אני חושב שהדרך הכי הוגנת לדבר על הסדרה הזאת היא כל פרק בפני עצמו. לא רק בגלל שכל פרק עומד בפני עצמו, אלא בגלל שהאיכות שלהם מתנדנדת באופן כל כך קיצוני בין "גרוע" ל"נהדר", שלא הוגן לתת לפרקים הגרועים לגרור למטה את הפרקים הטובים. למען הcontext אומר שהפרקים האהובים עליי עד כה היו The National Anthem, ו-San Junipero, השנואים עליי היו Playtest, ו-The Waldo Moment.
הפרק הראשון של העונה הרביעית נופל די באמצע, הו בו כמה רעיונות טובים, המשחק (של השחקנים) היה טוב והשימוש באפקטים נעשה בצורה חכמה. יש לי התלבטות מאד גדולה לגבי הפרק, שהתשובה אליה קובעת מה אני חושב עליו – ועם זאת לא משנה מה התשובה, היא גוררת איתה בעיות אחרות.
השאלה שלי היא כזו: האם אני, בתור צופה, אמור לשאול את עצמי האם חיי AI הם שווי ערך לחיי אדם?
מצד אחד, הפרק עצמו לא עוסק בשאלה הזו בכלל, הוא מעולם לא מתייחס לדמויות שבתוך המשחק כאילו הם משהו מלבד בני אדם בעלי זכויות, רצונות ושאיפות שאנחנו אמורים להזדהות איתן. הדמות של דיוויד דיילי מוצגת כסופר-נבל-דוש-מנייאק, והסוף הוא סוף שמח ללא עוררין.
עם זה יש שתי בעיות: הראשונה היא שזה הופך את הפרק למשהו שראינו כבר מיליון פעם, דמויות שסובלות מדיכוי מצליחות להשתחרר מאחיזתו של מי שדיכא אותן, יופי, כבר ראיתי את זה עשרות פעמים.
הבעיה השנייה היא שכדי שהסיפור הזה יעבוד, הוא יוצא מנקודת הנחה שהאינטיליגנציה המלאכותית המוצגת בפרק היא יצור חי, בעל רגשות אמיתיים, שיש לו את הזכות הבסיסית להיות חופשי מהשלטון ההרסני של מי שיצר אותו – וזו חתיכת נקודת הנחה לצאת ממנה. לאורך כל הפרק תהיתי האם אני צריך לקוות שהדמויות האלו ייכשלו במשימה שלהם, או שאני פשוט צריך לא להתעניין. לדוויד דיילי יש את הזכות המלאה לעשות להם את מה שהוא רוצה – הוא יצר אותם. הרגשות שלהם הם לא אמיתיים כי הם לא בני אדם אמיתיים – הם רובוטים. אין להם את הזכות להשתחרר מהעולם הוירטואלי של דיוויד בדיוק כמו שלמיקרו שלכם אין זכות להפסיק לחמם סוג מסויים של מזון רק כי הוא לא אוהב אותו. הם מכונות שנוצרו כדי לשרת בני אדם וזה הכל.
וכאן באה לידי ביטוי התשובה האפשרית השנייה לשאלה ששאלתי למעלה – מה אם זו למעשה כל הפואנטה של הפרק? מה אם אני אמור לפקפק בpreconceived notion שלי שאינטיליגנציה מלאכותית היא לא יצור חי? במקרה כזה, הפרק עשה עבודה גרועה מאד בלהוכיח את הטענה שלו, כל כך גרועה שאני לא מאמין שהוא בכלל ניסה לעשות את זה.
מה אם אני באמת לא אמור להיות בעד המאבק של הדמויות להשתחרר מהbuild הסגור של הכנה? מה אם זהו סיפור על איך שבני האדם איבדו שליטה על הכלים שהם יצרו ועכשיו הם חסרי אונים מולם? מה אם הסוף השמח הוא למעשה אירוניה דרמטית? זו אופציה מאד הגיונית – אבל אני לא יכול למצוא יותר מידי ראיות בפרק לכך שהיא אכן נכונה. הרבה יותר הגיוני שהפרק הזה פשוט נוצר ע"י מישהו שמאמין שאינטיליגנציה מלאכותית = חיים אמיתיים, ופשוט שכח שרוב העולם לא מסכים איתו.
זה מוביל אותי לדיון לגבי הסוף. כשאני רואה את הדמויות הממוחשבות בורחות ואת דיוויד תקוע בתוך המשחק לנצח (עוד על זה מאוחר יותר), בעד מי אני אמור להיות כאן? אני אמור להיות שמח בשביל הדמויות או עצוב בשביל דיוויד? האם היה כאן נסיון ליצור פואנטה לגבי הערך שב"חיים" ממוחשבים? איך אפשר לעשות את זה תוך כדי התעלמות מהעובדה שבלחיצת כפתור אפשר ליצור עוד מהם? תארו לכם איך הייתם מרגישים לגביהם אם בסוף הפרק, אחרי שאנחנו רואים אותם בורחים, אנחנו רואים פשוט גרסא חדשה שלהם מתעוררת. הרי התכנולוגיה ליצור את הדברים האלה עדיין קיימת, ושום דבר לא מונע מדיוויד לקחת עוד דגימות DNA של האנשים האלו. לאנשים החדשים לא יהיה זכרון של מה שעבר עליהם מהרגע שבו הם התעוררו כי לא מדובר באותם אנשים.
בקיצור, יש פרק הרבה יותר מעניין שמתחבא בתוך העולם של הפרק הזה.
ואולי הפואנטה הייתה אחרת? אולי הפרק הזה עוסק בכלל באופן שבו היחס שלנו אל רובוטים שנועדו לשרת אותנו, בין אם הם במשחק מחשב או לא, זולג לאופן שבו אנחנו מתייחסים לאנשים אמיתיים בחיינו? זה יכל היה להיות מקום מעניין בשביל הפרק ללכת אליו אילו הוא רצה. לאורך הפרק, דיוויד *של העולם האמיתי* לא מוצג כנבל. הוא קריפי ומוזר, אבל הוא לא פוגע באף אחד. נראה שהוא שומר את ההתנהגות הבריונית שלו לעולם הוירטואלי, ומאחר והדמויות שם הם ***לא*** בני אדם אמיתיים – האם זה דבר שאפשר לשפוט אותו לשלילה עליו?
וכל זה בלי לדבר על הקטנות שהפריעו לי, הגדולה בניהן היא שבשום סיטואציה החיבור לאינטרנט לא היה גורם לכך שדיוויד יהיה תקוע בתוך המשחק. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שממשק המשתמש מתוך התכנה עצמה נחסם, והוא לא יכול לכבות את התכנה בעצמו, אבל ברגע שבו מישהו אחר יגיע ויכבה את המחשב בשבילו הוא פשוט יצא מזה כרגיל. יכול להיות שבו הייתה הכוונה, אבל הרבה יותר הגיוני שהיה כאן נסיון לshock value סטייל הסוף של הפרק עם ג'ון האם.
חוץ מזה, מאד הפריע לי שהקליימקס הוא מרדף כנגד הזמן. מדובר בבוטים ממוחשבים שנמצאים בסביבה ממוחשבת – אין שום סיבה שהגיאוגרפיה של המקום תהיה רלוונטית. גם אם אנחנו כן חושבים שהם בני אדם עם רגשות, הם עדיין פיסות קוד שיכולות להעתיק את עצמן ממקום למקום.
