במקור: The Blues Brothers
במאי: ג'ון לנדיס
תסריט: דן אקרויד וג'ון לנדיס
שחקנים: ג'ון בלושי, דן אקרויד,
בוב קאלוויי, ג'יימס בראון,
ריי צ'ארלס, ארתה פרנקלין
שני גברים בחליפות שחורות נכנסים לדיינר שומם. הם מתיישבים לצד הבר. המלצרית, אישה שחורה קשת יום, שואלת אותם לרצונם. האחד מבקש טוסט מלחם לבן. לא, ללא חמאה. השני מבקש ארבע תרנגולות צלויות. כן, ארבע. וכוס קולה, בבקשה.
כאשר הטבח, בעלה של המלצרית, שומע מהחדר השני את הזמנתם של שני האדונים, נאורות עיניו: "אלווד!" הוא קורא למשמע בקשת הטוסט; "ג'ייק!" הוא מתלהב לכששומע את בקשתו של השני. הוא יוצא לברכם, ואישתו מגלה ששני הגברים שחורי החליפות הגיעו על מנת לגייס מחדש את בעלה לארגון שלהם, שם קוד "להקה". אז היא פוצחת בשיר ובריקוד, ומאיימת על בעלה שלא יעז לעזוב אותה.
'האחים בלוז' הופיעו לראשונה בתוכנית 'Saturday Night Live' כפינה שגרתית. ג'ון בלושי, שתמיד חלם להיות כוכב רוק, תפר לעצמו דמות הולמת, ביחד עם חברו הטוב דן אקרויד. יחד הם היו… 'האחים בלוז'! למעשה, השם מטעה. הם לא בדיוק שרו בלוז. רשמית הלהקה הוגדרה כ-'רית'ם-אנד-בלוז', שהוא עוד אחד מאותם ענפים מוזרים של מוזיקת נשמה אמריקאית, שאני לא בטוח שאני מסוגל לזהות. לא בלי כתוביות הולמות.
להפתעתם, הלהקה נחלה הצלחה, ודווקא בתור הרבה יותר מאשר סתם מופע קומי. הם מכרו אלבומים אמיתיים, ומילאו אצטדיונים. בהתחשב בכך שאיש מהם לא ממש ידע לשיר, או לרקוד, ניתן אולי ליחס את ההצלחה להפקה מוזיקלית מוצלחת, בחירת שירים נהדרת, אולי שיווק נכון, ומעבר לכל – הם פשוט היו מגניבים. בלושי היה בדרן בחסד, וכך גם דן אקרויד, לפחות לפני שהתדרדר להופעה בסרטים עליהם כותבת הילה, בת 12, ק. ביאליק.
בה בעת, ג'ון בלושי המשיך את התדרדרותו אל הסמים והטיפה המרה, ואולי זאת הסיבה שהוא חש עצמו נטמע באישיות הבימתית החדשה שיצר לו. בתקופות מסוימות, התעקש שיקראו לו ג'ייק בלוז, כשמה של הדמות. שנתיים לאחר עשיית הסרט, ניסה ג'ון בלושי לגעת בשמיים פעם אחרונה, ומת לאחר צריכת מנת יתר של סמים. יהי זכרו ברוך.
הסרט מתחיל בשחרורו של ג'ייק "ג'ולייט" בלוז מהכלא. אחיו למדי, אלווד, אוסף אותו מחוץ לחומות במכונית משטרה משומשת. את ה-'בלוזמוביל' הישן שלהם העז למכור. הם חוזרים לבקר בבית היתומים בו גדלו, והנזירה המאיימת והנצחית שגידלה גם אותם, מגלה להם שבית היתומים עומד להסגר, אלא אם כן ישולמו חובות המיסים שלו בתוך אחד-עשר ימים. ג'ייק ואלווד בלוז מחליטים לאסוף את הכסף הנדרש בכדי להציל את המקום – הם יקימו מחדש את להקתם, 'האחים בלוז', ויצליחו כבר לגרד את הכסף.
אולם ראשית, עליהם לשכנע את כל המוזיקאים המחוננים שניגנו איתם בעבר לעזוב משרות מצליחות וחיים מהוגנים, ולחזור לנסוע בדרכים כלהקת רית'ם-אנד-בלוז. גם לאחר שכולם מתאספים, השגת הכסף אינה קלה – לג'ק יש נטייה להסתבך כמעט עם כל מי שהוא פוגש, כך שמגוון אספסופים רודפים אחרי הלהקה: החל במשטרת מדינת אילינוי(ס), דרך ניאו-נאצים וסתם זמרי קאנטרי זועמים, וכלה במתנקשת אובססיבית ולא יוצלחת (קארי פישר).
