תסריט ובימוי: ג'ואל ואיתן כהן
שחקנים: ג'ורג' קלוני, ג'ון מלקוביץ', פרנסס מקדורמנד, בראד פיט, טילדה סווינטון, ג'יי. קיי. סימונס
דרך טובה לדעת עד כמה אתה טוב בעבודתך, היא כאשר מעסיקיך לא יודעים מי אתה. ואז, אם הבוס מתעקש להיפגש דווקא איתך, כנראה אתה מטפס על הצד הלא נכון של הסולם. זה מה שקרה לאוזבורן קוקס (ג'ון מלקוביץ'), אנליסט ב-CIA שנקרא לשיחה בעקבות בעיות השתיה שלו. קוקס טוען שלא היה ולא נברא, וחוזר הביתה להירגע עם כוסית או שבע – בדיוק בזמן כדי לריב עם אשתו, קייט (טילדה סווינטון), שהזמינה אורחים ואין לה זמן לשמוע את החדשות. כמו ב'סיפורי נרניה', גם כאן דמותה של סווינטון מתגלה כחתיכת מכשפה, והיא מנהלת רומן עם אחד האורחים, הארי פארר (ג'ורג' קלוני).
כדי לא להתבטל לגמרי, אוזבורן קוקס מחליט לכתוב ספר המבוסס על חוויותיו בשירות ה-CIA. לאשתו יש תוכניות אחרות בשבילו, והרומן הארוך משכנע אותה להתגרש מבעלה לטובת פארר. בתור עבודת הכנה, היא נדרשת להעביר לעורך דינה הערכה כספית של רכושם, וצורבת אותה על דיסק – שמכיל גם את הקובץ ובו זכרונותיו של קוקס, וכן חומרים מסווגים מעבודתו. בינינו, המידע שבדיסק לא שווה הרבה – לאוזבורן היה סיווג בטחוני 3, שזה בערך כמו המאבטח של עזריאלי ביחס לקריה.
הדיסק מתגלגל לידיהם של צ'אד ולינדה, עובדי מכון כושר שמתלהבים מניחוח המסתורין שעולה ממנו, ומחליטים להחזיר אותו לידי בעליו, תמורת גמול כספי מתאים שיבטא הכרת תודה, כמובן. אלא שקצר בתקשורת, הנובע מטמטומו המוחלט של צ'אד הצעיר ועצבנותו של אוזבורן, מכשיל את העסקה הפשוטה. לינדה, המקווה לממן בעזרת הכסף סדרת ניתוחים פלסטיים, אינה אומרת נואש וגוררת את צ'אד לתוכניות נועזות יותר.
'לקרוא ולשרוף' הוא אולי הסרט הכי קליל של האחים כהן, אבל זה עדיין סרט של האחים. אפשר לשים לב לסימני היכר שלהם, כמו המצלמה העוקבת אחר איש CIA הצועד במסדרון, או אופיו האלים מעל לממוצע של אוזבורן. גם סצינת הסיום כהנית מאד באופיה, וייתכן שנעשתה כפרודיה על סצינות דומות בסרטים אחרים שלהם. עם זאת, הסרט לא מלא בעצמו כפי שניתן היה לחשוב – במקום משלים על החטא ועונשו, או קאובוי סהרורי עם חכמת חיים, הקומדיה מבוססת בעיקר על טיפשותן של הדמויות.
בראד פיט בולט לטובה כצ'אד הילדותי, בעל הנטיה המינית הלא ברורה, שנכנס בקלות למצבים מהם הוא לא יכול לצאת בלי לחטוף מכות. פרנסס מקדורמנד מקסימה כלינדה, שמצד אחד כל כך חסרת ביטחון לגבי הגוף שלה, ומנגד – עוטה ארשת של קור רוח וסמכותיות בנוכחות צ'אד, ומתנהגת כאילו אין שבוע בו לא נופל לידיה חומר בטחוני נפיץ שאולי שווה מיליונים.
למרות התחושה שאין לסרט מסר, או אפילו רגע עליו ניתן להצביע ולקרוא "הנה הפואנטה!", הדמויות בסרט לא נותרות חד ממדיות. לינדה שלאורך כל הסרט מונעת מרצון שטחי לשינוי חיצוני, הופכת מברווזון מכוער ומפוחד לברווזון מכוער עם בטחון עצמי ואסרטיביות. בינתיים הארי הפלייבוי (ג'ורג' קלוני), שחושד שעוקבים אחריו, מנסה להבין מי ולשם מה, ונע בכיוון ההפוך.
'לקרוא ולשרוף' גם שונה במראהו בהשוואה לרוב סרטיהם הקודמים של האחים כהן. במקום הצילום האסתטי והצבעוני של רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע שלהם, יש לסרט מראה יותר מציאותי ויומיומי. מכון כושר נראה כמו מכון כושר, פארק ציבורי נראה כמו פארק ציבורי והצבעים זהים לאלה שנמצאים מחוץ לקולנוע. אין כאן שום היספני סגול שמלקק כדורי באולינג בסלואו מושן לצלילי "הוטל קליפורניה". האחראי לכך הוא הצלם עמנואל לובצקי, שכמו ב'הילדים של מחר' ו'העולם החדש', נעזר בעיקר באור טבעי וזוויות צילום צמודות קרקע.
ביחס לסרטים אחרים של האחים כהן, ניתן להתייחס ל'לקרוא ולשרוף' כפרויקט צדדי זניח, שעזר להם לברוח מהכבדות ועבודת הפרך הכרוכה ביצירת 'ארץ קשוחה' (שני התסריטים נכתבו במקביל). הוא לא יזכר כיצירת המופת הגדולה הבאה שלהם או כאחד מסרטי הקאלט הגדולים של תחילת המאה. למרות זאת, מדובר בקומדיה חביבה עד מאד שלצד התפתחויות לא צפויות בעלילה, מעלה חיוך בקלות. הביצ'יות של קייט, הבוגדנות של הארי והעצבים של אוזבורן, מתנגשים בטמטום החינני של צ'אד והאסרטיביות המפתיעה של לינדה. התוצאה היא לא תאונת דרכים מזעזעת, אלא מארג עוקצני ונטול יומרות של דמויות, שאף אחת מהן לא היתה מחזיקה סרט שלם בכוחות עצמה, אבל כולן ביחד מעבירות שעה וחצי בכיף.
אז הוא שווה קולנוע או לא?
כל מה שעמנואל לוביצקי צילם מימיו שווה קולנוע.
לא נכון.
למשל, "העולם החדש" היה סרט משעמם ומיותר.
לא נכון.
משעמם כן, אבל בהחלט לא מיותר. כמו שאר הסרטים של מאליק, "העולם החדש" הוא אחת היצירות הקולנועיות הכי יפות (מבחינה אסתטית/פורמאלית) שנעשו אי פעם.
יפה מבחינה פורמאלית?
אמממ…. מה?
יפה מבחינה פורמאלית?
http://en.wikipedia.org/wiki/Formalist_film_theory
פשוט תאמר פורמאליסטית
פורמאלית זה כבר משהו אחר.
גם ''טכנית'' זה בסדר...
מרטין מקדונה, זאת אומרת. לא הארי.
נו, זה שכתב וביים את 'ברוז". המפפט. אם הוא יהפוך להיות "האחים כהן" הבא אני בטח ממש אתפדח להכנס לביקורת הזו.
בהנחה שהתכוונת לברוז'
קוראים לבמאי מרטין מקדונה (או משהו כזה) והוא אנגלי.
אם זה כך..
אני מניח שהתוצר הסופי קצת מזכיר את "לחסל את הליידי" שלהם, שהיה אמור לשחזר סרט מעולה, ויצא קצת קומדית פלוצים.
אם זה ככה חבל מאוד. כנראה שהמתכון של שני סרטים במקביל לא עשה להם טוב.
אהה... ''צומת מילר'' ו''בארטון פינק''?
אהה... ''צומת מילר'' ו''בארטון פינק''?
תיקון- במקרה הזה, זה עשה להם לא טוב
אהה... ''צומת מילר'' ו''בארטון פינק''?
ולמה זה?
