היי, כאן מנחה הערב, רד פיש. ועכשיו קבלו את המבקרת האורחת, לונג ג'ון.
בואו נשים את זה על השולחן: עדיין קשה לי עם סרטים ישראליים. נכון, להתלונן על התקציבים הירודים, הרמה הנמוכה ועל משה איבגי זה נורא אייטיז. מאז התקציבים גדלו, ההפקות השתכללו ואיבגי כבר לא מופיע בכל סרט, ועדיין יש משהו בתסריטים – אולי זה הצורך לפנות אל ליבן וכיסן של הקרנות – שגורם לסרטים להתנהל בכבדות ראש ומשקל, ולעסוק בנושאים חשובים כמו טראומות מלחמתיות והסכסוך, כאילו האייטיז לא עברו מעולם, ואין קומדיות בעולם.
איזה מזל ש"בננות" עושה בדיוק את ההיפך. הוא לא מתבייש להיות קומדיה צבעונית, קלילה, קאמפית, לא רצינית ולא הרת גורל, ומהאייטיז הוא משאיר בעיקר את המוסיקה – הנוראית בפני עצמה.
"בננות", בקצרה, הוא סרט אירוויזיון. הוא יוצא מנקודת הנחה שאירוויזיון הוא fun fun fun, השירים הם טראש, טראש, טראש, ושאין דרך להתמודד איתם מלבד להתמכר. הוא מיועד לאנשים שמוכנים לצפות באירוויזיון מרצונם החופשי – בין אם הם עוקבים אחר התחרות באובססיביות ובין אם צופים מדי פעם, סתם בשביל לגחך על התחפושות, האקסטרווגנזה והשירים שעוד רגע יטביעו את העולם בקיטש. מי שמצא עצמו נהנה מצפיה באירוויזיון, יוכל ליהנות מאוד גם מהסרט הזה. מי שלא – עדיף שיתרחק.
כמו התחרות, גם הסרט חי בלה-לה-לנד נפלאה, שבה, בבנייני דירות תל-אביביים כל השכנים אוהבים זה את זה, כולם חברים של כולם ואף מתכננים יחדיו בהתרגשות לצפיה משותפת בתחרות ה"יוניברסונג" (כי כנראה אסור להגיד "אירוויזיון" בסרט בלי לשלם לפרנק לף). אלא שמהר מאד מתברר שהשכנה ענת (ענת וקסמן) שבורה: באותו בוקר בעלה עזב את הבית, שלא על מנת לחזור. ברגע של שותפות גורל וניסיון לעזור, השכנים מאלתרים עבורה שיר קטן ומקסים, שקט ואופטימי. כמו שנהוג לומר, מפה לשם "מישהו", לא נזכיר שמות אבל נציין שיש לו דירת קרקע רחבת ידיים והוא מפעיל גן ילדים, מגיש את השיר לוועדה של הערוץ הממלכתי והשיר נבחר לייצג את ישראל בתחרות ה"יוניברסונג" הבאה.
תאמרו "מגניב להם", וזה נכון – אלמלא דנה (דאנה איבגי. בכל זאת אי אפשר לברוח מהמשפחה הזאת), העוזרת הפרלמנטרית של שרת התרבות והספורט, מעדיפה לדאוג לקריירה המקצועית שלה על פני השטות הזו, ואלמלא יעל (יעל בר זוהר) דוגמנית בעבר ועורכת דין בהווה, לא מעוניינת לחזור לאור הזרקורים, ואלמלא אפרת (אפרת דור, "עספור") בזה לסוג המוסיקה הזה ומעדיפה להישאר רוקרית אינדי, ואלמלא קרן וענת… נו, הבנתם את הרעיון.
מכאן ניתן להבין כבר ש"בננות" הוא כמובן נוסחתי לחלוטין, צפוי ושמאלצי. הוא גם יופי של סרט – מצחיק מאד, סכריני במידה, עשוי בצורה מוקפדת, ומדי פעם הוא מכניס לעלילה פרטים קטנים ומופרכים, שבואו נאמר בעדינות ייתכן ששואבים השראה ממשהו שקרה במציאות. אחד הכתמים בעברו של איתן פוקס היה תפקיד המנהל האמנותי של להקת "פינג פונג", הופעה שהוכיחה שבמציאות, לשלוח חבורת תל-אביבים שטותניקיים בלי ניסיון בזמרה לייצג את ישראל באירופה זה אולי לא רעיון כל כך טוב. "בננות", גירסת הפנטזיה של אותו הסיפור, נותנת לו להסתיים טוב יותר.
השירים, לב ליבו של הסרט, הם כל מה שהייתם מצפים משירי אירוויזיון. אמנם אין הרבה מהם, אבל הפארודיות האירוויזיוניות האלה מתעלות בקלות על כל מה שנשלח מהארץ לכיוון האירוויזיון במציאות בשנים האחרונות. השיר הרוסי הוא הברקה בפני עצמו, החל מבניית המתח לקראתו וכלה במילים הטיפשיות שלו ובהעמדה בפועל, שניתן לתארה כ"הדרמטיקה של הכלום" – אין מה לומר, מבצע אותו זוג שפועל היטב בצוותא. והשיר הישראלי – שבמקור נכתב בכלל על ידי הסיזר סיסטרס – ובכן, הוא מתחיל כמשהו אישי ומחויך ומהר מאד עובר את הטיפול המקצועי של רשות השידור. נחשו אתם אם זה יותר פריקי או טראומטי.