קשרים ישנים שחודשו, בעיות, מרדפים – כל אלה אולי נשמעים קצת שגרתיים, אבל הם מחוזקים באווירה של הסרט, שהיא מעבר לסתם תבלין. למעשה, היא העיקר: שני בחורים בעלי פיאות לחיים עבותות, בחליפות שחורות, בעניבות שחורות, בכובעים שחורים מתרוצצים עם חבר מרעיהם בכל אזור שיקגו, ועושים דברים מטופשים. השירים משולבים בכל מקום ובכל הזדמנות, ומבוצעים ע"י גדולי זמרי הנשמה האמריקאים – ארית'ה פרנקלין, ריי צ'רלס וג'יימס בראון הם כמה מהשמות הגדולים שמופיעים בסרט, ומבצעים שיר או שניים.
גם העולם בו כל זה קורה הוא לא בדיוק שגרתי. לכאורה, אמריקה הנורמלית. אבל עדיין, יש נזירות מרחפות, דלתות שנפתחות ונסגרות מעצמן, ומעל לכל, נהיגה שעוברת את הגבול בו ניתן לכנותה "פרועה". חלק ניכר מהסרט הוא מרדפי מכוניות: אם יש דבר אחד בו לא חסכו מפיקי הסרט, הרי אלו ניידות המשטרה ההרוסות. יש מי שטרח לספור את מספר הניידות שנמעכו, נדפקו, הושחתו, התהפכו, נתגמזו, או סתם עברו לעולם שכולו טוב בסרט, והגיע לכ-70 ניידות. אם נוסיף לכך 15-16 'עותקים' של הבלוזמוביל בו נוהגים הגיבורים, שלא שבו לנסוע בכבישים לאחר גמר הצילומים, הרי שמתקבלת תמונה מסוימת, שיתכן ורומזת כי נהיגה לאחר צפייה בסרט אינה בהכרח דבר מומלץ.
אבל בשורה התחתונה, הסרט הוא על שני הגיבורים שלו. אנשים טובים, גם אם לא צדיקים גמורים. כמו בטרגדיה יוונית מבציר משובח, לגן עדן הם לא יגיעו, אבל גם בדרכם אל הגיהינום הם בטוחים בכך שהם "בשליחות מטעם האל". הרי בסך הכל הם רוצים להציל את בית היתומים מכליה.
בראייה מסוימת, האחים בלוז הם אולי סופר גיבורים מזן מיוחד. הם עוטים את התלבושת המבדילה אותם משאר האדם, ויוצאים למאבק בכוחות הרוע, חמושים בכישורים המיוחדים שלהם – שירי רוק-נ'-רול ובלוז. יש להם את האישיויות המיוחדות שלהם, הנפרדות מהאנוש הנמצא בעולם האמיתי. שימו לב לראשית הקרדיטים בסוף, כאשר השחקנים נמנים בשמותיהם. לא דן אקרויד וג'ון בלושי נזכרים שם, אלא אלווד וג'ייק "ג'ולייט" בלוז. הם אלו שיצרו את הסרט, ולא משנה מה שנכתב בספרי ההיסטוריה היבשים.
לינקים:
- אתר מעריצים כולל תסריט
- FAQ
- האחוקים
- האח בלוז המקורי
- כובעים
- מוצ"ש בשידור חי
- משחק מחשב
אגדה
זה אחד מהסרטים האלה שאפשר לשבת ולצפות בו שוב ושוב ושוב… לא משנה כמה פעמים יקרינו אותו בערוצי הטלויזיה השונים, עדיין יהיה כיף לשבת ולצחוק ולהנות מהמוסיקה האדירה שבסרט הזה.
לא ברור עדיין מה כל כך קסום בסרט הזה, אבל אין ספק שזה אחד מאותם יחידי סגולה שיחקקו לנצח בתודעתו של הקולקטיב (קולקטיב… בעעעעעעעע אמא'לה.. מלה מפחידה).
ג'ון בלושי.
לג'ון בלושי היה משהו שהפך חלק לא קטן מהסרטים בהשתתפותו לבלתי נשכחים, במיוחד עקב מותו המוקדם.
מה זה חלק לא קטן?
חוץ מ"האחים בלוז" ו"בית החיות" (תפקיד משנה) לא נראה לי שמישהו ראה את הסרטים בכיכובו. אני ראיתי את "1941", שגם בו יש לו תפקיד די שולי. איזה עוד אתה ראית?
מספיק שני הסרטים האלה
כדי להצטער על מותו בטרם עת של הקומיקאי הגדול הזה.
ובכלל, ההומור הפרוע של שנות ה70 לא חזר מאז. היו ימים.