אהה... ''צומת מילר'' ו''בארטון פינק''?
מה שהתכוונתי הוא שאם אכן לקרוא ולשרוף היה סרט שטחי וגרוע כמו שנרשם בתגובה לפניי,כנראה שלא השתלם להפיק אותו במקביל לארץ קשוחה
אבל
היום ראיתי את "לקרוא ולשרוף" ובעיניי הביקורת מסכמת אותו מצוין. הוא לא סרט מעמיק, מורכב או נועז, אבל הוא מאוד מצחיק. דוגמא טיפוסית לקו הייצור של האחים כהן בסגנון ביג לבובסקי או בייבי אריזונה.
ארץ שרופה
האנשים שאנחנו רואים בעולם האמיתי הם באמת קטנים ועלובים והחיים הם באמת הבל והכל בסופו של דבר הוא באמת אקראי. אני נהנה כל פעם מחדש מכל רגע בו הכהנים מוצאים עוד דרך עצובה/משעשעת/מעניינת/חכמה להעביר את המסרים הנכונים הללו.
אני לא אהבתי את הסרט
הבעיה הגדולה של הסרט שהוא פשוט לא מעניין. כן, יש הרבה דמויות אגוצנטריות. כן, יש יש מספר עלילות "מוזרות" שמשתלבות זו בזו, אבל בסוף הסרט פשוט לא אכפת לצופים מגורל הדמויות.
אני לא יודע מה הם חשבו, וחבל. אולי לאמריקאים הסרט ידבר יותר
זה סרט!!!
צריך להיות לסרט מסר?
לא. אבל *יכול* להיות לו.
אני חולק על דעתך!
הסרט ברובו היה משעמם. לומרות שהיה גם מצחיק.
משעמם?
טוב, איש איש ודעתו שלו. אני אולי התעייפתי, אבל כשראיתי את הסרט זה היה שעה אחרי שהתעוררתי, ואני בנאדם שקשה מאוד, אבל מאוד לנתק אותו מהשינה שלו. אבל מזג מנומנם אף פעם לא ימנע ממני לאהוב סרטים, כל עוד הם טובים. את וול-י ראיתי בשעה 10 בלילה ואהבתי אותו בכל נימי גופי.
אהבתי...
ראיתי רק את ארץ קשוחה ו'ליידי קילרס' ככה שאין לי הרבה ידע על סרטים אחרים שלהם.
בכל מקרה, בתור קומדיה ממש נהניתי, כאילו שלקחו קומדיית טעויות , רק שבניגוד לארץ, עשו אותה כמו שצריך, ועם עקיצות על סרטי מתח שמכניסות כל פארודיה אחרת לכיס הקטן.
לדעתי, בסרט הזה
האחים כהן ממשיכים לפתח את אותם נושאים שהעסיקו אותם בסרטיהם הקודמים: טיפשות חסרת גבולות והרג (או אלימות) חסר תכלית.
אין ספק שבסרט הזה הם שיכללו את נושא הטיפשות לדרגת אומנות…מה שהופך את הסרט למצחיק ביותר. ומבין כל הדמויות ראויה ביותר לציון צ'אד, בגילומו המושלם של בראד פיט.
אך גם שאר הדמויות (במיוחד לינדה והארי) לא חוסכות בדביליותן.
סצנות האלימות בסרט הן לא צפויות (לפחות מבחינתי), ולחלוטין חסרות מניע או מטרה הגיונית כלשהי, ובזה דווקא יש לסרט דמיון ל"ארץ קשוחה".
את מקום המונולוג הפנימי של הקאבוי המהורהר תופסת שורה מהשיחה המשעשעת בסוף הסרט בין שני סוכני CIA, שמסכמת את (חוסר) המסר של הסרט:
להתאכזב ולחבב
האחים כהן אהובים עליי במיוחד. אהבתי גם את "אכזריות בלתי נסבלת" ו"לחסל את הליידי" שנחשבים לפחות מוצלחים. למרות שיכולתי להבין חלק מהטענות כלפי הסרטים האלה, עדיין נהניתי מהם.
אחרי שתי ביקורות ישראליות לא אוהדות שנתקלתי בהן בטרם הצפייה, ציפיתי ש"לקרוא ולשרוף" יהיה מקרה דומה. לצערי התבדיתי.
אני דווקא הרגשתי שזה אולי הסרט עם הכי פחות טאץ' כהני שלהם עד עכשיו. אמנם הדמויות היו קיצוניות כמו תמיד, אבל הפעם הכהנים לקחו אותם למקומות פחות מופרעים ממה שהייתי רגיל, ביחס לשאר הקומדיות שלהם. האווירה הכללית לא הייתה רצינית וכבדה כמו ב"ארץ קשוחה", "צומת מילר" ו"רציחות פשוטות", אבל גם לא שמחה ומשוגעת כמו "ביג ליבובסקי" או "בייבי אריזונה". משהו באמצע, כמו "פארגו". אלא שהפעם אני לא בטוח שלזה הם כיוונו. הטריילרים והקטעים שראיתי, בנוסף לכיסא מאוד מסוים, עשו רושם קצת מטעה של עוד קומדיה משוגעת ושמחה יותר ממה שהיא באמת. זה קרה לי עם הרבה סרטים אחרים, אבל לא עם הכהנים.
מבראד פיט הכי התאכזבתי, כי ראיתי בו הבטחה קומית במספר תפקידים שעשה וחשבתי שתפקיד של אתלט סתום בכלל יהיה קטן עליו. בסוף הוא לא היה משעשע במיוחד מלבד כמה הבעות. אבל גם כאן הבעיה היא כנראה בעיקר באיך שהדמות הייתה כתובה ופחות אשמתו של פיט אם בכלל. לדעתי שאר השחקנים עשו עבודה יותר טובה (נחמד לראות שוב את מלקוביץ' בתפקיד מבדר).
בכל זאת היו מספר קטעים שהבליטו את הסגנון הכהני, ובעיניי הסצינות הכי טובות בסרט הן הדיאלוגים של שני הבכירים ב-CIA (ג'יי קיי סימונס מ"אוז" ודייויד רייש או איך שלא מבטאים את שמו) שמדגישות את האבסורד בכל הסיפור.
בסך הכל למרות האכזבה המסוימת, די נהניתי מהסרט ויש לי הרגשה שאהנה ממנו יותר בצפיות חוזרות.
גם פארגו זה לא.
בסרטים היותר רציניים שלהם, הכהנים מתעסקים ברוע האנושי. אני, אישית, חושב שזה מגניב איך שהם מתעסקים בנושאים שהם כביכול שטחיים וברורים לכל תינוק (ואם לא אז זה די חבל). למרות זאת, הם מתנחים את הנושא הזה ובסוף מגלים שזה לא פשוט בכלל.
ככה זה גם ב"שרוף אחרי הקריאה". כאן הם בוחרים להטפל לטפשות של אמריקה, וזה מאוד משמח אותי, כי זה, למרות הקווים המנחים של המסר הכהני (נושא פשוט לכאורה שמגלים שהוא לא פשוט), הוא סרט כהני רגיל, רק הרבה יותר קליל.
קרדיט ל''לא ארץ לזקנים''
למרות ששני התסריטים נכתבו במקביל ועם כל הכבוד לאחים, התסריט הוא כמעט אחד לאחד הספר, מינוס כמה מונולוגים הגותיים של השריף, כך שכאן הקרדיט כולו מגיע לסופר, כולל סצינת המטבע המבריקה…
מגיע לקורמק מקארתי קרדיט על הסיפור
לאחים כהן מגיע קרדיט על עיבוד התסריט (גם אחד לאחד צריך לדעת לעשות), בחירת השחקנים ויצירת הסרט.
קומדיה שנונה ומדוייקת
האחים האלה יודעים לעשות סרטים.
סרט נונסנס נוסח האחים כהן?