אבל הדבר הכי גרוע שללא ספק הורס את כל הפרק: אין סיכוי שחברת הייטק שהרגע השיקה עדכון מאסיבי לתכנה שלה תשלח *באותו יום* את כל העובדים שלה הביתה לחופשה של 10 ימים.
**לאן נעלמה האופציה לכתוב בדיוק למה יש ספויילרים בתגובה? במיוחד בסדרה הזאת יש לפונקציה הזאת המון ערך.
„תכף אשוב” אולי עוד התלבט בכך אבל הרבה פרקים אח״כ הציגו סצנות דרך העיניים של בינה מלאכותית.
ספיישל חג המולד התחיל בעוגיות, סאן ג'וניפרו המשיך בתודעה לאחר המוות ובעונה הרביעית 3 פרקים עוסקים בכך כש„מוזאון שחור” אומר בפירוש שלפי החוק אסור להשמיד בינה מלאכותית ובעצם מסכם את כל הסדרה מהבחינה הזו ומעוד בחינות.
הבעיה שלי היא לא עם העיסוק בשאלה עצמה – להפך, זה נושא מעניין שאפשר לעשות איתו הרבה מאד.
הבעיה שלי הייתה עם העובדה שהפרק הזה ספציפית* מבקש מאיתנו להניח שאכן יש להם מודעות בתור הנחת מוצא.
*אני מודע לקיומן של התיאוריות שכל הפרקים של הסדרה למעשה מתרחשים באותו עולם, אבל אני עדיין לא חושב שאפשר להעביר מידע או הנחות יסוד מפרק לפרק
הוא סוג של פרק סיום ולכן כולל מחוות לפרקים רבים. אבל אני לא בטוח שאפשר טכנית לחבר את כל הפרקים. אולי רק אם נניח שיש זמנים ומקומות רחוקים אחד מהשני ואז זה לא שונה מעולם נפרד.
(כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה, אז אנסה לתמצת)
הרעיון של הפרק לדעתי הוא שמי שמרושע בעולם הווירטואלי יהיה מרושע גם בעולם האמתי כך שזה בכלל לא משנה האם לבינה מלאכותית יש תודעה (הפרק פשוט מניח שיש לה). מה שמשנה הוא שדיילי הוא מרושע כי הוא מתנהג בצורה מרושעת בעולם כלשהו.
סוף הפרק שבו השחקן מתנהג בתוקפנות כלפי הצוות ללא סיבה גם מרמז על זה.
אגב, גם אם הסרטים לא מתרחשים רשמית באותו עולם אנחנו יכולים ללמוד מפרקים אחרים על דעתם של היוצרים.
וזה שהבינה המלאכותית היא לא באמת יצור חי בהחלט מוריד מרמת ה"רשע" שדיילי מפגין בסצנות האלו – בסופו של דבר מדובר בהתנהגות זבלית של אדם לחברו, ומאחר ואין כאן "חברו" – אין בזה רשע.
דיון פילוסופי בעניין בינות מלאכותיות לא יגמר עד שבינה מלאכותית תשתלט על האינטרנט ותכריח אותנו להפסיק את הדיון וללכת לעבוד.
בשורה התחתונה, קפטיין דיילי מרגיש שהצוות שלו הם אנשים אמיתיים ומתייחס אליהם כאילו היו עמיתיו לעבודה.
אם הוא מתנהג ברשעות כלפי מי שהוא רואה כחי, כנראה שהוא אדם מרושע.
הסיבה היחידה שמונעת ממנו להתנהג ככה בעולם האמיתי היא פחד מהשלכות.
אפילו אם יטען שהוא מתנהג כך רק כי הצוות אינם אמיתיים, התנהגות כזו לאורך זמן מתקבעת. אם במציאות הוא יגיע לעמדת כוח כלשהיא, הוא כנראה יתנהג בצורה דומה, פשוט כי כך הוא רגיל.
בסיכומו של דבר, אנחנו שופטים את דיילי על פי התנהגותו, לא על פי התחושות והמחשבות שהביאו אותו להתנהג כך.
כנ"ל לגבי הצוות, אם הם מתנהגים כמו בני אדם, כנראה שצריך להתייחס אליהם ככה.
הדיון הפילוסופי במה הופך אדם לאדם הוא מורכב. הרבה יותר קל להתנהג באנושיות לכל מי שמתנהג כמו אנושי. שום נזק לא נגרם מלהיות מנומס לסירי.
הוא אחד משני הבעלים והמנהלים של החברה שהוא הקים – והוא כל כך לא מתנהג בצורה הזאת ששכחת את הפרט הזה עליו כשכתבת את התגובה.
הייתי מסכים איתך שזה נושא שהפרק עוסק בו, אם היינו רואים שלהתנהגות שלו בעולם הוירטואלי יש השלכות על ההתנהגות שלו בעולם האמיתי, אבל אנחנו לא רואים שום דבר כזה בפרק.
כשמדובר בבן אדם בעולם האמיתי אנחנו באמת שופטים אותו על סמך ההתנהגות שלו ולא על סמך הסיבות להתנהגות שלו – אבל כשמדובר בדמות בדיונית בסדרה, אני מצפה לדיון מינימלי בסיבות שבגללן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, אחרת אין לדמות הזו או להתנהגות שלה פואנטה. לא שזה רלוונטי לפרק כמובן – כי דיילי לא עושה בעולם האמיתי שום דבר שמזכיר במעט את מה שהוא עושה בעולם הבדיוני.
ולא, סליחה, אני עדיין לא מבין למה זה שהצוות מתנהג כמו בני אדם אומר שעליי להתייחס אליו ככה. הם לא בני אדם. הסדרה צריכה להעלות את הסוגייה הזאת לדיון אם היא רוצה שמישהו ישתעשע ברעיון – להציג את זה כעובדה ואז להגיד "זה נכון כי אני מציג את זה כאילו זה נכון" זה כתיבה עצלנית.
אין דרך לדון בסוגייה של בינה מלאכותית, תודעה כן/לא, כל עוד אין לנו את היכולת לאמת את מציאותה אפילו בהומו סאפיינס כמונו. עד אז יש לנו את מבחן טיורינג בלבד. ובמבחן הזה עושה רושם שהבינות המלאכותיות בסדרה עוברות לחלוטין.
כאילו יש כאן משהו אלים, אבל כל מה שהוא עשה זה לקחת את הסוכריה/כוס קפה שהאדם זרק. זו אולי התנהגות קריפית אבל קשה לקרוא לזה "מעשה מרושע" אם לא מניחים ששורות הקוד שהוא יוצר מהם הם יצורים חיים.
כי הוא עושה את זה בשביל להכניס אנשים חדשים לפנטזיית השליטה המרושעת/דושית/נוקמנית שלו, לפחות במקרה של הילד זה היה לגמרי למטרת מנוף לחץ, והוא שומר על הדוגמאות על מנת לחזק את השליטה שלו.
אם אתה מניח שלדמויות במשחק אין שום משמעות, מכיוון שרק אנשים אמיתיים נחשבים והעתקים ממוחשבים שלהם לא, אז הוא אדם כנוע וביישן שבנה לעצמו פנטזיה לא מזיקה שבה הוא מוציא את כל הצדדים האישיותיים הרעים שלו בלי שום נזק לעולם האמיתי. לעומת זאת, אם אתה מניח שמכיוון שלעותקים של אנשים אמיתיים ישנה מודעות ולכן הם חיים, אז מדובר באדם מרושע שפוגע והורג יצורים בעלי מודעות בגלל שהוא יכול.