מותו בטרם עת
נבע מהיותו שיכור ומסומם, בדיוק כמו כריס פארלי ואינספור אומנים אחרים. סלח לי אם אני לא אתרגש ממוות בנאלי וצפוי מראש כמו זה של בלושי.
בקשר להומור הפרוע של שנות ה-70, אין לי מושג על מה אתה מדבר. היו סרטים "פרועים" ומצחיקים בשנות ה-70, בדיוק כמו שיש עכשיו. או שאתה לא מכיר את הקומדיות של שנות ה-70, או שאתה לא מכיר את הקומדיות העכשיוויות.
מותו בטרם עת
בשנות ה70 היתה רוח אחרת והסרטים הפרועים והמטורפים שונים באוירתם מסרטי העשורים האחרים.
הדוגמא המובהקת לכך הם כמובן כית החיות והאחים בלוז.
כמו כן, מספיק להשוות בין החבובות של שנות ה70 לחבובות של ה90 כדי להיווכח בכך.
אה, הבנתי
רק ש"בית החיות" היה מעין סרט חדשני וייחודי כשהוא הופיע ב-1978, יעני די בסוף שנות השבעים, ו"האחים בלוז" דומה יותר לקומדיות הנפוחות של שנות השמונים מאשר לקומדיות של שנות השבעים. זאת אומרת שהקשר העיקרי שיש לשני הסרטים האלה הוא לסרטים שבאו אחריהם, לא לסרטי הסבנטיז. לכן חוץ מזה שראית את "בית החיות" ו"האחים בלוז" עדיין אין לי מושג על מה אתה מדבר. יכול להיות שטעית בעשור ואתה מתכוןן בעצם לאייטיז?
אה, הבנתי
התכוונתי לסוף שנות ה70 שהאחים בלוז משתייך אליהם גם אם יצא בשנת 80 ולא לדברים מוקדמים יותר כמו מאש.
ומה נכלל בז'אנר הזה
של קומדיות סוף שנות ה-70? שני הסרטים שהזכרת בוימו ע"י אותו האיש, ג'ון לנדיס. איזה עוד קומדיות היו אז חוץ מלנדיס?
ומה נכלל בז'אנר הזה
התייחסי לא רק לקומדיות קולנועיות, אלא גם טלוויזיוניות כמו החבובות שהזכרתי ,בועות, שלושה בדירה אחת וכו'.
בכל הדברים האלה היתה לא רק סגנון פרוע אלא גם אוירה אחרת שחלפו מאז למרבה הצער.
ומה נכלל בז'אנר הזה
"שלושה בדירה אחת" הוא חתיכת סיטקום מטומטם, שאם כבר אז "וויל וגרייס" הוא שיפור עליו. לגבי כל השאר, במקום "החבובות" יש את "משפחת סימפסון", במקום "בועות" יש את "סקס והעיר הגדולה", וכו' וכו'. היו לא מעט סדרות גרועות בסבנטיז, והסדרות הטובות יותר לא יותר מוצלחות מהסדרות הטובות יותר של שנות האלפיים. בן כמה אתה ד"א, שאתה מתגעגע כל כך לעידן מתוחכם ומגוון כמו סוף שנות השבעים?
מה הקשר בין בועות לסקס והעיר הגדולה?
מה הקשר בין בועות לסקס והעיר הגדולה?
בכולן משחקת שרה ג'סיקה פרקר, חוץ מבועות.
שניהם סיטקומים
זה כנראה היה ב
כי
לא יתכן שאתה באמת חושב שסקס והעיר הגדולה הוא סיטקום!
אז מה זה, תכנית מתיחות?
סיטקומים לא נראים ככה.
העלילה שלהם לא נראית ככה, המשחק בהם לא נראה ככה, וגם הצילום לא. נכון שב"סקס" יש הרבה הומור ואף דביליות, אבל היא פשוט לא מתאימה להגדרה של סיטקום. נדמה לי שהם קוראים לזה דרמה קומית, או משהו. כמו "אלי מקביל".
זה כמו הטיעון הידוע
ש"זה לא יכול להיות מדע בדיוני, כי אהבתי את זה, ואני לא סובל מדע בדיוני".
בטח ש'סקס ועיר' היא סיטקום. היא פשוט סיטקום טוב יותר מהרגיל. דרמה (קומית, או לא) זה בטח לא.
בפירוש לא
כמו שניקי אמרה לסיטקומים יש פורמט מסוים ש"סקס" לא נופלת בו. אין שום קשר לאהבת הסידרה. אני לא ממש סובל את "סקס" ובכל זאת לא הייתי קורא לה סיטקום. את "חברים" אני שונא בכל נפשי ול"סיינפלד" אני מתייחס כמו התנ"ך, ולשתיהן אני קורא סיטקום כי שתיהן נופלות בקטגוריה הזאת (חצי שעה ברוטו, צחוק מוקלט וכד'). ב"סקס" יש בהחלט יותר מוטיבים דרמטיים ואפילו מוטיבים של סדרות נושא, אבל סיטקום זה בפירוש לא.
