'יש המון סרטים עם האידיאולוגיה שלכם' כאשר מדובר בקריקטורה שלך על האידיאולוגיה שלהם ובשום אופן לא באידיאולוגיה שלהם (וכאמור, ריבוי *דעות* הוא לא ריבוי *דמויות*), זה גם מחייב את הנחות היסוד לעיל שאני לא מקבל.
3. פוליטיקה עשויה להיות גם עניין של זהות (למשל, יהיה קשה להסביר את ההצבעה השחורה הגורפת לאובמה בלי זה), אבל זהות היא רק חלק אחד, ואנשים עם אותה זהות עשויים להיות לגמרי בצד השני של הפוליטיקה זה מזה. יכול להיות שחור רפובליקני, לבן רפובליקני, שחור דמוקרט, לבן דמוקרט, אבל משהו אחד לא יכול להיות, וזו טיבה של הפוליטיקה: רפובליקן דמוקרט.
1. אם איש אחד מגדיר אותה, היא כנראה לא פוליטית. אבל אם, נגיד, אלף? מיליון? יש הרי קו. אני לא מבטל את עניין הכוונה, אבל אני לא חושב שאפשר לבטל את עניין התפיסה. יש כאן משחק בין היוצר והקהל מתי ואיך יצירה נהיית פוליטית. אני חושב שחלק מהסיבה שהיום כל דבר מרגיש פוליטי הוא תסיסה של הקצה הצופה- יותר ויותר צופים מפרשים יצירות בגוונים פוליטיים, לאחר שהחיים מסביבם דחפו אותם לקצה הפוליטי והם מתקשים לחזור למחוזות האסקפיזם ומכריחים את היוצרים להבין מחדש בעצמם מה הם עושים עם הציפיות החדשות הללו. אני זוכר כמעט איך לנגד עיני קראקד הפכו מאתר קומדיה לאתר דרשות פוליטיות ואיך הכותבים עצמם אמרו "ראבק, מה קורה לנו? אנחנו רוצים להצחיק ולצחוק, לא לדבר על פוליטיקה".
2. הערת לי על זה ומאז אני מנסה להתחמק מ"שמרנות" שיש לו אכן כמה משמעויות ולדבר יותר לכוונות שלי (סטטוס קוו-הפרת סטטוס קוו).
אני חושב שאם מדברים על השמרנות כאידאולוגיה יותר סדירה, אכן חסרים סרטים שמציגים את הצד שלה. אין קולנוע ימני (או כמעט ואין) לא בארץ ואפילו לא בארה"ב (חוץ מפרשנויות באקדמיה, אבל נשאיר אותן במקומן). אבל גם אני חושב שהשמרנות כאידאילוגיה גם היא דוחפת לשבור את הסטטוס קוו ועל כן אפשר לקשר אותה למה שרשמתי בתגובה למעלה, למרות שבפועל (לצערנו) זה לא קורה.
3. כלומר, חוץ מזה שאני בהחלט חושב שיש נושאים משותפים או שיש אנשים שמרגישים דמוקרטים ורפובלקנים על נושאים אחרים ועל כן יכול להיות, בתיאוריה "רפובליקן דמוקרט" – כן. ועל כן גם סרט פוליטי בכיכובו של שחור טרנס בגילומו של שחור טרנס שקורא להחזיר את חוקי ההפרדה, לא נראה לי ייחשב כסרט "ליברלי" במיוחד – למרות פוליטיקת הזהויות לטובתו. [וחזרה להקשר המקורי – ועל כן סרט שבוחר אם לעסוק בסוגיות פוליטיות או לא גם זאת בחירה, אבל זה מתקשר לסעיפים הקודמים וחוזר חלילה הלוך ושוב, לא רק בענייני "מי מלוהק" ופוליטיקת זהויות].
טוב, זה באמת מעגלים,
אז אמשיך את הויכוח מולך בפרטי.
צריך יותר ממדרש אחד
כי מדרשים באותו הקטלוג יכולים להיות שונים, ומאוד. קטלוג עוזר להבנה של…של כל דבר, בעצם, כי צריך מושגים שאפשר יהיה לדבר עליהם, והוא יוצר בעיה רק שאנשים משתמשים בקטלוג במקום במדרש\רעיון\אובייקט מקוטלג עצמו ("הדעה הזו מוגדרת כפמניסטית, לכן אני אגיב עליה באותה הצורה כמו לכל שאר הדעות שמוגדרות כפמיסטיות, ולא משנה מה היא בעצם").
(נא להבין את התגובה הזאת בלי שום הקשר לשאר הדיון, שבו אני לא מבין כלום.)
נדמה לי שזה עניין סמנטי
בגדול, אני לא בא לסרטי מארוול כדי שיאתגרו אותי פוליטית. אם לא נדע לשים מחסום בין הפוליטיקה לשאר תחומי החיים – השתגע, ולראייה הסיפורים על אנשים שניתקו קשרים עם בני משפחה שהצביעו לטראמפ.
אני לא חושב שצריך לשים מחסום אלא לדעת לראות מבעד
אני עובד לצד אנשים עם דעות מאוד מנוגדות לשלי, חבר של אנשים עם דעות מאוד מנוגדות לשלי ואף נשוי לאחת שכזאת.
המציאות היא מלאת רבדים, ואני בהחלט חושב שהרובד הפוליטי הוא רובד שקיים וכדאי לשים לב אליו בפעולות שאנחנו עושים (ולא עושים) בחיינו. אבל הוא גם, באותה נשימה – רק רובד אחד. האם מי שמתנדב ומציל חיים במד"א הוא אדם טוב כי המשפט הקודם או אדם נוראי כי הסיפורים על ההטרדות המיניות במד"א לא להיט? הבעיה היא עצם השאלה, והכפייה עלינו לראות אדם (או סרט) כמשהו בינארי. בסופו של דבר אי אפשר לכמת את המעשים של בן אדם – האם X החיים שהוא הציל גובר על Y הנשים שהוא ניצל ופגע בהן? האם להיפך? (השאלה, לעומת זאת, האם הוא צריך להמשיך להיות חבר בארגון – קצת יותר חד משמעית).
הסיפורים על אנשים שניתקו קשרים עם בני משפחה הם אנשים שצמצמו את ראיית העולם שלהם לכזאת שרק מכילה פוליטיקה (כלומר, בהכללה ובהנחה שדברים כאלה באמת קרו. לא מכיר את הסיפורים לעומק), שזה, אני מסכים – לא טוב.
לגבי הפסקה האחרונה,
http://www.journalism.org/2014/10/21/political-polarization-media-habits/
שני הסנט שלי
למרות שאני מבלה ברשת די הרבה, איכשהו יצא שכל הסיפור סביב ברי לארסון עבר לי מעל הראש, והגעתי לסרט "נקי" מענייני אג'נדות ופוליטיקה.
הסרט עצמו לא מושלם, יש טובים ממנו, יש גרועים ממנו ואפשר בכיף לנהל דיון על מה עבד/לא עבד בו, אבל בשורה התחתונה נהניתי. ברי לארסון וסמואל ל. ג'קסון נותנים אחלה הופעה, ולא הרגשתי בשום שלב שמארוול מנסים לכפות עליי אג'נדה פרוגרסיבית, או לצעוק לי באוזן "תראה! הדמות הראשית היא אישה! ולא רק זה, הדמות המשנית היא שחורה!".
לגבי הטררם התקשורתי סביב הסרט, אני מאוד מסכים עם הדברים שכתבת. אני לא חושב שברי לארסון תורמת במאבק למען שיוויון, או עושה איזשהו שירות חיובי למארוול כשהיא אומרת "לא איכפת לי מה גברים לבנים חשבו על הסרט", אמירה גזענית וסקסיסטית לכל דבר, גם אם היא לא מופנית כלפי פלח האוכלוסייה שלרוב נפגע מהדברים האלה.
אני גם לא אוהב את האנשים שעכשיו רק יחפשו להיכנס בסרט בגלל האמירות של לארסון ולא ישפטו אותו לגופו, אבל מה אני אגיד, ברגע שברי לארסון הכניסה את העניין הפוליטי, שלא תתפלא שהעסק הופך פתאום למלחמה פוליטית. חבל.
אני חייבת להודות
שעד היום לא ראיתי את הסרטון הזה של ברי לארסון, ונחשפתי רק לתגובות אליו ברשת.
ו… למען האמת? אני כמעט מאוכזבת. זה מה שהתחיל את כל הטרלול סביבה? זו הכרזת המלחמה הגדולה על גברים לבנים?
כי מה שאני שמעתי שם הוא בעיקר רצון להעלות מודעות לחוסר ייצוג מספק של גיוון מגדרי ואתני בקרב המבקרים. זו לא קריאה לחרם על גברים לבנים, זו קריאה לפתוח את הבמה למי שפחות מיוצג נכון להיום.
חשבתי שמה שהיא אמרה היה משהו הרבה יותר קיצוני. זה באמת הכל?
מסכים שהתגובה חסרת פרופורציות
ועדיין, מפתה לומר שלארסון כמעט ביקשה את זה. במילותיה שלה היא יצרה ניגוד תרבותי על רקע גזעי. כאילו שבני מיעוטים נפגעים אם לבנים מחווים דעה על סרט שעוסק בבני מיעוטים.
צריך גם להבין את ההקשר הכולל. רק לפני כמה שבועות חברה מסחרית יצאה בפרסומת שהציגה ילדים משתוללים על הדשא כדוגמה לגבריות אגרסיבית, וזה רק על קצה המזלג. כמו שטראמפ הוא ריאקציה מוגזמת לממשל אובמה, ועדיין – יש על מה להגיב.
אחלה סרט.
אגב, איזה מזל שיש פילוח ב-IMDb!
מה הדירוג הכי נפוץ לסרט? 10
השני הכי נפוץ? 8
רגע אבל הסרט ממש שנוא לא? אז בטח הדירוג השלישי הכי נפוץ יהיה אחד. לא? מסתבר שזה 7.
ואז 9.
אגב מעניין שהדירוג הממוצע של גברים הוא בערך שש וחצי בעוד דירוגי נשים מגרדים את ה-8 מלמטה.
תבורך הברי
קודם כל, אם אני אשמע עוד התבכיינות אחת על זה ש"ברי לארסון שונאת גברים לבנים" אני אתחיל להפוך שולחנות. כל מי שהבין את זה צריך לעבוד בדחיפות על הבנת הנקרא / שמיעה. כל מה שהיא אמרה זה "שמתי לב שבסבבי עיתונות שלי יש הרבה מראיינים ומבקרים שהם גברים לבנים ואני רוצה לפעול כדי לתת ייצוג לקבוצות אחרות". זה כמו כל העניין עם הפרסומות של ג'ילט, ברגע שגברים לבנים רואים משהו שאפילו נראה להם כמו ביקורת הם נכנסים לפאניקה, קללות והחרמות. ואחר-כך הם גם אומרים שנשים הן ההיסטריות…
בכל מקרה, הסרט עצמו סבבה לגמרי, הפוגה נחמדה לפני "אנדגיים". זה בהחלט סרט מסע / באדיז כזה של לארסון וג'קסון, וכיף לראות אותם ביחד. האקשן היה די underwhelming אבל ההומור נחמד ויש בדיחות חמודות של "זוכרים את הניינטיז?" (אבל לא באופן מוגזם כמו סרטים אחרים *נועץ מבט ב“באמבלבי” *). התבאסתי שהם לא הכניסו את הצליל חיוג הארוך והמעצבן הזה של ה ADSL.
מה שמוזר זה שראיתי כבר בכמה מקומות – לא טרולים, מבקרים ואתרים כיבכול רציניים – שאומרים שהוא הסרט MCU הכי גרוע ו…באמת? לא יודע איך אפשר להגיד את זה ברצינות כש"איירון מן 2", "ת'ור" 1+3 ו"הענק הירוק" קיימים.
אחרי הסרט בעיקר תהיתי למה החזירו את רונאן כשהוא ליטרלי לא עושה כלום. אפשר היה להוציא אותו ושום דבר לא היה משתנה. אבל נגיד.
חייב לעצבן
היא אמרה: "אני לא צריכה גבר לבן בן 40 שיגיד לי מה הוא חשב על הסרט, הוא לא נעשה בשבילו".
דיוק זה חשוב.
כשהסרט המדובר הוא ״קמט בזמן״
ולא ״קפטן מארוול״. רק לשם הדיוק.
נכון
אבל זה לא באמת משנה, המסר הוא אותו מסר.
