חמש ביקורות לא-בדיוק-קצרות על שבעה סרטים ישראליים מהיובל האחרון

חמשת הסרטים הבאים (שהם בעצם שבעה) אינם חמשת הסרטים האהובים עליי מהקולנוע הישראלי, או הטובים ביותר או המשהו ביותר. הם פשוט קבוצה של סרטים שכאשר התחלתי לגבש את הרעיון של הסקר, רציתי לכתוב עליהם. בהתחלה זה היה רק "אוונטי פופולו", אבל לאט לאט הצטברו להם עוד, עם נציגות לכל עשור כמעט, עד שהייתי צריך לעצור את עצמי בשנות השבעים כי כמות המילים יצאה מכלל שליטה ומישהו בכל זאת צריך לקרוא את כל זה. אז הנה לפניכם – חמש ביקורות על שבעה סרטים: מוכרים יותר ומוכרים פחות, אהובים יותר ואהובים פחות – אבל כולם מוצלחים וראויים לתשומת הלב שלכם. 

שנות השבעים: אור מן ההפקר

יש הרבה סרטים טובים ומוכרים משנות ה-70 הנהדרות של הקולנוע הישראלי, ולכולם מגיע יחס – לקומדיות, לדרמות, למשה מזרחי, למנחם גולן, לאסי דיין, ליהורם גאון, לגשש החיוור, לאפרים קישון, לג'ורג' עובדיה, לג'אד נאמן, לאבי נשר. אבל אני צריך לבחור אחד, אז אני אפנה את הזרקור אל סרט פחות מוכר.

"אור מן ההפקר" הגיע בתקופה שבה כולם ידעו איך סרטים על גיבורים מזרחיים עובדים – הוא מאוהב באשכנזיה, האבא לא מרשה, סרט סרט סרט, סוף שמח. זה היה ב"סאלח שבתי" (עם הבן של סאלח, אבל בכל זאת), בכל סרטי יהודה ברקן-זאב רווח-בועז דוידזון – אפילו בסרטים המועמדים לאוסקר של משה מזרחי ("הבית ברחוב שלוש" ו"אני אוהב אותך רוזה"). אני לא אומר ש"אור מן ההפקר" הוא היחיד ששובר את הרצף הזה, אבל עד כה לא ראיתי סרט אחר מאותה התקופה שהציג במקום פנטזיה רומנטית, מבט בלתי מתפשר על משהו שהוא הרבה יותר מציאותי – שדומה ברוחו יותר ל"400 המלקות" או הניאו ריאליזם האיטלקי מאשר לקומדיית סלפסטיק עם סוף שעושה נעים בבטן.

הסרט מספר על נער שחי בשכונה גרועה ומנסה להסתדר בה בלי ליפול ובקושי מצליח. זהו. תחת ידיו המוכשרות של ניסים דיין לא צריך יותר מזה. בעוד שמרבית הסרטים הישראליים האומנותיים מאותה תקופה ניסו לשחק אותה אירופה בהחלטות סגנוניות, וההפקות הגדולות ניסו להיות כמה שיותר גדולות ואמריקאיות- ניסים דיין גרם לסגנון האיטלקי להרגיש הכי ישראלי שיש. עם צוות השחקנים האנונימי ברובו (ששון גבאי בתפקיד משנה הוא השם היחיד הבולט בקאסט), הסרט לוקח אותך לשכונות העוני של דרום תל אביב וגורם לך להסתכל על התסכול של הגרים שם בעיניים. לא בהתנשאות, לא בייאוש – אלא פשוט בהיכרות עם המצב. אם זה חריג בימינו, תחשבו איך זה היה כאשר בערך באותו זמן הציגו את תושבי אותן שכונות רוקדים את הריקודים הנפלאים במגוחכותם של "קזבלן".