האמת, שנהנתי. מאוד. זה היה קליל וכיף, וזה הצחיק אותי יותר מכל סרט קומדיה מהשנים האחרונות. המשחק של כולם היה נפלא, ונהנתי במיוחד מקלוני ומקדורמנד, שהפגינו יכולת מרשימה מאוד, שלא במפתיע. הצילום, כפי שנאמר, מרתק. דווקא מכיוון שהוא לא נאלץ להראות פה צילום יוצא דופן, והפריימים היו של תמונה מציאותית למדי עם נגיעות אור טבעי מרהיבות. כל כך נעים לעין.
כשכתוביות הסיום התחילו פשוט ישבתי במקום והתגלגלתי מצחוק. כי נונסנס מהסוג הזה, שרק יהיה יותר ממנו, אם אפשר.
מה עושים עכשיו?
"לקרוא ולשרוף" הוא כנראה הסרט הראשון של האחים כהן שאני ממש לא מבין. לא במובן שאני לא מבין את המסר או לא מבין את הרעיון – אני לא מבין כמעט שום דבר בו. זה מתסכל במיוחד כי במובנים מסוימים זה הסרט הכי מעניין שלהם מאז "האיש שלא היה שם" – אם "אכזריות בלתי נסבלת" ו"לחסל את הליידי" היו קומדיות גרוטסקיות וכושלות, ו"ארץ קשוחה", על כל מעלותיו, היה עיבוד יעיל אך מנומס מדי לרומן של מישהו אחר, הנה בא "לקרוא ולשרוף" ומוכיח שהאחים כהן אשכרה מנסים שוב לעשות משהו. הבעיה היא שלגמרי לא ברור מה זה.
אם זו קומדיה, היא קצת קצרה בפאנצ'ים. אם זו דרמה, חסר לה מנוע עלילתי משכנע. אם זה סרט אקשן-פרנויה הוא לא מצליח להתמקד ולהתהדק במידה הנחוצה. העניין שאת הדברים האלה אפשר גם להגיד על "פארגו" או "ביג ליבובסקי" – סרט ש"לקרוא ולשרוף" ספק מצטט אותו יותר מפעם אחת – מה שהופך את הסוג הזה של נראטיב לטריידמארק כהני מובהק שמרגש לחזור אליו, ובכל זאת בסרטים ההם התרחש הנס הזה, הקסם של סולו מוזיקלי בוטח שלא יודע לאן הוא הולך אבל כל תו בו הוא מסעיר ומרגש ומפתיע, ובסרט הזה הנס לא התרחש. העניין הוא שכשזה לא קורה, כשזה לא נורא מצחיק ונורא מרגש ונורא מפתיע, עלילות האוף-ביט הכהניות מרגישות פתאום נטולות הצדקה. דווקא בגלל האסתטיקה המוקפדת של הסרט, הקצב המצוין, הצילום היפהפה והטעון תמיד של לוביצקי (למרות שאני גם מאוד מאוד אוהב את דיקינס) והמוזיקה של קרטר בורוול שהיא הדבר הכי טוב בסרט בפער די גדול, התחושה הסופית היא של ריקנות מדכדכת ושל "וואט דה פאק" די רציני. בשביל עלילה שלא הולכות לשום מקום, לא אומרת שום דבר *ו*לא מעניינת אף אחד יש לי את החיים שלי.
עוד כמה מילים על משחק: גם השחקנים יוצאים פחות טוב מתסריט לא מנומק. הקווירקיות של חלק מהם לא משרתת שום דבר. המאפיינים הגרוטסקיים של פרנסס וג'ורג', לדוגמה, כל כך אקראיים ולא אינטגרליים להתנהלות של הדמות שזה פשוט יוצא גיחי גיחי. בראד, לעומתם, סתם שחקן מחורבן, ומהבחינה הזאת התפקיד שלו כאן הוא סוג של שיא אישי (למרבה האירוניה, הוא מספק את הרגע הכי מצחיק בסרט). מלקוביץ' וסווינטון, לעומתם, דווקא עובדים יפה, וגם כמה משחקני המשנה מצליחים לשכנע.
ועוד משהו
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,28786,.aspx
אורי קליין, וזה כמעט סופי מבחינתי, הוא מבקר הקולנוע הכי טוב בארץ. הוא אמנם כותב די בעייתי, עם אוצר מילים מוגבל וסגנון קצת מליצי, אבל הוא אולי המבקר היחיד בארץ שמגיע עם תובנות באמת קולעות לגבי סרטים חדשים, והביקורת המדויקת שלו על "לקרוא ולשרוף" – שבוע אחרי ששניצר מנתח בצורה די מביכה את הקולנוע של האחים כהן – היא עוד דוגמה.
עם כבר לינקים לביקורות
יאיר רוה עם התיאוריה שלו:
http://cinemascope.co.il/?p=1525
עכשיו כשאתה מזכיר את זה
מסכים עם כל מילה.
גם אני הרגשתי כמוך, במרדף אחרי הפרטים שיסבירו לי את העלילה.
הדיסק הוא דוגמה מצויינת.
נמממ... קוראים לסרט ''Burn after reading''
כי זו מעין קלישאה על מרגלים אחרי שהם קוראים את משימתםהם צריכים לשרוך את מה שהם קראו. יכול להיות שהאחים כהן מצאו בשם הזה רובד נוסף שהוא הפרשנות שלך, אבל זה בעיקר בגלל זה. בערך כמו ש"לאיש שלא היה שם" קראו כך בגלל שזה שם הגיוני לסרטי פילם נואר, וכמו ש'האיש שלא היה שם' הוא מחווה לפילם נואר, 'ברן אפטר רידינג' זו מחווה לסרטי ריגול.
אבל אם תתנו לי כאן ללמחות על שמו העברי של הססרט, אעשה זאת בשמחה. תראו, הסרט היה יכול להיות בקלות "שרוף אחרי הקריאה". אבל הוא לא. במקום זאת, הוא נשמע כמו התרגום הצולע שנתנו לשיר הראשון בוויקד, שנשמע כך רק בשביל המשקל (הנה: במקום no one mourns the wicked תרגמו את זה ל"אין סופדים על רשע".
).
האיש שלא היה שם
אמנם זה שם גנרי, אבל הוא מתאים לתוכן הסרט. העלילה מונעת מכך שאף אחד לא יודע שאד קריין היה במקום הרצח.
וואלה, איזה אהבל אני.
לא חשבתי על זה אפילו. עד היום הייתי בטוח שזה שם מטאפורי בלבד, ולסרט קוראים 'האיש שלא היה שם' רק בגלל שאד קריין הוא כזה אדם מחוק וחסר ממשות.
כן, אני יודע.
אבל זה בעיקר בגלל הפילם נואר. כל הסרט מעוצב כמו פילם נואר. לפחות כזה פ"מ.
(מה שכן, הפוסטר שלינקקת אליו כשהוא זכה בפינגווין הזהב היה פילם נוארי להחריד).
למען האמת, אני לא כל כך יודע, אבל שיערתי שהשם הוא חלק מהעלילה.
אני חייב לראות אותו כבר.
(אה, ולמעוניינים בלדעת מה היה הפוסטר המדובר של האיש שלא היה שם: הנה. http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=478499&postid=148366)
אין שום רע בשם "לקרוא ולשרוף". הוא מעביר במדויק את משמעות השם המקורי והרבה יותר אלגנטי מ"שרוף אחרי הקריאה". תרגום נועד להעתיק משמעות בצורה אלגנטית משפה לשפה, לא כל מילה, כמו רובוט לא תבוני. אי לכך גם התרגום שהבאת לשורה מתוך WICKED הוא טוב מאוד[*]. מה אתה מעדיף? "איש לא יספוד את הרשע"? אפשר כך, ואפשר כפי שהמתרגם בחר. יש אפשרויות שונות, כי יש דרכים שונות להעתיק משמעות אחת. אגב, בתרגום שירה, לפעמים, צריך להתגמש מאוד כדי להתאים את התרגום למקצב (ככה אומרים?) של השיר. אבל אין זה המקרה כאן, כי התרגום שהבאת נאמן למקור.
_______________________________
[*] אם כי, לדעתי, "על" מיותרת. אבל, נו, לא שפת אם שלי. מה אני יודע. רגע, המילה הנכונה היא לא "מספידים"?