בעיני זה כן משנה
ויש קונטקסט שונה לאמירה כזו כשהיא נעשית לגביי סרט שהיא בכלל לא השתתפה בו עם שחקנית ראשית שהיא ילדה שחורה, לעומת אם זה היה נאמר ביחס לסרט של מארוול שהיא הכוכבת הראשית שלו.
השמטה של פרטים כביכול ״לא רלוונטיים״ יכולה לשנות בסופו של דבר את הרושם הכללי. הרושם שלי מקריאת דיווחים על מה שברי לארסון אמרה, היה שונה מאוד ממה שראיתי כשצפיתי בווידאו שלה אשכרה אומרת את זה. חייבת להודות שהייתי די המומה שזה באמת מה שעומד בבסיס כל ההיסטריה.
זה כבר מצריך צלילה לעומק
ברור שהסרטון לכשעצמו באמת לא כזה נורא, אבל הוא הרי לא קיים בוואקום, והוא נתפס כמייצג של תופעה רחבה יותר.
הסרטון הזה מסביר את זה יפה לדעתי:
https://www.youtube.com/watch?v=RQpTt8K1mno
Awww, did the wittle actwess hurt your feewings?
תן לי לחפש את הכינור הקטן בעולם.
די נו, היא לא אמרה שום דבר מזעזע. ובוא, להרבה אנשים – ספציפית, גברים – היו בעיות שהם המציאו לעצמם עם הסרט הרבה לפני הדברים שלה. כשיצא הטריילר הראשון היה את כל הבולשיט הזה של "היא לא מחייכת בו מספיק", אחר כך היא העלתה סרטון חמוד שלה דוחפת ג'יפ אחרי כל האימונים שעשתה בשביל הסרט וכל הגברים רצו לטוויטר כדי להגיד "ביג דיל, אם תביא לי עכשיו ג'יפ גם אני אוכל לדחוף אותו ובטח הכביש היה בשיפוע והג'יפ היה מקלקר" וכו'.
" rel="nofollow">ליטרלי להשוות אותה להיטלר.
טרולים אידיוטים הפגיזו את הסרט בציונים נמוכים לפני שבכלל צפו בו לרמה שרוטן טומייטוז היו צריכים לשנות את הממשק שלהם כדי למנוע מבולשיט כזה לקרות בעתיד. בגלל שברי לארסון העזה בשיא חוצפתה לדרוש יותר גיוון בסקירה של הסרט, גברים לבנים הגיבו בצורות מאוד הגיוניות כמו
מצטער אם יצא קצת אגרסיבי, אבל ההיסטריה והשנאה הזאת כלפיה מגברים שאפילו לא הבינו מה היא אמרה זה פשוט בולשיט מעצבן ובאמת שנמאס לי לשמוע עוד ייבבות על זה שהיא "שונאת גברים לבנים". תתבגרו כבר.
לפי מה שאתה מתאר זה נראה שלגמרי לגיטימי מבחינתה לשנוא גברים לבנים.
(ל"ת)
פחות ממה שלגיטימי מבחינתי לשנוא ערבים.
זאת אומרת, ברגע שאתה מניח שיש לגיטימציה לשנאה קבוצתית בגלל מעשי חלק ממנה.
פעיל פמיניזם אינטרנטי מתלונן על זה שהצד היריב שלו רגיש מדי ומתבכיין על דברים שלא באמת פוגעים בו?
בצער רב וביגון כבד אנו מודיעים על פטירתה של יקירתינו, האירוניה, שלקחה את חייה שלה אמש.
וסתם כדי שלא יהיו אי-הבנות: אני לא אומר, חלילה, ש"הגברים הלבנים" שבוכים על דבריה ופועלה של לארסון הם לא אובר-רגישים ושלטענות שלהם יש אשכרה ערך כלשהו. לא. הם בדיוק זה – בכיינים שמתלוננים על משהו שלא פוגע בהם, וזה פתטי לחלוטין. אממה, זה לא פתטי כי זה מנמיך אותם אל מתחת לעאלק "אויב" שלהם, זה פתטי כי הוא שם אותם בדיוק באותה רמה. הם ליטרלי עושים את מה שהם בוכים שהצד השני עושה, וזה מגוחך, אבל בואו לא נשכח שזה מגוחך גם כשהצד השני עושה את זה (כן כן לדעתי לדעתי. הבצורת, הבצורת).
אתה יכול להבהיר לי למה זה מגוחך באותה רמה?
אם אוכלוסייה חלשה טוענת שהיא חלשה, יש לזה אותו ערך אמת (או ערך שקר = יבבנות) כמו לטענה של אוכלוסיה חזקה שטוענת שהיא חלשה?
אני לא חושב שלזה התכוונת (כי כל הדיון פה הוא על מי יכול להפלות נגד מי, ופחות על מי יכול לטעון טענות כלליות), אבל אני מתקשה להבין למה כן התכוונת. תוכל לסייע לי?
החלק המגוחך
הוא האמונה של צד אחד ("החלש" כפי שתיארת אותו) שייצוג במדיה יישפר לו את המצב, והאמונה של הצד השני (ה"חזק" לפי תיאוריך) שהיעדר ייצוג עבורם, אפילו אם מדובר בהשמטה מינימלית מאוד (ראה איך הם מגיבים במקרה שבו ברי לארסון כולה רוצה פחות מראיינים לבנים), פוגע בהם איכשהו.
אבל זו לא אותה רמה של גיחוך.
אתה אומר "המפפ, נו באמת, כאילו שייצוג במדיה משנה משהו לאי-שוויון בעולם האמיתי". זה די ברור ששני הצדדים (שאינם אתה) בוויכוח הזה לא רק שלא מסכימים איתך, אלא מסכימים זה עם זה שייצוג במדיה משנה מאוד לחלוקת המשאבים החברתית.
בתוך העולם הרעיוני של שני הצדדים הללו, רמת הגיחוך שונה לגמרי. במלים אחרות, מתוך מערכת ההנחות שברי לארסון וג'יימס וודס (נניח) מסכימים עליה, ברי לארסון טוענת טענה די הגיונית וג'יימס וודס הוא יבבן נטול טיעונים.
איפה טענתי שנקודת המבט שלי נמצאת *בתוך* העימות?
אני בבירור מוציא את עצמי מכלל הוויכוח הפנימי הזה, וכן, בראייה מבחוץ, לארסון ו-וודס טוענים שניהם טענות מגוכחות (שוב, ל-ד-ע-ת-י).
בראייה מבחוץ כל הדתות מאמינות באותן השטויות.
אבל זו לא ראייה מועילה במיוחד (ובטח שאי-אפשר לטעון שהיא קשורה באירוניה רבה יותר או פחות של תלונה דתית כלשהי).
לא הבנתי את הסוגריים.
(ל"ת)
הסוגריים מתייחסים לטענה שלך שהאירוניה מתה
ואני אומר שזו לא טענה שאתה יכול להעלות כנגד הכובען: מבחינתך, כל הטענות הללו אירוניות בדיוק באותה המידה – מה שאומר שאף אחת מהן לא באמת אירונית
אה, אז בגלל שאני “פעיל פמניזם”
אתה מניח שאני אוטומטית תומך בכל מאבק שלהן? הרשה לי לפוצץ לך את המוח, אבל לפעמים אני חושב שגם פמניסטיות יוצאות מפרופורציות לפעמים. זה לא בדיוק שחור ולבן. מה שכן, טרם נתקלתי בפמניסטית שהשוותה מישהו להיטלר בגלל משהו שאמר, אבל אתה מוזמן לחדש לי.
לא, אבל אתה די בבירור תומך במאבק הזה של ברי לארסון.
ולדעתי האישית – אני לרגע לא אטען שזה משהו מעבר לדעתי האישית – אין הבדל בין אלט-רייט שמתבכיין על זה שלארסון לא רוצה שגברים לבנים יראיינו אותה לבין "אוי לא אין לשחורים/נשים/יהודים(!)/להטבים מספיק ייצוג במדיה". גם לכאורה בצורה הכי מתונה של זה. בשני המקרים, על כל ווריאציה ו-ווריאציה שלהם, מדובר בהיסטריה על דבר שהחשיבות שאנשים נותנים לו יצאה מכל פרופורציה אפשרית.
פמינסטית שהשוותה להיטלר עצמו לא יצא לי לראות. SJW שמשוות את הצד השני לנאצים באופן כללי אם הם מעזים להביע ביקורת על מישהו שהוא במקרה שחור/מוסלמי/יהודי/להט"ב? וואו, כל כך הרבה. וזה אפילו לא משהו אינהרנטי בפמיניזם, זה ליטרלי פשוט חוק גודווין מדגים את עצמו, כמו שהוא מדגים את עצמו באידיוטים שקוראים ללארסון היטלר.
אז אם הבנתי נכון
מהתגובות שלך פה ולמעלה, אתה טוען שגברים לבנים שמתלוננים שברי לארסון רוצה להתראיין אצל כמה פחות מהם וקבוצות מיעוט שמתלוננות על מחסור ענק בייצוג שלהם במדיה זה בדיוק אותו סוג של התבכיינות מגוחכת? אם כך, יש בינינו חוסר הסכמה גדול ולדעתי כדאי לסיים כאן כי אני אין טעם להמשיך להתווכח סתם.
אגב, לא משייך את זה לך ספציפית, אבל תגובות שראיתי כמו “דמיינו שברי לארסון הייתה אומרת את זה על קבוצה X” מפספסות את הפואנטה באופן קולוסאלי.
פאן פאקט – פעם הייתי בדעה שחשבה שזאת התבכיינות. יש באתר הזה ממש תגובות כאלו שלי, אאל'ט בפוסט טריילר ל“מי מפחד מהזאב הרע”. גם אני הייתי פעם במיינדסט של “אז אין בסרט נשים, מי ישמע, אם הסרט טוב אז הוא טוב”. מאז התפישה שלי השתנתה והיום מביך אותי לקרוא את זה. זה לא קרה תוך יום או שבוע או חודש ואני לא מצפה לשנות את ההשקפה שלך בכמה תגובות. אני חושב שלייצוג לפני ומאחורי המצלמה כן יש חשיבות, ולכן אני יכול להבין מאיפה ברי לארסון מגיעה. אם לדעתך התלונות משני הצדדים שוות ערך…אין לי מה להגיד. אולי יום אחד גם המיינדסט שלך ישתנה. אולי לא.
אני את המיינדסט שלי
אשנה ביום שבו מישהו יצליח לעשות לי retcon על איך אני התגברתי על חוויית הגדילה במקום שבו אני הייתי מיעוט. רמז: לייצוג במדיה לא היה קשר לזה.
לא, לא היה קשר.
אבל זו גם לא הטענה. הטענה היא שלו היה ייצוג נאות במדיה, לא היה כלל צורך שתתגבר.
אני לא אומר שאני מסכים עם הטענה הזו, אבל זו הטענה.
אני מתנצל
לא חשבתי מספיק לפני שכתבתי את ההודעה הזו. אני לא מכיר את הסיפור האישי שלך, ובוודאי שזה לא מקומי להתייחס אליו.
זה בסדר. זה לא כאילו מדובר בטרגדיה.
(ל"ת)
"שנאוצר טועה", או: "איך אפשר להשתמש בחוויות אישיות בשביל להגיע למסקנה רעה"
כיף לראות את הדעה שלך, היא אחד לאחד לדעה הרווחת של הרבה מהצד הימני הבכייני במפה הפוליטית, מדהים כמה אתה לא מיוחד ודומה בדיוק לכל שאר אותם פתיתי השלג.
הבעיה שלך עם יצוג היא כזאת: אני הייתי מיעוט והתגברתי ללא יצוג – למה הם לא יכולים לעשות את זה גם? למה נשים ושחורים צריכים יצוג? למה שהם לא פשוט יתגברו?
אני אפנה אותך בזריזות לסרטון של דסטיני בשיחתו עם sargon of akkad, אחד האנשים המושמצים באינטרנט שאתה לצערנו חולק איתו הרבה מאוד מדעותיך ההו כה מיוחדות
https://www.youtube.com/watch?v=nq9TZciWpJw
בקצרה ממש – בדרך כלל מי שטוען את הטענות האלה הוא אדם יוצא מן הכלל, אדם שחור שנולד בפלינט מישיגן, נולד לאם חד הורית, לומד בבית ספר ציבורי סוג ז ושותה כל חיו מים מזוהמים יכול להגיע ללמוד בהארוורד, אבל סטטיטית הסיכוי שזה יקרה קטן במאות אחוזים מאדם לבן שנולד להורים עשירים בבוורלי הילס. בני אדם הם יצורים שניתנים לחיזוי, ניתן לשים בני אדם בסביבה ברורה ולחזות את תוצאות חייהם. בגלל זה הרעיון של agency והציפייה מאנשים "להתעלות" על נסיבות חייהם היא ילדותית, במיוחד כשאנחנו מצפים את זה מהאנשים שלרוב נמצאים במצב הכי קשה (לא תשמע את אותן טענות כלפי מעמד הביניים לדוגמא).