זה לא שAI lives matter באופן כללי. כאן מדובר בייצוגים נאמנים של אישיויות של אנשים אמיתיים, עם מודעות של אנשים אמיתיים, עד לרמה שהם מודעים לכך שהם לא אנשים אמיתיים. בעצם יש לנו דמויות שאנחנו יודעים שהן אנושיות הרבה יותר מאלו של "תלה ת'דיג'יי", אז אין דילמה האם פגיעה בהם היא פגיעה אמיתית.
אישית אני חושב שלא היה ניסיון להתייחס בכלל לשאלת ה"אמיתות" של הדמויות בתוך המשחק (ובאמת חבל מאוד על כך). גם עצם זה שהטכנולוגיה עצמה מבוססת על דגימת DNA ולא רק על שורות קוד מובילה את הצופים לראות את הדמויות כבני אדם אמיתיים.
מסכים שמדובר בפרק נחמד עם עוד פוטנציאל לפרק מצוין בתוכו.
שאלה שהציקה לי תוך כדי צפייה – אנחנו אמורים להניח שהמשחק של דיילי מבוסס על הטכנולוגיה של החברה שלו. אם זה המצב – לאיזה שימוש קיימת מכונת סריקת הDNA? איזה פן במשחק דורש יצירת ישות עצמאית? התעכבות על הנקודה הזו יכולה להיות מסקרנת ממש.
התבאסתי קצת על הקלות בה הם מסוגלים לשלוח אסאמאסים לעצמם ואפילו לעשות שיחת טלפון(!). רק זה יכול להיות ממש מיינדפאק, בטח בהתחשב בכך שניתן לייצר כמה עותקים שלהם שרק רוצים.
ומשהו חיובי לסיום – אהבתי מאוד את הרעיון בסוף הפרק בו הדמויות חופשיות לשוטט עכשיו בעולם המשחק הוירטואלי. מעין חיים שלמים בתור NPC.
מה שלא הגיוני זה שהם קיבלו את הזכרונות שלהם מהחיים הקודמים, אבל זה מסוג הדברים לשתוק ולהתעלם מהם אם רוצים להנות.
ועכשיו כשחושבים על זה פיספנו בשניות איחוד של ברייקינג באד בין ג'סי פינקמן לטוד
את הפרק הזה אהבתי הרבה יותר. זה בדיוק מה ש"מראה שחורה" צריכה להיות: הטכנולוגיה קיימת כדי להקצין צורת התנהגות/בעיה חברתית שכבר קיימת בעולם שלנו. בלי לשים את האירועים בעולם שבו יש טכנולוגיה וחוקים שהם מרוחקים מידי מהעולם שלנו ובכך משבש את מערכת המוסר והופך אותה למרוחקת מידי ממה שיש בעולם שלנו.
אני מכיר הרבה הורים שייראו המון מעצמם בדמות של האמא, היא לא מוגזמת או מתנהגת בצורה לא ריאליסטית. אלמנט ה"מוצאים את נמו" באישיות שלה מובהר לנו בעדינות בסצנה הראשונה, ולאחר מכן בסצנה הקצרה עם הכלב. המעשים שלה בהמשך הפרק הם המשך הגיוני של התחושות שהיא מפגינה בהתחלתו, והצביעות שלה לא מעצבנת מספיק בשביל להפוך אותה ללא-ריאליסטית. המעשים שלה, בשילוב עם הטכנולוגיה העתידנית, מעלים שאלות מעניינות על האופי של פרטיות בעידן המודרני, גבולות השליטה שיש להורים על ילדיהם והנקודה שבה לגונן על ילדים מפני דברים שיפגעו בהם הופך לפגיעה עצמה.
אני מאד אוהב את האופן שבו הטכנולוגיה הוצגה בפרק. הרבה פעמים "מראה שחורה" יוצרת רושם שהיא מאד טכנופובית ומפחדת מקדמה, אבל כאן עולה שאלה מעניינת על האם האשמה היא בטכנולוגיה או באופן שבו האמא משתמשת בה. מצד אחד המערכת נבניתה בכוונה טובה, ולא הוצגו לנו פגמים בה (לאורך כל הפרק אני פחדתי שהסוף יהיה עוד נסיון לshock value שיהיה מבוסס על זה שהפילטר יתקע ומסיבה מונפצת כלשהי היא לא תצליח לכבות אותו ולכן כל חייה מעכשיו היא תראה את האפקט המוזר הזה במקום את העולם – למזלנו זה לא קרה). מצד שני, כן נאמר לנו שהטכנולוגיה נאסרה לשימוש באירופה. אני מתלבט על האם הייתי רוצה לדעת עוד על זה, או שהמשפט הקצר הזה הוא מספיק.
הבעיות שלי הן בעיקר נקודתיות:
*המשחק של הילדים נורא. גם שרה בבגרותה היא לא משהו.
*אני לא בטוח שהמדע נכון מאחורי נושא הקורטיזול בדם. אם זה כל מה שהתכנה הזו מודדת, אני לא בטוח שהיא תצליח לזהות האם נעשה שימוש בנרקוטיקה, או שהיא תעלה בכלל במקרה של פחד מכלב ברחוב. אני כן יכול לסספנד את זה שאפשר לעקוב ככה אחרי הריון.
*אני אוהב את התמה של "התבגרות דרך התמודדות עם הדברים שפעם הפחידו אותנו", אבל הסצנה שבה שרה מתיידדת עם הכלב הייתה מאד on the nose. גם את הביקור אצל הפסיכולוג, שבו נאמר לאמא שיש לילדה בעיה התפתחותית, אפשר היה לעשות בצורה עדינה יותר.
*האפקט של הפילטר הרבה יותר מפחיד מאשר ציור של דם, אם הייתי רואה את זה בתור ילד הייתי בוכה.
*הסצנה שבה הנער אמר לשרה שהוא לא מעוניין בה היה מאד מאולץ. אני לא מבין למה הוא לא יכל להעביר לה איכשהו שאמא שלה עוקבת אחריה ומאיימת עליו. גם אם לא, אני בטוח שהוא יכל להיפרד ממנה בדרך שלא תגרום לה לחשוב שהוא סתם לא מעוניין בה.
וגם – האמא מאיימת על הנער הזה בכך שהיא מציינת ששרה רק בת 15, ובכך נרמז שהוא למעשה שכב עם קטינה כל הזמן הזה – אבל הוא קטין בעצמו, לא? אנחנו רואים שהם לומדים באותה כיתה כשהם ילדים, והוא עדיין לומד בבית הספר כשהם נערים… לא הבנתי את הקטע הזה.
*הסוף הרגיש מאולץ גם הוא. אני מבין שההכללה של הפילטר הייתה כדי להראות שבגללו היא לא מצליחה לראות שאמא שלה מדממת ולכן לא מפסיקה להרביץ לה – אבל עדיין כל הסיפור הזה הרגיש לא נחוץ. האלימות הייתה מאד מוגזמת ולא התאימה לטון של שאר הפרק, ואני לא מבין למה הילדה לא שברה את הטאבלט או לקחה אותו איתה. למה להסתכן בכך שהוא עדיין עובד ואמא שלה תוכל לעקוב אחריה?
גם הייתי הרבה יותר מעדיף לראות סוף שבו רואים איך מערכת היחסים של האמא והבת נשברה לחלוטין. איך הילדה לעולם לא תוכל לסמוך על אמא שלה כי היא יודעת שיכול להיות שהיא עוקבת אחריה ורואה את כל מה שהיא עושה – גם אם האמא לא באמת עושה את זה. מה שראינו היה סתם בריחה מהבית – הילדה היא עדיין קטינה והאמא עדיין יכולה פשוט לצלצל למשטרה (גם החלק של הGPS שמושתל בתוכה עדיין עובד, אין שום סיבה שהמשטרה לא תוכל לגשת אליו).