הוויקד היא דמות, וצריך להתייחס אליה בשיר כמו אל דמות. בשיר מתייחסים אליה כאל מושג, אבל בתרגום מתייחסית אליה כאל דבר אובייקטיבי. לא רק שיש הבדל בין "הספד" לבין "אבל".מה היה עולה למתרגמים בלקרוא לשם האיום הזה "שרוף אחרי הקריאה"? נשמע יותר אלגנטי, לא?
אני לא מכיר את WICKED.
מה מציק לך כל כך ב"לשרוף ולקרוא"? יכלו לקרוא לסרט "שרוף אחרי הקריאה", ללא ספק. אבל לא קראו לו ככה, ואני לא רואה רואה סיבה להתרגש בגלל השם שנבחר. יש יותר מדרך לתרגם את השם הזה, וזו לא גרועה, כי, כאמור, הגרסה העברית מעבירה את המשמעות המקורית בהצלחה, לדעתי.
השם נשמע לי קצת כמו מחווה מודעת למשפפט "הודעה זו תשמיד את עצמה בתוך 5 שניות" מ"משימה בלתי אפשרית" שהוא, כידוע, סרט ריגול (או לחילופין: "כי היא, כידוע, סדרת ריגול"). אבל מה שמציק לי ב"לקרוא ולשרוף" זה שהוא נשמע כאילו הוא חייב להצמד לשם המקורי, כאילו אין אלטרנטיבה טובה יותר, כאילו הוא מוכרח להתאים את עצמו לממשקל ולקצב. לעומת זאת, שרוף אחרי הקריאה נשמע הרבה, הרבה יותר אלגנטי.
"לקרוא ולשרוף", שם שהוא פראפראזה של השם המקורי, נשמע כאילו הוא חייב להיצמד לשם המקורי? תסביר לאט ובמילים קטנות, בבקשה. למה אתה מתכוון ב"אלגנטי"? אני מתכוון למשהו זורם, טבעי, יפה, ולא משנה לי האם הוא נאמן לכור מחצבתו (מה לעזאזל כתבתי?), העיקר שיתאים לשלושת הקריטריונים הללו. נדמה לי שאתה מתכוון למשהו אחר.
לקרוא ולשרוף, לטעמי, לא.
הבה נפסיק את העוף ברוח טובה ונעמיד פנים שהבנתי אותך מצוין.
בסדר, הבנתי שאנחנו לא מסכימים על הבסיס של הבסיס, לכן נעזוב את הנושא בשקט ונלך לרצו… לישון, יענו. אין זמן מתאים מעכשיו.
במקרה נתקלתי בדיון הזה
(באיחור מה, שגורם לי אף לתהות אם האדם שאני מגיבה לו בכלל גולש פה עדיין), ועל אף האוף טופיקיות, אני מרגישה צורך לתקן את הנאמר פה.
בשיר המדובר היחס במילה Wicked הוא לאנשים "רשעיים" באופן כללי, ישנה שורה אחת המתייחסת לדמות מסוימת, אך שאר המילים בשיר אינן כאלה ספציפיות.
התייחסות, לכן, ל"רשע" במקום ל"רשעיים" אינה בעייתית בעיני כלל, בפרט כשהיא עובדת כה היטב מבחינת המשקל.
למרבה הצער, אני לא זוכרת את התרגום לשיר שאף אחת מהשורות הדנות בנושא לרבות הכותרת (אני מניחה שמדובר בתרגום שהשתמשו בו עבור ההפקה של "השכנים של צ'יץ'), כך שאני נאלצת להגיב על פי עדותך בלבד, ועל פי עדות זו, התרגום לשורת הכותרת, גם אם הוא מעט עילג (עדיף "אין סופדים *ל*רשע") נשמע לי בסדר גמור.
_________
כן, מאד א"ט, אבל בחייכם, זה לא ביג דיל.
אחת לכמה שנים אני מגגל "אין סופדים לרשע" כדי לראות אם מישהו באינטרנט עוד זוכר את התרגום שלי.
אני מודה ומתוודה, זה התרגום הראשון שעשיתי בהיקף רחב כזה, ולמדתי תוך כדי עבודה. רצה הגורל ושיר הנושא תורגם בין הראשונים (הכי ראשון תורגם "Popular") וחלק מהצרימות בו נובעות בין היתר מזה.
שנים אחר כך אני חושב שהיה עדיף לתרגם את הבית הראשון במילים "מי יספיד מרשעת?"
ככה גם מקבלים את שם המחזמר בזעקת הסיום "מרשעת! מרשעת! מרשעעעעעעת!"
תודה, סליחה ושליחה.
היי, אייל!
אתה תרגמת את גריסה לwicked? כי אני מאוד אוהב את הנושא, מעריץ להוט של המחזמר ושל מחזות זמר בכלל, ואני מאוד אשמח אם תוכל לשלוח לי את התרגום שלך כדי שאני אקרא סתם לכיף. תרגמת את כל המחזה או רק את השירים?
זה המייל שלי shaisadeh@gmail.com
נמממ... קוראים לסרט ''Burn after reading''
יש אלמנט נוסף בשם, שנאבד בתרגום (המספק, לטעמי): 'לשרוף אחרי הקריאה' הוא אכן קלישאה מבדיון ריגול המתייחס להעלמת העדויות ע"י הבערתן. אלא שהמילה משמשת כיום גם לפעולת צריבת דיסקים, ומאחר שהמידע נמצא על דיסק ולא מסמך ניר, פילם וכיוצ"ב, הביטוי מקבל משמעות אירונית.
אני אישית חשבתי על 'צרוב בתודעה' (בהטיית ציווי) כתרגום מתחכם (ודווקא חשוב לשמור על התחכמויות זולות בסרטי כוהן האחרונים, אחרת מה ישאר?).
אה, וה'דניאל' שהגיב למטה זה לא אני. אני כבר לא כותב פה (נא להתעלם מהסתירה העצמית הזמנית).
סרט כל כך מיותר וסתמי.
אפילו האחים כהן מודעים לזה כמו שניתן לראות בדיאלוג שבסצינה האחרונה.
ואני לא נהניתי מהסרט חסר המשמעות הזה. הוא אפילו לא מצחיק ולא מותח כדי להיות קומדיית פשע איכותית שעובדת בלי מסר.
מה שכן, בראד פיט מצוין.
מסרמסרמסרמסררסםסמרמרסרסמרסמ
אף אחד לא סתם יוצר סרט, אם מישהו אחראי לקיומה של יצירת אומנות סיפורית הרי שיש לכך סיבה. במיוחד אם למישהו הזה קוראים 'האחים כהן', חייב להיות לו, למישהו הזה, רעיון להעביר לקהל, איזה נושא שהוא רוצה להעלות לתודעה הקולקטיבית, אג'נדה כלשהי שצריך לקדם.
לסרט חייב להיות מסר. במיוחד אם הוא סרט של יוצרים 'איכותיים' כמו האחים כהן – למה שמישהו יעבור כל כך הרבה טרחות: לכתוב תסריט, להשיג מימון, למצוא שחקנים, לביים אותם, להתעסק עם מנהלים, חברות הפצה, עורכי דין, אגואים של הוליווד, נערי קפה עצלנים שחושבים שהם תסריטאים ומשאירים לך טיוטות מול הטריילר, שחקנים שחושבים שמגיע להם כמה שורות יותר, סוכנים שמנדנדים בשם אותם שחקנים והנודניק הזה שמתעקש לעמוד מול המצלמה עם הלוח שחור לבן הזה שנטרק עם השמע ה -"אקשן" – למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה אם לא להעביר מסר? למה שאנחנו נרצה להתקע מול סתם 'סיפור' מה אנחנו מרוויחים מזה שראינו סתם 'סיפור'?
מה הטעם בטקסט בלי סאב-טקסט, יותר מכך מה הטעם בטקסט בלי סאב-טקסט שנמצא שם כדי שנגלה אותו, כדי שנגיד 'א-אה!' ונרגיש גאווה עצומה על יכולתנו לפתור את הפאזל.