שנות השמונים: אוונטי פופולו

אני חושב שמי שקרא כמה דברים שלי יודע שאני נוטה להימנע מהצהרות בומבסטיות. ברוב הפעמים שאני נדרש לבחור משהו ב"תמונה קבוצתית" אני מזנב לבחירה עוד שניים-שלושה סגנים כי הלב שלי פשוט לא יכול להכיל את הרעיון שיש רק סרט אחד שהוא ה-X ביותר. אז תאמינו לי שלא היה מופתע ממני כשגיליתי שכבר כמה שנים ברצף התשובה היחידה שיש לי לשאלה "מהו הסרט הישראלי הטוב ביותר?" הייתה "אה, אוונטי פופולו, בקלות".

קודם כל, הוא שיא הישראליות – סרט סטונדטים שלפתע נופח לסרט בתקציב מלא והפך במפתיע ללהיט מצד אחד, ומצד שני התחיל את המסורת המצערת שתמשיך אל שנות האלפיים של במאים שפורצים בסרט ביכורים שלא נראה כמוהו ואז נעלמים (רפי בוקאי ספציפית הפך להיות מפיק ומרצה והיה פעיל מאוד, אבל הסרט היחיד האחר שביים היה כשלון חרוץ והוא לא ביים שום דבר אחר מאז). הוא גם לחלוטין הקלישאה של סרט ישראלי – סרט מלחמה על ערבים, שחס וחלילה יציג את הצד של הישראלים, מה פתאום – הגיבורים שלו הם שני חיילים מצריים תמהוניים שרק רוצים למצוא את דרכם הביתה לאחר שמלחמת ששת הימים הסתיימה לה. ושלישית, כי הבעיה היחידה שיש לו זאת אותה בעיה שיש לאחוז גבוה מדי מהסרטים ישראלים – הסוף שלו. לא שהוא מונע ממנו להיות יצירת מופת, אבל הוא בהחלט סוף שגורם לגלגול עיניים קטנטן. או גדול.

אז למה "אוונטי"? כי בניגוד לסרטים ישראליים אחרים שניסו לטפל במציאות הישראלית באמצעות סוראיליזם ולא ממש מצאו את הקו המתאים, "אוונטי" לחלוטין מצליח במשימה שלו. אף אחד לא יכול לחשוב שמשהו בסרט יכול לקרות במציאות, אבל ההגיון הפנימי של הסרט בלתי ניתן להכחשה. וכך חבורה של מצרים וישראלים ששרים ביחד המנונים קומוניסטיים נראית כמו הדבר הכי הגיוני בעולם – וגם הכי מצחיק.

ו"אוונטי פופולו" הוא סרט מצחיק. לא מצחיק בצורה שקומדיות ישראליות אחרות מצחיקות, אלא מצחיק בצורה מפתיעה וממזרית שכזאת. כזאת שלא מגיעה על ידי זאב רווח אוכל ביצים או סבתא חיה מתה אלא על ידי מצרי ש"מתבלבל בתפקידים" ומשחק דווקא את הסוחר מונציה.

אבל הסיבה האמיתית היא פשוט שיש בסרט את ההופעה הקולנועית הכי טובה בתולדות הקולנוע הישראלי, ויסלחו לי כל המתמודדים (ויש רבים וטובים). סלים דאו, האבא מ"עבודה ערבית" עבור רוב האנשים בארץ, הוא לא פחות ממדהים. ראש בראש עם דה נירו, דיי לואיס, דיקפריו, אנא ערף. הוא מצחיק, הוא מרגש והוא המפתח להצלחת הסרט הזה שיכול היה להיכשל בכל פנייה וסיבוב.

אז כן, "אוונטי" מגיע באמצע עשור ידוע לשמצה (ולא בצדק) בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל גם אם הוא היה היבול היחיד של העשור הזה, זה עדיין היה מצדיק את כל העשור. זה פשוט סרט עד כדי כך טוב.

