-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
התבגרות
Boyhood
חייו והתבגרותו של ילד, מגיל 5 ועד 18. הסרט צולם עם אותם שחקנים לאורך 13 שנים.
תאריך הפצה בישראל: 04/09/2014
אוסף יפהפהוכמעט חסר צורה של רגעים מהחיים. מדהים מבחינת האופן שבו נעשה, אבל עלול להיות מתסכל למי שמחפש סרט קונבנציונלי.
אוי, הפצה ביולי, פשוט נהדר.
(ל"ת)
בוודאות יופץ בארץ ב-11/07?
זה יוצא יום שישי, אז אני מניח שלא?
לא,
בינתיים גלובוס הספיקו לדחות את ההפצה שלו לתאריך לא מוגדר באוקטובר ולשנות את שמו ל"התבגרות".
לפי עמוד היוטיוב של גלובוס,
הסרט יופץ מתישהו באוקטובר:
https://www.youtube.com/watch?v=sRmpMkR-ym4
הניחוש שלי,
הוא יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה, ויופץ לבתי הקולנוע באותו התאריך.
100% עגבניות טריות מתוך 97 ביקורות בינתיים
טוב אפשר שהוא יגיע לפה מהר יותר???
אחת הסצנות הכי חכמות ב"אדפטיישן" היא זו שבה צ'רלי קאופמן הולך לקורס של רוברט מקי.
באיזשהו שלב הוא מרים את היד ושואל "ומה אם אני רוצה לכתוב תסריט שהוא כמו החיים עצמם? כזה שלא קורה בו הרבה, כזה שאין לאף אחד בו הארות כלשהן? כמו העולם האמיתי". כשהוא שואל את זה, מקי מסביר לו בפשטות שאם הוא רוצה לכתוב תסריט כזה, לא רק שהוא לא מבין בתסריטאות, הוא גם לא מבין בחיים.
חשבתי על הסצנה הזו במהלך "התבגרות" (תרגום נחמד מאוד דווקא). מצד אחד, מדובר באחד מהסרטים הכי ריאליסטיים שראיתי מימי – בלי כיעור מיותר של הדמויות הראשיות (גם אם אף אחד מהם לא חתיך הורס – אולי למעט איתן הוק, וגם זה בערבון מאוד, מאוד מוגבל), בלי מצלמת כתף רועדת או כל מיני שטיקים אחרים שדרדנים למיניהם נהנים לעסוק בהם כדי ליצור אשליה של מציאות, לינקלייטר מצליח לגרום לך להאמין שאתה רואה תהליך של 12 שנה אצל כמה דמויות (מן הסתם, כי הסרט באמת צולם לאורך 12 שנה).
מצד שני, הוא קצת יותר מדי ריאליסטי. "התבגרות" ואני משיקים בנקודה הכי כואבת בעולם, באיזשהו מקום – הסרט מסתיים כשמייסון, הדמות הראשית, בן 18 ועומד להתחיל קולג'. אני בן 18, ועומד להתחיל שנת שירות. ופה הנאום הנפלא של רוברט מקי ב"אדפטיישן" נכנס לתמונה – למען השם, 12 השנים האחרונות הללו, מבחינתי, היו הרבה יותר מעניינות ממה שלינקלייטר הציג אותן! הן היו מלאות ברגעים מדכאים, מצחיקים עד כדי פיפי במכנסיים, מפחידים, כל כך משמחים שאתה מרגיש כאילו אתה הולך 3 סנטימטרים מעל המדרכה – ולינקלייטר עובר על פניהם ביעף, כאילו החיים האמיתיים כשלעצמם הם יצירת אומנות די בינונית. והם לא. בדקות האחרונות של הסרט מבליחה סצנה אחת שלגמרי נשלפה מסרט אחר – הוליוודי יותר, כזה עם תסריט שנכתב בתקווה להצטלם על פני כמה חודשים ולא על פני 12 שנה, והיא הייתה כנראה הסצנה הכי מרגשת בסרט (במיוחד כי פטרישה ארקט הייתה פשוט נפלאה שם).