העניין הוא שפתרון הפאזל לא בהכרח אומר שנאהב את התמונה – זה שהצלחת להבין את המסר העדין-להפליא שאוביקטיביזם-זה נפלא-ואם-אתה-לא-מסכים-אתה-רשע-יותר-מהתינוק-של-סטאלין-וולאד-טצפש לא אומר שאתה חייב להסכים איתו.
אז הנה היוצרים הללו, האחים כהן, יצרו סרט בשם לקרוא ולשרוף- סיפור שמתחיל בטריוויאלי ונגמר בשום מקום, כולם מפגרים וכולם יסבלו, המפגרים שחושבים שהם חכמים יסבלו עוד יותר והחכמים באמת פשוט שומרים על מרחק ומצליחים לצאת מהעלילה כשהנזק היחיד שלהם הוא בלבול ברמות שונות.
"אז מה למדנו מזה?" כלום כמובן, לסרט אין משמעות, אין טעם, אין פואנטה, זה ברור לחלוטין שהאחים יצרו סיפור מטומטם לשם יצירת סיפור מטומטם ומאוד נהנים לראות את המבקרים משליכים את הפסיכוזות שלהם על העלילה שבנו- העלילה היא מבחן רורשאך, כל מסר או רעיון שאתה מוצא התקיים רק בתוכחי המוח שלך… רק שעכשיו התנהגתי כמו כל מבקר אחר וקבעתי לסרט 'משמעות סופית': הלטתי שאני מסוגל לרדת לשורש דעתם של שני אנשים שלא פגשתי מעולם על בסיס סיפור שהם סיפרו לי. "יש בסיפור משמעות אחת (או שתיים,או שלוש….) והנה היא לפניכם, בחשיפה מסמרת שער של כתבינו / מבקרנו האמיץ."
חיפוש אחר משמעות מדוייקת הוא מטופש, הכרזה על חוסר משמעות כמוהה בדיוק כהכרזה על משמעות מדוייקת. אולי בסוף סיפור הוא רק סיפור ואולי סיפור הוא רק מסך שמכסה בקושי איזו אידאולוגיה הראויה לקידום. ואולי זה לא משנה- אני אישית נהנתי.
אני לא מבין,
על כל סרט אפשר לומר את מה שאמרת, למה דווקא על 'לקרוא ולשרוף'? מה אתה באמת רוצה?
אני לא מבין,
1) לא על כל סרט- יש סרטים שברור שמניע אותם רעיון מסויים יותר (או במידה שווה ל…) מהצורך לספר סיפור. משחקי שעשוע לדוגמה, או Burn (אני בטוח שיש עוד אבל המוח שלי לא עובד כרגע אז נסתפק בשני אלו בינתיים).
2) לקרוא ולשרוף 'דווקא' מכיוון שמדובר בסרט שמצהיר על עצמו (בקול רם וברור) שהוא חסר משמעות לחלוטין. ובכל זאת אנשים מנסים למצוא בו משמעות, מתעקשים למצוא בו משמעות.
3) מה אני באמת רוצה? לא יודע, לא בטוח. אבל הסרט הזה גרם לי לחשוב מחדש על הרעיון של ביקורת סרטים – המבקרים הופכים ל'ציידי משמעות', התפקיד שלהם הוא לקבוע לקהל מה בדיוק הוא רואה.
'לקבוע' – ברוב הביקורות לא תמצעו את המילה 'לדעתי', המבקר חיפש משמעות ומרגע שמצא משהו שמתאים לדעתו טוען שזו עובדה. אני לומד עכשיו ספרות באניברסיטת תל אביב והובהר לי די מהר שכשאני אני כותב אין לי 'דעה', יש לי 'טענה עובדתית' שאני תומך בה ב-100% (וחייבת להיות 'טענה עובדתית' לגבי הסאב-טקסט אחרת אין לי עבודה והציון שלי יפגע), נראה לי שמבקרי הקולנוע מרגשישים שהם חייבים להגיד 'משהו על משהו' גם שאין להם מה להגיד אחרת הם יקבלו 0 בביקורת מאלו שכן הרגישו שיש להם מה להגיד.
אני מבין,
בעצם, אתה טוען שמבקרי קולנוע מחפשים משמעות תמיד, גם כשאין צורך. ואני שואל, מתי יודעים שאין צורך? מה רע בחיפוש משמעות? ואיך אתה יודע שלא תמיד יש כזו? ואם אין, חיפוש משמעות לא מעניק לסרט, בהכרח, זווית אחרת? "משמעות"?
אני מבין,
אין רע בחיפוש, יש בעיה ב'קביעה'- הקביעה הראשונה היא שתמיד יש משמעות, משם ממשיכים ל'החלטה' (של המבקר).
אפשר תמיד לחפש – אבל עוד לא ראיתי / קראתי מבקר שמודה ב'תבוסה' (הסרט הזה לא אומר כלום) כשזה נוגע לסרטים של יוצרים מוערכים (אם כי לא קראתי הרבה בנושא – אני מודה שיש עולם שלם שייתכן שאני מפספס).
כמובן שזה לא ייחודי לעולם הקולנוע – ניתוח אקדמאי בכל תחום אומנותי הוא דחיסת משמעויות במכוון- אפשר לקרוא כל עבודה מכל כיוון והתוצאות יכולות להיות מעניינות, אבל רוב הביקורות ה'רציניות' לכאורה נראות כאילו הן צבעו את המטרה מסביב לראש החץ.
"אז אתה קורא את מובי דיק. כל שניחן בקמצוץ הגיון יגיד לכם שמובי דיק הוא לוייתן לבן גדול, מאחר והדמויות מתייחסות אליו ככזה בערך 11,000 פעמים. אז כשאתה כותב את הנייר האקדמאי שלך אתה כותב שמובי דיק הוא בעצם אירלנד"
– דייב בארי (היי, אני בדיוק קורא עכשיו את מובי דיק).
… ולחשוב שהפוסט המקורי היה ירידה שלי על עצמי שהמשמעות שנתתי ל'לקרוא ולשרוף' היא שהוא חסר משמעות במכוון כדי לאתגר ולתסכל את הצופים והמבקרים… מה שכמובן אומר שהתנהגתי בדיוק כמו כל מבקר אחר וקבעתי משמעות. איך סטיתי מהנושא…
מסרמסרמסרמסררסםסמרמרסרסמרסמ
"למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה אם לא להעביר מסר?"
כי הוא מקבל ים כסף.
"למה שאנחנו נרצה להתקע מול סתם 'סיפור"'
כי זה כיף.
אז בעצם
האחים כהן עבדו גם עליך, רק שאותך הם שכנעו שלעבוד עליך היה המסר.
צר לי לומר, אבל אישית התאוריה שלך די מטופשת. אולי בעולם אוטופי (או ימרני-משהו) התאוריה שלך הייתה מתקיימת, אבל בעולמינו שלנו אני תוהה אם אתה סתם צוחק עלינו או ששכחת שקולנוע זו תעשייה כמו כל אחרת שמטרתה הראשונית היא הכנסה ליוצרי המוצר והמעורבים בו.
הסרט אלים?
אני ילך לראות אותו וראיתי שהוא R אז זה בגלל אלימות שאני לא רוצה לראות או סתם שפה גסה?
יש שנייה אחת של אלימות.
לא שמים לב אליה במיוחד. ה-R ניתן לסרט בגלל השפה הגסה, אני חושב.
האלימות לא גראפית במיוחד
יש כמה סצנות אלימות, כולל דם. אני לא יכול לגלות בדיוק את אופיין של הסצנות, כי זה יהיה
. אני מנחש שגם הופעה קצרה של דילדו במהלך הסרט עזרה להעלות את הדרוג.
האלימות לא גראפית במיוחד
תודה
האקספוזיציה... ארוכה,
אבל סביר שהייתי נהנה אף ממנה אילולא חבריי הקרינו עליי את הרצינות שלהם. ההתחלה, בערך חצי השעה הראשונה, כמעט לא מצחיקה, אבל היא עוזרת להבין את הדמויות ומכינה את הקרקע להמשך, לסרט עצמו. לקראת ההפסקה הסרט החל להזכיר קצת יותר קומדיה, ואחריה הוא השתפר פלאים והצחיק מאוד עד הסוף. הסכמתי לגמרי עם השורה התחתונה של הסרט.