זאת הסיבה גם שהחוויה האישית שלך חסרת חשיבות (ולעתיד הייתי ממליץ לך להמנע כמה שאפשר מטיעונים שמבוססים על רגש ולא על היגיון)
מאוד הייתי רוצה לתת פישלייק לתגובה הזו, אבל אני לא יכול
כי עם התוכן אני מאוד מסכים, אבל עם הטון – כל-כך לא.
קבל אחד במקומו
(ל"ת)
תגובה לגיטימית, אבל עם שגיאה אחת מרכזית.
סאראגון אוף אקאד (אותו אני שונא בדיוק באותה מידה כמוך אז שווה לך שנייה להניח מחדש לאיזה "מחנה" אתה משייך אותי) ושאר הדומים לו ב"ימין הבכייני" *כן* בוכים על ייצוג. כל אחד ואחד ואחד ואחד מהם. לא משנה כמה הם ייטענו בסופו של דבר שהם גם "מעל זה", בפועל אתה רואה כמה הם פאקינג נבהלו מזה שברי לארסון רצתה שפחות גברים לבנים יראיינו אותה, משהו שיש לו 0 השפעה על החיים שלהם. וזה חלק *מהותי* ממערך הדעות שלהם.
אותי אתה בחיים לא תראה מייחס חשיבות לדבר כזה ובטח שלא נעלב ממנו.
טיעון שמבוסס על רגש ולא על היגיון? זה לא רגש, מה שקרה לי ואיך שהתמודדתי איתו הם עובדה די יבשה. אם כבר אתה מוזמן להאשים אותי ב"השלכה" מהחווייה שלי על אחרים, זאת תהיה טענה לגיטימית נגדי, אבל פנייה לרגשות זאת לא.
לא טענתי שהחוויה האישית שלך לא קרתה
אלה שהיא לא מעניינת או רלוונטית. לא מייצרים פוליסה על פי חוויה אישית סובייקטיבית, אתה לחלוטין משתמש ברגש ולא בשכל כשאתה טוען "אני עברתי X והתגברתי למה שהם לא יתגברו גם". זאת הטייה קוגנטיבית (cognative bias) בסיסית שמונעת ממך לקחת בחשבון את המציאות כמו שהיא. בעולם האמיתי – בני אדם הם יצורים ניתנים לחיזוי. תן לאדם חינוך טוב ומשפחה מתפקדת וברוב המקרים תקבל אדם מצליח. יש יוצאים מן הכלל, אבל לייצר את תפיסת העולם שלך על פי החוויה האישית שלך ולא על פי נתונים אמיתיים זה כמו להגיד "כלב נשך אותי בילדותי ועכשיו כל חיי אשנא כלבים". זאת מסקנה לא רציונאלית שמבוססת על רגש.
או במילים אחרות – יש לך מסקנה ובמקום לשאול את השאלות הנכונות טווית לעצמך את הדרך לשם על פי חוויה סובייקטיבית.
אני לא חושב שאתה מקבל את הזכות לשנוא את sargon, כל ההודעות שלך שקראתי בשרשור הזה (ובשרשורים אחרים) מצביעות על זה שאתה חולק איתו 99% מהרעיונות שלך.
אני ממליץ ממש לראות את השיחות שלו עם דסטיני, אני הייתי בדיוק כמוך בעברי אבל דסטני הצליח להוציא אותי מהתהום הזו
שוב אהבתי את האירוניה
בזה שאתה מבזבז שתי תגובות שלמות בהלאשים אותי על כך שאני מחליט בשביל אחרים מה הם "צריכים" לחשוב ואז עושה אותו דבר בעצמך ("לא נראה לי שקיבלת את הזכות…" אוי סליחה המ"מ, יש אישור לכבדה?).
"התהום". תאמין לי חביבי אני יצאתי מהתהום שאתה מדבר עליה הרבה לפני שאתה נפלת אליה. אם הייתי כל כך ימני-אלט-רייט-מיזוגן-הומופוב-גזען-בכיין (נאו נאצי? אינסל?) כנראה שלא הייתי נהנה בטירוף מסרטוני ANTI-Sjw cring compilations, הא?
היציאה שלי מה"תהום" קרתה בדיוק ברגע שהבנתי שסאראגון ושאר סמרטוטי הזרע האלה שעליהם הוא מפקד פשוט עושים ליטרלי את אותו דבר שהם כועסים שה"אויבים" שלהם עושים.
אבל תודה שאתה אומר לי במה אני מאמין ומה לא.
כמובן שמותר לך לחשוב ולהאמין במה שאתה רוצה
רק הצבעתי על זה שזה קצת מביך שאתה טוען שאתה מתנגד לסארגון בזמן שהעמדות שלכם זהות.
ואני אגב מת על זה שהתעלמת לחלוטין מהנקודות שהעלתי נגדך ובחרת להיעלב, אתה פשוט תמונת מראה של האנשים שאתה שונא. אבל זה בסדר, לי מספיק שאנשים שמסתכלים מהצד על הדיון יראו שאתה לא מסוגל לענות.
"בחרתי להיעלב"?
איפה בדיוק ראית שאני נעלב? כי למען הסר ספק "להשתתף בדיבייט במקום להתעלם" זה שווה ללהיעלב בספר שלי.
בכל מקרה, אם אתה רוצה שאתייחס לנקודה שלך, אתה מוזמן בדיוק להגיד איפה הדעות שלי זהות לשלו, כי מאוד קשה לי לראות את זה. אתה תטען כמובן שגישת ה"לייצוג אין משמעות לא לכאן ולא לכאן" שלי היא דעה שגם הוא מחזיק, רק שזה, אמממ… יהיה שקר. סאראגון ודומיו *לא* מחזיקים בדעה הזאת. הם *טוענים* ו*מתיימרים* להחזיק בדעה הזאת, אבל בפועל לא מיישמים אותה אפילו קצת – הם ייצחקו על פמיניסטיות שדורשות יותר ייצוג לנשים במדיה ויגידו להן "חחח מה אתן בוכות זה לא באמת פוגע בכן", אבל רגע אחרי זה ברי לארסון אומרת שהסרט שלה לא נוצר עבור גברים לבנים או מה שזה לא יהיה, והם מתחילים לבכות על white genocide.
הבנת את ההבדל?
יופי, אז עכשיו שזה ירד מהפרק, הסבר לי באיזה עניינים חוץ מהסוגיה הזאת הדעות שלי זהות (אפילו ב-99 אחוז) לשלו.
* זה *לא* שווה להיעלב, כמובן.
(ל"ת)
תרשה לי לנחש: לא נולדת בפלינט מישגן.
ובמילים אחרות, הטיעונים שלך הם "לכו תדפקו את הלבנים הרעים, אני לבן טוב".
כמו כן, הסיכוי של לבן עני שנולד באפלצ'יה להגיע להרווארד זהה בערך לסיכוי של שחור עני מפלינט מישיגן, למעט העובדה שיש לו פחות סיכוי לקבל מלגה כי הוא לא 'מיעוט'.
השאלה היא איך מה שמרטין לותר קינג אמר פעם במפורש – שמצבם של עניי אפלצ'יה דומה למצב השחורים – הפך לעיקר אמונה לפיו אם רואים צבע עור זה הכל.
ואכן, בני אדם הם יצורים שניתנים לחיזוי. וכך, בדיוק בהתאם לחיזוי, קבוצת הליברלים-רדיקלים (מה שידוע בתור SJW) היא מוטה מאוד לכיוון:
1. לבנים,
2. משכילים,
3. עם כסף (שלא לדבר על 'הון סימבולי').
מה שכמובן מעלה כמה שאלות והשערות מאוד ניתנות לחיזוי.
"טווידלדי ואיש הקש", או: "איך גדלים במערכת החינוך הישראלית ויוצאים ללא הבנת הנקרא"
אין טענה אחת נכונה בהודעה שלך, ולצערי במקום לתקוף את הדעות שלי בחרת לייצר איש קש ולתקוף אותו. אתה מוזמן להתייחס לדברים שכתבתי ואז אשמח לענות לך.
רק ממש בקטנה בשביל שלא תביך את עצמך בהודעה החדשה שתכתוב – כשמדברים על יצוג של שחורים ולבנים מדברים Per capita. חשבתי שזה מובן מאילו אבל כנראה אתה צריך דחיפה בכיוון הנכון.
אומר זאת כך, יאקאמוטו,
מי שהשכלתו מגיעה מיוטיוב מוטב לו שלא יזרוק אבנים. כמו כן עדיף שתיגש למילון לעניין 'עובדות'.
האם הסיכוי של גבר לבן מהאפלצ'יה להגיע להרווארד גדול משל גבר שחור עני מפלינט?
לא. האם הוא קטן *משמעותית* משל שחור אמיד או אשה לבנה ממעמד בינוני? בוודאי.
האם מרטין לותר קינג אמר מה שייחסתי לו? בוודאי
זה כתוב בלפחות חצי תריסר ביוגרפיות והאמת שהנאום הרלוונטי גם היה זמין ברשת כשבדקתי
האם נולדת בפלינט, מישיגן? ברכותי על העברית!
ובכל הכנות, ויכוח בין שתי אושיות (?) יוטיוב שאפ"חד מהם איננו בדיוק משקל כבד אינטלקטואלי הוא כנראה לא המקום הטוב ביותר לגבש תפיסת עולם. למעט אם אתה ילד משועמם ממעמד בינוני.
ספר טוב אחד כמו Hillbilly elegy ילמד אותך יותר כנראה מאלף ויכוחים בין דיוורסיטי לסנחריב אוף אשור.
לאפלצ'יה מעלות משלה – ביליתי באזורים הללו זמן מה והיה נחמד מאוד ולא כולם (הפתעה!) רדנקס סטריאוטיפיים – אבל העובדה בעינה עומדת: חפש חבר'ה עניים מההארד-קור של האפלצ'יה בהרווארד, תמצא מעט מאוד.
צ"ל *גבר לבן *עני* מהאפלצ'יה*.
(ל"ת)
טווידלדי והאיש הקש2" או, "מתברר שצריך להיוולד בפלינט מישיגן בשביל לדבר על פלינט מישיגן, או משהו"
כמו שאמרתי קודם – לחוויות אישיות אין מקום בדיון כזה, כל ניסיון לבנות את הטענה שלך על חוויה אישית היא פניה לרגש לא רציונאלי, אני מבין שקשה לך לנתק את עצמך (או אותי כבנאדם פרטי, לצורך העיניין) מהנושא אבל אני מפציר בך לנסות. ולפרוטוקול נולדתי בפתח תקווה אבל גדלתי בברנסייד שיקאגו עד התיכון, לא פלינט אבל גם לא סנטה ברברה – אבל מה, גם אם הייתי נולד בסנטוריני וגדל בירושלים זה לא היה משפיע על נכונות הטיעון שלי.
ועכשיו אני אתעלם מהתקיפות האישיות בהודעה (הן רק מוציאות אותך רע, אם אין לך יכולת להתמודד עם הטיעונים שלי ואתה עובר לתקוף אותי אישית זה auto-win מבחינתי) ומהברברת החסרת משמעות (שמח שנהנת בחו"ל I guess) ואתמקד בטיעון המרכזי:
אתה מנסה לטעון שלהיות אדם לבן עני בארצות הברית זה רע לא פחות מלהיות אדם עני שחור. שלאדם לבן עני יש פחות סיכוי להצליח בחיים מאדם שחור עמיד ושבעצם – המצב הכלכלי הוא הגורם המרכזי בהשפעה על סיכויי ההצלחה בחיים בארצות הברית הקפיטליסטית ולא הגזע של האדם.
אשמח מאוד אם תחזור להודעה שלי ותנסה למצוא היכן יצאתי נגד הטענות האלו. אתה תוקף טענות שלא טענתי.
אני חושב שאתה לא יודע מה זה טיעון איש קש אז אצרף קישור לוויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9_%D7%A7%D7%A9_(%D7%9B%D7%A9%D7%9C_%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99)
הטיעון שלי בנוגע ליצוג הוא כזה:
בני אדם הם יצורים שניתנים לחיזוי.