עוד דבר שמבדיל בין "בננות" לבין רוב הקולנוע הישראלי האופייני הוא העיצוב: כיאה לתחרות הקיטשית, העיצוב בסרט צבעוני מאד ושמח. לכל דמות יש צבע שמייצג אותה, סטייל פאוור ריינג'רס: יעל בר זוהר אמונה על הגוונים הצהובים, ענת וקסמן הולכת על אדום ואת קרן ברגר לא תתפסו בלי פריטים ירוקים. השחקנים גם קיבלו דמויות שנקראות על שמם, ונתפרו במיוחד עבור כל אחד מהשחקנים, ולפחות בחלק מהמקרים מבוססות על הביוגרפיות שלהן במידה מסוימת. כל שחקן עושה רק את מה שהוא יודע, ולכן הם נטמעים בדמויות שלהם כל כל טוב. מלבד זאת, עפר שכטר צריך להמשיך לעד בהופעות דראג, שרית וינו אלעד היא שרת תרבות וספורט בעלת דעות ורסטיליות וחיתוך דיבור שתזהו בתוך שתי הברות, ורותי אסרסאי, בת הזוג של אפרת הרוקרית, אמנם מופיעה לשתי שניות בדיוק אבל נראית כל כך יפהפיה שחבל לא להזכיר אותה.
הסרט נראה נהדר כל עוד הוא נשאר בתל אביב, אבל כשהוא עובר לפריז, הזירה הבינלאומית קצת גדולה על ההפקה הצנועה יחסית הזאת. הסצינות שמתרחשות כביכול על במת היוניברסונג מול אלפי צופים לא ממש משכנעות. יש נקודות נוספות בסרט שלא הוקפדו עד הסוף, בשם ה"אנחנו פה רק בשביל הכיף": בהיותו קומדיה נוסחתית, ברור שמרבית הקונפליקטים בסרט יבואו על מקומם בשלום, אך נראה שבחלקם חיפפו קצת והקפיצות העלילתיות שמתרחשות בדרך אליהם גדולות מדי, ויש טעות מתמטית לקראת סוף הסרט שמבטלת את כל המתח שהוא מנסה לבנות.
כך או כך, "בננות" הוא בדיוק מה שרוב הסרטים הישראליים אינם: כיף. זה מותק של סרט.
סרט נהדר בלי הסתיגויות. גם הקטעים בפאריס עובדים והגוונים המשתנים של העיר דרך המשקפיים השונות הם הברקה צילומית. כיף של סרט.
לא חשבתי לצפות בזה עד הביקורת,
אבל לונג ג'ון, עשית לי חשק משק מטורף בתור חובבת אירוויזיון מושבעת.
כל הביקורת הזו פשוט עשתה לי שמייח, והמבין יבין <:
מישהו כאן ראה את "תמיד אותו חלום" ואת הסרט הנוכחי?
הביקורות בינתיים די משבחות, אבל אני עדיין מצולק מהמיני-סדרה האיומה הזאת, שהייתה ללא ספק אחד הדברים הכי גרועים שיצאו מהטלוויזיה הישראלית. יש דמיון כלשהו?
היי, איזה יופי, רד פיש התחיל לכתוב את הביקורות בהזמנה!
מעניין מי קנה ביקורת על "בננות". קאמפ? טוב, כן, בננות באמת די קאמפי… צבעוניות? באמת? לא זכרתי צבעוניות. ו…השירים? רגע. מה?
(או: מה קורה כשחובבת וודי אלן מקבלת למייל את ההודעה על הביקורת הזו)
אני לא אוהב את היצירות של איתן פוקס
אני לא חושב שהיתה אפילו יצירה אחת שלו שאהבתי.
"בננות" זו היצירה הראשונה שלו שהיתה לי סוג של הנאה ממנה (טוב, זה לא לגמרי נכון. אני מחשיב את "תמיד אותו חלום" כגילטי פלז'ר). פעם ראשונה שהוא לא מנסה להטיף ולא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, אולי זו הסיבה שנהנתי.
נכנסתי כדי לבדוק אם הבחור בתמונה הוא אכן עפר שכטר
ובתור חובבת אירוויזיון (פעם קצת יותר רצינית, כיום בעיקר מסמנת V על הצפייה) זה נשמע לי די חמוד ושכנע אותי לצפות בסרט (אם כי לא נראה לי שזה יקרה בקולנוע ולו רק כי אני לא חושבת שמישהו מחבריי ירצה לבוא איתי).
סרט חמוד, אבל ממש לא לקולנוע
אפילו יחסית לסרט פנטזיה צבעוני ושטותי, התוצר מאד לא אחיד.
