"הלהקה" הוא לאו דווקא הסרט הישראלי הטוב ביותר, אבל נראה לי שמבין המתחרים על התואר, הוא הכי נגיש: אין בו הומור עדתי שגורם לגלגולי עיניים או עירום ומיניות שגורמים לחוסר נוחות, ולמרות שכולו מתרחש במסגרת צבאית אפשר להבין אותו בלי לדעת מה זה סמל, רס"ר, פקודה או בה"ד 4.
אני לא אומר זה כניחוש, אני אומר את זה כי לא ידעתי אף אחד מהדברים האלה בפעם הראשונה שראיתי אותו ועדיין הבנתי אותו די טוב: זה סיפור על להקה שחלק מהחברים שלה עוזבים אז עושים אודישנים לאנשים חדשים, ואז החבר'ה הוותיקים לא מסתדרים עם החדשים, ואז יש קרב מחנות בין השניים, ויש ברקע מתח סביב שידור חי בטלוויזיה, וכולם רוצים להתמזמז עם כולם. שלל בדיחות, רפרנסים (אורי זוהר!), הבנה של מה הזמן בו הסרט מתרחש (האם "הלהקה" זוכה בכבוד להיות הסרט היחידי על מלחמת ההתשה?) או רמיזות (אהה אוקיי, הוא ביסקסואל, וההוא הומו או בי, ולכן אהההה) פשוט עברו לי מעל הראש, והסרט עדיין עבד מושלם. באותה צפייה ראשונה היו לזה שתי סיבות עיקריות: הפסקול, וצוות השחקנים.
הקולנוע לא העניק לגידי גוב הרבה תפקידים ראשיים – הוא אומנם הופיע בעשרה סרטים אבל את השלושה שאנשים זוכרים הוא עשה בשלוש שנים: "מסע אלונקות", "הלהקה" ו"דיזינגוף 99". אני מאוד אוהב את "מסע אלונקות", אבל אין ספק ש"הלהקה" משתמש בכישורים הכי טובים של גוב: לא כשחקן, אלא ככוכב. דמותו של דטנר אף פעם לא עוברת אודישן, הוא לא מקבל אף סולו, והוא לא רוקד יפה או מצחיק במיוחד, ועדיין הנוכחות שלו בלהקה ברורה. קשה שלא להביט בו כשהוא מחייך וקשה שלא להקשיב לו כשהוא פותח את הפה. הוא שד פראי שהלהקה לא ידעה שהיא מכניסה לעצמה עם עקרונות משונים כמו שצריך להתנהג לאנשים כמו בני אדם.
לצידו עומד מאיר סוויסה, מי שיש לו קצת יותר תפקידים אבל אין ספק שהזכור מביניהם הוא "בזוקה", מהסרט הזה. סוויסה מגלם קומיקאי מוכשר מאוד אבל ביישן מאוד, ושאין לו אלא לעמוד לצד דטנר לא כי הוא מאמין בעקרונות שלו, אלא כי אין לו מושג איפה לקבור את עצמו בכל זמן אחר.
אלה רק שניים מצוות שחקנים שכולל את גלי עטרי, ששי קשת, דוב'לה גליקמן, גילת אנקורי, מאיר "פוגי" פניגשטיין, טוביה צפיר, ואלי גורנשטיין בתפקיד שולי. רובם ככולם מלוהקים באופן מבריק – כזה שלא דורש מהם יותר מדי, ובכל זאת מצליח להוציא מהם את המיטב. אם כי עם כל הכבוד לאישים הללו, השחקנים הכי בולטים הם דווקא אלה שלא המשיכו לאחר מכן לקריירות משחק בולטות: מנחם עיני והעיניים מלאות ההבעה אך הפה השקט, סמדר ברנר כיפצ'וק הבלתי נסבלת, דפנה ארמוני כחיילת שרק מנסה לשרוד את הבלגן ולירון נירגד כמי שכמו דטנר, גם היא בעלת רוח חופשית שמנסה להתחמק ממוסכמות חברתיות רק כי הן שם.
והפסקול? מיטב להיטי הלהקות הצבאיות, וזה חתיכת מיטב. ואפילו אם שירים כמו "בשמלה אדומה" לעוסים בעיניכם, אין ספק שהסרט מפיק בהם חיים (ולו רק כי ספציפית ב"בשמלה אדומה" הסרט עושה משהו אחר). לא רק זה, בימינו קשה שלא לחשוב על הביצועים ב"להקה" כביצועים האולטימטיביים של שירים כמו "שיר לשלום" (עם כל הכבוד לאחים צברי), "אין כבר דרך חזרה", "שלווה", "אילו ציפורים", והביצוע של "הבן יקיר לי" גרם לבתי כנסת לחפש לחן אחר למנגינה בשביל לא להיות החזן הפדחן ששר מהסרט ההוא. לא כל השירים מבוצעים עד סופם, אבל גם הטעימות שהסרט נותן לנו מספיקות בשביל להמשיך הלאה כשקורה… מה באמת קורה בסרט הזה בעצם?