זה הכל, כל כך פשוט.
אם ניקח ילד ונגדל אותו בחברה נוצרית – יש סבירות גבוהה שהוא יגדל להיות נוצרי.
אם ניקח ילד ונגדל אותו בסביבה מיליטריסטית – יש סבירות גבוהה שהוא יתגייס לצבא.
אם ניקח ילדה, ונגדל אותה בסביבה שיש בה תפקידים מגדריים ברורים של גברים לומדים באוניברסיטה ונשים נשארות בבית לגדל ילדים – יש סבירות גבוהה שהיא תישאר בבית לגדל ילדים
וכך הלאה והלאה.
אם ניקח ילדה, ונגדל אותה בסביבה שבה בתרבות יש יצוג של נשים בכל התפקידים, רופאות, מדעניות, גיבורות על, מורות ואימהות – היא תגדל להיות יותר חופשית ועם יותר סיכוי לבחור לעשות מה שהיא רוצה.
זה כל מה שאני רוצה. כמה שיותר חופש לכמה שיותר אנשים. להוריד כמה שיותר מחסומים חברתיים שעומדים בפני אנשים.
שמעת על The Scully Effect? היו מספר מחקרים על הנושא הסופר מעניין הזה. יש מיליון דוגמאות לאיך שינוי של החברה והתרבות משפיעה על המציאות. ועם כמה שכואב לך ולחברייך השמרניים – המציאות משתנה.
"לאלפונס יש רק גימיק אחד לכותרות שלו", או "מספיק עם זה"
זה לא היה מרשים במיוחד גם בפעם הראשונה. לפחות שים סוגריים באיזה מיקום מעניין, כמו 'בירדמן'.
"גימיקים עובדים", או: "מדהים איך אנשים שאין להם מספיק עמוד שדרה בשביל להתמודד איתי אינטלקטואלית נוטים לאד הומינם מביך"
(ל"ת)
וואו, זה היה צפוי
נשבע לך, בטיוטה הראשונה של התגובה שלי כתבתי משהו על כך שמן הסתם תתקוף אותי בתגובה שלך, וביקשתי ממך להמנע מזה כי אין לי דיעה מגובשת בדיון שאתה מנהל. נטו הפריע לי הגימיק החוזר שלך.
החלטתי לוותר על המשפט הזה בתור נסיון לראות כמה אכפת לך מהערות שאתה מקבל לא על עצם הטיעונים שלך, אלא על המסגרת וצורת ההגשה. ואופס, נכשלת בגדול.
במקרה הזה, היית אמור להתמודד עם עצם הטיעון *שלי*, שהוא שימוש יתר בגימיק נחמד, ולא להחליט שאין לי מה להגיד לך על הנושא בו אתה דן, או במילותיך הבוטות "אין לי עמוד שדרה". את המסקנות על מי מתחמק מדיון תסיק לבד.
ובחייך, אתה מעלה בדיון הזה נקודות טובות – אבל למה אתה כל כך בוטה?
האמת שכבר מזמן לא חשובה לי צורת ההגשה
או אם אני בוטה או מעליב. ימנים נוטים להיעלב מכל דבר (ובאופן אירוני להאשים פמיניסטית בזה שהם בוכות ומתלוננות) אז מה הטעם בלעדן את העמדות שלי? המטרה שלי היא לא לשכנע (כאילו שזה אפשרי בטוקבק), אלה להגיע כמה שיותר קרוב לאמת אובייקטיבית ולחשוף צביעות והטיות קוגנטיביות. במיוחד כשרמת הדיון היא של אנשים כמו טווידלדי (שנאוצר טיפה פחות ילדותי, אבל גם הוא מתעקש להתעלם מהטענות על חשיבות היצוג).
אתה מתכנן לענות על השאלה שלי מהתגובה למעלה או לא?
(ל"ת)
נעלבתי.
(ל"ת)
"להגיע כמה שיותר לאמת אובייקטיבית"
"ימנים נוטים להתייחס מכל דבר (ובאופן אירוני להאשים פמניסטיות בזה שהן הופכות ומתלוננות)"
ברכותיי! אתה עומד בסטנדרטים של עצמך! קבל מדבקה של כוכב על אובייקטיביות עובדתית ומחקרית.
*להיעלב
(ל"ת)
אז לנו כן חשובה צורת ההגשה, ולכן תעדן אותה.
[לצורך ההבהרה, כי אני רואה שצריך – נושא ההודעה הזאת היא רק צורת ההתבטאות שלך ולא התוכן.]
אתה בהחלט לא חצית שום גבולות בתגובות הקודמות שמצדיקות מחיקה כלשהי, אבל אתה מתבטא בצורה רעילה, מעצבנת, וכזאת שבעיקר גורמת לגלגולי עיניים ומורידה את רמת הדיון לרצפה.
גם אם המטרה שלך היא לא לשכנע אנשים אלא רק להציג את הצד שלך (שזאת כבר גישה בעייתית ולא רצויה באתר), אנשים אשכרה ירצו לשמוע אותך אם לא תתנהג כך. לצעוק "אד הומינם!" על כל חצי דבר ולהתקיף אנשים רק מרחיק אנשים, כי הם לא שומעים אותך אלא רק את הסגנון שלך.
בקיצור – אתה מוזמן לכתוב איך שאתה רוצה אבל אם תמשיך בקו הנוכחי שלך אז:
1. אתה סתם מבזבז את הזמן שלך
2. אתה סתם מבזבז את הזמן שלנו
וחבל לבזבז ככה זמן.
היי, תקשיב לעצמך רגע
כשאמרת :"מדהים איך אנשים שאין להם מספיק עמוד שדרה בשביל להתמודד איתי אינטלקטואלית" אתה פשוט הוצאת את עצמך מהדיון שהשתתפת בו, כי:
1. אתה יוצר מציאות שבה אתה יותר טוב מהאנשים שעונים לך בצורה מבקרת (שהסקת שהם ימנים, משום מה), או פשוט סתם עונים לך, וממצב התחלתי כזה, דיון לא יכול ללכת לשום מקום.
2. זה גורם לך להצטייר כבן אדם ממש מעצבן שאין סיבה להכנס איתו לשיח.
עכשיו, אני לא יודע אם אתה באמת מעוניין בלנהל דיון, אבל אני אניח שאתה כן (אחרת למה טרחת לכתוב מלכתחילה?), ואם אתה כן רוצה לנהל דיון, אתה עושה את זה בצורה הלא נכונה.
לפחות הקשבת לאיש הטוב ששמו יצחק והפסקת עם הדרך הססגונית שלך לכתוב כותרות. זהו צעד ראשון מבורך. בהצלחה בהמשך!![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
כשכתבת שזה היה צפוי
היית צריך לכתוב שהוא בן אדם שניתן לחיזוי, זה יכל להיות מושלם.
אאוצ', יצאתי חומוס.
יהונתן, אפשר למחוק את התגובה הזו ואת זו שמעליה? תודה.
(וברצינות, משהו דפוק באתר עם מערכת התגובות לאחרונה. או שמגיבים ולא רואים את התגובה – מה שקרה לי עכשיו, ואז הגבתי שוב והאתר נבהל ומהר מהר הציג את *שתי* התגובות הכמעט זהות, שלא לדבר על זה שבפיד של 'דיונים אחרונים' הוא עדיין ממחזר לי את אותן תגובות מלפני שבועיים ויותר. מה נסגר?)
אבל איך נהפוך אותן לנהגות יותר טובות?
לפי סטטיסטיקות (ופרמיות) הביטוח, נשים גורמות פחות נזק לרכוש ולחיי אדם כשהן נוהגות
אם ההגדרה שלך לנהיגה טובה היא אחרת, אתה מוזמן לחלוק מה היא.
אין לי הגדרה אחרת לחלוק עימך. מה שכן, דרישה בסיסית מהגדרה פוטנציאלית תהיה שהיא תגדיר את מייקל שומאכר כנהג יותר טוב ממני. מה שלפי ההגדרה שלך, הוא לא.
אין לי מושג בכמה תאונות דרכים בנהיגה "רגילה" הוא היה מעורב, ואיזה נזק לחיים או רכוש נגרם בהן, אבל דווקא הייתי מצפה שעם מודעות לסביבתו, מודעות לסכנות הכרוכות בתנועה של מסה כזו במהירות כזו, ועם רפלקסים טובים, הוא יטה לעשות פחות תאונות דרכים.
מאידך, נראה שזה לא בהכרח מתרגם לסקי, אז מה אני מבין.
בוודאי שזה לא מיתרגם לסקי,
כי:
1. גם נהג מוצלח מאוד עלול לעשות תאונה *גם בנסיעה*.
2. נהיגה שונה מסקי.
3. צריך להזכיר ששומאכר *לא* היה נהג זהיר במונחי הפורמולה-1, והיו נגדו בעבר לא מעט תלונות על נהיגה פרועה, כולל התנגשות בכוונה ברכב אחר במהלך מירוץ וכמעט-תאונה יזומה ב-2010 (סוג של משחק צ'יקן תוך כדי מירוץ, אם תרצי).
כך שאפשר להגדיר את מייקל שומאכר כנהג טוב יותר ממני לפי הפרמטרים של שליטה ברכב וכן הלאה, אבל זה לא אומר שהוא בהכרח נהג *בטוח* יותר.
מה הקשר?
נהיגה היא פעולה שאמורה להביא אותי מנקודה א' לנקודה ב'. אם נניח שפלח אוכלוסיה מסויים עושה את הפעולה הזו יותר באיטיות בעולם שבו זמן שווה כסף, אז הוא נוהג פחות טוב.
הביטוח הוא משהו נפרד שלא קשור בכלל לעצם הנהיגה. הוא נטו *ביטוח* שאמור לכסות דברים משניים שאולי התרחשו במהלך הנהיגה. זה כמו שאני אגיד שביטוח על פסנתר כנף שנמצא בבית השוכן באזור מוכה פשיעה משקף את השווי שלו ביחס לפסנתר זהה שנמצא בבית מודרני ומאובטח כראוי, וממילא הוא מנגן פחות טוב. הביטוח הוא נטו שאלה של סיכונים.
כמו שטווידלדי כתב, הנושא של נהיגה *בטוחה* שונה מאד מעצם הנהיגה. איך אמר לי פעם מישהו? "אף פעם לא מת לי חולה על שולחן הניתוחים, כי אני לא מנתח". אם *נניח* שמישהו נוהג מאד לאט, תמיד בנתיב הכי שמאלי, ומהסס שתי דקות לפני כניסה לצומת עמוסה – לא פלא שהוא מעורב בפחות תאונות. ו"לא להיות מעורב בתאונות" זו לא המטרה של נהיגה במכונית.
חשוב לי להדגיש: אני לא מביע דעה כרגע על נהיגה נשית. אני מניח שדיון של נהיגה בטוחה הוא ארוך, ויש טענות רבות לכאן ולכאן. אבל הטענות שישנן, אם ישנן, לא יכולות להידחות על ידי טענת הביטוח. זה פשוט מגוחך.
הממ, אתעלם כרגע מנושא חוסר יכולתי האינטלקטואלית או מהשאלה
איך מי שכל ההודעות שלו אד-הומינם ממש מאמין שהתגובות אליו צריכות להיות ענייניות בלבד,
רק אציין שאם אכן גדלת בברנסייד, אחת השכונות הגרועות בשיקגו שכבר לפני עשרים שנה (זהירות, נסיון אישי) היה לה שם ממש רע, אבל ויקיפדיה (מוקד החוכמה האובייקטיבית!) אומרת שזה היה עוד הרבה זמן קודם והיא הייתה מוכת פשע, כנופיות ואלימות, התושבים עניים הרבה מעל לממוצע וגם לא היה שם כמעט אף לבן ו\או יהודי (היום בכלל אין, נקודה), הרי שזה פלא פלאים שחוויית המיעוט המוחלט בשכונה ו\או בבית הספר (הרי ברנסייד אלמנטרי הוותיק מאוד הוא בית ספר לא טוב מבחינת הרמה והתלמידים שלו הם כבר די הרבה שנים כמעט כולם שחורים ואיזה היספני וחצי, ואם להורים שלך היה כסף לשלוח לבית ספר יהודי או למקום אחר, סביר שהם מלכתחילה לא היו נוחתים בברנסייד), מצד אחד לא הותירה שום סימן באופי ההתבטאויות ובצורתן, מצד שני הותירה אותך פגיע להטפות של ארתחשסתא אוף פרס כאילו לא היית מוקף שחורים כל ילדותך, ומצד שלישי הותירה אותך בנקודה שבה עוד אושיית רשת יכולה הייתה להפוך את אמונותיך.