שנות התשעים: כרוניקה של היעלמות

ההנחה הידועה היא שהקהל מדיר את רגליו מסרטים על הכיבוש כי יש התנגדות לאג'נדה הפוליטית שתמיד באה עם סרטים כאלה. זה לא נכון. הסיבה שהקהל מדיר את רגליו מסרטים על הכיבוש היא שאף אחד מהם לא אומר משהו מעניין. בין "יריתי בערבי ונפשי מצולקת" אחד לאחר, הקולנוע הישראלי סיפק שמונים אלף דרכים להגיד את אותו הדבר באותה הצורה מלאת הפאתוס: "המצב המדיני-בטחוני של המדינה הוא מצב מעוות שמעוות את הנפש וצריך לחתור לפתרון". מדי פעם זה יותר מוצלח, מדי פעם פחות, אבל זה כמעט אף פעם לא בוחן את הקונפליקט מנקודת מבט אחרת. אז איזה מזל זה שיש את "כרוניקה של היעלמות".

שלא יהיה בלבול – "כרוניקה של היעלמות", סרט שאולי אפילו עלול להיעלב שאני קורא לו ישראלי בכלל, הוא לא קומדיה חביבה מצחיקולה על ערבי מהשטחים שמתאהב ביהודיה ואז הם "רומיאו ויוליה" את דרכם דרך שלל הרפקאות משוגעות. ממש לא. במקום זה, הוא קומדיה פילוסופית – כזאת על הרצף בין רוי אנדרסון ("יונה יושבת על ענץ ומהרהרת על הקיום"), באסטר קיטון, ז'אק טאטי ("פלייטיים") וריצ'רד לינקלייטר בסרטו הראשון ("סלאקר"). או, בתרגום לישראלית – מעין גרסה ערבית של "החמישיה הקאמרית". הסרט נע בין גיבורים, סיטואציות ואנשים והוא אף פעם לא כועס או זועם מדי בשביל לשכוח שבסוף בדיחה אמור לבוא פאנץ', והפאנץ' הזה הוא נפלא.

כל זה בלי ויתור על איזשהי אמירה. ימני שנכנס לסרט ומחפש על מה להתעצבן ימצא, אבל אם הוא לא יחפש אני חושב שהוא ימצא את הסרט הרבה יותר לרוחו, במעין מימוש הקלישאה הזאת ש"ימנים מסתדרים עם ערבים יותר מאשר עם שמאלנים". איליה סולימאן, הבמאי (והשחקן בחלקים מסוימים של הסרט), אף פעם לא מדרדר למלודרמה, פאתוס או כל דבר שעוצר את הסרט בחריקת בלמים כדי להגיד "כיבוש!!!!". במקום זה, הוא מציג סצנה ארוכה שבה הוא אמור לנאום, המיקרופון שלו בוגד, מה שגורר המשך שנראה כאילו יצא ממיטב הסרטים האילמים.

בעוד שיש לא מעט סרטים ישראלים משנות התשעים שכבודם במקומו מונח ("מבצע סבתא" ו"קלרה הקדושה" מעל כולם, אבל גם "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"החיים על פי אגפא"), מבחינתי הפנינה האמיתית של העשור (שראיתי עד כה, ויסלחו לי בני, קרמבו וסבתא חיה שיש להם מקום מיוחד בליבי) היא סרטו הלא מוכר ולא מוערך דיו של סולימאן. שווה לגלות. 

שנות האלפיים: טהורה, מקודשת וסוררת

על העשור שפרץ מחדש את דרכו של הקולנוע הישראלי לעבר הצופים קשה להרחיב במסגרת האתר – כמעט לכל סרט ששווה דיון יש ביקורת. אפילו אם אולי כדאי להזכיר לכולם ש"ימים קפואים" הוא סרט שקיים ומגיעה לו כל מחמאה שרק אפשר, כנראה שהוא לא צריך ביקורת חדשה לחלוטין בשביל זה. אז נשארתי עם "מרס טורקי" שהוא אמנם נפלא אבל ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני יותר מעשור, "משהו טוטאלי" הנהדר גם הוא אבל אני לא מרגיש שיש לי מלא מה להגיד עליו, או לקחת סיכון משמעותי ולדבר על טרילוגיית הסרטים שאמא שלי יצרה בעשור הזה ולנסות בזהירות לראות איך ניגשים לזה.