*שני דברים בעיצוב של הטכנולוגיה שהפריע לי: הראשון הוא שמערכת המעקב היא טאבלט בפני עצמו ולא אפליקציה לסמארטפון. לא רק שזה יותר ריאליסטי, במצב הנוכחי המערכת הזו היא דבר פיזי שהילדה יכולה בקלות לשבור ובכך לברוח מאמא שלה. אם זו אפליקציה, שום דבר לא מונע מהאמא להוריד אותה שוב, או לקנות טלפון חדש.
הדבר השני, הpet peeve הקבוע שלי, הפיד מהמצלמה לטאבלט הוא באיכות מאד טובה, ובבירור צולם במצלמה בעלת טווח דינמי רחב מאד, עומק חדות שדה קטן מאד, בוקה מושלמת ועדשת טלפוטו שפיזית לא יכולה להיכנס בתוך אישון של בן אדם.
ומה שאהבתי בו הוא שהנמשל בו מאד ברור. מה שהפרק מתאר הוא השלב הבא בהתפתחות של הורי הליקופטר, והוא אפקטיבי במיוחד להורים בגלל שהוא משחק על הקו הדק שבין הגנה על הילד לבין חניקתו, כאשר הטכנולוגיה רק מאפשרת לעשות את זה אפקטיבי יותר. ההתנהלות של האמא מובנת לחלוטין; הטאץ' של צ'רלי בארקר (כפי שמתבטאת – בלי ספוילרים – בצורה ברורה יותר, במוזיאון השחור) – הוא שאין אף אחד שמתייחס לסכנות של הטכנולוגיה עד שהן מתממשות. אין אף גורם שיעצור את האמא ויאמר לה שבשלב מסוים התפקיד שלה צריך לעבור מהגנה מלאה על הילד לתיווך של העולם, גם כשהיא עוברת נקודות מפנה ברורות כמו חיפוש ברור של מה שמסתתר מאחורי החסימה שלה. בגלל זה הטכנולוגיה נאסרה לשימוש באירופה – בדיוק בגלל שהרגולטור שם דואג מההשפעה שיש לשליטה מוחלטת של ההורה על הילד.
המשל, כמובן, מוזנח לעומת הנמשל. אם לך הפריע טכנולוגיה שנראית טוב מדי, לי הפריע איך מגיל 3 ועד גיל 15 היא מפחדת מאותו הכלב. אבל הנמשל, במקרה הזה, בנוי היטב.
קודם כל לגבי המדע (שלרוב ממש מחופף בסדרה ולדעתי זה בסדר גמור) – עד כמה שאני יודע לקורטיזול (והורמונים בכללי) אין השפעה מיידית כמו נוירוטרנסמיטורים במוח אלא כזאת שלוקח מינימום כמה דקות להרגיש. לכן המערכת לא יכולה לעבוד באופן בו תיארו אותה.
לגבי הפרק עצמו – אהבתי מאוד את הקונספט (יותר את הקטע של ההשגחה האובססיבית והעדר הנפרדות של הבת-אם ופחות את רעיון הפילטר) והיה לי חבל מאוד שהם החליטו לדלג בכזאת קלילות בין שלוש תקופות חיים של הילדה. רציתי לראות עוד את ההשלכות האפשריות של אותה ילדה "שטינקרית", שגדלה עם אמא שצופה תמיד. הקפיצה קדימה בזמן הקהתה קצת את כל העניין, כשבסוף נשארנו עם סיפור "רגיל" של אמא שמרגלת אחרי הבת שלה (באותה מידה היא הייתה יכולה למצוא סרטון סקס באייפון של הבת או משהו בסגנון).
דווקא את הסוף אהבתי (ותודה רבה של התפתתם לסיים את הפרק בכך שהיא מפוצצת לאמא שלה את הראש). האמא כל כך התקשתה לשחרר מהשליטה שלה בבת, רצתה לדעת איפה היא תמיד, לראות את מה שהיא רואה, ועכשיו הבת הולכת להעלם לגמרי, יוצאת למסע לגלות את העצמאות שלה.
קודם כל לגבי המדע (שלרוב ממש מחופף בסדרה ולדעתי זה בסדר גמור) – עד כמה שאני יודע לקורטיזול (והורמונים בכללי) אין השפעה מיידית כמו נוירוטרנסמיטורים במוח אלא כזאת שלוקח מינימום כמה דקות להרגיש. לכן המערכת לא יכולה לעבוד באופן בו תיארו אותה.
לגבי הפרק עצמו – אהבתי מאוד את הקונספט (יותר את הקטע של ההשגחה האובססיבית והעדר הנפרדות של הבת-אם ופחות את רעיון הפילטר) והיה לי חבל מאוד שהם החליטו לדלג בכזאת קלילות בין שלוש תקופות חיים של הילדה. רציתי לראות עוד את ההשלכות האפשריות של אותה ילדה "שטינקרית", שגדלה עם אמא שצופה תמיד. הקפיצה קדימה בזמן הקהתה קצת את כל העניין, כשבסוף נשארנו עם סיפור "רגיל" של אמא שמרגלת אחרי הבת שלה (באותה מידה היא הייתה יכולה למצוא סרטון סקס באייפון של הבת או משהו בסגנון).
דווקא את הסוף אהבתי (ותודה רבה של התפתתם לסיים את הפרק בכך שהיא מפוצצת לאמא שלה את הראש). האמא כל כך התקשתה לשחרר מהשליטה שלה בבת, רצתה לדעת איפה היא תמיד, לראות את מה שהיא רואה, ועכשיו הבת הולכת להעלם לגמרי, יוצאת למסע לגלות את העצמאות שלה.
אני יודע שלפרק קראו "קרוקודיל", אבל זה שם הולם יותר – בגלל שכל העלילה בפרק הזה יושבת על בסיס עקום ומתנדנד.
לא רק שכל השתלשלות האירועים מתחילה מצירוף מקרים מוחלט (הדמות הראשית רוצחת את האקס שלה, וכשהיא מסתכלת מהחלון למשך שתי שניות לאחר מכן – לגמרי במקרה ובאופן שלא קשור אליה לחלוטין – מתרחשת תאונת דרכים שמובילה אליה את החוקרת של חברת הביטוח), היא מתוחזקת שוב ושוב ע"י ההחלטות הטיפשיות וחסרות ההגיון של הדמות הראשית.
לאחר מכן, לגמרי במקרה, כל אחד ואחד מהאנשים שהלכו ברחוב באותו לילה במקרה בדיוק הסתכלו הצידה כשהתאונה התרחשה. מלבד הדמות הראשית, אף אחד לא ראה מה קרה שם. שכשהדמות הראשית רואה את זה, אנחנו יכולים לראות לפחות שני אנשים שהיו עם הפנים שלהם לכיוון התאונה כשזה קרה, אבל כשהחוקרת רואה את האירוע מנקודת המבט של האישה עם המעיל – כולם נעלמים לפתע. כמה נוח.