אני עדיין חושב עליו, ויש בו כמה וכמה סצנות שאני לא אשכח בחיים (צביעת המשקוף והאוטו החדש של אבא של מייסון). הוא פילוסופי מאוד בלי להתפלצן, והוא מכיל לפחות שתי תצוגות משחק אדירות לגמרי – פטרישה ארקט, בתפקיד אמא של מייסון, עושה עבודה אדירה – במהלך השנה היא תשווק כשחקנית משנה כדי לשפר את סיכויי האוסקר שלה (מהלך הגיוני, בעיקר כי לגמרי מגיע לה פסלון אחד על התפקיד הזה), כאילו היא איזו אן הת'וואי שבאה לרבע שעה והולכת, אבל היא דמות ראשית לכל דבר ועניין. בעוד שמייסון הוא דמות שלמשך רוב הסרט אין אופי מוגדר במיוחד (מה לעשות שאלו 12 שנים שבמהלכן אתה באמת צריך לחפש את האופי שלך – וזה מה שמייסון עושה כל הסרט), אמא של מייסון עוברת תהליך מתמשך וארוך שבמהלכו רואים, במקביל לבנה, גם אותה מתעצבת לכדי אדם שלא פולט שורות מתוחכמות ומרגשות כל שלוש סצנות, אבל כזה שאתה היית מת לפגוש בחיים האמיתיים.
בנוסף אליה, גם יש את לורליי לינקלייטר, הבת-של, בתפקיד אחותו הגדולה של מייסון, והקשר המשפחתי כל-כך בולט במהלך הסרט! בתחילת הסרט, יש סצנה אחת שבה האבא מנסה לנהל איתה את ה"sex talk" הראשונה שלה, והמבוכה שלה כל כך מציאותית שאי אפשר שלא להבין שהאבא האמיתי שלה עומד ממש לידה.
"התבגרות" רחוק משלמות. הוא ניסוי קולנועי מטורף לגמרי, אבל היומרה שלו להיות מציאותי כל כך לעיתים פוגמת בו. יחד עם זאת, הוא אחד הסרטים הכי מיוחדים שראיתי בשנים האחרונות, והוא מומלץ לכל מי שיש לו כוח לראות סרט של שעתיים ושלושת רבעי (שהרגישו הרבה יותר קצרות ממה שהן – הידד לעורכת).
נ.ב – לשחקן הראשי קוראים אלר קולטריין, לא אלר סלמון.
איפה שנת שירות?
(ל"ת)
אחלה ביקורת - ולמען האמת די סיכמת את הרתיעה שיש לי מהסרטים של לינקלייטר...
ובכל זאת, הצלחת לסקרן אותי בנוגע לסרט הזה.
הוא לגמרי שווה צפייה.
דווקא יומיים לפני שראיתי את בויהוד, ראיתי את "אני ואורסון וולס" – פרויקט הרבה יותר שולי בפילמוגרפיה של לינקלייטר, אבל מענג מאין כמוהו. אחרי קצת מחשבה, הבנתי באמת שדווקא הסרט הפצפון ההוא על ילד שמשחק בהפקה של "יוליוס קיסר" בבימויו של אורסון וולס היה הרבה יותר קסום מהאפוס המדובר של אותו הבמאי. מה גם שב"אני ואורסון וולס" יש את זאק אפרון, מה שאוטומטית ממקם אותו מעל כל סרט של לינקלייטר בלי זאק אפרון.
אותי אני ואורסון וולס דווקא אכזב
אם כבר סרטים על הפקות תאטרון של אורסון וולס, אני ממליץ בחום על "Cradle Will Rock" של טים רובינס, סרט אנסנבל שאפתני נוסח מגנוליה שרוב הזמן הוא פשוט נהדר.
נ.ב – לשחקן הראשי
לא קריטי אבל אם כבר.. מכתבה שנעשתה על הסרט בהארץ..
אביו האמיתי של קולטריין הוא מוזיקאי רוק מצליח למדי בשם ברוס סלמון (קולטריין הוא שמו האמצעי של אלר, שהופיע בשני סרטי אינדי נוספים בשמו האמיתי, אלר סלמון, והחליט לאמץ את השם אלר קולטריין רק לאחרונה)
למתעניינים וחסרי הסבלנות,
הצצה אל לוח ההקרנות של לב מעלה שהוא עולה בסוף השבוע הזה לשתי הקרנות טרום בלב תל אביב.
