-
חיפוש דפי סרט
חפש
לפי שם:
עכשיו בקולנוע: סרטים שרק עכשיו יצאו
עוד בקולנוע: סרטים מדוברים שעדיין רצים
בקרוב: מגיעים בשבועות הקרובים
ברחוק: סרטים עתידיים שמדברים עליהם
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
בלו ולנטיין
Blue Valentine
הסרט עוקב לאורך שנים, בכמה תקופות זמן מקבילות, אחרי יחסיהם של בני זוג נשוי.
תאריך הפצה בישראל: 24/02/2011
כנה, עצוב ומשוחק מעולה.
סרט נפלא.
לעיתים קצת קלישאתי אבל המשחק המעולה מוציא מהרגעים האלה את הטוב ביותר.
מועמדות מוצדקת למישל ווילאמס.
וואו
באופן לא מפתיע, אין לי ולנטיינית לחגוג איתה היום, וגם כל פעם שהייתי בעזריאלי (מבקרים שם לעתים תכופות כשמשרתים בקריה) נאלצתי לראות את הדובים הענקיים ושאר הצעצועים הקיצ'יים האלה, אז הייתי במוד מתאים לסרט כזה. ושוב – וואו.
סרט מרגש, מקסים, רומנטי, וגם מאוד מאוד עצוב. זה מראה גם את היופי של להיות במערכת יחסים, אבל גם גורם לך לתהות מה הטעם בכלל להכנס לאחת. הסרט עצמו, והביקורת שלך בפרט, הזכירו לי ציטוט – 'סוף טוב תלוי במתי אתה עוצר את הסיפור'.
אני לא אומר שכל מערכת יחסים סופה כשלון ועצב וגירושין, יש גם כאלה שמחזיקות כל החיים. אבל בהרבה מהן האהבה דועכת עם הזמן, ולא כולם 'חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה'. אחד מהסרטים הבודדים שראיתי שמתאר מערכת יחסים בצורה כל-כך ריאליסטית. סרט מדהים, עם הופעות פנטסטיות של גוסלינג ו-וויליאמס.
לא הזדהיתי מספיק
הקשר בין הזוג המוצג בסרט כן כתוב בצורה ריאליסטית והדיאלוגים ביניהם כתובים ומבוצעים נהדר רק שחסר פה נימוק לרגשות שלהם. כבר בתחילת הסרט דמותה של סינדי (מישל ויליאמס) מוצגת כמישהי שקטה ומדוכאת ולא מרוצה מחיי הנישואין שלה בלי הסבר משכנע. ההסבר גם לא בא אחר כך. הויכוחים שלה עם עם בעלה דין (ריאן גוסלינג) כתובים יפה מאוד ואמינים כויכוח בין זוג נשוי אך המניעים מאחורי הרגשות והרצונות שלה לא היו ברורים לי. בכל השיחות שלהם היה נראה שדין הוא הצודק ושהיא סתם מניאקית בלי סיבה. לקראת הסוף התחלתי להרגיש שיש כנראה סיבה להתנהגות שלה (שעד אז הייתה בלתי נסבלת) אך לא ממש הבנתי מה היא.
וזה לא שדין היה דמות חביבה במיוחד. גם הוא אדם פגום מאוד ונוראי לא פחות מסינדי. בריבים עם אשתו תמיד היה נראה שהוא החכם והצודק בין השניים אבל זה סתם הרגיש כי לא קיבלנו את הסיפור המלא ושחסרים לי פרטים.
למרות שהסרט הציג זוגיות בין שני אנשים שאני לא אוהב כאנשים עדיין היה מעניין לצפות בהם. הדיאלוגים, כאמור, נהדרים. וכך גם כלל ההופעות. סגנון הצילום (קלוז-אפ ומצלמה רועדת) היה טוב ועבד נהדר עם הסרט והשירים מוסיפים המון (אחת הסיבות העיקריות שראיתי את הסרט היא כי ידעתי ש-you always hurt the one you love מופיע בו).