סיט-קום
היא קומדית מצבים. זאת קומדיה שמבוססת על מצבים. היא לא מבוססת על צחוק מוקלט, על צילומים בתוך אולפן או אפילו על פורמט של חצי שעה (למרות שלהגדרה הזאת 'סקס' דוקא מתאימה). אלמנטים דרמטיים ועלילה מתמשכת יש גם ב'סקס' וגם ב'חברים'. חוץ מהצחוק והצילום, מה בדיוק ההבדל העקרוני בינהם?
איך היית מגדיר את 'לארי סנדרס' , אם כך ?
''סדרה שלא ראיתי''
סיטקום. סיטקום ממש טובה,
אחת המתמודדות על תואר הסיטקום הטובה ביותר בכל הזמנים. אבל בפירוש סיטקום.
סיטקום ארס פואטי, לא?
וטוב לראות אותך פה שוב
אם כבר, אז טוק שואו ארס פואטי...
וכמו שקוש אמר, I have always been here…
אין שום סיבה
למחוק את הפתיל. הוא קשור לדיון הכולל לגבי קומדיות מהעבר בהשוואה להיום וכו' שמהווה תת דיון מעניין בתוך הדיון הכולל של "איך האחים בלוז עדיין מצליחים להצחיק היום" וכו'. ולעניין: בכל סרט/סדרה עם עלילה יש מצבים, כי בלי מצבים אין עלילה. אז למה שלא נקרא גם לכלבוטק "קומדיית מצבים"? הרי ההערות של רפי גינת נורא מצחיקות, ויש שם מלא מצבים של פשע, לא? קומדיית מצבים מבוססת על מצבים מסוג מסוים ותבניתי, של כמה עלילות ספציפיות באותו הפרק שלפעמים גם משתלבות בסופו. סיינפלד לדוגמה מתעלה מעל הז'אנר כי היא היתה הראשונה הכניסה לתוכו אלמנטים שמעבר כמו המשכיות. אתה לא יכול להגיד "חוץ מסגנון הצילום והצחוק המוקלט", ככה אפשר לשלול כל דבר. הצילום והצחוק הם שני אלמנטים מרכזיים ההופכים את הסיטקום לכזה.
ההבדל
שאת "סקס" הוא לא סובל ואת "חברים" לעומת זאת הוא שונא בכל נפשו.
אמרתי לא *ממש* סובל
הייתי שמח להסביר מה ההבדל העקרוני בין "סקס" ל"חברים" בשבילי אם זה לא היה כ"כ
אני חושב שההגדרה
הכי טובה לסיטקום הייתה של ג'רוג' מסיינפלד:
זאת קומדיה, שאין בה נושא מסויים, פשוט מראים בה מצבים מצחיקים. "סקס" היא קומדיה, אבל לא סיטקום. מה, לא יכולה להיות קומדיה שהיא לא סיטקום?
אני חושב שההגדרה שלך לא נכונה
"מ.א.ש." זו לא סיטקום?
"הכל נשאר במשפחה"?
כל סיטקום עוסק במשהו. אפילו סיינפלד.
אני *חושבת*
שסיטקום (או "קומדיית מצבים", בשמה המלא) בונה מצבים מצחיקים, כשהעלילה הכללית לא משנה במיוחד, ומכאן שמה. קומדיה שבה יש עלילה בעלת משמעות, ולא רק סיטואציות מצחיקות, מן הסתם תהיה משהו אחר.
אבל ההגדרה של סיטקום די משונה, בעיניי:
http://www.m-w.com/cgi-bin/dictionary?book=Dictionary&va=situation+comedy
30
הסימפסונים לדעתי לא מגיעים לקרסולי החבובות (המקורי כמובן, וסליחה מברק ומשאר המעריצים). אני מעדיף את סאות'פארק.
למרות שכיום אני כמעט לא רואה טלויזיה (למעט סיטקומים בריטים שזו ליגה אחרת לגמרי), אני לא חושב שיש כיום סיטקומים אמריקאים המגיעים לרמת הטירוף האנרכיסטי האותנטי של בועות ושלשה בדירה אחת. (גם לא סיינפלד!)
גם מבנסון היותר מאוחרת ראיתי כמה פרקים לאחרונה ונהנתי, מה שאני לא יכול לומר על סיטקומים אמריקאים עכשוויים.
וסליחה על ה
. היה נחמד להעלות זכרונות נוסטלגים מהעשור המופלא ביותר מבחינה תרבותית.