העובדה שדרך ההתמודדות שלה עם המצפון שהאקס שלה פיתח היא לרצוח אותו – בסדר, אני יכול להבין איך זה הגיוני תסריטאית. למה באותו רגע לא לצלצל למשטרה ולהגיד שזו הייתה הגנה עצמית? מהדיאלוג שיש לה עם החוקרת של הביטוח מאוחר יותר בפרק אנחנו מגלים שהיא לא מודעת לקיומה של הטכנולוגיה שמאפשרת לצפות בזכרונות מוחשיים – נכון למה שהיא חשבה באותו רגע, אין שום דרך להפריח את מה שהיא אומרת.
כשהחוקרת רואה בטעות את הרצח – למה לא להגיד *לה* שזו הייתה הגנה עצמית? הרי היא באה לחקור מקרה אחר לחלוטין ומה שהיא הספיקה לראות זה רק קטעים קצרים. גם אם זה לא היה עובד ועדיין מישהו היה רואה את זה ושואל שאלות (למרות שהחוקרת ציינה כבר בפני מישהו אחר שהיא יכולה להשאיר פרטים מסויימים מחוץ לדו"ח שלה – האם היא שיקרה לו?), עדיין לא כדאי לנסות? האם לרדוף אחריה למכונית שלה ולהתנהג בצורה הכי חשודה אי פעם זה התכנית הטובה ביותר שלך? את לא מעדיפה להסתכן בללכת לכלא עם רצח של בן אדם אחד במקום שניים (בהנחה שהיא לא ידעה שיש לאישה הזאת בעל וילדה כשהיא חטפה אותה)?
והטוויסט בסוף, שוב, נסיון קלאסי לshock value זול. לא סתם שרצחת ילדה בעריסה שלה – הילדה הייתה עיוורת ולא היית צריכה בכלל לרצוח אותה, חה חה חה, joke's on you. במקום לרצוח בן אדם, יכלת לרצוח אוגר, ואז כן היית מצליחה להתחמק. האם באמת היינו צריכים את זה כדי ללעוג לדמות הראשית? הרצח עצמו זה לא מספיק? אם הסוף היה שעכשיו היא פשוט צריכה לחיות עם הידע שהיא לקחה את החיים של משפחה שלמה – האם זה באמת היה סוף טוב יותר מאשר שעכשיו היא הולכת לכלא על זה?
הדרך היחידה שאני יכול להסביר את הפואנטה של הסוף הזה, זה להראות שלולא הטכנולוגיה שמוצגת בפרק, הרצח לא היה נפתר לעולם. אבל למה זה משנה? הטכנולוגיה הזאת כבר הובילה לגילוי על התאונה, לכך שהסוכנת גילתה על הרצח, ואפילו לרצח של הילדה, כי אם הדמות הראשית לא הייתה חושבת על האפשרות שמישהו יחלץ את הזכרונות שלה מהאירוע – היא אפילו לא הייתה רוצחת אותה.
היו כמה דברים טובים בפרק, ההחלטה למקם את האירועים באיסלנד נותנת לכל הפרק אווירה מאד קרירה ובודדה. הצילום בפרק הזה יפהפה, וחלק גדול מאד מכך זה הלוקיישן.
אהבתי גם את העובדה שלמעשה הוצגו לנו שתי טכנולוגיות עתידניות בפרק: מכונת הזכרונות ומכוניות אוטומטיות. הסיבה שזה טוב היא שמכוניות אוטומטיות הן לא טכנולוגיה עתידנית, הדבר היחיד שמונע מהן להיות נפוצות זה נטו המחיר והזמינות. אנחנו נמצאים בנקודה בזמן שבה אנחנו יכולים להגיד בוודאות שבעוד כמה שנים מכוניות אוטומטיות יהיו *ה*דבר, ולכן כל סרט שמתרחש בעתיד הקרוב צריך לכלול אותן בדרך זו או אחרת.
בנוסף, במהלך הפרק היו לי הרבה שאלות בנוגע לסוגיות של פרטיות שיכולות לנבוע מקיומה של מכונה שיכולה לשחזר זכרונות באופן כל כך מוחשי. אבל שוב, כמו בפרק הראשון לעונה, אלו לא שאלות שהפרק העלה, יותר דברים שאני חשבתי עליהם בזמן שהפרק התנגן ברקע.
תגובה שמכילה ספוילר לעונה 2 פרק 2, עונה 3 פרק 5 מאת תוהה
ספוילר לעונה 2 פרק 2, עונה 3 פרק 5
לא מצאתי למה כולם השתפכו על הסדרה הזו
תוהה
פורסם ינואר 24, 2018 ב 22:35
אולי זו אשמתי, עשיתי בינג' של כל העונות לפני כחודש-חודשיים. אולי כשעונה 1 יצאה זה היה אפקטיבי יותר, או שצריך הפסקות ארוכות כדי לחוות את האפקט כמו שצריך.
בסופו של יום, ברוב הפרקים היו עיסוקים די שטחיים בשאלות שהם ניסו להעלות. יחד עם זאת, כשעברתי על תקצירי הפרקים כדי לסמן ספוילרים כראוי נזכרתי שוב באספקטים מסוימים שכן יכולים להעלות בי שאלות, אבל פחות בגלל המוצג בסדרה ויותר כי נזכרתי בנושא.
לא חסרים חורים בעלילה או טיפולים תמוהים אבל הדבר שהציק לי הכי הרבה היה בפרק עם הדבורים- למה אף אחד לא חשב להציע איזשהו מתחם עם EMP? זה ממש הציק לי, הוציא אותי מהפרק.
למרות זאת, היו פרקים בודדים שגרמו לי לחשוב ולהתחבט מוסרית לגבי ההשלכות.
בפרק white bear הזדהיתי עם הגיבורה עד הסוף, לאחר מכן הזדהיתי עם הקהל. לא הייתי הולך לפארק כזה, אבל אם ההכנסות ממנו היו הולכות לטובת משפחת הקרבן או למניעת מקרים כאלו, אני חושב שהייתי בסדר עם זה.
בפרק Men Against Fire תהיתי לגבי הנכונות שלי להסכים למע' שכזו עבור חיילים- הרי חיילים כה רבים חוזרים מצולקים נפשית משדה הקרב וזה יכול למנוע את זה מהם. יחד עם זאת, זה בהחלט משפיע מאוד על איך שהם מתנהגים ועלול להביא לעליה בברוטאליות.
חלקים דומים או משלימים למוטיבים הללו קיימים גם בפרקים אחרים.
אגב, היה די ברור בעיניי שהסדרה מתרחשת באותו עולם- אותו שיר, אותה טכנולוגיה וכו' במס' פרקים.
פותח כאן שרשור על באנדרסנאץ'Aldo raineב-31/12/2018 15:21
פותח כאן שרשור על באנדרסנאץ'
Aldo raine
פורסם דצמבר 31, 2018 ב 15:21
אם מישהו ראה ורוצה לשתף את המחשבות שלו כאן, אז… בכבוד (למרות שיכול להיות שצריך לפתוח לו דף סרט, או לחילופין, אסור לדבר עליו כאן כי אולי הוא נכנס להגדרה של משחק מחשב, שזה לא סדרה או סרט). זה יהיה מאוד מעניין.
אני אפילו לא צופה במראה שחורה, אבל הופעלו עלי מלא לחצים לראות את "הדבר המהמם הזה" כדי שאבין כמה אני צריכה להשלים את הסידרה כולה.