ועל זה כבר אמרו הספרטנים לפיליפוס, "אם".
אני רק רוצה להביא לידיעתך
שבמציאות טווידלדי הוא דוקטור, ככה שהייתי מוותר על הערות שעוסקות בטיבה של ההשכלה שלו.
תמיד ישנה האפשרות שקיבלתי את התואר מהאקדמיה
שנתנה את התואר לד"ר המכובד הזה:
https://www.dailymotion.com/video/x2nedgv
עם זאת, זו הזדמנות טובה לציין שסוף סוף (אחרי כמה תיקונים והכנת האינדקס יימח שמו) בתוך חודשים ספורים ייצא בעברית הספר שלי על רודזיה.
!!!
לעזאזל, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה מקצועית ממש יעזור לי ספר כזה עכשיו.
בתור אחד שזלזל בהבנת הנקרא של דוקטור באתר, אולי כדאי לחזור על כמה כיתות כדי להבין מה באמת שנאוצר אמר.
דבר שני, להיות ימני שנהפך לשמאלני בגלל כמה סרטוני יוטיוב, זה פתטי באותה מידה כמו להיות שמאלני שנהפך לימני בגלל בן שפירו או מיילו יאנאפוליס. אל תתגאה בזה, זה רק אומר שעמוד השדרה המוסרי והדעות שלך מוצקים כמו פלסטלינה טריה מהמפעל.
דבר שלישי, לטעון ששנאוצר מונע מרגש כשכל הדעה שלך היא בעצם רגשנות יתרה בלי שום הוכחות ועובדות זה מצחיק. תפנה לאליל היוטיוב שלך שיעזור לך עם רמת הטיעונים שלך.
ואומנם קרקר טוען שלא עברת שום גבול של באתר, אבל ההודעות שלך נוטפות ארס, אז אני אמשיך באותו הקו; אתה כנראה (לפי הדיון עד עכשיו) נחות אינטלקטואלית משני הצדדים שמתדיינים איתך. קצת צניעות לא תזיק. למענך.
אוקיי
"כינור קטן, אפשר לחשוב מה היא כבר אמרה, תתבגרו כבר".
אתה לא טועה, אבל אוי האירוניה, זאת גם בדיוק התגובה הראויה לאמירות שברי לארסון ודומיה אומרים בלי סוף. מה שלא קורה. הטרולים שונאי ברי לארסון לא המציאו את הבכיינות באינטרנט.
סטנדרט כפול זה כיף.
בנושא החיוך, רק הערה-
בין הסצינות שנמחקו בסרט יש גם סצינה בה האופנוען שקרול לוקחת לו את האופנוע אומר בפירוש "למה את לא מחייכת? יהיה נחמד יותר לעזור לך אם תחייכי" ואז היא לוחצת לו את היד וכמעט משאירה אותה אצלה.
וואי שונאת את המשפט הזה
אני תמיד בשוק איך גברים מרשים לעצמם לפנות לנשים זרות שהם בכלל לא מכירים ולהגיד להן "למה את לא מחייכת?"
לפני כמה זמן הלכתי לרקוד במסיבה, ואז ניגש אליי מישהו ואמר "את רוקדת מאד יפה, אבל היה חסר לי שתחייכי, למה את לא מחייכת?"
ואני כזה – WTF??? מי אתה שר החיוך??!!
זה קרה לי עוד כמה פעמים, למשל כשהייתי בריסטה בבית קפה, וזה תמיד מעצבן. ברור שאם גבר יגיש קפה ללקוח בלי חיוך אף אחד לא יגיד לו למה אתה לא מחייך אבל לאישה זה חלק מתודעת שירות ונחשב לגטימי להעיר על זה.
אמממ...לי יפריע אם המלצר לא מחייך אליי בין אם הוא בחור או בחורה
אני לא אעיר בשני המקרים אבל בהחלט היו מקרים שמלצר (בחור) לא חייך תוך כדי מתן שירות וזה הפריע (כלומר רק במקרה ואני מחייך. זה קצת מעליב אם הוא לא מחייך בחזרה). אבל רק בתחום שירות לקוחות (כי זה כן חלק מהשירות בעיניי), בחיי היום יום לא נראה לי שהיה לי אכפת.
אבל זה מאוד אוף טופיקי :)
לשאלת מה נסגר לגבי תגובות מלפני שבועיים בצד - כן, זאת שאלה שאנחנו מנסים לפתור.
אם למישהו יש מושג ורוצה לזרוק השארות, בשמחה. אנחנו בינתיים עובדים על זה ועל עוד כמה בעיות במקביל.
איזה סרט קיק-אס
הגעתי לסרט בחשש בגלל כל המהומה סביבו. הייתי בטוח שאני לא עומד להנות ואני צריך לבוא רק כדי רק הולך להשלים שיעורי בית לקראת "הנוקמים 4".
כמה שאני שמח שנתתי לסרט סיכוי.
*ככה* צריך לעשות סיפור מקור – הסרט מתחיל מעניין, זורק הפתעות על ימין ועל שמאל ונגמר עוד יותר מעניין. והכי טוב – כמעט ולא דוחף לך את האקספוזיציה בפרצוף (פרט לכמה משפטים שאני מניח שחובה, כי לא כולם קוראים את התקציר לפני הסרט)
ברי לארסון – לא הכרתי אותה מקודם, אבל היא בהחלט מוכשרת. הקפטן היא דמות אקשן משובחת והשחקנית מצליחה להעביר את העליונות שלה אבל גם לשמור על אנושיות – במיוחד בחצי השני של הסרט.
סמואל אל מאדרפאקינ' ג'קסון היה נהדר – קצת מוזר לראות אותו כל כך להוט ושמח. וגם עם שתי עיניים. אבל הוא מאזן את כל התכונות המוקצנות של וירס ונראה שיש להם כימיה משחקית נהדרת.
קטעי האקשן – היו תענוג, בעיקר לקראת הסוף. (בהתחלה היה קצת חשוך מדי). אמנם "אליטה" עדיין מובילה מבחינת האקשן, לדעתי. אבל אני די בטוח שסצנת פעולה לקראת סוף הסרט תופיע ברשימת "20 הרגעים" של השנה – ולו רק בגלל הבחירה המעולה של השיר.
אפילו דמויות המשנה – גם הרשעים וגם הטובים – היו מצויינות ומעניינות, ורציתי לדעת מה קרה להן בחיים שלפני הסרט. איך הן הגיעו למצב כזה.
דברים שקצת פחות אהבתי – (בכל זאת, גם לגיבורי על יש פגמים)
– כמו שאמרתי, ברי לארסון שחקנית מוכשרת ומצליחה להביע רגש והזדהות, ולכן חבל לי שחלק גדול מהפתיחה של הסרט היא עוברת עם הבעה של בוז קפואה על הפרצוף שלה. אני מבין את ההקשר אבל עדיין הייתי שמח אם היה אפשר להתחבר לדמות מוקדם יותר.
– ג'קסון היה צריך לקבל עוד סצנות. הבנאדם מגניב וחייבים לנצל אותו לפני שייגמר.
– הקטע הזה של "שנות ה-90" נחלב קצת יותר מדי לדעתי. כמו שקפטן אחר נהג לומר " הבנתי את הרפרנס", אבל זה מאבד מערכו כשחוזרים על הבדיחות יותר מדי פעמים.
ומילה קטנה לגבי הדחיפה של הפמיניזם, כי צריך. בחיי שניסיתי, אבל לא הצלחתי למצוא את הסצנות המדוברות שנטען גרמו לאנשים להיעלב ולטעון שהסרט דוחף לגרון. ייתכן שמיצמצתי או משהו, אבל באמת שלא ראיתי בסרט הזה משהו מבחינת העצמה נשית שלא ראינו קודם ב"מולאן" או "ג'י איי ג'יין" (הנה לכם ניינטיז).
לסיכום – מומלץ ביותר ללכת, גם לאנשים שלא מכירים את דמות, או את הקומיקסים. פשוט סרט מהנה עם הרבה כיף. אני כבר מחכה לראות את הקפטן חוזרת ב"סוף המשחק" ומקווה שהיא תשאיר גם לגיבורים האחרים משהו לעשות.
ממליץ לראות את הביקורת הזאת על קפטן מארוול:
https://www.youtube.com/watch?v=cuvuwe3YxgA
מצד אחד אני מכבד את ההמלצה שלך
מצד שני יש לי כלל בחיים שהוא "לא לפתוח סרטוני יוטיוב של 10 דקות פלוס שהכותרת שלהן היא כולה בCAPS" ועד היום הכלל הזה שירת אותי די טוב בחיים.
אז תנסה את זה
https://www.youtube.com/watch?v=bcgYuPZSwAM
הסיבה שאנשים נעלבו
הנה האמירה של בריי לארסון, רק שהחלפתי את הצבעים שהיא נקטה בהם:
"אני לא רוצה לשמוע מה יש לאישה שחורה להגיד על wrinkle in time, אני רוצה לשמוע מה גבר לבן חושב או מה גבר דו גזעי חושב"
מה הייתה התגובה אם זה מה שהיא הייתה אומרת?
בעולם שבו נשים שחורות נמצאות בשלטון?
כנראה אותה התגובה.
תוכל להסביר את הטענה שלך?
איך יראה עולם כזה.
אין לי מושג
אבל מי שאני אומר הוא שאי-אפשר לעשות את ההחלפה שסרן דיסי ניסה לעשות – אמירה שמופנית כלפי קבוצה חזקה מבחינה חברתית לא יכולה להיות מופנית באותה הצורה כלפי קבוצה חלשה מבחינה חברתית. לדוגמה, לומר "נמאס לי לשמוע פרשנות פוליטית מפי גברים" זה לא כמו לומר "נמאס לי לשמוע פרשנות פוליטית מפי נשים" – אלו לא אמירות מקבילות.
הייתי חושב שהיא ממש חסרת הגיון
בגלל שבשביל לשמוע מה גבר לבן חושב היא יכלה פשוט להקשיב לרוב הגדול של המבקרים…
במחילה, אתה מהדהד בדיוק את התפיסה הגזענית שלה
אם הייתי טוען במרומז שכל השחורים חושבים אותו הדבר. מה *אז* הייתה התגובה? והאם זה באמת משנה שהשחורים לא 'נמצאים בשלטון' (שזה משפט שדורש הסבר, אגב).
אתה באמת רוצה לטעון שמי אתה לא משנה את הפרסקטיבה?
איזה מחשבה מוזרה זו לחשוב שאדם באמת יכול להיות אוביקטיבי כאשר הוא מנתח כל דבר, בטח שיצירת אומנות. אדם הוא אמנם אידיבידואל וכל אדם יש לו את הפרספקטיבה היחודית שלו על החיים, אבל להתכחש לזה שאנחנו במידה רבה מאד תבנית של איך גדלנו ושל מקומנו בחברה זה פשוט להיות עיוורים בכוונה.
לקול של מישהו ולמקום שממנו הוא בא יש משמעות, אם קול מסוים נשאר לא מיוצג וקול אחר מיוצג ביתר, אז זה הרבה יותר מענין לשמוע מה יש לקול הלא מיוצג להגיד, בעיקר עם הדברים שיש לו להגיד רלוונטים אליך.
אני לא טענתי את הטענה בקשר ל"נמצאים בשלטון" אבל זה טענה שאולי אפשר לבדוק, למשל ברר לעצמך מה אתה מגדיר ככח והשפעה בחברה, ואז נסה לברר מהם הפרמטרים שאיתם נולדו האנשים שיש להם אותם.
אני לא טוען לאובייקטיביות
ואין לי ספק בכך שאנחנו מאוד מושפעים מהסביבה שאליה גדלנו וכן מהגנטיקה, אך לא באופן גורף ומוחלט. יש עוד אינספור גורמים שמשפיעים על התוצר הסופי, וכל הכללה על בסיס גזע – בטח בהקשר חשוב כמו הדעה של בנאדם – היא בעייתי מאוד בעיני.
לפיכך, יש חשיבות למגוון 'זהותי' אם ורק אם הוא אכן משרת מגוון של פרספקטיבות. זו הנקודה שבה אני מתפצל מהתומכים ב'פוליטיקת הזהויות', כי אלה לא מעמידים את התוכן האינטלקטואלי כקריטריון – מבחינת לארסון זה ממש לא משנה מה תהא התרומה בפועל של מבקרים בני מיעוטים לדיון, העיקר שהיא תראה מולה פחות לבנים. זו הסיבה שאני מכנה את התפיסה שלה – גזענות.