אז ככה – למרות הרושם שנוצר, היו סרטים דוקומנטריים ישראלים גם לפני "ואלס עם באשיר" ובטח לפני הגל של השנים האחרונות שלא קראו להם "יומן". הרבה לפני שהרעיון של יצירת סרטים דוקמנטריים הגיע אי פעם למיינסטרים, היו יוצרים ויוצרות רבות שלקחו על עצמן את המלאכה האז די כפוית טובה, והפנו מבט מעמיק לחלקים מסוימים בחברה או בהיסטוריה. הדבר לא בא בנסיון להיות מיוחדים או כדי להקשות לחינם – אמא שלי, ענת יוטה צוריה, עשתה את הדבר שבא לה בטבעי: לבדוק את השפעות הדת בכלל והממסד הרבני בפרט על הנשים הדתיות. אמא שלי, שנולדה לבית חילוני, חזרה בתשובה לרגע ואז יצאה בשאלה בקול רם (אני יודע, הייתי שם) עסקה לאורך שלושה סרטים בשלוש נקודות: הלכות הטהרה הנשיות ב"טהורה" (הופעת אורח: אחותי הקטנה), מסורבות הגט ב"מקודשת" ונשים שמתמודדות עם דרישות צניעות מחמירות ב"סוררת" (הופעת אורח: אחד הכלבים שלנו שמסרנו לאחת הדמויות בסרט).

ראיתי את הסרטים האלה בזמן אמת (חוץ מ"טהורה", שהייתי צעיר מדי עבורו בזמן אמת והשלמתי אותו רק לאחר מכן), ובעקבות הצפייה בהם אני לחלוטין מאשים את אמא שלי בעובדה שיש לי ציפיות כלשהן מסרטים תיעודיים.

כי הנה התהליך שקורה אצלי בראש כאשר סרט תיעודי כלשהו צובר הייפ – ספקנות שהוא סרט טוב, ספקנות שהוא סרט טוב אבל הבנה שאני הולך לראות אותו בכל זאת כי יותר מדי אנשים אומרים שהוא טוב בשביל שאתעלם ממהו וחוץ מזה אני רוצה לתמוך בקולנוע תיעודי, ייאוש כאשר שוב פעם סרט תיעודי עם שבחים מתגלה כסרט שיש לו סיפור טוב אבל בימוי גרוע, ומדי פעם גם הסיפור שלו לא כזה טוב. במקרה הטוב, אני יוצא וחושב "זה דווקא היה חמוד". הסרטים התיעודיים שנתפסים כנהדרים גם בעיניי וגם בעיני שאר הציבור הם מעטים מדי. "איש על חבל"? "שומרי הסף"? "איקרוס"? "או.ג'יי: תוצרת אמריקה"? כולם סרטים אהובים שהזלזול שלי בהם עמוק והדרך היחידה שיש לי להסביר את חוסר שביעות הרצון שלי מהם היא שכאשר אני חושב על סרט תיעודי, אני מדמיין משהו הרבה יותר מסעיר מעוד סרט ראשים מדברים-קטעי ארכיון-שחזור מתלהב שמוציא את המינימום האפשרי מהסיפור ומהדמויות שלו.

לא שהקולנוע של אמא שלי הוא איזה מופת אוונגרדיות או וירטואוזית – להיפך. באמצעים פשוטים ובעזרת כל אנשי הצוות שלצידה, אמא שלי בונה חוויה שמרגישה לרוב מינורית יותר מרוב סרטי התעודה שמנפנפים בנוצות הטווס שלהם כדי להראות כמה הם חשובים. עיקר הכוח של הסרטים, לטעמי, בנוי מכך שאימא שלי היא פשוט האדם הכי מוכשר (שאני מכיר) מלהוציא מאנשים את סיפור החיים שלהם. אפילו כשאני ואחיותיי הבאנו הביתה בני נוער, לא בדיוק העם הכי פטפטן בעולם לאנשים מבוגרים שהוא לא מכיר – היא הצליחה, בזכות יכולת שאילת שאלות יוצאת מהרגיל, לגרום להם לדבר על הכול. והרבה ממה שהופך קולנוע תיעודי לטוב הוא היכולת להפוך סיפור חשוב לאישי – ובזה אמא שלי, בטרילוגית הסרטים משנות האלפיים, הצטיינה. 