וובכן, נתתי לנטפליקס לבחור עבורי מבין האופציות, הדיפולט הוא תמיד הבחירה השמאלית, עד שמגיעים לסוף ואז חוזרים לנקודת הפיצול האחרונה ונבחרת האפשרות הימנית. היתרון שהסוף הראשון מגיע מאוד מהר ואז מקבלים מושג על מה שהולך שם. מהרגע שכבר עברתי פעם אחת את השלב של לשפוך קפה או לשבור את המחשב, הוא התיחס לנקודה הזו בתור סוף והחזיר אותי עוד פיצול אחורה. בשלב כלשהו הרגשתי שאני מול הדבר הזה נצח, סגרתי אותו, מסתבר שאני אפילו לא ברבע מהאורך האפשרי, אבל ישבתי מול זה יותר משעתיים. הגעתי למלא סופים שונים שלא היו dead end אלא סופים די מגוונים במיקום שלהם בזמן ומה שקורה בסוף הפרק. בעיני זה ארוך מידי ולא מעניין מספיק. אין סיכוי שאצפה בעוד פרקים בסידרה.
וראיתי "רק" שעה וחצי.
לי זה הרגיש מההתחלה כאילו לבחירות שאני עושה אין משמעות והסרט בין כה וכה ילך לאן שהוא רוצה ולא לאן שאני רוצה (ובאחד הסופים שקיבלתי, הם מתרצים את זה. אבל אני שמתי לב לזה מהתחלה, וזה לא עבד עליי. ועדיין, זה שאתה מודע למה שאתה עושה לא עושה את מה שאתה עושה לטוב יותר. עושה). למשל, ברגע שצריך לבחור אם לקבל את ההצעה או לא, בהתחלה עשיתי כן ואז הסרט דילג כמה חודשים קדימה והראה שהמשחק נכשל, ואז היה סוג של מסע בזמן סטייל "לקום אתמול בבוקר" שהחזיר אותי לאותה בחירה, כדי שאעשה לא. עוד דוגמה לבחירה חסרת משמעות זה הבחירה בין הדגנים, שלא משנה כלום (אולי פספסתי, אבל אני חושב שזה היה רק בשביל הגימיק).
הגעתי לבערך 5 סופים (שתיים מהם ממש אהבתי, אבל אחד מהם הוא בדיחה ולא באמת סיפור סגור. השאר די רעים).
הסיבה שבגללה סיימתי עם תחושה שכיסיתי את הכל הייתה בגלל שכל פעם שהגעתי לסיום, הגעתי לבחירה בין הקרדיטים, לבין לחזור לבחירה החשובה האחרונה שהייתה. כל פעם שהגעתי לסוף כלשהו, בחרתי בחזרה לבחירה האחרונה, והמשכתי מהדרך החלופית. עשיתי ככה עד שהגיעו הקרדיטים, בלי אפשרות לחזור לבחירה האחרונה. לכן הנחתי שכיסית כל הפוטג' שצילמו בשביל הסרט.
עכשיו כשאני רואה שאת הגעת לשעתיים אני מבין שיכול להיות שפספסתי דבר או שתיים. תוכלי אולי לאמר מה פספסתי? או, לכמה סופים הגעת? כי אני רואה שלך היה תחושה הפוכה מהתחושה שהייתה לי בסוף.
בכל אופן רוב הסיפורים האפשריים שיצאו לי לא אפויים עד הסוף והם כנראה בנו על זה שאנחנו נדלג בין סיפורים וככה לא נשים לב לסתירות פנימיות וחוסר עקביות בתוך הסיפורים. בין סיפור וסיפור, אגב, יש המון סתירות פנימיות וחוסר עקביות, ולפעמים החלטה משנה לחלוטין את היקום של הסיפור. לא שזה רע.
עדיין הקטע הזה של choose your'e own adventure בתוך נטפליקס די מגניב ואולי בעתיד נראה את זה נעשה יותר טוב.
מצאתי רק סתירה מהותית אחת, שנובעת להבנתי מהתכנסות של שני קווי עלילה והגעתי אליה מהקו המקביל. פירוט: הגעתי לרצח של אבא שלו מהקטע שקולין מתאבד. בנסיון שני, כשהוא מבתר את הגופה, פתאום בהמשך היתה פגישה עם קולין.
מכיוון שהלכתי לפי הסדר של נטפליקס אני מבינה למה אתה חושב שכל הסופים דומים, אני חושבת שרק בנסיון השלישי או הרביעי הגעתי לסוף ממש אלטרנטיבי.
אני כן יכולה לספר לך בנוגע לדוגמה שלך על כן או לא לקבל את הצעת העבודה היא כן הובילה לסופים מאוד שונים, אבל רק אם בחרת את השיר הנכון באוטובוס, נדמה לי שזה היה הקטע שפתח אופציות חדשות להמשך.
בכל מקרה, יש פסיכופתים שכבר מיפו את כל האפשרויות בסידרה ובגדול זה פשוט הרבה פחות אינטיליגנטי ומרשים ממה שעושים מהסידרה הזו.
כי ממה שהפסיכופטים מיפו, באמת הגעתי לכל האפשרויות שהם מראים שם. הם גם מראים שבבחירה בין לסרב או להסכים, אתה תמיד תגיע לבחור לסרב, ואין כל כך מה לעשות לגבי זה. אותו דבר לגבי הקטע עם המוזיקה, שלפי המיפוי, לא משנה מה תבחר, הסרט ימישיך אותו דבר. למרות שזה מגניב (ודי מתבקש) אם בחירה שנראית חסרת משמעות תהיה הרת משמעות בסופו של דבר, לפי מיפוי הפסיכופטים, היא באמת חסרת משמעות.
אני לא חשבתי שהסופים דומים, אלא שיש קצת מהם ביחס לכמות האפשרויות. אם נתנו לי 10 אפשרויות בחירה, אז היה צריך להיות 100 סופים אפשריים (או יותר, אני לא טוב במתמטיקה). הגעתי ל5, ולפי המיפוי, נראה שלא פספסתי שום סוף משמעותי. אבל בכל זאת, כל סוף הוא ממש שונה, ולפעמים יכול לשנות את איך שהעולם בסרט עובד, ומשנה גם את העבר, ולא רק את העתיד (זה די סותר את מה שהם ניסו לעשות בסיום הסוג של מטא שבו המשחק מצליח). רוב הסופים מעפנים.
נטפליקס נותנים חודש נסיון חינם, כך שאם לא ניסית אותם בעבר, אפשר לנצל הזדמנות כלשהי כדי להרשם. אם אין לך תוכניות לשלם בהמשך את ה30 ש"ח הנדרשים בשביל צפיה, לא הייתי מבזבזת את חודש הנסיון עכשיו, אלא כשיופיע משהו קצת יותר אטרקטיבי.
טוב, נראה לי שמראה שחורה מיצתה. כבר לא ממש מעורר מחשבה, הרבה פחות מדכאת אבל לא כמו סאן ג'ופיטרו אלא בקטע רע וסתמי.
קצת ספוילרים:
הפרק הראשון היה בסדר, חמוד כזה בפרק השני, שיש לו את הציון הכי גבוה בימדב, הרגיש כמו פרסומת למשטרה לדונט טקסט אנד דרייב
בפרק השלישי היתה אשכרה דמות רעה, מה שלא נהוג במראה שחורה
"רעיונות שנשארו לצ'ארלי בארקר אבל לא היה עבורם מספיק פיתוח בשביל להיכנס לעונות הקודמות". ממש אפשר לראות בכל פרק את הרעיון המראה-שחוראי שעליו הוא התבסס ואיך לא מצליחים לבנות סביבו עלילה מראה שחוראית מתאימה.