שום דבר לא עולה על הריאליזם הסיינפלדי
נקודה.
30
"בועות" לא היה סיטקום, אלא פארודיה פרועה וחתרנית על הסיטקומים.
לגבי הקומדיות הפרועות של שנות השבעים – משום מה נשכחו פה "סרט מטוגן" ו"נמל תעופה" (או איך שהוא נקרא בארץ – אותה פארודיה מצוינת על סרטי האסונות של התקופה). שני הסרטים האלה שייכים לאחים צוקר.
'טיסה נעימה'
אבל הוא לא היה פרוע יותר מכל הסרטים שהאחים צוקר עשו אחר כך, בשנות השמונים והתשעים (רובם נגמרים ב'מת מצחוק'). רק מקורי יותר.
'טיסה נעימה'
יש גם דרך הפוכה להגיד את זה: אחרי "טיסה נעימה" ו"סרט מטוגן", שהיו פרועים, האחים צוקר החלו לחזור על עצמם :-)
וגם את ''סרט מטוגן'' לגמרי במקרה
ביים ג'ון לנדיס. ו"טיסה נעימה" הוא מ-1980.
הו, אושי דיגארד.
http://us.imdb.com/Name?Digard,%20Uschi
מישהו אמר פה חבובות?
כן. יש איזו בעיה?
נהפוך הוא
החבובות היא אחלה סידרה (לא ממש הסיבה שבחרתי את השם, אבל עדיין), למרות זאת להשוות אותה למשפחת סימפסון זה די בגדר הגזמה פרועה, כנ"ל לגבי שאר ההשוואות של רייבי. ע"פ ההגיון הזה כל הסרטים והסדרות בעולם מחוברים אחד לשני בחוט. איך לעזאזל סידרה מיזנטרופית וצינית כמו משפחת סימפסון יכולה להיות שיפור של החבובות, שבכלל שייכת לז'אנר הוודוויל? מה הקשר בין שלושה בדירה אחת לוויל וגרייס, האזכורים ההומוסקסואליים? אז למה שלא נוסיף גם את הכי גאים שיש וכמה פרקים נבחרים מסיינפלד באותה הזדמנות? תמיד אפשר למצוא דמיון וקרבה בין כל דבר לכל דבר, אבל מכאן ועד טענות להשפעה ישירה (או לחלופין, הטענה כאילו הסדרות של היום הן בגדר שיפור ישיר של הסדרות משנות השבעים) קצת מוגזמות.
ברור שכל ההשוואות שלי עקומות מיסודם
אבל זה לא פחות מגוחך מלהגיד שאין משהו יותר טוב באותה מידה או יותר טוב בשנות האלפיים מ"החבובות". אין תוכניות וריאטי/מערכונים/ווטבר שאפשר להשוות את "החבובות" אליהן, אבל זה יכול להיות קשור לזה שאין יותר את הז'אנר הזה, חוץ מאולי "סטרדיי נייט לייב". אז כן, השוואתי שתי תוכניות משני ז'אנרים שונים, אני מתנצל.
בזאת אני סולח לך בשם כולנו ומצרטף לדעתך
(אוקיי, אז בשם עצמי. אבל זה גם משהו)
אני סולח לך, בשם כולנו
אתה לגמרי צודק.
אותו דבר לגבי רוק הדסון, דרך אגב. מותו נבע מהיותו הומו חסר רסן מיני שלא נזהר, אז תסלחו לי שאני לא מתרגש ומתכחש לעבודתו הקולנועית.
וכריסטופר ריב – באמת, הבחור בחר לעלות על סוס ולרכב, שישא בתוצאות.
ובאדי הולי – גם כן מוזיקאי בלתי נשכח, כולה הוציא שניים שלושה דיסקים (חלקם יחד עם להקה) וכבר מתלהבים ממנו. נו, באמת. אני לא אצטער בשבילו, הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שהוא עלה על המטוס.
משעשע שהזכרת את רוק האדסון
שבשנותיו האחרונות למרות שהיה נשא של נגיף האיידס החליט "להתכחש" לנגיף, והמשיך לקיים יחסים לא בטוחים עם המאהב שלו, בלי לספר על כך לבחור. אבל כן, חוץ מהקטע הקטן הזה אתה לגמרי צודק. אה, וגם חוץ מזה שלא אמרתי שאני מתכחש לעבודתו הקולנועית של בלושי. אני אוהב את בלושי. בלושי הוא המלך.
שלא נדבר על ג'ון לנון
מה הוא חושב לעצמו ככה לחזור הביתה ב11 בלילה? סתם קקה.
מה קורה פה?