אבל כוחו העיקרי של קולנוע תיעודי, ואיפה שהוא נבדל מקולנוע עלילתי, הוא ביכולת שלו לשנות דברים במציאות. יסלחו לי רונית ושלומי אלקבץ – אמא שלי פשוט הייתה שם לפניהם. הדיון אמנם היה בתחילה בתוך הקהילה הדתית, ואם להיות כנה "סוררת" בהחלט היה קצת פחות מדי ממוקד בשביל להיות שווה בעוצמתו ל"מקודשת" ו"טהורה", אבל הסרטים האלה הכו הדים. אני יודע את זה, כי אני עדיין זוכר את הטוקבקים שקיללו אותה מכל עבר. אני יודע את זה, כי מדי פעם כשאני מספר למישהי שאמא שלי היא ענת צוריה, העיניים שלה נדלקות והיא מספרת כמה הסרטים השפיעו עליה. אני יודע את זה, כי כשאני רואה אותם, גם בימינו יש בהם כוח שקט, דומם, שנותן לצופים להסיק את המסקנות בעצמם.

אז כן, בשביל רוב הישראלים העשור הראשון של האלף החדש יהיה כנראה בסימן "חתונה מאוחרת", או "כנפיים שבורות", או "ואלס עם באשיר" או אולי אפילו "ביקור התזמורת". אבל בשבילי, מסיבות ברורות מאליהן, הוא יהיה תחת צילם של הסרטים של אמא שלי.

שנות העשרה: הלהקה האחרונה בלבנון

העשור האחרון בקולנוע מלא בסרטים מוצלחים שנבלעו מול תחרות קשה מדי. רצוי להגיד את האמת – יש כיום פשוט יותר מדי סרטים ישראלים בשביל שיהיה אפשר לעקוב אחריהם בצורה מסודרת ולתת לכל אחד את תשומת הלב שמגיעה לו. כמובן שכל תלונה על שפע היא לחלוטין צרות של עולם ראשון, ואתם לא תראו אותי דומע על כך ש"מראות שבורות" או "בוקר טוב ילד" באו לקולנוע וכבר נעלמו, אבל יש דווקא כמה סרטים שמרגיש לי שהתפספסו בגלל העומס הזה – סרטים כמו "מנפאואר" (הדרמה הכי טובה של 2014, וכן, אני מודע לסרטים שיצאו באותה השנה), "מסווג חריג" (קומדית האימה הצבאית שתמיד רציתי, עם הופעה מבריקה של איתי זבולון), "שש פעמים" (הסרט הכי לא נוח של העשור האחרון, וזאת לחלוטין מחמאה) או "ציפורי חול" (מה יותר טוב מפילם נואר ישראלי? פילם נואר ישראלי על ניצולי שואה. כנראה הקומדיה הכי שחורה של העשור האחרון). כל מי שהתחיל לראות סרטים ישראלים ב-2010 והתמיד בכך לא אמור להתקשות בגיבוש עשיריית סרטים ישראלית שלא הייתה מביישת אף אחד, ואולי אפילו עשרים סרטים ויותר. יצאו בעשור האחרון עשרות סרטים נהדרים. באמת. 

אבל אם אני בכל זאת מצמצם את עצמי לסרט אחד בלבד, ליבי נודד משום מה ל"להקה האחרונה בלבנון". אין סיבה אמיתית – למרות הרושם שנוצר, הביקורות סביבו היו טובות, הוא מכר 300 אלף כרטיסים (הישג מרשים למדי) והוא בהחלט סרט שעלה על הראדר הציבורי באופן חיובי. ובכל זאת, אני מרגיש שההערכה אליו מסויגת, או אולי פשוט אחרי כתבה של סרטים שאף אחד לא ממש מכיר בא לי לדבר על סרט שמישהו דווקא שמע עליו .