יש צחוקים והברקות ויש נפילות מביכות ששוברות את האשליה.
השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה.
אה, ועופר שכטר מקסים. הפתעה.
איזה כיף שיש סרטים כאלה!
אני תמיד קצת עצוב שהרבה מקוראי "עין הדג" לא מגיבים הרבה ברוב הביקורות על סרטים ישראליים, כי באמת שגם דברים טובים קורים כאן בשנים האחרונות.
נורא כיף לראות סרט של איתן פוקס בוייב כל כך אחר מהסרטים הקודמים שלו. הנגיעות הקוויריות עדינות ומתוקות, והמשחק של ענת וקסמן ועופר שכטר מצוין.
רצוי גם לציין את הגדולה של סרט שמבין כמה נשים אדמוניות מצחיקות ומוכשרות יש לנו בתעשייה, וכך אנחנו זוכים להנות מענת וקסמן, טלי אורן ומשרית וינו-אלעד (שעושה את לימור לבנת מושלם לחלוטין).
סרט מקסים.
זה פשוט בזבוז שעופר שכטר נולד סטרייט, הוא כל כך טוב בלהיות הומו. הדבר הכי שובה בעיניי בסרט הוא עיצוב הצבעים – הקיר הצבעוני, המשקפיים, עיצוב חנות העוגות. זה נראה כמו משהו שעיצבו בפלסטלינה, וזה היה מקסים.
ואשמח אם מישהו יאיר את עיניי בנוגע לטעות המתמטית בסוף הסרט.
רב תודות!
וניצחונם של הגרועים במתמטיקה, שזכו להנות יותר.
מאז שראיתי פרסומת ל'בננות' אני כל הזמן מנסה להזכר...
לפני כמה שנים (אני לא זוכרת כמה בדיוק – בואו נגיד שמתישהו בשני העשורים האחרונים) הייתה קומדיה שוודית חמודה שהעלילה הבסיסית שלה הייתה קצת דומה. אם חד הורית (או אולי לא חד הורית אלא סתם עם חיים קצת מעפנים) שהמציאה שיר והחברים שלה מריצים אותה לאירוויזיון. זה לא דומה ברמה שאני חושבת שפוקס העתיק משהו, אבל מספיק כדי שאזכר בסרט ההוא ואשתגע כי אני לא מצליחה לזכור איך קראו לו.
ואני לא מוצאת אותו! ניסיתי כל מיני חיפושים ב-IMDB ובגוגל ואני פשוט לא מוצאת את הסרט. מישהו כאן יודע במקרה על מה מדובר? אם כן, תזכו בתודתי לנצח נצחים או עד האירוויזיון הבא, מה שיבוא קודם.
Livet Är En Schlager, משנת 2000.
טיפה יותר פרטים:
http://www.eurovisioncovers.co.uk/movie1.htm
נכון!!!
תודה רבה לך, זה כבר די הרבה זמן משגע אותי…
מעבר לזה שזה כנראה הדבר הכי טוב שעפר שכטר עשה עד עכשיו,
אני פשוט לא זוכר את הפעם האחרונה שסרט גרם לי לבכות מרוב אושר. מהרגע שעפר התחיל לרקוד ברוטשילד התחלתי לחייך חיוך ענק, ודמעות קטנות של שמחו כבר עמדו בזווית העין שלי, ולאט לאט פשוט התחלתי לזרוח מרוב שמחה לדמויות האלה. אפילו אפרת דור, שקשה לי לראות אותה, בתור שיר מ"עספור", כרוקיסטית לסבית, עשתה לי שמח בלב עם הבעות הפנים שלה בסצנת הסיום הכבירה הזאת. והעניין הוא שאחר כך, כשראיתי את הסצנה הזאת עוד פעם, האפקט הזה השתמר, ועדיין הזלתי דמעות של שמחה. עכשיו, הקטע המשונה באמת זה שכשסיפרתי על הסצנה הזאת לידידה שלי, עוד פעם – בכיתי. ממש בכיתי, עם דמעות והכול! אפשר כזה סרט כל שבוע?
כאילו, זה היה סרט חמוד כזה, קצת מרושל, עם הופעה מצוינת של עפר שכטר ("שכבנו ביחד. במארבים", "חיזוקים לארון תחפש באיקאה, פה זה גן ילדים" וכל מופע דראג לגיל הרך שהוא העלה) והופעה טובה של וקסמן, יב"ז ואיבגי, אבל סצנת הסיום הזאת (ובמידה מסוימת, גם סצנת פריז באדום, ורוד, סגול, ירוק, צהוב וכחול) עשתה לי את החודש. ככה עושים קולנוע שטותניקי. מצוין.
איזה כיף!
איפה/איך אפשר לצפות בסרט בימים אלה?
הוא ירד מהאקרנים לפני כחודש והוא כבר זמין ב-DVD. לא יודע להגיד לגבי VOD או קולנוע רב-טורנט.
אני צפיתי בו ביס VOD
(ל"ת)
תודה לשניכם
(ל"ת)