אנשים מה הולך פה? עוד מעט תגידו לי שג'ון קנדי גם כן אשם. סלחו לי שאני לא מתפעלת מיכולותיכם הוורבליות כיוון שאני מסונוורת ע"י ההאשמות המגוכחות הללו! הוא בחר לעלות על הסוס? וכשיש פיגוע באוטובוס מה תגיד -שהם בחרו לעלות עליו?
אני בדרך כלל לא כזאת צינית פשוט אני חולה ואני כבר חודש בבית ואין לי על מי להוציא את העצבים -עימכם הסליחה.
מה קורה פה
חבל לי להרוס לך את המומנטום, אבל הגבת להודעה שנכתבה ב
.
זה בסדר,
את חולה.
אנחנו מבינים.
ראיתי מספר פעמים את Continental Divide
מדובר בקומדיה רומנטית דלוחה למדי. בלושי משחק שם עיתונאי עירוני שיוצא להרים ולומד להכיר את חיי הכפר.
משהוא בסיגנון דיסני.
למה ראיתי את הסרט מספר פעמים?
גם בעיני זאת תעלומה.
משעשע
בעצם ראיתי גם את "מבוקש נשוי או תלוי" (Goin' South) שלו עם ג'ק ניקולסון, אבל זה היה לפני איזה עשור ואני לא זוכר מהסרט כלום חוץ מהסצנה בה ניקולסון קושר את מרי סטינבורגן למיטה (ואונס אותה, או משהו).
תמיד רציתי לראות את "שכנים", שדווקא שודר לפני כמה זמן בערוץ 4, אבל לא יצא לי ומאז ערוץ 4 נפל מלוח הערוצים של Yes. אח.
עזרה בחיפוש שיר הנושא של האחים בלוז
בבקשה עיזרו לי למצוא את שיר הנושא של האחים בלוז.
כל מי שיודע איך קוראים לשיר הנושא של האחים בלוז בסרט שיכתוב לי בתגובה להודעה זו.
תודה מראש.
נעימת הנושא?
אוקיי, הנה כמה, תבחר:
אלה הכי מפורסמים, ולפי דעתי התכוונת לשני.
למי שהתלהב מהמוזיקה
כמוני, ממולץ לחפש תקליטים של הצמד "Sam and Dave".
המבצעים המקורים של "I'm a Soul Man." ועוד שירים רבים שפשוט אי אפשר לשמוע אותם בלי להתחיל לרקוד (או לפחות לתופף עם הרגל).
למי שהתלהב מהמוזיקה
ויש, כמובן, גם את התקליטים המקוריים של האחים בלוז, שיצאו עוד לפני הסרט. לי אישית יש שניים מהם, משובחים שניהם: Briefcase Full of Blues וחברו Made in America.
יש גם את דיסק הפסקול של סרט ההמשך, "האחים בלוז 2000". סרט רע, אבל פסקול לא רע בכלל (למעט רצועה או שתיים מרגיזות במיוחד).
''פסקול לא רע בכלל...''
אני מסרב להאזין לכל דבר שעלול להזכיר לי את האחים בלוז 2000.
אכן, אכן.
השיר riders in the storm והלהקה המורכבת מאריק קלפטון, בי. בי. קינג וענקים אחרים עושים את הפסקול למעולה.
בלונדון רכשתי דיסק עם היצירות המקוריות שנוגנו בשני הסרטים וכמובן שגם הוא מומלץ למי שיכול להשיג.
אוסף הלהיטים הגדולים של
דם, יזע ודמעות (blood, sweat & tears) גם הוא דרך מצוינת להתחיל אוסף רית'ם אנד בלוז + רוק-ג'אז.
אח, האחים בלוז...
אני לא בטוח בנוגע לאיכות השירה שלהם. כשאני רואה את הסרט אני לא באמת מסנן את הרגעים האלה. אבל האדישות המוחלטת שלהם למצבים הקומיים שהם נקלעים אליהם, מרדפי המכוניות המצוינים, משפטים שהפכו לקלאסיקות ברגע הראשון בו הם נאמרו ("It's dark outside, and we're wearing sunglasses"). כל אלה הופכים את האחים בלוז לאחד מסרטי הקאלט האהובים עלי.
קבל ח"ח על הכתבה.
ליתר דיוק, הם אומרים
מלבד זאת, יש בפארק של אולפני יוניברסל הופעה של חקייני האחים בלוז עם חקיינית ארת'ה פרנקלין. ההופעה פחות מוצלחת מאלה שבסרט, אבל עדיין טובה. בין ההופעות, הם מסתובבים בניידת מצ'וקמקת עם מגפון ענק ומזמינים אנשים לראות את ההופעה. מי שמבקר שם חייב לראות את ההופעה.
תוספת לדיוק
זה מה שנקרא ה- Tag line של הסרט. מעין "משפט מפתח" שמופיע בדרך כלל על הפוסטר או על חומרי שיווק אחרים של הסרט.