יש לציין שבחורה אחת שישבה מימיננו נהנתה באורח בלתי רגיל, אפשר לומר מוגזם באופן תיאטראלי. היא גנחה מצחוק לאורך כל הסרט (*כל הסרט*, כולל האקספוזיציה. כל שניה, או לפחות שלוש שניות מתוך ארבע), צרחה בקטעים ה"מפחידים" וכשכאב לדמויות, סיפקה פרשנות לסרט ("הוא חי!!!") והתרגשה בקולניות ("אופס! אופס! אופס!") כשהדמויות נכנסו למצבי ביש. אמנם תמיד הבנתי *מה* מצחיק אותה, אבל אני עצמי לא תמיד צחקתי בקטעים האלה, בטח שלא חזק כמוה. וחוץ מזה, איך היא הצליחה לעקוב אחר כל שניה ושניה מן הסרט אם היא נמרחה על שני מושבים עם אהובה לפחות חלק מזמן ההקרנה?
מפתיע??? *מנוגד*??? באמת???
האחים משתמשים באחת הקלישאות העתיקות יותר של הקולנוע ("אקדח שמופיע במערכה הראשונה וכו…") ואתה קורא לזה הפתעה?
הארי הרי התרברב פעם או פעמיים בעבר הכוחני שלו והזכיר גם איזה אקדח שהוא "לא השתמש בו כבר הרבה זמן".
ההפתעה היא לא שהארי השתמש באקדח, אלא שהשתמש בו נגד הדמות הכי קומית בסרט. כשאוזבורן תוקף את מנהל המכון בסוף הסרט, זה לא מפתיע. אנחנו יודעים שאוזבורן שיכור ועצבני ושהוא חמוש. הארי, לעומת זאת, הוא טיפוס מחושב שנהנה לשחק באנשים אחרים לטובתו האישית. היריה בצ'אד מפנה את הדמות של הארי לכיוון מנוגד, בו הוא נעשה מפוחד, פרנואידי ונשבר כאשר אישתו עוזבת אותו.
עד ליריה, הסרט שמר על גישה לפיה הנוכחות של צ'אד תביא לרגע קומי הנובע לפעמים מכך שראה יותר מדי סרטי ריגול. כשהארי יורה לו בראש, עוד מתבקש לראות את צ'אד מגיח בדמעות ובורח כמו ילדה קטנה. כשזה לא קורה, הקומדיה עושה מפנה חד לטרגדיה.
ממ
"במקום משלים על החטא ועונשו"…
סליחה על הבורות אבל…איזה סרט התכוונת להזכיר?
ספציפית, את ''ארץ קשוחה''
אבל לא באמת התכוונתי לרמוז לסרט מסוים. גם הסרטים הקלילים יחסית של הכהנים, כמו "ביג לבובסקי" ו"בייבי אריזונה", מכילים איזה מונולוג על החיים, היקום וכל השאר. במקרה של "לקרוא ולשרוף", אף דמות לא פוצחת במונולוג רב משמעות.
אולי כן ואולי לא, אבל זה עדיין סרט מצחיק.
אני מצטער אבל זה ממש קלוש
כלומר נהניתי לקרא את הפרשנות, אבל לגמרי far fetched.
ייתכן והאחים אומרים משהו על משהו, כנראה, רוב הסיכויים, אבל הם הסתירו זאת יפה מאוד ע"י קומדיה קלילה, ברובה.
באופן מפתיע, אני די מסכים עם נמרוד.
גם בגלל שהסרט לא ממש הצחיק אותי, וגם בגלל שהוא עמוס בדברים שאולי יש להם משמעות ואולי לא, אבל נראים כמו חלקים מכתב החידה (למשל, תפקידו של הכומר-לשעבר בכל הסיפור).
פשששש...
מכובד.
מה בשם האלוהים?!
סןף סוף מצאתי מישהו שניסח את מה שחשבתי, תודה.
דרך אגב, השחקן שבאמת גנב את ההצגה
ולא קיבל את הקרדיט המגיע לו הוא ריצ'רד ג'נקיס, כל תנועה וכל הבעה הבהירו הרבה, והדמות ששיחק (מנהל מכון הכושר) הייתה מעולה כקל להזדהות איתה.
הוא גם נותן משחק מדהים ב'עמוק באדמה'...
סרט עוכר שלווה
נמרוד, יעל, שפן הלוח והפינגווין כבר אמרו את זה, אבל:
על מה, בשם השם, הסרט הזה?
ניחא שמדובר בסרט מדכא עם שלל דמויות פגומות שמכאיבות זו לזו – זה די סטנדרטי אצל האחים כהן, למרות שכאן המינזטרופיות שלהם מגיעה לשיא מסוים – אבל די ברור שהוא על משהו, רק לא ברור על מה.
מאז שראיתי אותו אני הופך בו והופך בו, וכל הסבר שאני מוצא הוא חלקי ולא מספק.
בסרט, למשל, יש עיסוק עצום בהתבוננות וידיעה – כולם מסתכלים על כולם, ורוב הזמן, מאחורי זכוכיות אפלות. אין הרבה קשר או תקשורת, אבל יש המון התבוננות. זה מסתדר, לכאורה, עם התיאוריה של נמרוד בנוגע לעיסוק באלוהות, אבל זה גם יושב יופי על מושג הפאנאופטיקון של פוקו – עולם שבו יש פיקוח מתמיד – והולך לא רע עם הכאוס הניטשיאני שיעל ציינה. אבל לא עם כולם ביחד, אז איזה?
בסרט, לדוגמא, יש טשטוש של מושג 'הבית': המון סצנות מתרחשות בבתים שלא לגמרי ברור למי הם שייכים, ואנשים מרגישים מאוד בנוח בבתים של אנשים אחרים. אם דמויות בסרטים מאופיינות גם על ידי סביבתן, כאן רוב הדמויות נטולות סביבה מוגדרת, או, ליתר דיוק, הן בבית בכל סביבה. האם האחים כהן רוצים להגיד משהו על כך שכולנו חיים, בעצם, את אותם החיים? על העדר מקוריות? או שמא על ערבוב בין מרחבים פרטיים לציבוריים (וכאן מוטיב חדר הכושר משחק היטב)?
רגע, אולי בעצם זה סרט על זהות? הרי היחידה בסרט שיודעת מי היא – "אני לינדה ליצקי!" – היא זאת שלא רוצה להיות היא עצמה יותר. וקוקס, שזז בין הפטריוטיות לפתטיות כל-כך מהר שהוא מיטשטש, הוא כמו החתול של שרדינגר מבחינת הצופים – או עלוב לחלוטין או הירואי (במובן היווני והטראגי של המילה) לחלוטין.
אה-הא! זה בעצם סרט על מוסכמות בעייתיות בסיפור סיפורים (כמו 'ארץ קשוחה'), כי הנה, רבים מהרגעים הדרמטים ביותר בסרט בכלל לא מוצגים לצופים, אלא נאמרים בחדר לבן וסטרילי בידי שתי דמויות לא מעוניינות ולא מעניינות. הנה לכם, קהל של זומבים תאבי-ריגוש, אונה לכם ודווקא לכם! אז זה בעצם סרט על סלבריטאות ופאפארצי? רגע, מה?
יכול להיות שכמו שהפינגווין כתב אין כאן כלום, אלא רק סמי-פארודיה על סרטים בעלי מסר. יכול להיות שהאחים כהן עצמם לא ממש ידעו מה הם רוצים להגיד. אבל למה לעשות לי כזה כאב ראש, למה?
סרט עוכר שלווה
לא כל כך הבנתי מה אתה אומר בעצם. הסרט לא מצא חן בעיניך?
סרט עוכר שלווה
גם אני לא הבנתי, אלא שלא הבנתי מה הסרט אומר.
סרט עוכר שלווה
פשוט הנימה שלך נשמעת ביקורתית, כאילו סרט חייב שיהיה לו מסר חד וברור ואם לא כן מדובר בכישלון.
