דרמות משפט הן תת-ז'אנר שמאד אהוב עליי. אלו יצירות שנשענות כמעט רק על הסיפור, ואם זה סיפור טוב, הן יכולות להישאר רבות השפעה שנים ארוכות בלי להרגיש שהתיישנו ביום. התקדמות העלילה והקתרזיס בדרך כלל מוכתבים על ידי המבנה, וכך קצת קשה לפספס במקרים כאלה. כן, יש שיקוצים כמו רוב העיבודים לספריו של ג'ון גרישם, אבל בסך הכל אני יוצא מרוצה מכמעט כל סרט שכולל בתוכו תביעה, הגנה, עדים ושופט.
מ"ארגנטינה 1985" לא יצאתי מרוצה. הסרט הזה זוכה לשבחים כבר מאז הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון, הוא מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר והוא עומד ב"רוטן טומייטוז" על 98 אחוזים של ביקורות חיוביות – ורק אני הקטן שואל את עצמי מה בעצם הסיפור שהסרט הזה רצה לספר.
בין השנים 1976 ו-1983 שלטה בארגנטינה קבוצת גנרלים וקצינים שנודעה בשם "החונטה", ותחת הנהגתם חלקים נרחבים מאוכלוסיית ארגנטינה סבלו מחטיפות, עינויים ומעשי רצח. כשקמה ממשלה אזרחית דמוקרטית הציבור תבע משפט צדק לגנרלים על כל הפשעים שביצעו – אך לאחר שבית משפט צבאי זיכה אותם, לא נותרה ברירה אלא לשפוט אותם בבית משפט אזרחי, ועל התובע הכללי של בית המשפט לערעורים, חוליו סְטְרַסֵרָה, הוטלה המשימה להוכיח את אשמתם של תשעת הקצינים שנשפטו.
גם לאחר הקמת הממשלה הדמוקרטית, חלק גדול מהעם הארגנטינאי עדיין אהב את הצבא ואת מה שהוא מסמל, וההשקפה שאותם גנרלים פעלו אך ורק לטובת המדינה נשארה נפוצה מאד. סטרסרה גילה שמאד קשה למצוא צוות שיעזור לו לבסס את האישומים החמורים, וחוץ מזה הוא גם התחיל לקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו כדי שיעשה עבודה מחופפת ואותם גנרלים מהוללים יוכלו לצאת לחופשי.
סטרסרה לא נכנע, גייס צוות של משפטנים צעירים רודפי צדק וחדורי מוטיבציה שיעזרו לו להגיע למאות עדים ולהוביל את קו התביעה במשפט, שעורר עניין ציבורי ובינלאומי אדיר.
זה עיקר הסיפור, ובהחלט נשמע שיש כאן בשר לנעוץ בו שיניים. קו ההגנה של הגנרלים, "לא ידענו בהכרח על כל מה שפקודינו עשו בשטח", הוא טענה שיש לבדוק ולעמת מול עובדות ועדויות סותרות. כובד האחריות בנוגע לשאלה הציבורית בוודאי מוסיף משקל עצום ללחץ שעל כתפי התובעים, שנרדפים על ידי מאיימים אלמוניים.
אבל את כל זה הסרט פשוט מפספס.
נתחיל במה שהיא הפאשלה הגדולה ביותר לטעמי: אין כאן שום דרמת משפט, בסופו של דבר. הצופים לא מגלים, מבחינה עלילתית, מה קורה במשפט. יש עדויות מסמרות שיער על התעללויות נוראות ועל חטיפות אכזריות, אבל אנחנו לא שומעים מה עונים על כך הנאשמים, מה טענות ההגנה בנוגע לכך, וכיצד התובע מפריך את הטענות הללו, אם בכלל. קחו כל קלאסיקת משפט שתרצו – "12 המושבעים", "עד התביעה", "בחורים טובים" – ותראו כיצד שם המהלך המשפטי הוא זה שביסס את המתח ואת המעורבות של הצופים. ההתמודדות של הפרקליטים – משני צידי המתרס – היא הלחם והחמאה של סרטי משפט, אבל כאן אין שום דבר מזה. זה מתסכל נורא, בעיקר כי כשהסרט מגיע לשלב פסק הדין ומביע את עמדתו בנוגע אליו – אין לי מושג מה בעצם קרה, איך השופטים הגיעו למסקנות שלהם ומה אני אמור לחשוב בנוגע לזה.
הסרט גם נכשל בלהיות מותחן שמספר על אנשים שרצו לעשות צדק ונרדפו בשל כך. הוא שוב ושוב פותח אלמנטים עלילתיים שנראים בעלי חשיבות, אבל מסתפק בסצנות קצרצרות שלא מגיעות לשום מקום (אשמח אם מישהו יסביר לי מה כל הקטע עם הבת של התובע, שהסרט אשכרה נפתח איתו). האיומים על סטרסרה וצוותו מוצגים שוב ושוב, אבל חסר להם משקל שיהפוך אותם למשמעותיים, והסרט בסופו של דבר מדלג מעליהם בקלות רבה מדי.