בשבילי הייתה עונה נחמדה מאד (חוץ מהפרק השלישי כמובן). זה נראה כאילו צרלי ברוקר ניסה לחשוב על רעיונות יותר עכשוויים ומגניבים אבל בסוף נכשל(חלקית). הפרק הראשון והשני היו טובים ונראה כאילו החליטו ללכת על הצד הפחות מפחיד ודיכאוני בפרקים האלה וללכת על נוסחה יותר קלילה שלא תשאיר לכם לחשוב על הפרק הזה יותר מדי, אבל נראה כאילו בפרק השלישי הוא איבד את כל מה שהפך את מראה שחורה למעניינת- הפרק השלישי התחיל טוב ונראה כאילו הייתה לו הזדמנות להפוך את הסיפור למשהו אפל יותר ובמקום לעשות זאת הוא החליט להפוך את הפרק הזה לדבילי לגמרי.
אבל למרות זאת – עונה שבהחלט שווה צפייה(חוץ מהפרק השלישי של העונה)
שני פרקים לתוך עונה 6 ונראה שמגמת ההדרדרות ממשיכה. Beetlejuice ב-15/06/2023 21:40
שני פרקים לתוך עונה 6 ונראה שמגמת ההדרדרות ממשיכה.
Beetlejuice
פורסם יוני 15, 2023 ב 21:40
מה שברוקר תיאר בפרק 2 של עונה 1 כבר התרחש כמה פעמים ורמות הציניות פשוט עולות שלב כשאתה קולט ששני פרקים מתעסקים בביקורת על נטפליקס בתוך נטפליקס.
הפרק הראשון מדבר על העתיד האפשרי של הסטרימינג בזמן שהשני על ז׳אנר הטרו קריים. שני הנושאים מטרות מאד קלות, מובנות מאליו וכל העסק פשוט מסריח מפשיטת רגל אמנותית ומוסרית בו זמנית.
בתחילת 2019 ג'ורדן פיל הפיק פארודיה שנקטלה לגמרי ל"מראה שחורה" בשם Weird City שאהבתי ממש. הפרק הראשון העונה מזכיר מאוד את הפרק "למטה" של "עיר מוזרה", שהיה האהוב עליי, רק שהפרק פה בינוני ומשעמם יותר.
הפרק השני כבר סתם פארודיה גרועה על דוקו רצח וסדרות משטרה, רק שצ'ארלי ברוקר עצמו כבר עשה פארודיה מושלמת כזאת בשם A Touch of Cloth (שודרה בהוט פעם בשם האדיוטי "מגע של בילוש"), שהייתה מצחיקה בטירוף עם הומור שמזכיר את צוקר-אברהמס-צוקר ואמירה טובה על הז'אנר.
אז… למה שוב? למה לרדת על נטפליקס בצורה לא מקורית או מעניינת כשאתה עדיין בתוך נטפליקס? מה הוא רוצה מהחיים שלנו? הפרק השלישי כבר היה סתם סרט מד"ב בינוני ארוך. לא יודע אם יש לי כוח לשני הפרקים שנשארו, בטח כשאחד מהם שוב מעל שעה.
יכול להיות שמתפספס איזה יהלום פה ושם, אבל מצד שני לא מתלכלך בפחם. ויש כל כך הרבה דברים בינוניים.
אישית, ההרגשה של "שמישהו יחזיר לי את הזמן שבזבזתי על זה" היא נוראית הרבה יותר מ FOMO
מראה שחורה זה צ'רלי ברקר
הוא הראה שאין לו בעיה לצאת מנקודות הנחה מאד קיצוניות בשביל ליצור זעזוע ודיון, ראה מקרה ג'ון האם שגורם לחשוב שהוא בכלל מיזנטרופ.
גם יש בפרק אזכור מפורש לטכנולוגיה שמשתמשים בה בסאן ג'וניפרו
לגבי הפסקה האחרונה, כבר היה פרק שעסק בדיוק בזה
גם אם לא בצורה מאוד מעניינת, בעיניי.
פותח כאן שרשור על באנדרסנאץ'
אם מישהו ראה ורוצה לשתף את המחשבות שלו כאן, אז… בכבוד (למרות שיכול להיות שצריך לפתוח לו דף סרט, או לחילופין, אסור לדבר עליו כאן כי אולי הוא נכנס להגדרה של משחק מחשב, שזה לא סדרה או סרט). זה יהיה מאוד מעניין.
דף סרט לא יהיה. אולי תהיה ביקורת. אולי.
ממש לא מתחייב.
די מיותר
אני אפילו לא צופה במראה שחורה, אבל הופעלו עלי מלא לחצים לראות את "הדבר המהמם הזה" כדי שאבין כמה אני צריכה להשלים את הסידרה כולה.
וובכן, נתתי לנטפליקס לבחור עבורי מבין האופציות, הדיפולט הוא תמיד הבחירה השמאלית, עד שמגיעים לסוף ואז חוזרים לנקודת הפיצול האחרונה ונבחרת האפשרות הימנית. היתרון שהסוף הראשון מגיע מאוד מהר ואז מקבלים מושג על מה שהולך שם. מהרגע שכבר עברתי פעם אחת את השלב של לשפוך קפה או לשבור את המחשב, הוא התיחס לנקודה הזו בתור סוף והחזיר אותי עוד פיצול אחורה. בשלב כלשהו הרגשתי שאני מול הדבר הזה נצח, סגרתי אותו, מסתבר שאני אפילו לא ברבע מהאורך האפשרי, אבל ישבתי מול זה יותר משעתיים. הגעתי למלא סופים שונים שלא היו dead end אלא סופים די מגוונים במיקום שלהם בזמן ומה שקורה בסוף הפרק. בעיני זה ארוך מידי ולא מעניין מספיק. אין סיכוי שאצפה בעוד פרקים בסידרה.
ספויילרים!!!!!!!!!
טעות שלי, שכחתי לסמן. אלף סליחות.
הסרט לא נגמר בקרדיטים, יש המשך אחרי הקרדיטים שאחריו חוזרים שוב אחורה
מצאתי רק סתירה מהותית אחת, שנובעת להבנתי מהתכנסות של שני קווי עלילה והגעתי אליה מהקו המקביל. פירוט: הגעתי לרצח של אבא שלו מהקטע שקולין מתאבד. בנסיון שני, כשהוא מבתר את הגופה, פתאום בהמשך היתה פגישה עם קולין.
מכיוון שהלכתי לפי הסדר של נטפליקס אני מבינה למה אתה חושב שכל הסופים דומים, אני חושבת שרק בנסיון השלישי או הרביעי הגעתי לסוף ממש אלטרנטיבי.
אני כן יכולה לספר לך בנוגע לדוגמה שלך על כן או לא לקבל את הצעת העבודה היא כן הובילה לסופים מאוד שונים, אבל רק אם בחרת את השיר הנכון באוטובוס, נדמה לי שזה היה הקטע שפתח אופציות חדשות להמשך.
בכל מקרה, יש פסיכופתים שכבר מיפו את כל האפשרויות בסידרה ובגדול זה פשוט הרבה פחות אינטיליגנטי ומרשים ממה שעושים מהסידרה הזו.
מה הסופים השונים שמובילה הבחירה?
כי ממה שהפסיכופטים מיפו, באמת הגעתי לכל האפשרויות שהם מראים שם. הם גם מראים שבבחירה בין לסרב או להסכים, אתה תמיד תגיע לבחור לסרב, ואין כל כך מה לעשות לגבי זה. אותו דבר לגבי הקטע עם המוזיקה, שלפי המיפוי, לא משנה מה תבחר, הסרט ימישיך אותו דבר. למרות שזה מגניב (ודי מתבקש) אם בחירה שנראית חסרת משמעות תהיה הרת משמעות בסופו של דבר, לפי מיפוי הפסיכופטים, היא באמת חסרת משמעות.