אני חשבתי שהסרט קודם כול מצחיק ועשוי היטב, שבכך הוא מממש את היומרות (הצנועות יחסית) שלו ושלפיכך לא מדובר בסרט חסר. אולי בגלל זה אני חי בשלום עם חוסר המחויבות שלו לקו תמטי ברור, דבר שמן הסתם היה מפריע לי יותר בסרט כמו 'האיש שלא היה שם'.
וברמה כללית יותר - סרטים ומסרים
אחת מהאפשרויות שהעלתי לעיל דווקא כן תגרום לי לכעוס על יוצרי הסרט – אם הם לא הצליחו להחליט מה הם רוצים להגיד, דהינו, אם חוסר המחויבות לקו תמטי ברור (כדבריך) נובע לא מהחלטה מודעת אלא מעצלות או בלבול.
לא כל סרט חייב שיהיה לו מסר, אבל כל סרט חייב לדעת מה הוא מנסה לומר ואיך הוא מנסה לומר זאת.
וברמה כללית יותר - סרטים ומסרים
כן, אני מסכים שסרט מבולבל זה דבר בעייתי. סרט מבלבל, לעומת זאת…
סרט עוכר שלווה
אגב, אתה מסנן כבדרך אגב ש'ארץ קשוחה' הוא סרט על מוסכמות בעייתיות בסיפור סיפורים (ולמה אתה מתכוון בזה, בעצם? שהמסר שלו נעוץ בהיותו שובר מוסכמות בעצמו? שהכאוס המתואר בו סותר את השאיפה המסורתית של הסיפור לעשות סדר?), אבל זאת בהחלט לא הצפייה היחידה שהוא מאפשר הסרט הוא גם על אלימות ועל מקריות ועל מיתוסים אמריקאיים ובטח על עוד אלף ואחד דברים… האם זה הופך אותו לסרט לא מגובש בעיניך?
סרט עוכר שלווה
לא, לא – אין לי בהכרח ביקורת על 'לקרוא ולשרוף'. לא מצאתי את הסרט מצחיק – אפילו לא קצת – אבל מצאתי אותו מעניין ועשוי היטב ולא משעמם אפילו לרגע. הבעיה היא שיש לי תחושה שניסו להגיד לי משהו, אבל אין לי מושג מה. זה מטריד אותי.
לגבי 'ארץ קשוחה', ניתן לקרוא אותו בהרבה דרכים, אבל המסר החזק ביותר שלו, לדידי, הייתה הביקורת על הצגת האלימות בקולנוע באמצעות יצירת ציפיות מסוימות אצל הצופים ואז מתן פתרון שונה לחלוטין. הסרט יעיל כל-כך כי הוא לא עושה את זה באמצעות דיון, אלא באמצעות הדגמה.
סרט עוכר שלווה
'לקרוא ולשרוף' אני חשבתי שיותר משניסה להגיד משהו, הוא ניסה להצחיק (ובהצלחה, בעיניי). הנחתי שזה הדבר העיקרי שהדריך את יוצריו, ולא איך להעביר את המסר בצורה הטובה ביותר. כך או כך, לא הרגשתי שהאחים כהן חודרים בסרט הזה לטריטוריות נושאיות שלא ביקרו בהן בעבר (ואפילו לא צפיתי בכל סרטיהם).
'ארץ קשוחה' מה שאתה רואה כמסר אני רואה כאמצעי. התחושה המשמעותית ביותר שיצאתי אתה מהסרט היא של חוסר אונים למול האלימות השרירותית והשרירותיות האלימה שמושלות בחיינו. לי נראה שהאלימות מופיעה בסרט בצורה לא שגרתית כתוצאה מהרצון להעביר את המסר הזה, שהוא מנוגד ביסודו לשאיפה המסורתית של הסיפור לסדר. בעיניי לתאר את הסרט כפי שאתה מתאר אותו, כמין תרגיל קולנועי שנועד להדגים איזה ארגומנט, פירושו לרדד אותו מאוד ולהתעלם מהיותו יצירה שלמה ועגולה העומדת בזכות עצמה.
סרט עוכר שלווה
אגב, יש יסוד אקזיסטנציאליסטי ב'ארץ קשוחה': כל הכאוס האיום מוצג בסרט כשדוק של הומור פרוש עליו, מה שאולי מכוון אותנו להתייחס לשרירותיות ולאלימות שמושלות בחיינו בהומור, בהשלמה ובסטואיות. האם זה לא מה שהאחים כהן מנסים להגיד גם ב'לקרוא ולשרוף'? האם זה לא מה שהם מנסים להגיד בכל סרטיהם, בעצם?
אולי.
אבל זה לא משכנע, כי הסרטים שלהם כל-כך, כל-כך לא ריאליסטים.
מאילו בחינות? נמק בבקשה.
כמעט מכל בחינה שהיא.
זאת אומרת, יש כמה יוצאים מהכלל – בעיקר Blood Simple – אבל באופן כללי:
– אנשים לא מתנהגים כמו שהם מתנהגים בסרטים של האחים כהן, לא בשפת הגוף ולא בתגובות לאירועים המתרחשים סביבם.
– יש בסרטים שלהם הרבה, הרבה יותר דמויות אקצנטריות מאשר במציאות.
– הדיאלוגים הרבה יותר שנונים ובכל מקרה, לא בשפת דיבור.
– סגנון הבימוי לא מנסה לייצר חוויה ריאליסטית אצל הצופה, אלא דווקא להבהיר לו שהוא בסרט – זוויות מוזרות, צבעוניות יתר וכדומה.
האלמנט היחיד שאני מצליח לחשוב עליו שבו הסרטים שלהם ריאליסטים זה שרובם מתרחשים בעולם "שלנו" במובן זה שאין כללים חברתיים או טכנולוגיים יוצאי דופן או התערבות אלוהית. אבל אפילו כאן יש יוצאים מהכלל ('אחי, איפה אתה?', 'הקפיצה הגדולה').
בכל מקרה, די ברור לי שמרבית הסרטים שלהם הם משל יותר מתיעוד.
אולי.
אני לא רואה איך זה קשור. אנחנו (לצערנו?) חיים את החיים הריאליסטיים שלנו, ולכן כדי שיצירת אמנות תהיה רלבנטית היא צריכה להגיד משהו על החיים הריאליסטיים שלנו, גם אם היא עצמה לא ריאליסטית. בקיצור, אני מסכים שהסרטים שלהם לא ריאליסטיים, אבל לא מסכים שזה גורע מהמסר שהם נושאים.
אולי.
לא אמרתי שזה גורע מהמסר, אלא שזה גורע מהאפקטיביות של העברת המסר: שהוא לא משכנע.
המקום היחידי שבו המסר הזה משכנע, במידה כזו או אחרת, הוא 'ארץ קשוחה' – בדיוק בגלל שהסרט ריאליסטי ומצליח להוביל את הצופה באף.
בכל שאר הסרטים שלהם, פחות או יותר, היותו של העולם פנטסטי מטשטשת את המסר הזה (אם הוא אכן שם, ואני לא לגמרי בטוח) ולא מחזקת אותו.
אולי.
אוף, כתבתי תגובה נהדרת מקיפה, מלומדת, חכמה אבל רגע לפני ששיגרתי אותה הבנתי שהיא בכלל שייכת לדיון אחר…
בכל אופן, אני לא מסכים שחוסר הריאליות בסרטים של האחים כהן מטשטש את המסר. האם העובדה שהעולם הניבט מסרטיהם הוא עולם כאוטי שנשלט בידי אלימות ושרירותיות, אולי יותר מכפי שאנחנו רגילים לראות את העולם שאנחנו חיים בו, מטשטש את המסר ש… העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם כאוטי שנשלט בידי אלימות ושרירותיות? האם זה מה שאתה טוען בכלל?
והאם לא אמרת קודם לכן ש'ארץ קשוחה' הוא סרט *לא* ריאליסטי?
אולי.
יותר ריאליסטי מסרטים אחרים שלהם, אבל עדיין לא ריאליסטי. אתה צודק, הייתי צריך לחדד את זה.
