ביקורת: בלאקפול

ריפלי הולדן הוא הממזר הכי בר מזל בעולם. הוא נשוי לעקרת הבית המושלמת, יש לו בת שמסובבת ראשים ובן שלומד בבית ספר יוקרתי, והם גרים באחוזה מדהימה ומנהלים את חייהם בין עונג לעונג. הוא גם מוקף חברים נאמנים, חוגג את הפתיחה הרשמית של הקזינו שבנה בעיר שבה נולד וגדל, וכבר מתכנן התרחבות. הוא בפסגת העולם והוא לא מתכוון לרדת אף פעם.

ריפלי הולדן הוא הברנש הכי ביש מזל בעולם. אשתו צריכה להתנדב בלהקשיב לאנשים אומללים בטלפון רק כדי להרגיש משהו. הבת שלו יוצאת בכל פעם עם בחור גרוע יותר והבן שלו מוכר סמים. מצבו הפיננסי רעוע והשמיכה קצרה מדי בשביל לכסות גם את סגנון החיים שלו וגם את השאיפות המקצועיות שלו. ובנוסף לכול, הוא מוצא בוקר אחד גופה בקזינו שלו, והשוטר הכי נודניק בעולם נשלח לחקור את המקרה. כמה נמוך עוד אפשר לרדת?

כששמעתי לראשונה על המיני-סדרה "בלאקפול" תיארו לי אותה כמחזמר עם דיוויד טננט, ואני קניתי. לא צריך יותר מילים מזה כדי לשכנע אותי. אבל כשסוף סוף הגעתי לצפות בסדרה גיליתי שהסיפור הרבה יותר מורכב מזה. הטעם הטלוויזיוני שלי דוחה את כל מה ששגרתי ונוסחתי, ובמובן הזה "בלאקפול" היא קליעה בול.

הסיפור עצמו לכאורה לא מאוד מיוחד: איש עסקים מושחת מנסה להפוך את העיר בלאקפול (האילת של אנגליה) ללאס וגאס, אבל הכול מסביבו מתחיל להתפרק. זו סדרה כזו שצועקת "אני רוצה להיות HBO" עם זנות, סמים, אלימות, משברים אמוניים והמון המון דמויות אפורות מבחינה מוסרית. אבל פה נכנס עניין המחזמר, כי ראיתי כמה סדרות מחזמר בחיי, וכשהציעו לי עוד אחת כזאת חשבתי שאני יודעת למה אני נכנסת. מסתבר שלא, כי אומנם לא קיימת באף שפה שאני מכירה מילה שיותר מתקרבת לתאר את הסדרה, אבל גם "מחזמר" היא בחירה לא מדויקת שחוטאת ל"בלאקפול".

אז מה זה כן? אין פה שירים מקוריים, אלא שלל להיטים, והשירים לא דיאגטיים, אלא לחלוטין מתרחשים במימד פנטזיה כמו שמקובל. אוקיי, אז מחזמר ג'וקבוקס? לא. פה זה נהיה מוזר: העיבוד המקורי של כל להיט, עם קולו של אלביס פרסלי או פרדי מרקורי או מי שזה לא יהיה, מנוגן ברקע, אבל במקום להתעלם מהפסקול כנהוג השחקנים רוקדים ועושים עם השפתיים. רק שהשחקנים לא סתם עושים כאילו, הם באמת שרים יחד עם המוזיקה ואפשר לשמוע אותם באופן קלוש מבעד לשיר. אם זה נשמע לכם כמו משהו מעודן, אתם טועים בגדול. הנאמברים האלה מבוימים במיטב המסורת של תור הזהב ההוליוודי של מחזות הזמר בואכה קליפים מתחילת שנות האלפיים. תאורה צבעונית ודרמטית, עריכה תזזיתית, כוריאוגרפיה מופרזת ומילולית עד כדי כאב – כל מה שצריך. אם שטותיות הייתה אוצר תרבות, הנאמברים האלו היו המוזיאון הבריטי.