אני לא חשבתי שהסופים דומים, אלא שיש קצת מהם ביחס לכמות האפשרויות. אם נתנו לי 10 אפשרויות בחירה, אז היה צריך להיות 100 סופים אפשריים (או יותר, אני לא טוב במתמטיקה). הגעתי ל5, ולפי המיפוי, נראה שלא פספסתי שום סוף משמעותי. אבל בכל זאת, כל סוף הוא ממש שונה, ולפעמים יכול לשנות את איך שהעולם בסרט עובד, ומשנה גם את העבר, ולא רק את העתיד (זה די סותר את מה שהם ניסו לעשות בסיום הסוג של מטא שבו המשחק מצליח). רוב הסופים מעפנים.
תקראו לי כשתהיה דרך לראות את קווי העלילה העיקריים בלי החומרה הרלוונטית
(ל"ת)
אני חושב שיש, אם אתה מוכן לקחת איתך מגבת.
(אם הבנתי נכון את הפתרון שאנשי המגבת מצאו לשאלה כיצד.. אמממ. להתנגב עם הסרט)
לא בטוחה איזה חלק בחומרה מלחיץ אותך
נטפליקס נותנים חודש נסיון חינם, כך שאם לא ניסית אותם בעבר, אפשר לנצל הזדמנות כלשהי כדי להרשם. אם אין לך תוכניות לשלם בהמשך את ה30 ש"ח הנדרשים בשביל צפיה, לא הייתי מבזבזת את חודש הנסיון עכשיו, אלא כשיופיע משהו קצת יותר אטרקטיבי.
עונה 5
טוב, נראה לי שמראה שחורה מיצתה. כבר לא ממש מעורר מחשבה, הרבה פחות מדכאת אבל לא כמו סאן ג'ופיטרו אלא בקטע רע וסתמי.
קצת ספוילרים:
הפרק הראשון היה בסדר, חמוד כזה
בפרק השני, שיש לו את הציון הכי גבוה בימדב, הרגיש כמו פרסומת למשטרה לדונט טקסט אנד דרייב
בפרק השלישי היתה אשכרה דמות רעה, מה שלא נהוג במראה שחורה
עונה 5, לדעתי, הייתה עונת
"רעיונות שנשארו לצ'ארלי בארקר אבל לא היה עבורם מספיק פיתוח בשביל להיכנס לעונות הקודמות". ממש אפשר לראות בכל פרק את הרעיון המראה-שחוראי שעליו הוא התבסס ואיך לא מצליחים לבנות סביבו עלילה מראה שחוראית מתאימה.
עונה 5- מאכזב
בשבילי הייתה עונה נחמדה מאד (חוץ מהפרק השלישי כמובן). זה נראה כאילו צרלי ברוקר ניסה לחשוב על רעיונות יותר עכשוויים ומגניבים אבל בסוף נכשל(חלקית). הפרק הראשון והשני היו טובים ונראה כאילו החליטו ללכת על הצד הפחות מפחיד ודיכאוני בפרקים האלה וללכת על נוסחה יותר קלילה שלא תשאיר לכם לחשוב על הפרק הזה יותר מדי, אבל נראה כאילו בפרק השלישי הוא איבד את כל מה שהפך את מראה שחורה למעניינת- הפרק השלישי התחיל טוב ונראה כאילו הייתה לו הזדמנות להפוך את הסיפור למשהו אפל יותר ובמקום לעשות זאת הוא החליט להפוך את הפרק הזה לדבילי לגמרי.
אבל למרות זאת – עונה שבהחלט שווה צפייה(חוץ מהפרק השלישי של העונה)
שני פרקים לתוך עונה 6 ונראה שמגמת ההדרדרות ממשיכה.
מה שברוקר תיאר בפרק 2 של עונה 1 כבר התרחש כמה פעמים ורמות הציניות פשוט עולות שלב כשאתה קולט ששני פרקים מתעסקים בביקורת על נטפליקס בתוך נטפליקס.
הפרק הראשון מדבר על העתיד האפשרי של הסטרימינג בזמן שהשני על ז׳אנר הטרו קריים. שני הנושאים מטרות מאד קלות, מובנות מאליו וכל העסק פשוט מסריח מפשיטת רגל אמנותית ומוסרית בו זמנית.
פשוט גרסאות גרועות של דברים אחרים, גם של ברוקר
בתחילת 2019 ג'ורדן פיל הפיק פארודיה שנקטלה לגמרי ל"מראה שחורה" בשם Weird City שאהבתי ממש. הפרק הראשון העונה מזכיר מאוד את הפרק "למטה" של "עיר מוזרה", שהיה האהוב עליי, רק שהפרק פה בינוני ומשעמם יותר.
הפרק השני כבר סתם פארודיה גרועה על דוקו רצח וסדרות משטרה, רק שצ'ארלי ברוקר עצמו כבר עשה פארודיה מושלמת כזאת בשם A Touch of Cloth (שודרה בהוט פעם בשם האדיוטי "מגע של בילוש"), שהייתה מצחיקה בטירוף עם הומור שמזכיר את צוקר-אברהמס-צוקר ואמירה טובה על הז'אנר.
אז… למה שוב? למה לרדת על נטפליקס בצורה לא מקורית או מעניינת כשאתה עדיין בתוך נטפליקס? מה הוא רוצה מהחיים שלנו? הפרק השלישי כבר היה סתם סרט מד"ב בינוני ארוך. לא יודע אם יש לי כוח לשני הפרקים שנשארו, בטח כשאחד מהם שוב מעל שעה.
תיקון טעות: קראו לסדרה "מגע של בלש"
וגם שם ג'ון האנה היה בתפקיד ראשי, בדיוק כמו בפרק 2. אין לי מושג מה ברוקר רוצה להגיד בזה.
פרק 3 היה נפיחה משעממת.
פרק 4 עושה טוויסט שכאילו לקוח מסדרה אחרת, ולא מתאים למראה שחורה בכלל.
את הפרק החמישי התחלתי ולא סיימתי. אם תהיה עונה 7 – אני בחוץ.
מה שנחמד באנתולוגיות
אני מחכה שייגמר ואז בוחר לצפות רק במה שטוב. יכול להיות פרקים, יש לפעמים עונות. בעונה 6 כנראה לא אצפה.
אבל צגיך לצפות כדי לדעת מה אתה אוהב
(ל"ת)
נו, יש מלא רשימות וכו. 10 ד קריאה ואז חוסך חצי מהפרקים
יכול להיות שמתפספס איזה יהלום פה ושם, אבל מצד שני לא מתלכלך בפחם. ויש כל כך הרבה דברים בינוניים.
אישית, ההרגשה של "שמישהו יחזיר לי את הזמן שבזבזתי על זה" היא נוראית הרבה יותר מ FOMO
חד משמעית. עם FOMO אפשר ללמוד לחיות אבל זמן שהלך על זבל זה לא בר תיקון.
(ל"ת)
הפרק השלישי היה מעניין
אך בסוף קצת השאיר אותנו עם אשכים כחולים.
הרעיון בפרק הראשון מזכיר קצת את "כנס העתידנים" עם רובין רייט מי שזוכר.
סך הכל אכן ירידה, אבל אני צופה בסבבה