יש הקרנות גם ביס פלאנט איילון וחיפה בסופ"ש הקרוב.
(ל"ת)
מה? באמת? יש!
(ל"ת)
וגם ביס פלאנט ראשל"צ, לוח ההקרנות המלא לטרום:
לב דיזנגוף סנטר ת"א
שישי (11:00, 19:10)
שבת (13:15, 21:30)
יס פלאנט איילון
שישי (21:45)
שבת (21:45)
יס פלאנט חיפה
שישי (20:40)
שבת (20:40)
יס פלאנט ראשל"צ
שישי (20:30)
שבת (20:30)
גלובוס מקס מודיעין
שישי (21:00)
שבת (20:30)
אז נתקלתי הרגע במשהו די מוזר, אולי מישהו מכם ידע להסביר-
ניסיתי לבדוק שעות הקרנה לצפייה שנייה בסרט ביום חמישי הקרוב (4.9, התאריך בו הוא אמור לצאת לפי כל הדיווחים ולפי מה שעדיין כתוב באתר של גלובוס מקס), אבל כשכבר באתי לבדוק באתר של yes planet הוא נעלם מרשימת הסרטים, גם בבקרוב, אחרי שבוודאות הופיע שם בעבר, אולי אפילו אתמול אבל אל תתפסו אותי במילה.
אז כדי לנסות להבין בדקתי גם באתר של סינמה סיטי-גם שם לא הצלחתי למצוא אותו. אבל שם קרה דבר עוד יותר מוזר-בבתי הקולנוע שלהם שבדקתי, זה לא הראה לי בכלל אפשרות להזמין כרטיסים לשום סרט באותו יום.
רק באתר של גלובוס מקס הסרט מופיע, עם אותו תאריך יציאה, ואומרים שהזמנת כרטיסים תפתח בקרוב.
חשבתי שאולי זה קשור איכשהו ליום הקולנוע הישראלי לפני, אבל האמת שאין לי מושג. יש לכם אולי הסברים?
הסבר
סבלנות.
בתי הקולנוע עובדים על תכניות שבועיות. בתחילת השבוע הם עוברים על המספרים מהסופ"ש, מחליטים איזה סרט להוריד, איזה סרט להשאיר, איזה סרט להרחיב את ההפצה שלו, ואיזה סרט לצמצם, איזה סרט להעביר לאולמות הגדולים או הקטנים יותר, ואילו סרטים חדשים לשבץ ובאילו אולמות. ואז, בד"כ ביום שלישי, פותחים מכירה לחמישי והלאה.
מישהו שאל בפייסבוק שלהם והם ענו שהסרט לא עולה שם
(ל"ת)
יש סיבה לכך?
כיוון שהסרט הוקרן ביס פלאנט בטרום בכורה.
זה סרט על זמן. הזמן הוא הדמות
הכי נוכחת בסרט. כל השאר הם ניצבים.
ושלוש שעות זה ה-מון זמן.
ולא נעים לי להודות, אבל התהייה המרכזית שיצאתי איתה הי באיזה גיל מפסיקים לשמוח לקראת היומולדת, ומתחילים to dread it.
מה זה אומר שהזמן הוא דמות?
תראו, כשאמרו לי שהמלון בהניצוץ הוא דמות אז הבנתי. זה היה כמעט הגיוני – הדברים שקרו במלון הושפעו לא על ידי דמויות מסוימות אלא על ידי המלון עצמו – אז הבנתי איך המקום הוא הדמות. כך גם ב1408 ועוד כמה סרטים.
אבל מה זה אומר שהזמן הוא דמות? איזה מאפיינים יש לזמן? איזה אופי יש לזמן? מה הוא עושה?
אני מסכים שהזמן הוא חלק חשוב בסרט – אבל איך הוא עונה על ההגדרה של דמות?
כן, למה לא?
לזמן בסרט הזה יש אופי מאוד מסויים. הוא אדיש, הוא עיקש, הוא נחוש.
הדמויות מנהלות איתו כל הזמן דיאלוג (לא רק עקיף). וכראוי לדמות של גיבור, הדמויות האחרות בסרט משקפות אותו ולא הוא אותן.