ואותו הדבר נכון לגבי פוליטיקאים מסוימים ממוצא מזרחי, שמהווים בעצם את תמונת התשליל של לא אחר מאשר אמיר חצרוני.
יש יותר גרוע
אם היא היתה אומרת שיש יותר מדי יהודים בהוליווד ומצטטת סטטיסטיקה על האחוז הגבוה שלהם,
איך זה היה נשמע?
זה משפט סקסיסטי וגזעני
והוא מוטעה, והיא טועה כשהיא אמרה אותו (כמו כל מי שתומך באפלייה מתקנת במקום שיוויון הגיוני) וצריך להגיד שהיא טועה.
מה שלא צריך לעשות זה לפתוח עליה דיון אגרסיבי ולהשוות אותה להיטלר.
(חוץ מזה, צריך להבדיל בין "רצוי שיהיו יותר נשים עיתוניות" או "חשוב שישמעו אותי נשים" ל "אני לא רוצה לשמוע מה יש להגיד לגברים". עם הטענה הראשונה אני אישית לא מסכים, אבל היא לגיטימית לגמרי).
כל הטענות לגיטימיות
באמת, שתגיד מה שבא לה, ולא צריך להשוות אותה להיטלר או להחרים אותה או שום דבר. רק שלא תופתע כשאנשים לא מסכימים. ונראה כבר רשמתי את זה איפשהו, אנשים חייבים להפסיק לנסות להיעלב מכל פליטת פה של סלב
וואו הסרט הזה באמת לא ראוי לכל הדיונים סביבו
אז יש קצת פרפוגנדה פמיניסטית, איפה אין? ובכל אופן לא נראה לי שזה עובר את גבולות הטעם הטוב. אין יותר מידי מזה או משום דבר אחר בסרט הזה, והוא ממוצע לחלוטין.
במרד על הבאונטי אין שום דבר פמיניסטי
וגם בחגיגה בסנוקר, פוקימון 3 ועוד כמה סרטים.
שכחתי את ה"בימינו" המאוד חשוב. צודק
אתה רוצה שאתחום לך את זה בזמן ספציפי? זה כבר ידרוש ממני מאמץ יותר רציני, אבל אם תתעקש אנסה.
לא הקו שהייתי הולך איתו
כי בבירור גם בימינו יש סרטים בלי "פרופגנדה פמיניסטית" (מה שזה לא אומר).
אני מניח שהפסדתי
מרגע שהשתמע מדבריי שכל הסרטים בימינו מכילים משהו.. טוב נו נתראה פעם הבאה
כן, הרוב המוחלט של טענות "כל הסרטים היו/בעבר הם X" לא מחזיקים.
(ל"ת)
תודה יהונתן! מאוד נהניתי לקרוא, כרגיל.
ושאלה קטנה כי אני סקרן ולא מצאתי תשובה בכל התגובות: לאיזו סצנה התכוונה שתקועה בגרון?
Meh...
נורא רציתי להתלהב מהסרט הזה באמת שכן.
ונכון שתנאי הקרנה היו קטסטרופליים (חברים בארשבעיים – למען הסר ספק – לא להתקרב להוט סינמה. כשהם היו גלובוס מקס הם עוד היו סבירים ואפשר היה להתפשר עליהם אם לא היתה שעה נוחה להקרנה ביס פלאנט, אבל עכשיו עדיף כבר לחכות שהסרט יגיע הביתה), אז יכול להיות שזה מה שהפריע, אבל היה ממש Meh.
זה עוד יותר מעצבן כי אני מבינה מה הם ניסו לבנות שם, ואני לגמרי בעד מה שהם ניסו לבנות שם. אבל הם ניסו מדי. התאמצו מדי. התאמצו מדי עם ההומור, התאמצו מדי עם הדרמה, התאמצו מדי עם המסר. באמת שזה היה הסרט הכי DC שיצא למארוול. ולא בגלל שהוא רציני. לא אכפת לי שהוא רציני, סרט רציני יכול להיות מעולה.
זה בגלל שאם אני רואה סרט, ואני מצליחה לראות את ההחלטות מבחינת בימוי, דיאלוגים, צילום ולהבין (רציונלית) בשביל מה היתה כל החלטה (המשפט הזה הוא למטרת האקספוזציה הזו, המונטאז' הזה הוא כדי לחזק את המסר הזה, הנאום הזה הוא בשביל הקהל הזה) – אז מה שאני רואה זה לא סרט, זה שיעור מצולם. אולי שיעור מאוד יקר, אבל שיעור מצולם.
אולי בצפיה שנייה בבית, בתנאים קצת יותר נורמלים אני אוכל להעריך אותו. אבל כרגע הוא בתחתית אצלי מבחינת סרטי מארוול. יאללה שיגיע כבר סוף המשחק (שאותו נראה ביס פלאנט).
סוף סוף מישהי שמודה שהמלך הוא עירום
כבר חשבתי שכמעט כל המגיבים התעוורו לנוכח הבינוניות-מינוס של הסרט בגלל האידיאלים שהוא לכאורה מייצג. לפחות יש קול הגיוני אחד.
האמת היא
שככל שאני דנה על הסרט יותר באתר, אני נזכרת בדוגמאות שגורמות לי לחבב את הסרט יותר ויותר…
קלעת בול למחשבה שלי
סרט אוריג'ין נחמד, לא יותר מזה.
הוא נפתח בצורה מאוד אפית ויש מחשבה שמשם הוא הולך להתקדם בכיוון הזה. אבל מהר הופך להיות אישי יותר, קטן יותר, והרבה יותר באוריינטציה של תפניות עלילה שראינו במלא מקומות אחרים, מאשר לנסות להגיד משהו על הייקום הגדול שהוא חלק ממנו.
לסרט שממוקם במשבצת הזו בייקום הגדול של מארוול, שמציג דמות שהיא המקבילה שלהם לסופרמן (וכן אני יודע שיש להם כמה כאלו), שנותן רקע על דמויות שכולנו מכירים, ציפיתי ליותר.
במישור החיובי הוא אכן מצחיק, סמואל ג'קסון פשוט אדיר בתצוגת המשחק הטובה ביותר שלו בייקום הזה, וגם שאר השחקנים עושים עבודה לא רעה בכלל. האפקטים מעולים בעייני, הרפרנסים לניינטיז קולעים בול, והמסר הוא שום פמיניזם קיצוני או משהו בסגנון (אני מתעלם מדעותיה האישיות של השחקנית) אלא מאוד אוניברסלי.
וכמובן ישנה דמות אחת שגובנת את ההצגה לכל השאר אבל אשאיר למי שעוד לא ראה להנות ממנה בעצמו.
בסך הכל, מומלץ לחובבי הז'אנר, אבל באמת לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה והמריבות ברשת, לחיוב או לשלילה.
סרט כיפי עם פגמים משמעותיים
הבימוי, האקשן, והמשחק – גם של השחקנית הראשית – היו בול פגיעה אחד לאחד. בגדול, רואים שהעוסקים במלאכה מאוד נהנו, וההנאה הזו עוברת גם לצופה. ועדיין, בסרט יש שני חורים גדולים.
אחד זה הקישור לעולם הרחב שאליו הוא משתייך – זה נראה כאילו מארוול בכלל לא מכבדים את עצמם. אני לא מתכוון רק לספוילר שאין צורך להזכיר, אלא גם ובעיקר לדמותו של ניק פיורי – שהיא אחלה בפני עצמה אבל לא קשורה בשום צורה לבדאס החשדן שאנו מכירים. וחבל, כי התפנית שעוברת כאן הדמות – שמגלה לראשונה על קיומם של חוצנים מעופפים ומשני צורה – הייתה יכולה להוות תשתית די טובה לאופי המאוחר שלה. במקום זה הסתפקו בכמה פאנצ'ים דלוחים.
והדבר השני והמעצבן קצת יותר מצריך תגובה רחבה שתבוא בהמשך.
לא לא לא
אתה מניח שהדרישה מגבר היא אותו הדבר כי אתה מניח שגברים ונשים מתנהגים אותו הדבר ושרגשות הם פרמטר של חולשה.
זו בדיוק הנקודה שגברים ממשיכים לפספס. זה שאתם עושים את זה ככה לא הופך את זה לנכון, אלא לצורה שטובה לכם. אצל נשים (בממוצע, לא כל הנשים, לא כל הגברים וכו…) דברים עובדים בצורה שונה ולכן אותה "רגשנות" שתוציא גבר משיווי משקל – יכולה דווקא לרכז את האישה ולגרום לה לפעול בצורה יותר טובה. אבל בגלל שמצופה ממנה לשים את הרגשנות הזו בצד, אז היא למעשה שמה לעצמה מכשול, וכדי באמת לצמוח היא צריכה להתחבר לרגשות שלה, לא לנתק אותם. זה אגב היה המסר גם של קפטן מארוול וגם של וונדר וומן כי זה מסר מאוד פמיניסטי ומאוד מעצים. (מה גרם לדיאנה לצאת ל no mans land אם לא אותה הרגישות-רגשנות כלפי האיכרים המסכנים? למרות מחאותיו הנמרצות והמאוד לוגיות של סטיב?)
עכשיו גבר ממוצע יקשיב לדבר הזה ויגיד "איזה שטויות, הרגשנות הזו פוגעת בתפקוד" וזה דיון שיכול להמשיך מעתה לעולמי עד כי אני יכולה לצעוק עד שיצא לי דם מאזניים ועדיין זה לא יעזור לי. כי הנורמות עד כה נקבעו על ידי גברים, ולכן כל פעם כשמישהו ינסה (או יותר נכון תנסה) להגיד שזה בעצם לא ככה, ישר יבטלו אותה כי בעולם הגברי רגשנות==חולשה. זה לא. נשבעת לך שזה לא. זה רק נראה לכם ככה. גברים ונשים הם שונים, ושוויון זה לא לשים מול גברים ונשים את אותן ה*דרישות* אלא להבין שגברים ונשים יכולים להגיע לאותן ה*תוצאות* אבל כל אחד מגיע לשם בדרך אחרת. וסוף סוף מתחילים להיות סרטים, להיות גיבורות על שמבינות איך זה נראה מהצד שלנו.
ויש לה חסרונות אחרים, רק שמבחינתך הם לא חסרונות ומבחינת הסרט הם לא ממש עקביים… מקווה שהאחים רוסו יעשו שם קצת סדר, כמו שהם עשו סדר בדמות של נטשה.
האמת שאת גורמת לי לחשוב קצת
(ואין צורך שיצא לך דם מהאוזניים) אבל כאן נשאלת השאלה – איזה חסרונות יש לה שאני לא רואה?
הקטע שזה מוגבל לרמה המטאפורית
אבל העלילה לא מסבירה איך חיבור לרגשות משפר את התפקוד של חיילת במלחמה. גם בדוגמה של WW (שלא ראיתי) זה נשמע כאילו המעשה מאיר אותה באופן מוסרי, אבל אני מדבר על התוצאה.
בואי נחזור רגע לתחילת הסרט: הם פושטים על הכוכב האפל ההוא ומפקד אומר לה לא למהר. היא מתעלמת – ואני מיד מפרש את זה כפזיזות – ונתפסת. בסרט היא השתחררה נטו כי היא נורא חזקה. איך היית משנה את הסיקוונס באופן שיבהיר לי כצופה שמה שפירשתי כפזיזות הוא יתרון ולא פגם?
אז אין לנו ויכוח
כי יש לנו הסכמה שהסרט לא עושה את זה טוב. (שלא לומר, ממש גרוע).
אני אומרת שאני יכולה לראות את ההחלטות התסריטאיות שניסו לייצר את המסר הזה ואת הדמות שלו, ואני יכולה להגיד גם למה זה לא עבד – (בחלק מהדברים שכתבת אני בהחלט מסכימה איתך).
כשאני אראה את הסרט שוב (מה שיקח קצת זמן) אני אוכל להזכר לעומק בכל הדברים ששמתי לב אליהם כשצפיתי בסרט. ואז אהיה מסוגלת לנהל את השיחה של "מה הם בדיוק ניסו לעבוד ולמה זה לא עבד".
למה היא לא מחייכת? כי היא לא לוקחת Smyle!
סרטון שמסביר איך ומדוע כדאי לנשים להתחיל לחייך:
https://youtu.be/K_lPdQWJfJU
אוקיי שניה אבל "תחייך יותר יא moody prick"
זה לחלוטין משהו שמופנה גם לגברים.
אפילו לא קרוב בהיקפו,
וגם לא מאותן הסיבות.