ההתנגשות בין הטון האפל והדרמטי של הסדרה לקטעי השירה והריקוד הבאמת כל כך, אבל כל כך, מגוחכים, לא אמורה להיות משהו שקל לבלוע. אבל איכשהו זה מהפנט, ובלי השירים אני לא חושבת שהסדרה הייתה עובדת, לפחות בשבילי. כנראה הייתי מתעצבנת מכמה שהיא יומרנית ולוקחת את עצמה ברצינות והייתי מחליטה שאין לה באמת מה לחדש לי, אבל איך אפשר לכעוס על סדרה שבה חשוד ברצח והשוטר שמתשאל אותו שרים אחד על השני "These Boots Are Made for Walkin'" בעודם רוקדים טנגו יחד?

גם בנקודה השנייה שאיתה מכרו לי את הסדרה, אני חייבת לומר, היה חוסר כנות מסוים. כלומר, כן, דיוויד טננט נמצא כאן, הוא מדבר במבטא הסקוטי הטבעי שלו (אפילו לא הייתי עד כדי כך מעריצה שלו עד ששמעתי את זה), מצהיר הצהרות רומנטיות גרנדיוזיות ואוכל בלי הפסקה (הו כמה שהוא אוכל, הוא הלך לבית ספר בראד פיט למשחק ואני אוהבת את זה). אבל דיוויד טננט מגיע רק באמצע הפרק הראשון, שאורכו, כמו של כל ששת הפרקים, שעה (בריטים, אתם יודעים). בינתיים התחלתי להיות מתוסכלת מכך שבמקום בלש חתיך ועשוי ללא חת (מה שהבלש קרלייל בכל מקרה לא אמור להיות) אני מבלה עם מי שהוא כנראה הדמות הכי בלתי נסבלת בטלוויזיה הבריטית לדורותיה. אבל עם התקדמות הסדרה למדתי להעריך את ריפלי הולדן, הקפיטליסט הנפוח, הנרקיסיסט, המיזוגן, ההומופוב הדוחה שהוא. במיוחד בגלל שמדובר בתצוגת משחק פשוט משובחת של דיוויד מוריסי שהפילה אותי מהרגליים. זה אומנם סוג של משל דתי שעוסק בריפלי, אבל זה לא אומר ששאר הדמויות הן רק כלים בסיפור שלו (חוץ מהחברים שלו, הם כן). דיוויד מוריסי מוקף בקאסט מרתק שמקבל הרבה לעשות, ולרוב עושה את זה מצוין. כל הדמויות מורכבות ויש להן סיפור משל עצמן וגם משהו שובה, למרות שהם אנשים די מעפנים בסך הכול. אם אני חייבת לבחור חולייה חלשה זה יהיה לצערי הבן דני, דווקא בגלל שאפשר היה לעשות דברים כל כך מעניינים עם הדמות הזו. אם למען האיזון אני צריכה לבחור גם נקודת אור, אבחר בתפקיד הקטן והסמלי של דיוויד בראדלי (לנצח פילץ' בשבילי ובשביל שאר המילניאלים); גם כדי לומר כמה אני אוהבת סדרות שמתייחסות לדת ברצינות וגם כדי לשאול למה לעזאזל לכל השחקנים הבריטים קוראים דיוויד.

הייתי רוצה להקביל איכשהו בין הסדרה לבין שלל הדברים האחרים שקשורים ברצח שאני צורכת באובססיביות בימים אלו: מספרי אגתה כריסטי עד היצירות העכשוויות של ריאן ג'ונסון. אני לא יכולה לעשות את זה משתי סיבות. הראשונה היא שבאופן מצחיק עד דמעות, לאף אחד ב"בלאקפול" לא אכפת אפילו קצת מהבחור שמת והם פשוט מדלגים מעליו – באופן מטאפורי כמובן – בדרכם לעוד כמה תככים, בגידות וענטוזים. הסיבה השנייה היא שמרגיש לא הגיוני להשוות את הסדרה הזו לכל דבר שהוא. אני לא יודעת איך ולמה היא נוצרה במתכונת הזו, ואני לא רוצה לדעת. באותה מידה זה יכול להיות מבחינתי תוצאה של פרויקט שעבר הרבה יותר מדי עיניים או של מפגש עם חייזרים שלקחו קורס כתיבה יוצרת. בחיים לא ראיתי שום דבר שדומה ל"בלאקפול".