מעבר לזה, הוא גם המקדם של העלילה. הוא לא כלי (כמו בסרטי של מסע בזמן) הוא לא רקע (כמו בסרטים על בני אדם) הוא העיקר.
אני עדיין לא בדיוק מבין.
אדיש, עיקש ונחוש נשמע לי גם ההגדרה של קיר. בשביל להגיד שלחפץ דומם יש אופי הוא צריך בדיוק להתעלות מעל לתכונות האלה – המלון בניצוץ הוא מלון מרושע ומעוות שנהנה מלראות בני אדם משתגעים למטרות לא ברורות. זה שונה מסתם מלון. הזמן בהתבגרות הוא לא שונה מכל זמן שעובר בכל סרט אחר.
אני מסכים שהדמויות מנהלות דיאלוג לגבי הזמן, אבל אני חושב שזה עליו ולא איתו. בשביל דיאלוג צריך שהזמן יענה – והוא לא בדיוק מסוגל לעשות את זה (בניגוד למלון שמוצא את הדרכים שלו לדבר עם הדמות של ניקולסון [אני צריך למצוא עוד דוגמא חוץ מקינג]).
לגבי מקדם העלילה אני מסכים, בערך. אני לא חושב שיש בסרט עלילה במובן הרגיל, ובגלל זה אפשר להגיד שהמקדם היחידי הוא הזמן אבל הזמן לא ממש עושה משהו. הוא פשוט קיים.
בסופו של דבר, אני מניח שההגדרה של דמות היא גמישה ואפשר להכניס את הזמן למסגרת הזאת. אבל אם הוא דמות – מה אנחנו לומדים עליו שלא ידענו עליו? למה זה הכרחי שהוא יהיה דמות? מה כל הסיפור הזה מוסיף?
אה, נו.
אני נוהגת לדבר גם עם קירות :) האופי שלהם מושך בעיני והם לא מתווכחים.
לסרט אין שום משמעות אלמלא הזמן. אין פה עלילה, אין פה אירועים מכוננים, אין פה דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות. הדבר היחיד שיש כאן זה השיקוף של הזמן מולנו. אני לא חושבת שיש מישהו בקהל שיצא מהסרט הזה בלי מחשבות על מה הזמן עשה לו.
לא מה החיים (כלומר, האירועים בחיים עשו לו) אלא מה הזמן עצמו עשה.
אני חושבת שמה שמפריע לך באמירה שלי שהזמן הוא דמות, שהוא לא אקטיבי. הוא לא עושה שום דבר, הוא לא אומר שום דבר, הוא כאילו לא מפריע. ואני חושבת שזה חלק מהחן בתפקיד שהוא ממלא. הוא מצליח לשנות הכל (את הדמויות, את האירועים, את הצופים) בפאסיביות שלו (קצת כמו אמא שלי, רק אצלה מצטרף גם האגרסיב).
ואולי זה המשהו החדש שאנחנו לא יודעים עליו (או צריכים ללמוד עליו מחדש). האם הזמן הוא באמת פאסיבי ואנחנו "תופסים את הרגע" או ש "הרגע תופס אותנו".
ואני חושבת שבעולם שבו אנחנו חיים, שבו כל הזמן "עושים" דברים. ובני אדם הפכו מזמן מ human beings ל human doings זו לא שאלה טריוויאלית בכלל.
אני לא חושבת שיש מישהו שיוצא מהסרט הזה ולא שואל "לאן נעלם לי הזמן?" לא משנה בן כמה הצופה.
אני לא שאלתי ):
אני מסכים שאין עלילה, אבל יש אירועים מכוננים שקורים שחלקם מוצגים לנו (הבעל השני) וחלקם פחות (הבעל השלישי, הפרידה). אני מסכים שבגדול יש שיקוף של הזמן שעובר אבל אני לא יודע אם זה הופך אותו לדמות. נושא של סרט – בהחלט. דמות? פחות.
בנוסף, החוויה שלך מהסרט נשמעת הרבה יותר מהנה ומגניבה מהחוויה שלי מהסרט.
29
(ל"ת)