כשיצא בזמנו "מה כבר יכול לקרות?", דורון דיבר על כך שסוף סוף יש קומדיה טיפשית בארץ וכמה זה מבורך, וזה לחלוטין נכון – קומדיות טיפשיות זה נפלא. מאז "מה כבר יכול לקרות?" אנחנו מותקפים בלא מעט קומדיות ישראליות בכל שנה, אבל רובן ככולן לא מכוונות כל כך גבוה – הן מכוונות מראש לקהל בני נוער, וכשאני מתכוון "מכוונות לבני נוער" הכוונה היא בעצם "היוצרים נותנים לעצמם לחפף במחשבה שהסטנדרטים של בני נוער אמורים להיות נמוכים יותר מאשר של צופה קולנוע רציני". יש כמה קומדיות שדווקא הצליחו להתבלט ביקורתית או כלכלית ("ישמח חתני" ו"מכתוב", למשל), אבל אף אחת מהן לא ממש הייתה ברוח השטות של "מה כבר יכול לקרות?". וכאן נכנס לתמונה "הלהקה האחרונה בלבנון" – שהצליח גם להיות קומדיה שטותית נהדרת וגם לגרום לקהל לבוא, המקום שבו "מה כבר יכול לקרות?" נכשל.

ו"הלהקה האחרונה בלבנון" הוא בהחלט סרט דבילי בצורה טובה. יש לו עלילה שהוא משתמש בה כדי לקדם את הדמויות מנקודה אחת לשנייה בלי שזה ירגיש מאולץ, אבל הוא לא לוקח אותה ברצינות רבה מדי. אחרת, הוא עלול להבין ש-אוי ואבוי זה סרט על שלושה חיילים שננטשו בלבנון ובאים לחטוף אותם, השם ישמור, יש לי פלאשבקים למלחמת לבנון השנייה, אמאלה, שמישהו יעצור הכל. 

אז במקום להתעמק בטראומה קולקטיבית כזאת או אחרת, הסרט מתעסק במקום זה בשלישיית חברים לא יוצלחים כל אחד בדרכו, שדווקא יש דבר אחד שבו הם ממש טובים – מוזיקה. לא שזה דבר נדיר מדי לקולנוע הישראלי שיש לסרט פסקול מוצלח, אבל אם לא שמעתם את הפסקול של הסרט הזה אתם חייבים את זה לעצמכם – גל תורן ודודוש קלמס לקחו קלאסיקות ישראליות והוציאו מהן את הFאנק המקסימלי לגרוב מושלם (אם כי קצר מדי)- מי היה מאמין ש"כלניות" יכול להרגיש כל כך מסוכן?

חוץ מהמוזיקה, הסרט נשען על התסריט החכם שלו ובעיקר על הדינמיקה הנפלאה של השלישייה הראשית שלו – עופר שכטר, שכבר הוכיח שהוא שחקן קומי מחונן ב"מה כבר יכול לקרות?" ו"בננות"; אורי לייזרוביץ', שנתיים לפני הפריצה שלו ב"שבאבניקים"; ועופר חיון, שכנראה יחכה עוד רגע לפריצה שלו. צוות שחקני המשנה נחמד גם הוא, אבל הקסם האמיתי של הסרט נמצא ברגעים בהם שלוש הדמויות הראשיות נמצאות במקום אחד וכמעט מדברות אחת עם השנייה. כמעט, כי לרוב אחת מהן צועקת, בורחת, מתחרפנת או סתם מתעלמת מהאחרות.

אם אתם מחפשים איזו קומדיה חדשה ליום העצמאות ברוח "גבעת חלפון" או שאתם סתם רוצים לצחוק בעברית צחה ועכשווית ולא רק מסדרות רשת כאלה ואחרות – "הלהקה האחרונה בלבנון" יושבת נפלא ליד (טוב, אולי קצת מאחורי) הקומדיות הישראליות הגדולות של כל הזמנים.