כמו למשל "in space no one can hear you scream" של הנוסע השמיני, או "the man with the hat is back" של אינדיאנה ג'ונס השלישי.
או כמובן "צעירים במזרח מתים על סמים" שהוצמד כאן לאיזה סרט לפני שנתיים/שלוש.
כן, אלא שהמשפט הזה למעשה נאמר בסרט
מעולם לא טענתי שטג ליין לא מופיע בסרט
ואם להיות ממש ממש מדויק...
אז יש גם את הסוף המתבקש:
כי בכל זאת, בלי זה זה מאבד משהו…
אכן, אכן
בנוסף (תיקון אפשרי?)
אני לא סגור על זה, אבל בפוסטר שיש לי בחדר כתוב packet ולא pack. יש סיכוי שמישהו יבדוק את זה?
אני כמעט מצטער שהזכרתי את זה.
אבל רק כמעט.
אין לך סיבה להצטער...
זה היה רק עניין של זמן עד שהציטוט הזה היה מגיע ממישהו.
תהיה גאה (לא במובן הזה! [או שכן?]) שאתה לקחת על עצמך את האחריות.
בזכות אנשים כמוך יש לנו דיונים חסרי משמעות לחלוטין (שהם מן הסתם היותר מהנים)
כולנו מודים לך, המשך כך!
הם באת לא רוקדים משהו.
פשוט מעיפים את הרגליים לכל מיני כיוונים, או שרצים במקום. זה נראה קצת דבילי, אבל למי אכפת. מה שכן, נורא התפלאתי לגלות שארת'ה פרנקלין נראית בדיוק כמו ג'ניפר לופז, רק בשחור. בחיי, יש לה אותם תווי פנים.
_____
נו, בטח שראיתי את הסרט בטלוויזיה. הוא היה אמור להיות הסרט השלישי בקון, זה שבו אני נרדמת, או הולכת לאכול.
בטלווזיה הישראלית הקרינו
את הסרט בגירסא מקוצצת (מצונזרת?) בהשמטת הסצינה בכנסיה.
איזו מקריות
שודרו היום כמה פרקי זהו זה נוסטלגיים בערוץ 1 בנושא פורים. בדיוק התחלתי לצפות בסוף של אחד מהם, שבו עשו פארודיה על האחים בלוז… משהו עם האחים בוז – בשיתוף עם שלמה גרוניך, עפרה חזה ואריאל זילבר נראה לי?
בכל אופן, זה היה ממש מיקרי ביותר, כי זה היה בדיוק אחרי שקראתי את הכתבה באתר.. או שמא קראתי את הכתבה באתר ממש אחרי זה? לא זוכרת.
סתם עוד סיפור חסר משמעות לחלוטין מבית היוצר של גושפנקא סיפורים חסרי משמעות בע"מ.
לגבי המוסיקה:
Rhythm & Blues (מה נקרא R&B) הוא ז'אנר מוסיקלי (או תת-ז'אנר) מקובל ובעל זכות קיום משלו. הוא לא המצאה של האחים בלוז – הוא היה קיים לפניהם.
האחים בלוז הם, למעשה, להקת הקאברים הגדולה ביותר בכל הזמנים. הם לא כתבו חומרים משל עצמם, אבל, בגלל הביצועים האדירים ובחירת החומרים המדהימה, לאף אחד לא אכפת. כפי שאמרו כאן קודם, האלבומים A Briefcase Full of Blues ו-Made In America מומלצים ביותר (ביחוד הראשון, אם כי בשני יש ביצוע פיצוצי ל-Cell Block #9).
אגב, המפיק המוסיקלי של כל העסק הוא פול שייפר, שם מוכר מאד בזכות עצמו בתעשיית המוסיקה, ורבים מהנגנים מוכרים גם מהשתתפותם בהרכבים כגון Blood, Sweat & Tears ושאר R&B, Gospel ו-Soul מאותה תקופה. הבסיס להרכב הוא, למעשה, הלהקה הקבועה של Saturday Night Live.
יצא לי לראות את אחת ההופעות הראשונות של האחים בלוז ב-Saturday Night Live, עוד לפני שהם החליטו על התלבושות האופייניות. בשיר שביצעו (שאת שמו אנ'לא זוכר) הם לבשו, למרבה הזוועה, תחפושות של דבורים. אכן, תמונות קשות.
ועוד הערה ואנקדוטה:
ג'ון בלושי הוא זמר R&B מצוין, במיטב המסורת של הסגנון. כמוסיקאי וכזמר אני יכול לספר לכם שהוא כמעט לא מזייף ושההבעה המוסיקלית שלו פשוט מצוינת. לא יודע מאיפה הגיעו הטענות על שירה לא טובה, אלא אם כן כך אתם קוראים לכל דבר שהוא לא כריסטינה אגילרה.
