-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
בלאקפיש
Blackfish
תיעודי: סיפורו של טיליקום, לווייתן קטלן (אורקה) אגרסיבי שהביא למותם של שלושה מעובדי פארק המים בו היה כלוא, הסרט מעלה את שאלת החזקתם של יונקים ימיים אינטליגנטיים בשבי בפארקים מסוג זה.
סרט "חשוב" שמצליח לא להמאיס את עצמו.
סרטים דוקומנטריים הם בעייתיים. קשה להם לפרוץ לתוך המיינסטרים, וגם כשהם פורצים הם נתקלים בהאשמות על עיוות המציאות ( מייקל מור למיניהם, וכו') או בשאלה כמה הם באמת דוקומנטרים (ואלס עם באשיר). אחרי זה, הם נתקלים בבעיה סגנונית – אם הנושא שלהם לא בחיים או בדיוק עושה את מה שהם מדברים עליו, אז הם צריכים להסתמך על מקורות ישנים וראשים מדברים – דברים שנוטים לשעמם ולחזור על עצמם המון פעמים. עוד בעיה שיש לדוקומנטרים זה האווירה שיש להם של "חשיבות". כשאתה רואה סרט במחשבה כמו הוא חשוב, אתה שופט אותו לא על פי העשייה הקולנועית או על פי סטנדרטים של סרטים רגילים אלא על פי כמה שהוא "חשוב".
בלאקפיש, לכאורה, סובל משתי הבעיות – הוא גם עוד סרט של ראשים מדברים , וגם סרט על נושא "חשוב". אבל בעשייה קולנועית חכמה הוא מצליח להתגבר על הבעיות הללו. על הבעיה הראשונה של ראשים מדברים הוא מתגבר על ידי יצירת סיפור ארוך טווח ועם המון אנשים מעורבים. למרות צוות קבוע של אנשים, לאורך הסרט יש מספיק מידע שזורם ושאפשר לחתוך אליו ואין דמות אחת שמתמקדים עליה מברברת לחצי שעה – בנוסף יש לסרט אחלה מקורות. מסרטוני הציד עד סרטונים של הלווייתנים בהופעות, הסרט יכל להרכיב את עצמו כמעט רק מהדברים האלה וזה לא היה משנה דבר. דבר שלישי שעוזר, זה שהאנשים המרואיינים בסרט לא מרגישים כמו מרואיינים שבאים לספר על משהו, אלא אנשים שמכים על חטא. הרגש שיש להם בסיפורים שלהם, והחרטה שנובעת מהמילים שלהם מוסיפה עניין בסרט שעדיף על פני חוקר ימי שמדבר על תכונותיו הפלאיות של הלוויתן בטון מונוטוני.
ואת המוקש השני , של ה"חשיבות", הוא מנטרל עוד לפני שהוא נכנס אליו. הסרט מציג את עצמו לא כסרט על תעשיית הזוועות שעוברות על הלווייתנים , אלא סיפור על טיליקום – לווייתן ספציפי שלאורך 20 שנה הרג 3 אנשים ושואל את השאלה " איך זה קרה?". הוא לא מניח אוטומטית אצבעות מאשימות אלא נותן לסיפור להפנות את האצבעות בשבילו. רק במחצית השנייה של הסרט אתה מתחיל להבין שאתה צופה בסרט על תעשייה שלמה של ניצול ולא על סיפור של לווייתן אחד, ועד שאתה מגיע לזה אתה כל כך נסחף בסיפור של טיליקום שזה לא משנה את התפיסה שלך של הסרט. הוא אף פעם לא מרגיש "חשוב" כמו אמת לא נוחה או לאכול בגדול ולכן הוא גם לא נותן לך לשפוט אותו כתור סרט חשוב, אלא כתור סיפור קולנועי על תעשייה של ניצול דרך סיפורו של טיליקום. ( אני מודע שהטכניקה הזאת " להראות את הזוועות על ידי סיפור אנושי אחד" היא נפוצה , אבל הסרט לא גורם לזה להיראות ככה עד שלב מאוד מאוחר, בניגוד לסרטים אחרים שיוצאים עם ההכרזות הללו כבר בהתחלה.)
בשנה ברוכת דוקומנטריים שעושים שמות , אני עוד לא מוכן להכריז שהוא הסרט הטוב ביותר כי לא ראיתי את סיפורים שאנחנו מספרים והמתחזה ( מה שאעשה בקרוב), אבל הוא בהחלט מתמודד ראוי. סרט חובה לצפייה למי שאוהב סרטים דוקומנטריים, לווייתנים, או סתם סיפורים טובים.
סרט מדהים
הוא ללא ספק אחד מסרטי הדוקומנטריים הטובים, לא רק של השנה אלא בכלל. (ימים יגידו אם הוא יעמוד בתואר שהצבתי לו לאורך זמן)
לדעתי הוא בהחלט יגרום לגלים חזקים, אולי אפילו למהפכה של ממש- וזה משהו עצום.
בינתיים, אני שמה את הכסף שלי עליו.
טיליקום מת אתמול. המהפכה נמשכת.
(ל"ת)