פְרידה (נעמי אקי) היא מלצרית בלי אופק תעסוקתי שמפנטזת על סלייטר קינג (צ'נינג טייטום) – טייקון הייטק עם עבר של התנהגות בעייתית. במקרה, מקום עבודתה בדיוק מארח גאלה לכבודו של קינג, והיא מצליחה למצוא את דרכה אליו. כמה מבטים לאחר מכן, הוא מזמין אותה אל האי פרטי שלו עם קבוצה גדולה של אנשים שהיא לא מכירה. היא וחברתה ג'ס (אלייה שאווקט) מחליטות להצטרף. לאי של הטייקון עם ההתנהגות הבעייתית. בלי מישהו שהן מכירות או דרך לצאת משם. ודי בהתחלה לוקחים להן את הפלאפונים. אם בשלב הזה גם אתם לא מזהים כמה דגלים אדומים, אל תעבדו כמצילים בחוף ים.

"צאי מזה" הוא הסרט החדש בז'אנר המותחן אימה הפוליטי החדש, נקרא לזה: סרטים על קבוצות מוחלשות שהמצוקות שלהן מועברות על ידי אימה מוקצנת יותר או פחות. בהתאם לכך, חלקו הראשון של הסרט הוא כולו הבישול האיטי של הדמויות במיץ של עצמן וניסיון של הצופה להבין מה בדיוק קורה פה, וחלקו השני הוא הגילוי מה בדיוק קורה פה, וההתחרפנות הכללית והגרפית שאמורה להביא שיא או קתרזיס כלשהו.

חלק מההתנגדות לסרטים האלה נובעת מהפוליטיקה הנטועה בהם: טענות על כך ש"בלי הפוליטיקה הם לא טובים", שהביקורות הטובות של חלקם נובעות רק בגלל הרצון להיראות כמגניבים וצודקים, או שהסרט פוגע בעצמו בשביל המסרים שלו, או אפילו שאין סרט, רק מסר. וכן, אין ספק שכל מי שנכנס לביצה הפוליטית צריך לדעת איך לנווט בה היטב בשביל להגיע בשלום אל התהילה בצד השני.

אבל הבעיה של "צאי מזה" היא לא הפוליטיקה שלו (בין אם בין גברים לנשים או בין עניים לעשירים), שקשה להגיד שהיא נוקטת עמדה אמיצה מדי בהתחשב בסיום ובכך שחלק מרכזי בסרט מושאל בחופשיות ממאורע אמיתי; היא בעיקר היותו של "צאי מזה" סרט ביכורים.

אלה דברים קטנים שהיו יכולים להרים את הסרט מ"סבבה" ל"נהדר", וזואי קרביץ, שביימה וכתבה (יחד עם אי. טי. פירנבוים) את התסריט, עדיין נמצאת רק ב"יש פוטנציאל". יש תחושה, למשל שעד שמגיע האקשן, הסרט פשוט לא מספיק טוב. לא מספיק מצחיק, לא מספיק מסקרן, לא מספיק חד – אף פעם לא גרוע, שגם זה הישג, אבל אף פעם לא ממש טוב. יש אוסף של דמויות בגילומם של שחקנים טובים כמו כריסטיאן סלייטר, היילי ג'ואל אוסמונט, ג'ינה דייויס, וסיימון רקס ואף אחד מהם לא מצליח להיות בלתי נשכח. בין אם זה בגלל שאין להם דיאלוגים מספיק טובים, בין אם בגלל שיש להם מעט מדי זמן מסך, ובין אם בגלל שרוב זמן המסך שלהם מוקדש לאותו שטיק אחד שהרשו לדמות שלהם לעשות. שלוש השחקניות הראשיות – אקי, שאווקט ואדריה ארחונה – מצליחות לבלוט קצת יותר בזכות כימיה טובה ביניהן, אבל גם זה לא ברמה של משהו שאפשר לקרוא לו שיא של השנה הזאת.

זה לא רק מה שאין, אלא גם מה שיש: מדי פעם אותו שטיק מופיע הרבה יותר מדי (נגיד, אקדחים של צ'כוב שמפוזרים בכזאת בוטות שאפשר לקרוא להם תותחים) או התלהבות כללית שחושבת שהסרט טיפה יותר מגניב ממה שהוא.

ואולי הסיבה העיקרית שהסרט לא לחלוטין מצליח להתרומם היא שבזמן הצפייה הסרט מרגיש טיפשי, וככל שחושבים עליו יותר הוא נהיה מטומטם לחלוטין. חורים בעלילה לא פוסלים סרט מלהיות משהו ראוי, אבל הטמטום של "צאי מזה" שמתבטא עמוק בלב הסיפור מצביע בעיקר על אותו פוטנציאל מפוספס. הבסיס של הסרט שם, הז'אנר נכון, אבל כמעט כל החלטה לאחר מכן מפספסת את המטרה (לפחות בקצת, אם לא באופן קטסטרופלי) – הן בניתוח תמטי, הן ברמת "למה שמישהו ינהג ככה", והן ברמת "שמישהו יסביר לי איך משהו פה עובד במקום לנפנף בידיים".

ולמרות כל זה, הסרט עובד. לזכותה של קרביץ ייאמר שגם אם היא לא חדה לחלוטין כבמאית ותסריטאית, יש לה יכולת לזהות נושאים מעניינים ואת הז'אנר שמתאים להם, אומץ להתעסק בהם בלי להסיט מבט, ובן זוג שמאוד נחמד שהוא תומך בה ומופיע בסרטים שלה, אבל בחייאת – טייטום הוא לא ליהוק טוב לדמות של מנכ"ל חברת הייטק.

כבילוי, "צאי מזה" מציע זמן סבבה לגמרי לחובבי המותחנים והאימה. כפוטנציאל מבוזבז, קל להצביע על עשרים דרכים שונות שהסרט הזה היה יכול להיות טוב יותר. ככרטיס ביקור, טוב, אני אבוא גם לסרט הבא של קרביץ.

אנחנו לא נוטים לשים אזהרות תוכן לגבי סרטים, אבל זה מצד שני נכון גם מצד המפיצים שלא נוטים לשים אזהרות שכאלה וכן שמו לסרט הזה (לא רק בארץ) אזהרת תוכן על אלימות מינית קשה שיש בסרט (חלקה עם ניחוחות אקטואליים עבור מי שחי בישראל). אז, כן, סרט עם כמה מראות קשים במיוחד באותו היבט, נא לקחת בחשבון.