ואם כבר בבלושי עסקינן, אנקדוטה: בזמן הסרטת מרדף המכוניות בתוך הקניון (סצנה אדירה שלא אוזכרה כאן משום מה), בקניון נטוש אי שם בשיקגו, נעלם ג'ון בלושי לפתע. לאחר שחיפשו אותו במשך זמן מה, העלה מישהו את הרעיון לשאול בבתים שמעבר לכביש. ואכן כך התגלה העבריין, ישן כשה תמים על הספה בביתו של זוג אזרחים נבוכים שלא ידעו מה לעשות אתו.
אם כבר הסצנה
בסצנת הקניון-מופיע שיר שאחר כך נלקח לתוכנית בערוץ הראשון אשר נקרת למיטב זכרוני "כך סיכון",אני זוכר שכל פעם שראיתי את הסדרה רצתי לראות את הסרט (כן אובססיה).
דרך אגב זה רק אני הוא ש 90 אחוז מסרטי הקאלט הם סרטים מוזיקלים?
האחים בלוז,חנות קטנה ומטריפה,מופע האימים של רוקי,הקוסם מארץ עוץ…
לא, זה גם אני.
וזה אפילו הגיוני, כי הרבה יותר קל ליצור מוסיקה שתרצה לשמוע עשרות פעמים, מאשר עלילה שתרצה לראות עשרות פעמים.
זוהי נעימה בשם Peter Gunn
ומעבר לזה אין לי עליה שם מושג.
וכמי שראה את "קח סיכון" לפני"האחים בלוז" זה אכן היה סוריאליסטי קלות…
– אסף
אתה מתבלבל
Peter Gunn היא הנעימה ששומעים בזמן הנסיעה ולא בתוך הקניון.
Peter Gunn היתה סדרת טלוויזיה:
http://www.thrillingdetective.com/gunn_p.html
ולנעימה שלה יש ביצועים רבים:
http://www.spaceagepop.com/gunn.htm
(האהובים עלי הן הגרסאות של Art of Noise ושל משחק המחשב Spyhunter)
פתאום בא לראות אנשים זוחלים בגזירי נייר
ומפוצצים בלונים... או משהו כזה!
ומפוצצים בלונים... או משהו כזה!
ולא לשכוח לחבוט בגונג
ארר. מי אמר שהם המציאו את ה-R&B?
לכל הפחות, לא אני. אני רק טוען שאני לא מסוגל להבחין בינו לבין דברים אחרים. כזה אנוכי, בור.
למרות שראיתי את הסרט מספר פעמים
אני עדיין לא מבין מה טוויגי המאוסה עושה בו ולמה הכניסו אותה.
יוזכר לטובה גם ג'ון קנדי המנוח (המגלם בסרט את קצין המבחן של ג'ייק), גם הוא מחבורת בלושי-אקרויד-ביל מוריי
נטפלת לנושא זניח, אבל
זה נחשב יותר גברי להזמין טוסט ללא חמאה? דווקא חמאה? ומה בנוגע לחרדל? טוסט עם חרדל? יותר גברי?
תודו שכן.
מישהו צריך פעם לעשות רשימה על מאכלים גבריים ונשים בסרטים.
לאו דווקא עניין גברי
כמו שהבנתי את זה, מדובר על עניין של ניגודים- אח אחד מזמין ארוחה מלאה ומוגזמת, בעוד השני אוכל את המינימום שבמינימום- טוסט יבש.
וקולה
לאו דווקא עניין גברי
זה לא רק העניין הזה,שני אנשים נכנסים למיזללה צפוי שהם יזמינו קצת עוף,קוטלי חזיר וכדומה ואילו כאן פתאום אחד מזמין "ארוחת בית סוהר" לחם קלוי וקולה,ואילו השני מזמין לך את כל המסעדה.
יש עוד משחק מחשב:
http://www.masagames.f2s.com/bluse2.php3
סרט בסדר כזה
סצנות האקשן מצחיקות לגמרי. התסריט קצת מוזר.. מי אלו כל הדמויות המוזרות האלה ולמה..? לא הברור.
המשחק נע בין בסדר לבין 'וואלה השנים בקולנוע האלה פשוט מביכות'
איזה פרצופים מוזרים. איזה דיאלוגים משונים.
אשכרה אנשים דיברו ככה…?
צילום בינוני, עריכה – טוב מינוס.
לסיכום, צחקתי אבל אני לא יודע כמה אחוזים זה בגלל הסרט או מהסרט.
שנות השמונים,
הקולנוע שלכם היה מוזר.