זה מתסכל שבעתיים כשהדרמה שם, ברקע, עומדת כל רגע לפרוץ ולהעלות את המתח – אבל הבמאי הורג שוב ושוב כל קונפליקט כשהוא רק מתחיל, וקופץ שבועות וחודשים קדימה לתוך המשפט, בלי שהצופים יצליחו להתחבר לשום דבר.
מה נשאר אפוא? מניפסט פוליטי – צודק מאד, בהחלט – שנמתח לאורך של שעתיים ועשרים. הגנרלים הללו הם נבלים אכזריים, אין ספק. הפאשיזם שפשה בעם הארגנטינאי אכן דרש עשיית צדק פומבית ונטולת מורא. וכיוון שהקטע הזה הוא מה שבאמת היה חשוב לבמאי, על זה הוא שם דגש, והקטע המעניין היחיד בנוגע לסדרי הדיון והתפתחות ההאשמות הוא נאום הסיכום של התובע, שהוא באמת עשר דקות נהדרות של כתיבה מצוינת וביצוע מוצלח מאד של השחקן. אבל הדרך עד לשם ארוכה הרבה יותר מדי, ואולי אפשר פשוט למצוא את נאום הסיכום המקורי ששודר בטלוויזיה הארגנטינאית וליהנות באותה מידה – כי הסרט לא הרוויח את הקטע הזה בתור שיא סיפורי שנבנה בהדרגה, אלא רק בתור מסר "אכזריות של שלטון צבאי זה ממש רע". מי ידע.
לסרט יש גם מעלות. השחקנים עושים עבודה טובה, הבימוי מרגיש מהודק, אפקטיבי ויודע את אשר לפניו (ראויה לציון מיוחד החלטה לא צפויה ברגע דרמטי להשתיק כל סאונד), הפסקול נחמד מאד ולמרות שמעולם לא הייתי בארגנטינה, השחזור התקופתי מרגיש מושקע ואמין. אבל זה לא מכסה על הפגמים המרכזיים של הסרט, שבסופו פשוט שאלתי את עצמי איך בעצם הסרט הזה התמשך שעתיים ועשרים דקות כשמה שאני זוכר ממנו זה בערך רבע מזה. מתברר שלא מספיק רק לספר לעולם על פשעים שבוצעו נגד האנושות ועל חשיבות הדמוקרטיה כדי להחזיק סרט.
כאמור, אני חולק על הביקורת
וחושב שמדובר בסרט נהדר אבל כבר דיברתי על כך מספיק.
האם אי פעם התפרסם סרט ארגנטינאי שלא שיחק בו ריקרדו דארין?
(ל"ת)
עד כמה התיאורים של העינויים קשים לעיכול?
תוהה אם ההורים שלי יכולים ללכת לראות את הסרט, אבא שלי ארגנטינאי וישמח לראות את זה כנראה, אבל אמא שלי יחסית רגישה לדברים עצובים או אלימים מדי עבורה.
האם נכנסים ממש לפרטים של מקרים ספציפיים?
יש תיאור אחד מפורט ודי מזעזע
זאת אמנם עדות, לא רואים את הדברים קורים, אבל התיאור באמת נוראי.
מאוד מסכים עם כל מילה בביקורת
סצינה שבה מאיימים על מישהו מהמשפחה של סטרסרה, סצינה של סטרסרה והעמיתים שלו יושבים בחדר וקוראים מסמכים, עדות בבית משפט של מישהו שעבר עינויים ואז חוזר חלילה לעוד סצינת איום, עוד סיקוונס קריאת מסמכים ולעוד עדות בבית משפט ואז זה חוזר עוד פעם ועוד פעם עד שהסרט מגיע לנקודת השעתיים ועשרים דקות שלו.
לא שומעים/רואים את טענות ההגנה נגד אותן עדויות, האיומים לא מובילים לשום דבר (הם אפילו לא משפיעים כל כך על המנטליות של אף אחד. הם סתם שם. יש סצינה בה סטרסרה שולח את ילדיו אל מחוץ לעיר/ארץ אבל שתי סצינות מאוחר יותר אנחנו רואים שהם שוב בביתם בלי התייחסות למתי הם חזרו או איך ההיעדרות שלהם השפיעה על משהו) ולראות מונטאז'ים של אנשים קוראים הרבה חומר או הולכים ברחובות ושואלים אנשים שאלות חצי אפויות שוב ושוב זה לא משהו מעניין במיוחד. גם הדרמה בין סטרסרה לעמית הצעיר שלו הרגישה מצוצה מהאצבע וכמו כל קו עלילתי בסרט גם היא נעלמת תוך סצינה אחת בלי להשפיע על העלילה.
גם מהנאום בסוף לא כזה התרגשתי. כי למה שאתרגש?
לא שנאתי את הסרט. כמו שיצחק כתב, השחקנים בהחלט טובים, השחזור התקופתי מושקע, סצינות העדויות די טובות בפני עצמן (בעיקר אחת ספציפית) והבימוי נהדר (רוב הזמן. היו לי בעיות עם חלק מהמעברים שהמחשבה מאחוריהם הייתה טובה אבל הביצוע פחות). לא סבלתי אבל ממש שמחתי שנגמר.