כילד, הסרט היה שלל קטעים שמחוברים בעצם זה שהם באים יחד, ושצריך לעבור מדי פעם קטעי דיבורים מיותרים כדי להגיע ללבן, לתחת ההיפופוטמי שיזוז עם כל הלהקה בקצב אחיד, לקיצור של מיקרוב, להתאבדות או לשירים.
כמבוגר… זה עדיין לא רחוק מהחוויה. "הלהקה" הוא סרט עמוס, וקל לפספס מה שהולך בו בקדמת המסך או מאחורה. מערכות היחסים בין הדמויות, אם הסרט לא צועק אותן, בקלות יכולות ללכת לאיבוד כמו אותה אירוניה שהסרט מציב בדרמות הסוערות של הלהקה למול המלחמה האמיתית מאוד שמתרחשת מבחוץ. לא, כאמור, רוב הסרט עובר כקרב תעלולים בין דטנר ובזוקה ובין החבר'ה הוותיקים, שמורכבים בעיקר מהנגנים בלהקה. שאר הזמרים הבולטים בקדמת הבמה מקבלים דילמות משלהם כמו צמד החברות שמסתכסכות, האחת שחיי המין שלה הם עיסוק מתמיד של כולם משום מה, והמשולש הרומנטי הלא אפוי אפילו קצת בין ששי קשת, דוב'לה גליקמן ודפנה ארמוני. שאר חברי הלהקה נמצאים ברקע, חיים בעולם משל עצמם ולרגעים אפילו לא מודעים לכך שיש סרט מסביבם. זה דבר חיובי – "הלהקה" מרגיש הרבה יותר כמו הצצה לחיים מאשר כמו סרט מגובש, והכאוס והבלגן שלו הם חלק חשוב ממנו. אפילו כשלצופה לא ממש ברור מה קורה פה, יש תחושה שמישהו כן מבין, ושהסיבה שיש שני שחקנים שנראים בדיוק אותו דבר ועושים בערך את אותם דברים זה כי ככה התנהלו להקות צבאיות, אז ככה גם הלהקה בסרט הזה תתנהל. סרט מלוטש יותר עם פחות דמויות או עם יותר עלילה היה אולי מהודק יותר – אבל הוא בטח לא היה סרט כמו "הלהקה".
"הלהקה" הוא סרטו הראשון של אבי נשר, שמאז עשה עוד הרבה מאוד סרטים – חלקם טובים והרבה מהם מצליחים – אבל הוא אף פעם לא הצליח לעשות עוד משהו כמו "הלהקה". אולי כי דרכיו נפרדו משרון הראל (הם כתבו רק עוד סרט אחד ביחד – "הפחדנים"); אולי כי יש דברים שאפשר לעשות רק בסרט הראשון. אבל למרות פילמוגרפיה מרשימה, אין לו עוד סרט שנצרב בישראליות בעוצמה הזאת. סרט שהוא בסופו של דבר דרמת תיכון שיצאה משליטה, ועדיין הוא חקוק בתוך הד.נ.א. של המדינה שלנו. סרט שהוא בעצם דרמה, ועדיין מדינת ישראל מציבה אותו לצד שלל קומדיות בצפיות חוזרות ביום העצמאות. שזה, תכלס, הישג בפני עצמו.
גם בלוז לחופש הגדול עוסק במלחמת ההתשה
לא מצד החיילים
אם כי מצד ההולכים להיות חיילים אז מקבל ככוכבית.
גם מצור מתרחש בתקופת מלחמת ההתשה ולמעשה צולם ויצא לאור במהלכה.
והוא גם סרט מומלץ בלי קשר
(ל"ת)
תיקון חשוב לגבי "הבן יקיר לי אפרים"
הביצוע האולטימטיבי לשיר זה הוא של להקת הנח"ל, בסרטון (הגויים יקראו לזה "קליפ") ששודר בטלויזיה הישראלית (מרוממה!) אי שם בתחילת שנות ה-70'. החיזיון של ירדנה ארזי בתוך מערה מוארת באור נרות, מסתובבת וחוזרת ומסתובבת ומסתובבת עוד ועוד בשמלת מיני שמתחילה אך מיד נגמרת (בניגוד מוחלט להסתובבות דנן) היה צלצול השעון המעורר שבישר ליאץ57 הנער שהגיעה השעה.
ובאותו העניין: גידי גוב ולירון נירגד היו הצמד הכי קולי שנראה על מסכים בישראל באותה השנה. חבל שהסרט עצמו, כמו שיהונתן מציין, לא עשה עם הדמויות הרבה מעבר להצגת פיסות חיים וכמה מיני-דרמות שלא ממש התגבשו לסיפור שתופס את הצופה. אהבתי את הסרט כשראיתי אותו בזמן אמת, אבל לא חושב שחזרתי אליו מאז.