בכל מקרה, כן, זה מה שאני טוען. אם אתה רוצה להראות שהעולם הוא כאוטי, עדיף שתדבר על העולם – אחרת מה שתראה הוא שעולם הפנטזיה שייצרת הוא כאוטי. זה עדיין לא אומר שאתה לא יכול לדבר במשלים, כמובן, אבל בזה אני חושב שהאחים נוטים, לעתים, קצת ליפול.
אולי.
טוב, אני מניח שאני פשוט יוצא מנקודת הנחה שכל סרט שאני רואה (כמו גם כל ספר שאני קורא) מדבר על העולם שלנו. לא תמיד אני מבין מה הוא מנסה לומר, או איך לעבור מהמשל לנמשל, אבל הייתי נקלע לחוסר הבנה עמוק הרבה יותר אילו ניסיתי לדמיין שאין שום קשר בין היצירה והמציאות, כאילו היצירה צפה לה אי שם במרחבי האפשרויות האינסופיים מבלי שהיא או עצם קיומה יתייחסו איכשהו למציאות שבה נוצרה.
אולי.
אבל זה לא מה שאני אומר, כפי שכתבתי כבר. אני טוען שזו דרך פחות אפקטיבית להגיד דברים, או, ליתר דיוק, להגיד דברים מסוימים. אם אתה רוצה לומר שאופי האדם אלים מטבעו (נגיד), בהחלט אפשר להגיד את זה כמשל. אבל אם אתה רוצה להגיד שהעולם הוא רנדומלי ונטול משמעות, הרבה יותר קשה להגיד את זה בסיפור פנטסטי – כי סיפור פנטסטי הוא, בהגדרה, *לא* רנדומלי ונטול משמעות.
אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, כמובן. אני רק חושב שזה די קשה באופן כללי, ושהאחים כהן לא עושים את זה טוב במיוחד (אם, כאמור, הם עושים את זה) באופן ספציפי.
אולי.
אני יודע שעל טעם וריח אין להתווכח וכו', אבל בכל זאת קשה לי לקבל את מה שאתה אומר. האם אנטון שיגור, עם כל המופרכות שבו, לא מורכב ממאה אחוז אלימות שרירותית? לעזאזל, הוא אפילו מטיל מטבע כדי להחליט אם להרוג את הקרבן או לא! איך עוד אפשר לפרש את דמותו?
(פתאום נזכרתי שאומרים שהסרט נצמד לספר כמעט לחלוטין, כך שאם יש בעיה בהעברת המסר כפי שאתה רואה זאת היא מן הסתם נמצאת כבר בספר. אני מתכוון לקרוא אותו בקרוב, אדווח לאחר מכן.)
אולי.
ראשית, אנחנו לא מדברים על 'ארץ קשוחה'. שנית, שיגור לא מגיע לכל אדם בצורה רנדומלית. אבל בוא נישאר בגבולות הדיון הכללי או נעביר את זה לביקורת הרלוונטית, בסדר?
אולי.
אנחנו לא מדברים על 'ארץ קשוחה'? דווקא היה נדמה לי שנסחפנו אליו. טוב, אין לי בעיה לעבור לביקורת הרלבנטית או להישאר בגבולות הדיון הכללי. האמת שאין לי הרבה מה להוסיף.
דווקא את 'לא ארץ לזקנים'
אתה מביא בתור דוגמא לסרט ריאליסטי?
מלבד חוסר הבנה בסיסי של העולם הפיזי/מכני שנראה בסרט (הפיכת מכונית לפצצה מאולתרת בעזרת סחבה בוערת – משל היינו פרק של סדרת אקשן משנות ה80, והאופן האבסורדי בו מנעולי בריח מגיבים למכה – באופן הפוך לתפקידם ותפקודם הבסיסי), גם אלמנטים אחרים בעלילה מאוד לא מציאותיים. לדוגמא: רוצח סדרתי בשיא פעילותו הרצחנית מסתובב חופשי, מנהל דיאלוגים מאיימים עם אנשים, אך אין מעורבות של מוסדות הבטחון למעט שריף מזדקן וסגנו (מה עם מודעות מבוקשים על פי תיאור עדכני של המוכר בר-המזל, דיווחי התקשורת האמריקאית שמאוד אוהבת לעסוק ברמה הלאומית ברוצחים סדרתיים, וכו'). בכלל, אפילו ונוציא את פיצוץ המכונית המגוחך, כל סצינת גניבת התרופות והטיפול העצמי של שיגור הוא מופרך.
האחים כוהן (או שמא 'כואן' יותר מדויק?) מעולם לא הצטיינו בריאליזם. לרוב אין בכך כל פגם, אלא שנראה שבמקרה הזה הם דווקא ניסו כן להגיע לכך, והתוצאה, אפעס, מביכה (בדומה מאוד לסרטי באטמן של נולאן, אגב).
דווקא את 'לא ארץ לזקנים'
אני מסכים שהסרט לא לגמרי ריאליסטי, אבל דווקא הדוגמאות שאתה מביא נראות לי לא רלבנטיות. מה זה משנה אם הסרט מדייק מבחינה טכנולוגית או לא? זה הרי עניין כל כך שולי בו. אני בטוח שהבמאים לא הקדישו לו יותר מדי מחשבה, ובצדק. לגבי מודעות מבוקשים והתקשורת האמריקאית הסרט מתרחש בשנת 1980 באזור ספר מיושב בדלילות. אני בכלל לא משוכנע שזה לא מציאותי שרק השריף עוקב אחרי ההתרחשויות.
דווקא את 'לא ארץ לזקנים'
רק בגלל שאני לא מצוי במנהגי המקום, תרשה לי עוד אוף טופיק אחד קטן: זה נחשב כאן לגסות רוח להיסחף לאוף טופיק? קודם אדם קלין אורון ועכשיו אתה. אני מתחיל לתהות.
אכן, זה לא מקובל
פרטים כאן: http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#erasure
אכן, זה לא מקובל
תודה
יש לי רעיון!
אולי זה סרט על דיוויד לינץ'?
שאריות ממחסן הרעיונות
אני אוהבת את האחים כהן, אף פעם לא החמצתי סרט, חלק מהסרטים ראיתי יותר מפעם אחת (פרגו, ברטון פינק, ארץ קשוחה, צומת מילר, בייבי אריזונה, האיש שלא היה שם, הקפיצה הגדולה ואכזריות בלתי נסבלת) חלק מהם ראיתי כמה וכמה פעמים. ואת השאר (כמה שאר כבר נשאר?…) ראיתי פעם אחת.
אני חושבת שהם מוכשרים בצורה בלתי רגילה, חכמים, שנונים, קצת מטורפים, חדשניים, סוריאליסטים ובעיקר, נפלאים.
אז למה בסרט הזה נדמה היה לי שהם אספו את השאריות שהצטברו במחסן הרעיונות שלהם ועשו מזה סרט?
אם זו קומדיה, היא לא ממש הצחיקה אותי, בוודאי ובוודאי לא כמו בייבי אריזונה האלמותי, או הקפיצה הגדולה המבריק, או פארגו החדשני. הסרט נע איכשהו על ציר החיוכים, בודק כל הזמן אם הזזתי את קצוות פי כלפי מעלה, או לא.
ולא. לא ולא.
השחקנים עושים עבודה מצויינת, כולם. בראד פיט הצליח להצחיק אותי ופרנסס מקדורמנד הצליחה להצחיק אותי וג'ון מלקוביץ וטילדה סווינטון. אבל זה היה כי הם ביצעו תפקידים מקסימים באופן מקסים, והצחוק נחבא אל הכלים בתוך הלב, כאילו התבייש קצת מהשחקנים: היי, אתם הרבה יותר טובים מהסרט, שמתם לב?
להתראות בסרט הבא של האחים כהן.
נ.ב. בניגוד לשאר בני התמותה אני לא חושבת שביג לבובסקי הוא יצירת המופת הכי מופלאה של הכוהנים. אולי זה מפני שראיתי אותו רק פעם אחת. אבל הבעייה היא שממש לא מתחשק לי לראות אותו עוד פעם. וזה אומר משהו. (בניגוד לבייבי אריזונה, לדוגמה שראיתי חמש פעמים לכל הפחות ואני לא מבטיחה להסתפק בזה).