תן לי לנחש, ההבדל בסיבות הוא שכשאומרים את זה לגבר, אז זה כן מוצדק?
(ל"ת)
תן לי להציע:
תקרא קצת על הנושא ואז תגיב.
קטע, גיגול של הנושא לא מציג שום מאמר
על האם זה בסדר/לא בסדר לומר לגבר לחייך יותר.
אולי כי זו לא השאלה המרכזית בסוגיה.
(ל"ת)
לא, זה לא מוצדק
פתר לך את הבעיה?
להכנס לחיים של הבן אדם, ולרגשות של בן אדם, זה לא לגיטימי בשום מקרה.
עם זאת, הרשה לי לנחש ולהגיד שלרוב אנשים זרים שמעולם לא פגשת לא עצרו אותך ברחוב ושאלו "למה את לא מחייך", ואתה מדבר יותר על אנשים עם רמת הכרות בינונית (נניח מכרים מעצבנים בעבודה, או דודות שנכנסות לחיים).
אז אם באמת אנשים זרים ברחוב שמעולם לא פגשת עוצרים אותך בתחנת הרכבת ושואלים אותך "למה אתה לא מחייך?" – אני חושבת שזה בהחלט לגיטימי להתעצבן באותה מידה. בוא, תצטרף אלינו למאבק. יש עוגיות.
אבל אם אתה מדבר על מכרים ברמות כאלה או אחרות שאומרים לך את זה וזה מעצבן אותך – עכשיו תדמיין כמה זה מעצבן כשזה מישהו שאין לך מושג מי הוא ומעולם לא החלפת איתו מילה. עכשיו תוסיף על זה את החשש לתגובה אלימה אם תנסה לענות לו בצורה שלא מוצאת חן בעיניו (חשש שאני מוכנה להתערב שהרוב המוחלט הנשים שאתה מכיר חיות איתו ביום יום) ובמקרים מסויימים גם הידיעה שאתה חלש ממנו כך שאם הוא יחליט להיות אלים לא בטוח שתצליח לברוח ממנו. ועכשיו אנחנו מתחילים לדבר על אותו המקרה.
אין לי הרבה מה להגיד על זה
חוץ מזה שעם כל ההתקדמות שעשינו, אם כל פעם שקרה לך משהו כזה פחדת מתגובה אלימה אז אנחנו באמת חיים בנסיבות עצובות
תלוי מתי
כתיכוניסטית וכסטודנטית – פחד מוות.
היום מן הסתם אני נמצאת במקום אחר ומרגישה קצת יותר חזקה.
אבל תדמיין בת עשרים, בת שש עשרה שיושבת בתחנת אוטובוס, וגבר בן 40+ ניגש אליה עם שלושת החברים שלו ואומר לה "חמודה, יש לך פנים כל כך יפות, למה את לא מחייכת קצת?". איך היא אמורה לענות? מה היא אמורה לעשות?
יש שני סוגים של אנשים זרים שנוטים להעיר לגברים (לפחות לי) על חיוכים:
1. אנשים מבוגרים, נניח 60+ (זה מצטמצם ככל שאני מתקרב לגיל שלהם),
2. ברסלברים.
אם כי יש להניח שסוג 2 יימנע מלהעיר לנשים.
בתור בחור צעיר, לא לגמרי הבנתי את הביג דיל שנשים עושות מקריאות ברחוב,
אבל ההסבר שהנחית את זה עליי היה הבדלי הכוחות והפחד מהתגובה. אני חושב שכשמדברים על קריאות רחוב, זה הטיעון שצריך לדפוק בכל הכח, כי כמעט כל גבר גם היה בסיטואציה מאיימת בחיים שלו (שלושה ערסים מגודלים מבקשים ממך סיגריה כל אחד אחרי השני, ולך תגיד שאין לך לדוגמא).
מצד שני, בארה"ב כשהיה דיון על זה בכיתה וזה ההסבר שנתתי, הייתה התלהמות על איך אני מעז להיות כזה שוביניסט כי יש בחורות שיכולות לקרוע אותי (לא במטרה להביא את הדיון של ג'יימס כאן לפה), ושמה פתאום שחלק מהפתרון יהיה לעודד גברים להתייצב במקרים כאלה לצד הבחורה המאויימת כי זה מעליב וסקסיסטי.
אז לגברים שלא קוראים ברחוב לבחורות כי זה לא מנומס אבל לא מבינים מה העניין, זה בהחלט הסבר שהם יכולים להזדהות ולהבין אותו.
(ההודעה הזו הייתה במקום לשים פישלייק וזהו)
זה לא כל העניין אבל זה העיקר מבחינתי.
לגבי התגובה שלהן – זו תגובה מטופשת משהו.
אין לי ספק שיש בחורות שיכולו כל גבר במכות. אבל:
א. הרבה פעמים זה נעשה כשיחסי הכוחות הם לא אחד על אחת, וזה מסבך את העניינים.
וב. גם אם נניח שזה באמת אחד על אחד, וגם אם נניח שהוא באמת תוקף, וגם אם נניח שהיא קורעת אותו במכות. זה עדיין מחזק את העובדה שגברים רנדומליים ברחוב שזורקים לך הערות זה דבר שעלול לעבור הסלמה די מהר.
וג. גם אם נניח שזה באמת אחד על אחד, וגם אם נניח שהוא באמת תוקף, וגם אם נניח שהיא קורעת אותו במכות- זה לא שזו סיטואציה נעימה לחוות אותה… "התכוונתי פשוט לנסוע לחברה שלי לראות אותה סרט, אבל מישהו אמר לי לחייך ואמרתי לו שיסתום, ואז ואז הוא ניסה לתפוס לי את הצוואר, ואז שברתי לו את פיקת הברך, אז איחרתי קצת לסרט, סורי…" זה קצת הוליוודי מדי בשבילי.
אני מרגיש שאני נדחף לדיון שגדול עליי
אבל אני לא יכול להבליג: מה זאת אומרת?! לעזור לבחורה במצוקה זה מעליב וסקסיסטי? אולי לא צריך לחנך *גברים* לעזור ל*בחורות*, אבל צריך לחנך כל בן אנוש לעזור לבן אנוש אחר שנמצא במצוקה.
מה עדיף, שהבחורה תינזק חלילה, העיקר לא לצאת שובניסט כי אני גבר שניגש לעזור לאישה? "סליחה שלא עצרתי את ההטרדה הזו או משהו חמור מזה שקרה; חששתי שאם אציל אותך יאשימו אותי בסקסיסטיות".
וגם אם תגיד לי שכל מה שכתבתי ברור מאליו, והכוונה היתה רק נגד הניסוח שלא ישתמע ממנו וכולי וכולי – אלו שהתווכחו איתך בכיתה היו צריכים לעשות את ההבהרה הזו, לא אני.
מישהו אשכרה עשה מחקר
ובדק כמה זה מופנה לגברים וכמה לנשים? מעניין.
לא יודע לגבי זה
אבל עשו מחקר על התופעה הידועה בתור Resting Bitch Face
ויקי
וואו אני שונא את זה כל כך
אנשים לא רוצים לרדת ממני בקטע הזה. "חייך קצת" "תן חיוך מה אתה מבואס?" למה אנשים (מכל הסוגים והמינים) מרשים לעצמם בכלל לפנות אליי ולהעביר עליי ביקורת כאילו אני צריך לרצות אותם. והכי מניאקים אלה שכאילו איכפת להם. צאו לי מהוריד יא קקות.
שששש, אתה גבר, איך אתה מעז אפילו לרמוז שלפעמים יכולים להתייחס אליך רע!
(ל"ת)
שנאוצר, מה אתה רוצה?
מתייחסים לגברים רע כל הזמן. פשוט מתייחסים אליהם רע אחרת. גבר ייחשב כשלון אם הוא לא מתקדם מהר בעבודה, למשל; אם משהו מקולקל (פיזית) בבית שלו, יראו אותו כאשם; הוא נדרש בצורה מובהקת יותר להחזיק ולהביע דעות פוליטיות; אם הוא רואה אלימות בסביבתו ולא מגיב, יתייחסו אליו בבוז.
אבל הרבה פחות אנשים זרים יעירו לגברים שהם לא מחייכים מספיק. זו בעיה שנשים נתקלות בה הרבה, הרבה יותר, ושקשורה להתייחסות אליהן כמי שתפקידן סיפוק של הצרכים הרגשיים והמיניים של מי שמסביבן. וזו הבעיה שעליה אנחנו מדברים כאן, כי בסרט שבו אנחנו מגיבים יש סצנה ספציפית שעוסקת בבעיה הספציפית הזו.
אני עדיין לא מבין
איך אפשר להגיד בכזאת נחרצות שזה רק בגלל שהיא אישה או שנשים נתקלות בזה הרבה יותר. אם תציג לי את המחקרים הרבים בנושא אשתוק כמובן, אבל זו נשמעת לי כמו סתם הנחת מוצא שנובעת מזה שנשים כנראה יותר רגישות לזה (מהלינק היחיד שכן קיבלתי כששאלתי על הנושא הגעתי לכתבה הזאת שמתנהגת כאילו קיאנו ריבס מעולם לא ישב על הספסל ההוא).
לא ערכתי חיפוש אקדמי בנושא.
אני יכול, אבל גם אתה.
יחד עם זאת: לפני כמה שנים היה גל של סרטים וסרטונים תיעודיים שהצמידו מצלמה לאישה כלשהי ואז עקבו אחריה בעודה משוטטת ברחובות העיר. אני ממליץ לך לחפש את חלקם (אמנם הדגש היה הטרדה מינית מובהקת יותר, אבל גם עניין החיוכים לא נפקד).
בסדר.
(ל"ת)
הוא רוצה שנבין שהוא חכם, ושלא נפל קורבן ל"שטיפת המוח הפמיניסטית".
קליפים אנטי-פמיניסטיים היו מאוד פופולאריים ביוטיוב תקופה ארוכה, ולקח לי את רוב התקופה הזאת להבין שאני צופה בתעמולה תוצרת בית מאת אנשים ממורמרים שאין להם שום הסמכה לטעון שום דבר באיזו שהיא מידה של מהימנות. ה"שמאלנים" וה"פרוגרסיבים" הפופולאריים ביוטיוב הם פחות או יותר באותה רמה כמו הריאקציונרים, ובכלל צריך לקצץ מקסימלית את החשיפה לתוכן פוליטי בפלטפורמה הזאת, כי צפיה בחרא הזה הופכת אותך לתת-אדם.
זה היה קצת יותר חכם אם היית מגיב את התגובה הזאת *לפני* שפרסמתי בעצמי תגובה שבה אני מקבל את דבריו של אדם.
ומה נסגר לאחרונה עם הקטע של קללות ישירות על אנשים שדעתם שונה משלך? קודם ההוא שמאשים את טווידלדי בהיותו אידיוט (זאת למרות שהוא דוקטור), עכשיו אתה קורא לי "תת אדם"… ולפני שתגיד שלא קראת *לי* ככה, תאמין לי שאת השרשרת הלוגית שעשית ילד בן 3 יכול להבין – אתה מניח שאני מבסס את הדעה שלי על "קליפים אנטי-פמיניסטיים" (אני לא, ואפילו יצאתי נגדם בעצמי פה באתר כמה פעמים, אבל למי אכפת מעובדות הא?), ורגע אחרי טוען שצפייה בהם הופכת אותך לתת-אדם. ומה אומר הדבר??? בדיוק.
אני אולי מיזוגן/פאשיסט/ימני/רוצח תינוקות/[פנטזיה אחרת שהמצאת לעצמך בראש עליי], אבל אני לפחות לא השתמשתי בשפה כזאת הרבה מאוד זמן, לפחות לא בתור מי שהתחיל.
האינטרנט מוציא ממני את המירע. סליחה.
אם זה עוזר לך גם אני תת-אדם, ובכלל תת-אנושיות היא מצב בר-תיקון מבחינתי. בכל מקרה, באמת שההתנסחות שלך בדיון הזה הזכירה לי קליפים של אנשים כמו Sargon of Akkad, ולכן הנחתי מה שהנחתי.
דוקטור יכול להיות אידיוט.
אני לא אומרת על אף דוקטור ספציפי שהוא אידיוט, אבל בעיקרון – יש ויכולים להיות דוקטורים אידיוטים.
בסדר, אם לחזור לתגובות של אותו אחד
אז הניסוח המדוייק שלו היה שלטווידלדי חסרה השכלה.
נכון, אבל טווידלדי - לא.
אני לא אומר שצריך לעשות תחקיר מעמיק על כל מי שאתה מגיב לו באינטרנט, אבל גם להניח שאתה מכיר היטב את האדם שמולך על סמך תגובה אחת או שתיים שקראת זו לא בדיוק התנהגות ראויה.
בקשר לפוסטר של ארנולד
הבמאים הסבירו בראיון שבמקור הם רצו פוסטר של "המסכה" שקרול תחשוב שמדובר באחד מהסקרולס ותירה בו. אבל האולפן לא הסכים לשימוש בדמות ולעומתם ארנולד דווקא זרם…
לא תמיד יש משמעות בכל פיפס, לפעמים זו סתם בדיחת ניינטיז בינונית.
אוברייטד בטירוף, כמו וונדר וומן, אם לא יותר
באמת שקיוויתי למצוא יותר תגובות כאן על איך שהמלכה היא עירומה, ושכוונות טובות ואידיאולוגיות נעלות לא שוות הרבה אם לא משקיעים ביצירה מעבר לזה. כך שדי מאכזב לראות שהרוב פה באותה דעה של המבקרים ה"חשובים". אז אני אגיד את זה: זה סרט לא טוב. יש לו כוונות טובות וחשובות, והוא מעביר אותן בצורה הכי שטחית, פחדנית ולא מסוגננת שאפשר. ואני נוטה להאמין שרוב התגובות החיוביות נוטות להתעלם מהפגמים שלו בזכות האידיאולוגיה שהוא מייצג, וזה חבל. כמו שוונדר וומן הגיע משני רקעים שהקהל כל כך התרגל לראות מהם סרטים גרועים (סרטי גיבורות וסרטי DC), ואז כשהוא היה סרט "רק" בינוני ולא גרוע, כולם פתאום שיבחו והיללו אותו תוך שהם מבטלים בשישים את הבנאליות שלו. כשאתה עושה סרט על נושא חשוב, זה ממש לא פותר אותך מלהשקיע בעלילה, בדמויות, בהיגיון תסריטאי, בבריאת עולם, במקוריות, והסרט הזה לכאורה לא ממש גרוע באף אחד מאלה, אבל הוא הכי לא-מתאמץ והכי מובן-מאליו בהם. אם להיות קונקרטי:
* אני מת על ברי לארסון, בעיקר על הבעת-ברירת המחדל שלה, שהיא קצת קפואה ונותנת לה חספסוס מעניין, והיא לכאורה הייתה מושלמת לתפקיד. אבל הדמות שלה כתובה ומבוצעת באופן שטחי להחריד. אני דוגל בדמויות של נשים חזקות who can stand their own ground, אם הן משכנעות אותי בזה. מארוול הייתה "יותר מדי" בלי הצדקה- שנונה מדי תמיד, חצופה ועצמאית מדי תמיד, ורגעי החולשה שלה היו בודדים, קצרים, שטחיים ולא משכנעים. כאילו, היא אשכרה הייתה בכדור הארץ לפני כן בחופשה או משהו, שהיא מתפקדת פה כל כך טוב?! איפה הפאדיחות של זר בארץ נוכריה? ולא, הקטע עם המאבטח ממש לא מספיק. לי היו שיחות מביכות יותר עם מאבטחים בארצות זרות. היא אפילו לא mary sue, כי לא רק שכל אתגר הולך לה ממש בקלות, אלא שלסרט אפילו לא היו הביציות כדי להעמיס עליה אתגרים מאיימים, כי כנראה כולם חשבו שלפמיניזם בהתגלמותה אסור להביע חולשה או כאב אמיתי. חרטא. דמויות מושלמות מדי ובלתי פגיעות זה פחדני ושטחי, גברים ונשים כאחד. אני אשמח לראות ילדות שואבות כוח מקפטן מארוול כי זה עדיין עדיף לדעתי על פני נסיכת דיסני ממוצעת, אבל תכלס, היא הייתה יכולה להיות גבר בסרט הזה וכנראה לא הייתי מרגיש בהבדל מי יודע מה. אוי נו, אז קשה לה קצת בצבא בסביבה גברית. אפשר לחשוב. גם מרפרפים על זה בשיא השטחיות, והיא גם מיד קמה שוב כי כוח נשי וכו'. ולאלה שיגידו שפן אחד של הפמיניזם הוא ש"לא משנה אם זו אישה או גבר כי שניהם יכולים לעשות בול אותו דבר", יופי, אז גם אם היא הייתה דמות גברית, היא כנראה הייתה עדיין סובלת מאותם פאקים של מושלמות. בשם השיוויון.
* שאר הדמויות: אע. מי פחות מי יותר. ג'קסון היה טוב, פשוט כי לראות את פיורי כטירון היה נחמד, וטכנולוגיית ההצערה שנעשתה עליו הייתה פשוט מעולה. רמבו הייתה, בדומה לקרול, קולית !מדי!- חייזר פאקינג מתעסק עם הבת שלך ואת נלחצת כאילו מקסימום היא מטפסת על הגדר? איזו מין אמא את?! בעיקר כשנראה שגידלת את הילדה שלך כל כך בהצלחה לבד ובלי שווווווום עזרה. מאוד משכנע. ועוד איזו ילדה גידלת… נו בחיאת. הסרט לא היה יכול להיות חנפני יותר כלפי נשים, שחורים וילדים בדמות אחת: היא חכמה, בוגרת, קולית, שנונה ומודעת ברמות של אינטילגנציה מלאכותית. כשהיא מטיפה לאמא שלה על מודל לחיקוי… אני בספק אם התסריטאים מתישהו דיברו עם ילד. אי פעם. זו לא ילדה, זה מניפסט. לגבי הסקרולים לא אספיילר, אבל בואו נגיד שהיה להם פוטנציאל טוב ומעניין, שהתבזבז על ביצוע הכי לצאת-ידי-חובה שאפשר. כמו כל הסרט בערך. החתול סבבה, גם האמיתי וגם ה-CGI וגם הזגזג ביניהם רוב הזמן. אבל חתולונובלה עשה את זה יותר טוב. ועם אפס תקציב.
* סיפור: אוריג'ין די בנאלי. מבוזבז ממש, כי היה אפשר להתמקד בהרבה יותר פנים מעניינים וייחודיים של דמות כזאת. אבל לא. סיפור מסע-התבגרות-ושחזור-זיכרון מאוד צפוי. מה שמעכב את הגיבורה מלשחרר את כל כוחותיה האינסופיים והלא-באמת-מוגדרים הוא אמצעי כל כך קלוש שלא הבנתי איך לקח לה כל כך הרבה זמן לפרוץ אותו, חוץ מזה שככה התסריט דרש. באותו רגע של פריצה הייתי אמור להשתאות ולהידהם. במקום זאת הרגשתי כמו בקטע של one punch man, שהגיב למצב דומה בסתם OK.
* כתיבה: בע. כולם מדברים תמיד אותו דבר אל כל אחד, כאילו לאף אחד אין אישיות מפותחת אלא רק רעיון שהוא מייצג – שוב, מארוול לא נתקלת בשום קושי אמיתי בכדור הארץ, כולה כמה מבטים שגם אני הייתי מקבל אם הייתי מסתובב בלבוש לייזר טאג שלא בפורים. ניצבים לא-מתודרכים קולטים שהזקנה שהיא נלחמת בה דופקת סלטות ובעיטות צ'אק נוריס, ועדיין נחושים להניא את מארוול מלפגוע בקשישה השברירית-עלק. שורות שיכלו להיאמר פעם אחת נאמרות שלוש פעמים רק כדי להוות בילד-אפ לקראת טוויסט. חשבתי שהקטע של טוויסט זה שאמורים לרמוז לו רק בעדינות. אבל כנראה שהסרט הזה ממש מזלזל באינטילגנציה של הצופים (או הצופות?) שלו. דמות שולית אחת (די מוצלחת דווקא) מתה בלי שום סיבה חוץ מלעזור לנבלים להגיע לגיבורים וליצור קרב. מוות מיותר ומטומטם. יש אביזר עלילתי אחד שכאילו נראה כמו משהו אחד, אבל ברור שהוא לא, ובאיזשהו שלב אפילו אומרים שהוא עוד יפתיע, אבל בה-בעת מספיק לא מתייחסים אליו בהתאם, ואז הו איזו הפתעה הוא לא מה שהוא נראה!!!
* בניית העולם: בתור אנימטור קשה לי לרדת על הפן הזה כי אני יודע כמה הרבה אנשים שנידונו-להישאר-אנונימיים מזיעים עליו דם. אבל גם כאן, העיצובים היו מרהיבים בצורה די משעממת: עוד עיר חייזרית עם בנייני ענק ומכוניות מעופפות, בלי שום טאץ' ייחודי. גם הקרבות – קשה להודות, אבל ממש לא היה לי אכפת מה יקרה בהם, וגם ידעתי שכנראה שום דבר מפתיע. והו איזה קטע- הטובים ניצחו. הסט-אפ של הניינטיז היה חמוד ולא יותר מדי מאולץ, אבל אני אומר את זה כילד ניינטיז אכול נוסטלגיה. הבחירות במוזיקה היו לפרקים נחמדות ולפרקים ממש לא במקום. גם כחובב גראנג' אני מוכן להודות בזה.
בקיצור, סרט שנעשה בידיים מקצועיות מכל הכיוונים ושאף אחת מהן לא העזה באמת לחדש משהו, או כי הם כבר סמכו על זה שיש להם משהו חדש בידיים (כוחחחח נשיייי יאיייייי!!!!), או כי הם לא העזו לפגוע במודל-לחיקוי שקיבלו לעבוד איתו (כוחחחח נשיייי יאיייי!!!!), או גם וגם. חבל. אולי בסרטי ההמשך תהיה למארוול אישיות יותר מעניינת. ואולי סרטי גיבורות אחרים שיקומו בהשראתו, יהיו נועזים ומורכבים יותר. אכן חסרים מודלים נשיים בקולנוע, אבל זה לא שלא היו תקדימים מוצלחים מזה. ואני לא בטוח שלעשות אותם שטחיים כאלה זה באמת רעיון טוב. אולי בניינטיז זה היה נחשב פורץ דרך, אבל לצערי העולם הספיק להתבגר.
מדויק. מילה במילה.
(ל"ת)
מסכים
רק אומר שלדעתי וונדר וומן היה סרט טוב בהרבה וגם טוב באופן כללי. לא מדהים ולא יצירת מופת, אבל סרט טוב, והייתה בו סצינה אחת שהייתה ממש מעוררת השראה, ואולי זה לא אובייקטיבי אבל פאק איט זה ממש מעלה את הערך שלו בעיניי
אם אנחנו חושבים על אותה סצינה...
שטח ההפקר יעני, אז היא ספציפית אכן הייתה מעוררת השראה, כי פתאום ניכר כמה הדמות פועלת פשוט מתוך נחישות בוערת ואמונה טהורה בצדק. יש משהו מאוד מרשים בגיבורה כזו. בעצם, אם הייתי פוגש אדם כזה בחיים האמיתיים, כנראה הייתי ממש נשבה בקסמיו. אבל הרבה דמויות בקולנוע עושות את זה בצורה שטחית לא משכנעת. וונדר וומן, גם מהבחינה הזו, הוא לדעתי סרט בינוני, עם מוזיקת theme מגניבה לאללה והבזקים קצרים שמוכיחים שהיה לו הפוטנציאל להיות סרט טוב באמת ופורץ דרך. אני מניח שלמרות הכל כנראה הוא יותר טוב מקפטן מארוול, כי מדי פעם מורגש שהגיבורה שלו חווה קושי, למרות שאני חורק שיניים כשאני כותב את זה כי לדעתי גל גדות, עם שלוש ההבעות שלה, לא ראויה ללקק את קסיסי הציפורניים של ברי לארסון. תכלס, בתקופה שכולם כבר היו עסוקים בלהכתיר אותה למלכת ישראל, איבדנו את רונית אלקבץ, פנינה נדירה במינה, וכמה אנשים שהם לא חובבי קולנוע כבר דיברו על זה?
שאלה לגבי סוף המשחק-
עד כמה הכרחי לראות את הסרט בשביל להבין או להתחבר לנוקמים החדש? יש קשר מהותי ביניהם? רוצה לראות את הנוקמים כמה שיותר ולא להתעכב עם ללכת לסרט נוסף. בלי ספויילרים בבקשה :)
רק שאנחנו בדף של קפטן מארוול
אז אולי שווה כן לשים ספויילר על הסוף של קפטן מארוול…
אותה דמות: Korath
(ל"ת)